הדמויות המרכזיות בספר "כל החיים לפניו" הן מומו, רוזה, אדון חמיל וגברת לולה. להלן אפיון קצר של כל אחת מהדמויות:
דמותו של מומו
ילד לא מלומד- לא למד אף פעם, מדבר בשגיאות, משתמש במושגים מוטעים (דוגמאת השימוש במושג "הפלה" כ"המתת חסד", הוא רוצה להיות סַרְסַר רק בשביל לדאוג לזונות וכדומה.
ילד ערבי-מוסלמי, כבן ארבע-עשרה, הגדל ומתחנך במעונה של הגברת רוזה מזה אחת-עשרה שנים. מומו מספר בגוף ראשון את כל הסיפור, ודומה שזווית-הראייה האישית שלו משקפת את זו של הסופר עצמו. מומו הוא ותיק ילדי המעון של רוזה והבוגר ביותר וככזה, הוא עוזר לה בטיפול בשאר הילדים במקום.
כל שאיפתו היא לחשוף ולגלות את מוצאו המשפחתי ולדעת מי הם הוריו – דבר הנשמר בסוד אצל רוזה במשך השנים. רוזה נוהגת במומו כאם הדואגת לבנה. היא יודעת ומסתירה ממנו שאמו הביולוגית היתה זונה שנרצחה בידי סרסורה, שנכלא לאחר הרצח במשך שנים רבות במוסד לחולי-רוח והוא כנראה אביו של מומו. רוזה חרדה שמא תאוות הרצח והשיגעון עלולים לעבור בתורשה למומו, ועיסוקי הזנות של הוריו עלולים להשפיע עליו לבחור לעסוק במקצועם.
מתוך בדידות נוראית, עוני כלכלי ומצוקה חברתית, אט-אט מתחיל מומו להעריך ולהעריץ את גברת רוזה בתור אדם ובתור תחליף לאמו הביולוגית. קשרי-אהבה נרקמים ביניהם, אלא ששתי אכזבות העיבו על יחסו של מומו כלפי רוזה. האחת היתה מעצם הגילוי שרוזה מקבלת שכר עבור הטיפול בו. מומו הוכה תדהמה, משום שסבר שרוזה מטפלת בו מתוך אהבה שאינה תלויה בדבר. לאחר פרק זמן, חדלו ההמחאות להגיע ולמרות זאת השאירה רוזה את מומו תחת חסותה ללא תמורה, ולא הפקירה אותו לידי לשכת הסעד. האכזבה השנייה של מומו נבעה מהופעתו של אביו, לקראת סוף היצירה. אז גילה מומו להפתעתו הרבה שהוא בן ארבע-עשרה ולא בן עשר כפי שרוזה גרמה לו לחשוב. מומו נפגע מאוד מהשקר בדבר גילו ואילו רוזה הסבירה את החלטתה לשקר לו: "פחדתי שתעזוב אותי, מומו, אז הקטנתי אותך מעט. תמיד היית הגבר הקטן שלי. מעולם לא אהבתי באמת מישהו אחר. אז ספרתי את השנים ופחדתי. לא רציתי שתגדל מהר מדי. תסלח לי" (עמ' 164).
כאן נחשפת האהבה הגדולה והאמיתית בין רוזה לבין מומו – אהבת אם לבנה ואהבת אישה לגבר. מומו מבין זאת וסולח לה.
המבחן האנושי המופלא לאהבה הגדולה שבין מומו לרוזה מתרחש בסיום היצירה. רוזה המצויה על ערש-דווי מסבירה למומו שאין היא רוצה להתאשפז בבית-חולים כי שם יענו אותה – הם יכריחו אותה לחיות ואין היא מעונינת לחיות שנים ללא הכרה, כצמח, כדי שהרפואה תתפאר ביכולותיה להאריך חיים. היא משביעה את מומו שהוא ימנע בכל דרך את אשפוזה והיא אף מבקשת שבבוא העת ידאג מומו שיזריקו לה את מה שצריך כדי למנוע את אשפוזה הכפוי. מומו נשבע ומקיים. כאשר ד"ר כ"ץ דורש בכל תוקף לאשפז את רוזה ומסרב לבקשתו של מומו להמית את רוזה המתת-חסד – ממציא מומו את "הסיפור הישראלי" ומוריד את רוזה אל "החור היהודי" שבמרתף הבית.
בכך הוא מונע ממנה את סבל האשפוז ומאפשר לה למות בשקט ובכבוד בדרך הגאה שביקשה לעצמה. האהבה של מומו מובילה אותו לסצינה סוריאליסטית-מזוויעה. הוא מסרב להיפרד מרוזה לאחר פטירתה ובמשך שלושה שבועות הוא מנסה לשמר את תווי-פניה האנושיים באמצעות צבעי איפור והזלפת בקבוקי בושם בניסיון להרחיק את ריחות ריקבון גופה. הוא לא אכל ולא שתה, הדליק נרות זיכרון ונשכב על מזרון על-ידה, כדי לשמור ולקיים את הגופה שלה. מומו מתאר את גילוי הגופה המוסתרת: "התחילו לצרוח: הצילו, איזו זוועה, אבל קודם לא חשבו לצעוק, כי לחיים אין ריח" (עמ' 198) ואכן נראה של"עלובי החיים" בחייהם אין ריח שימשוך את תשומת לבם של האנשים המהוגנים שבחברה האנושית, אשר ירצו לעזור ולסייע; רק ריח הריקבון של עלובת-חיים שמתה ומראה מזעזע של נער המסרב להיפרד מגופתה של מי שאהבה אותו, גידלה אותו וחינכה אותו בעולם של מצוקה, עוני וחרדה – רק אלה מפריעים ומעוררים את נציגי הבורגנות של החברה הפריסאית. נראה שזעקת ה"הצילו" שלהם היא רגעית וחולפת. כשיפנו את מטרד הסרחון, ישוב העולם לקדמותו: אלה ימשיכו בעליבות חייהם ואלה ימשיכו באנינות חייהם.
דמותה של רוזה:
גברת רוזה היא אישה יהודייה כבת שישים וחמש, ילידת פולין, בריאות הולכת ומידרדרת של תשישות, זיקנה והסתיידות-מוחית. היא בעלת גוף אימתני של תשעים וחמישה קילוגרם המקשה עליה מאוד את התנועה. בעברה, היתה רוזה זונה פעילה ביותר.
בוקר אחד, בעת מלחמת העולם השנייה, נקראה על-ידי המשטרה הצרפתית להתייצב באצטדיון מרוצי-האופניים של פריס, ומשם נשלחה לאושוויץ. היא חזרה משם שבורה ורצוצה, כאשר החרדה היהודית מתיישבת קבע בעולמה הנפשי.
חייה אינם חיים עוד. היא איבדה כל אמון בצרפתים. היא חוששת שמא שוב ילשינו עליה לפני השלטונות. היא חרדה באופן חולני מכל צלצול פעמון על דלת ביתה. משום כך, היא חיה בזהות מושאלת ומשתמשת בתעודות מזויפות.
לפעמים, בהסתר ובלי שאיש ידע, היתה יורדת למרתף הבית, ובחדר שהכינה לה מראש עם מיטה, שמיכות,שקים של תפוחי-אדמה, פתיליה וקרטון מלא קופסאות סרדינים – היתה מסתגרת בו, מתיישבת על הכורסא ומדליקה נר.
למומו שגילה את העניין במקרה, סיפרה את הסוד שמאחורי המעשה: "זה החור היהודי שלי … שם אני מסתתרת כשאני מפחדת" (עמ' 44). כלומר, זהו המקלט היהודי שלה, לשם היא בורחת כאדם וכיהודי מהסביבה הצרפתית שלה. זוהי ביקורת קטלנית נגד החברה הצרפתית, בתקופה של אחר-השואה.
בת חמישים חדלה רוזה מלעסוק בזנות, שכן המראה החיצוני שלה אינו התאים עוד לפיתוי לקוחות. לשם פרנסה, היא פתחה מעון חשאי לילדי הזונות – כי אלה העוסקות בזנות בלתי-חוקית, נשללת מהן סמכות-האם לגדל ילדים, והן נאלצות להחביא את ילדיהן מפני הזרועות הדורסניות של לשכת הסעד, ומוסרות אותם לגדול ולהתחנך במעון מסוג זה שניהלה רוזה. בדרך זו, הילד נשאר ברשות אמו ובאחריותה, ובזמנה הפנוי היא פוגשת בו ושוהה במחיצתו.
דמותו של אדון חמיל:
מוכר שטיחים לשעבר, היה יושב קבע בבית-הקפה השכונתי. מומו נהג לשוחח עמו בעת מצוקה וממנו למד את חכמת החיים. חמיל שימש למומו "מורה נבוכים". הוא צבר הרבה ניסיון וחוכמה, הן בשל גילו המופלג והן בשל ספרים שהרבה לקרוא – ובראשם "עלובי החיים" מאת ויקטור הוגו. השאלה הגדולה שהטרידה את מנוחתו של מומו ועלתה לדיון מדי פעם בשיחותיו עם חמיל היתה: האם אפשר לחיות בלי אהבה? בשאלתו התכוון גם לעצמו וגם לגברת רוזה. חמיל העניק למומו את התשובה שאי-אפשר לחיות בלי לאהוב מישהו – תשובה שעיצבה במידה רבה מאוד את אישיותו של מומו.
מומו גם שאב עידוד וחיזוק מפילוסופיית החיים של האדון חמיל באשר לפערים האנושיים בין עלובי החיים. ממנו הוא למד שאין המעמד החברתי מעיד על מידותיו של האדם, אלא אופיו של כל אדם, בלי קשר למצבו הסוציו-אקונומי, הוא שקובע בסופו של דבר את איכויותיו האנושיות. בדמותו המיוחדת, מייצג חמיל את השכל הישר הצומח מקרקע מצוקה אך מעניק השראה ותקווה לכל הסובב אותו.
דמותה של גברת לולה:
בלשונו של מומו, גברת לולה שהתגוררה בקומה הרביעית היתה "מחופשת" (קוקסינל), שעבדה ביער בולון. בעברה, לפני ששינתה את מינה, היתה לולה אלוף אגרוף בסנגל. אישה עם נשמה טובה, שעזרה רבות לרוזה בתרומת כספים למחייה לקיום המעון לילדי הזונות. הניצוץ האנושי הנעלה של עזרה הדדית ומתן בסתר מצוי בשפע בדמותה של גברת לולה. בחיצוניותה ובמקצועה היא הבזויה והנחותה בעולם הפרוצות, אך בפנימיותה גילתה סבלנות, אחריות ואהבה לרוזה ולילדים שלא פעם זכו במזון בזכותה. בדמותה המקסימה מייצגת לולה את ההתעלות האנושית המתבטאת ביכולת לפרוץ את גבולות הגורל האכזר ולנהוג באהבת-אדם נשגבת.
ראו גם:
חזרה לסיכום הראשי של "כל החיים לפניו"
כל החיים לפניו- מוטיבים מרכזיים
כל החיים לפניו – ביקורת ומסרים
מתוך: סיכומים לבגרות בספרות
