ביסמארק ניהל KULTURKAMPF, מלחמת תרבות מול הקתולים. הלאומיות שלו היא לא תרבותית ריאקציונית אורגנית – הכוח הממשי חשוב מהאומה. לדעתו של ביסמארק אם צריך להרוס למען המודרניזציה והכוח מסגרות חברתיות, אז כך צריך. ביסמארק היה שמרן, אבל הרס גם הרבה מסגרות חברתיות, אז גם התנגדו לו אנשים במחנה השמרני. דעותיו של טרייצ'קה התפשטו בגרמניה של סוף המאה והתפיסה שלו לפיה אינטרסי חוץ חשוב מענייני פנים הפכה לנפוצה ורווחת בגרמניה. לא רק השמרנים, גם מקס וובר, שהיה ליבראל לאומי, שכשמונה להיות מורה לכלכלה באונ' פרייבורג. וובר תקף את האצולה השמרנית, על כך שהיא עסוקה באינטרסים האישיים שלה, ולא באינטרסים הלאומיים, כי הם מביאים עובדים סלאביים לתוך גרמניה, ויוצרים הגירה סלאבית זרה.
לצד הדיבורים על העוצמה, היו המון תחושות של נחיתות שהסתובבו בתרבות והתודעה הלאומית הגרמנית. אמנם גרמניה היא מעצמה אירופית, אך מרגישה מאוימת מכל צד, ועם הרבה כעס על כל מה שזז ואינו מדבר גרמנית. האירופאים היו אחראים על הפיצול של גרמניה במשך מאות שנים, כי הם פחדו מגרמניה חזקה. הייתה להם תחושה, שהאירופאים מנסים להחליש את גרמניה. שני גושים שצרים עליה, והיא חייבת להיות מעצמה כדי לשרוד, וגם להתפשט, כי האוכלוסייה שלה צפופה מדי. כך נולד מושג "מרחב המחייה" שיהפוך לחלק אינטגרלי מהאידיאולוגיה הנאצית לימים. למה לצרפת ולאנגליה יש מושבות, ולנו אין?! למה לאנגליה יש צי, ולנו לא?!
בגרמניה התבססה לאומיות ליבראלית למחצה. עזבו את החופש בתוך המדינה, תנו לכבוש. עדיין לא מוחלטת, כי אפשר לטעון שהאובססיות למדיניות חוץ הן האובססיה של אומה שמאות שנים לא הייתה לה מדינה. ביסמארק והזמיר שלו, טרייצ'קה, עדיין דגלו במודרניזציה כלכלית ופוליטית. סוג של פרויקט ליבראלי, כמו תמיכה ברעיונות של זכויות חברתיות. כדי לראות את הלאומנות בצורה טהורה יותר, יש להסתכל על הוגים אחרים, כאלה שגם דחו את הליברליזם לחלוטין בבית.
