רוב החברות רואות את עצמן כפועלות ע"פי סדר חברתי דתי. כך תופשת את עצמה ביזנטיון. אירופה המערבית לא מקבלת את הרעיון הזה מכיוון שלאפיפיורות יש אינטרס להתנגד למלוכה סקראלית. התנגדות זו נובעת מההגות האוגסטינית. עד המאה ה-11 לאפיפיורות לא היה כח ואפשרות להתנגד. רק ברפורמה הגריגוריאנית האפיפיורות החלה לחתור תחת סדר הזה. נוצר פרדוקס בו החל מן המאה ה-10, החברה האירופאית מתחילה להתקדם, מכל הבחינות אך יחד עם זאת היא נהיית דתית יותר. הכנסייה רואה עצמה כמושג מיסטי ואת העולם הפוליטי היא רואה בשלילה. היא לא מרוצה מצמצום הפער בינה ובין החברה, אשר הופכת דתית יותר. כתוצאה מחוסר שביעות רצון זו בודקת הכנסייה הקתולית בתוך עצמה אילו שינויים היא יכולה לעשות על מנת ליצור הבחנה. מכאן מגיעה כפיית הפרישות על הכמרים. כך הכמרים יפנו את כל נאמנותם פנימה, לכנסייה עצמה ולא לחיי החול, אישה משפחה וכדומה. צעד נוסף הוא גיבוש תהליך חדש לבחירת האפיפיור. כל גבר נוצרי יכול להיות אפיפיור. עד אז האפיפיור נבחר על ידי העם והכמורה. זוהי סוג של דמוקרטיה, מלבד העובדה שאצולת העם והקיסר החשיבו עצמם כ"העם של רומא" ולכן בפועל הם היו המשפיעים העקריים בבחירת האפיפיור. הכנסייה לא אהבה את מעורבות "העם" ולכן החליטה כי האפיפיור יבחר מבין הקרדינלים ועל ידם. זוהי דוגמא לנסיון הפיכתה של הכנסייה לגוף אוטונומי, נסיון שבסופו של דבר צלח בידייה. דבר נוסף נגדו יוצאת הכנסייה הוא ה"סימוניה"- משרות הנקנות בכסף.
הכנסות הכנסייה הגיעו בצורת מיסי מעשר מן העם. בנוסף הכנסייה היא בעלת אדמות במסגרת המשטר הפיאודלי. הבישוף הוא אדם בעל אדמה והכנסות גבוהות. מתוך כך, היה נראה טבעי לתקופה כי הכנסייה תשלם מיסים למלך. כאן באה לידי ביטוי הסימונייה. מתוקף סמכותו לגבות מיסים מן הכנסייה המלך הופך להיות בעל השפעה בבחירת בעלי התפקידים בכנסייה. הכנסייה רוצה לשנות זאת ולבחור את הבישופים ובעלי התפקידים שלה בעצמה. המלך והבישופים עצמם מתנגדים לרצונה זה של הכנסייה. הרפורמטורים הגירגוריאנים שמהווים קבוצה קטנה בשלב זה, מגייסים תמיכה עממית לצורך המהפיכה שהן רוצים לחולל. ברגע מסויים הם מוציאים צו ברוח דונטיסטית- הם אוסרים על המאמינים להשתתף במסות של כמרים הידועים כבעלי פלגש. זמן קצר לאחר מכן מבטל גרגוריוס עצמו את הצו. האפיפיור גרגוריוס ה-7 הופך עצמו לבר סמכא גם בעולם החילוני. הוא מחדש, בגרסה קיצונית, את האידיאולוגיה המדינית של עליונות הכנסייה גם בתחום החילוני (על בסיס מתנת קונסטנטינוס, התיאוריה הגלסיאנית). הוא מאמץ את גישתו של אוגוסטינוס המוקיעה את מוסריותו של העולם הפוליטי החילוני. בניגוד לאוגוסטינוס הוא מאמין כי יש להכפיף את העולם הפוליטי תחת העולם הדתי כנסייתי. הרפורמטים הביאו באופן סופי לקרע בכנסייה, מול בזנטיון. 1075 מתמנה כס הבישוף של מילאנו. הקיסר רוצה למנות מישהו מטעמו. האפיפיור שולח לו מכתב מחאה ונוצר סכסוך בין השניים. הקיסר הינריך ה-4 מגנה ומנדה את האפיפיור מסמכויותיו וקובע שהוא אינו זכאי לקבל סקרמנטים, במילים אחרות הוא אינו זכאי לגאולה. גרגוריוס מבטל את השבועות של הואסלים לאפיפיור מה שמעורר מרד בגרמניה, שסיבותיו האמיתיות הן פוליטיות- ההליכה לקנוסה. כשהנרי חוזר לגרמניה הוא מתנער מהבטחותיו לגריגוריאוס ומחרים שוב את האפיפיור. האצילים בגרמניה מבינים כי האג'נדה שלהם שונה מזו של האפיפיור. הם מגיעים להסדר וורמוס- את רוב הבישופים ימשיך למנות הקיסר הגרמני אך הוא לא יסמיך אותם אלא האפיפיורים. לא ניתן היה ליצור הבחנה מוחלטת שכן המערכת הכנסייתית היתה ארוגה מדי בתוך המערך המדיני. לכאורה נראה כי האפיפיור עשה ויתור סמלי אך ברגע שבוטלה סמכות המלך במינוי האפיפיורים בוטלה הסמכות הסקראלית, הקדושה של המלך, מה שמבטל את מעמדו כגורם מקשר עם האל. מתוך כך, במאה ה- 12 עולות תיאוריות פוליטיות חדשות. עולה מושג מופשט של ריבונות המנותק מנאמנות אישית. אחת מן האידיאולוגיות החדשות מבוססת על החוק הרומי כגרסה של הקודיפיקציה של יוסטיניאוס (מאה 6). חוק זה זוכה לפריחה מחודשת בעיקר בפקולטות למשפטים באוניברסיטאות באיטליה. חוק זה תואם לאינטרס של המלכים. הקיסר הוא שליט אבסולוטי, רצונו הוא החוק. חוק זה טוב לשלטון מרכזי ובפרט למאבק נגד הסמכות האפיפיורית. ברומא היתה הדת חלק מהחוק האזרחי, שכפוף לרצון הקיסר. בתגובה הכנסיה מקדמת את החוק הקנוני. בסופו של דבר שני החוקים נלמדים בפקולטות של המשפטים. החוק הכנסייתי היה תקף לכולם ולא רק לאנשי הכנסייה. יש לזכור כי באירופה עדיין אין מוקד אחד של ריבונות המקבל את ההחלטות.
