- היוצר – פרימו לוי – היה סופר וכימאי אטלקי יהודי שניצל מהשואה . נולד ב- 1919 ומת , כנראה מהתאבדות ב- 1987 . התפרסם בעיקר בזכות סיפוריו הקצרים בנושא השואה על השנה שבה היה באושוויץ .
- סוג הסיפור –הסיפור "התלמיד" הוא סיפור קצר וככזה הוא מכיל מספר מצומצם של דמויות , מקום אחד , זמן מוגבל ומתרכז באירוע אחד . זהו סיפור ריאליסטי , הלקוח מאותם חוויות של יחידים המספרים על כושר השרדות של אסירי המחנות בזמן השואה .
- המקום – הוא אושוויץ בירקנאו . אוושוויץ היה מחנה הריכוז וההשמדה הגדול ביותר שהקימו הנאצים . המחנה הוקם כ- 60 ק"מ מערבית לעיר קראקוב , בסמוך לעיירה הפולנית אושווינצ'ם (בגרמנית אושוויץ) , שבפולין.
המחנה היה מערכת שלמה של מחנות שהשתרעו על שטח עצום . המערכת התחלה לשלוש קבוצות –
אושוויץ 1 – ששימש כמחנה ריכוז לאסירים פולנים , יהודים ורוסים . שם מתו אלפים כתוצאה מתנאי חיים נוראיים , ניסויים רפואיים וניסויים בגז . כאן גם שכנה המפקדה הראשית של המחנות וכן מרכז הגסטאפו .
אושוויץ 2 – המוכנה גם ביקרנאו , שימש כמחנה ההשמדה ורצח המוני בתאי גזים .
אושוויץ 3 – המכונה בונה מונוביץ , ניצל אסירים ככוח עבודה .
באושוויץ נרצחו בין 1.3 – 1.9 מיליון יהודים .
- הזמן – ציון הזמן הוא מדויק מאוד : חודשים מאי ויוני 1944 , זה הזמן שבו הגיעו קבוצת ההונגרים למחנה ותקופה לא ברורה נמשך הסיפור המתאר את החברות בין שתי הדמויות .
- כותרת הסיפור – כותרת של יצירה יכולה להיות "כותרת מרמזת" ולמעשה לרמוז על נושא הסיפור באופן ברור . היא יכולה גם להיות "כותרת מסמנת , סגורה או חידתית" , ולמעשה לעורר ציפיות רב משמעותיות כשחלק מהדברים מתממשים וחלק מתבהרים במהלך הקריאה .
המילה "התלמיד" מעלה קונוטציות של בית ספר. אנו משערים כי הסיפור יתאר ילד, נער, מישהו בגיל בית הספר , שנחשב תלמיד. נראה לנו שהסיפור יעסוק בהוראתו , בהשכלתו . אנו מניחים שתהיה דמות/יות של מורה/ים ושהתלמיד יצטרך ללמוד משהו . אנחנו מניחים כי הדברים הנלמדים בבית הספר הם על בסיס של ידע , ערכים , מוסר , צדק , סובלנות וכו' .
המשפטים הראשונים של היצירה מפתיעים אותנו כי הם מעבירים אותנו למקום שונה מבית הספר, מעלים סיטואציה שקשורה לעולם אחר , עליו לא הינו חושבים ביחס למילה "תלמיד" . הסיפור מעביר אותנו אל זמן מלחמת העולם השניה , אל מחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ וענין "התלמיד" הולך ומתבהר רק בסוף קריאת היצירה .
- האקספוזיציה –האקספוזיציה מתארת את הזמן, המקום, הגיבורים ומרמזת על סיבוך אפשרי , על הבעיה. המקום והזמן ברורים מן האקספוזיציה – 1944 במחנה אושוויץ. גם הבעיה נרמזת כאן באמצעות מילים יחידות הבונות את תמונת זוועה של השואה. המילה "סגל" – הסגל האחראי על העבודה במחנות . אלה היו פושעים פליליים גרמנים ופולנים ותפקידם היה להעביד את היהודים ושאר האנשים שהגיעו בכפייה למחנה. מילה נוספת היא המילה "סלקציה" שעליה רומז המספר בדבריו. הסלקציה שעשו הגרמנים וקבעו לתוך קבוצה של אנשים מי מהם ימשיך לחיות ומי יומת . "משלוח אחר משלוח מילאו את החלל שהגרמנים לא חדלו מלפעור בשורה של סלקציות קפדניות". גם המילה "משלוח" היא מילה בעייתית החושפת את היחס הנורא של הנאצים ליהודים – כאילו היו חפצים, סחורה ולא בני אדם . התייחסו אליהם כאל חבילה שהגיע וכעת יש לפרוק אותה ולברור מתוכה את הדברים הטובים לעצמם.
- הדמויות –
דמות המספר –הוא אסיר אטלקי יהודי הפוגש את גיבור הסיפור, באנדי. הוא רוצה "לחנך" אותו. חינוכו של באנדי הוא המניע והסיבה להתרחשות בסיפור. הוא מנסה ללמד אותו איך לחיות ולשרוד במחנה המוות. מעט מאוד דברים אנו יודעים על המספר, רק שהוא היה במחנה קודם וכבר מכיר את תנאי החיים שם. הוא בעל ניסיון ויודע , כנראה , את הדרך להשרדות ולחיים .
דמותו של באנדי – באנדי הוא הדמות הראשית . הוא אסיר במחנה המוות שמגיע יחד עם קבוצת אסירים הונגרים , חלקם איכרים ופועלים , שלא חששו מעבודה גופנית אך היו מורגלים למזון בשפע. מספר שבועות קטן במחנה הפכו אותם "לשלדים מעוררי חמלה" . בתוך "המשלוח" זה של ההונגרים היו גם קבוצה של משכילים ואינטלקטואלים שהגיעו מבודפשט ומערים אחרות . אלה היו אנשים "נוחים לבריות , איטיים , סבלנים ושיטתיים והרעב הציק להם פחות . באנדי היה שייך לקבוצה זו , אינטלקט בעל עור צח ועדין שעד מהרה התכסה בפצעים ובבהרות "כמו סוסים מוזנחים" . הוא נתפס על ידי המשטרה הגרמנית בעקבות פעילותו הפוליטית והוצג בקבוצה של המספר . הוא היה קומוניסט – אוהד ולא חבר מפלגה . באנדי מתואר כצעיר וחסון וסמוק, בעל קומה ממוצעת. אדם חרוץ ונמרץ , הטוב בקבוצה . הוא מספר למספר ששמו הוא אנדרה שאנטו , שם נפוץ מאוד בהונגריה , ומסביר ששאנטו פירושו "חורש" או "איכר" , אלא שהוא היה פועל בבית חרושת . הגרמנים עצרו אותו שלוש שנים לפני כן, לא כיהודי , אלא בשל פעילותו הפוליטית וגייסו אותו לאירגון "טודט" ושלחוהו לחטוב עצים בקרפאטים האוקראיניים. העבודה שם הייתה קשה אבל הוא הרגיש שם טוב. כמעט מאושר, כפי שהוא מספר. המספר מעיד עליו שהיה לו כשרון מיוחד להיות מאושר וכי הדיכוי, ההשפלה, המאמץ והמרחק מהבית, "החליקו על עורו כמו מים על אבן". הוא הרגיש כי הדברים הקשים שעברו עליו הפכו אותו לאדם יותר טוב ושמח. כשבאנדי מספר למספר על הגעתו למחנה ועל האופן שבו הוא התמודד עם השפלתו (כשדרשו מהקבוצה לחלוץ את הנעלים ולכת יחפים על חלוקי האבל של מסילת הברזל שבעה קלומטרים ), מבין המספר כי האיש הוא לא אדם המחפש רחמים ושאין בו שמץ של התנשאות אלא שמחת חיים מיוחדת. הוא שמח על שלא נשבר.
- התורה על פי המספר – המספר מגיע לכמה אמיתויות , שגם הוא לא עיכל אותן ממש עדיין , ובכל זאת הוא מסביר כי :
- יש לנצל אחרים ה. להסתתר
- להשיג מזון בדרך לא חוקית ו. להסתיר את מחשבותיך
- להתחמק מעבודה ז. לגנוב
- למצוא ידידים בעלי השפעה ח. לשקר.
- הבעיה של באנדי –באנדי לא מגלה התלהבות לדברים הללו אבל הוא מודע למעמדו כ"משלוח חדש" , "צוגאנג" , לנחיתות החברתית של החדשים במחנה ולכן לא סותר את דברי המספר. הוא לא מבין מדוע עליהם להעמיד פנים, לשקר ולרמות ביחס לעבודתם . הערכים שעליהם הוא מתבסס הם ערכים שמתאימים למקום אחר וזמן אחר. הוא מסכן את עצמו בצדיקותו, לדעת המספר. הניסיון שלו לימד אותו שבמקום הזה יש חוקים אחרים , תנאי קיום שונים ולכן צורת ההתנהגות, הערכים והחשיבה צריכה להיות שונה . כאן המטרה אינה להספיק את העבודה ולבצעה על הצד הטוב ביותר מתוך אידיאל כי "הן (הלבנים) לא משמשות לבניית ביתך או ביתי"… העבודה הכפויה הזו היא חלק מתוכנית של השפלה, החלשה, השמדה. היא לא עבודה שיש בה אנטרס חיובי.
המספר פוחד על כי באנדי עלול להחלש. הוא לא יוכל להמשיך לדעתו, לאורך זמן, בצדקנותו, ביושר שלו משום שאין מי שיעריך ויתגמל אותו על כך. ההפך, הוא ימשיך לקבל יחס של חיה או חפץ, לא יחס של בן אנוש שמשתדל לעשות את המצופה ממנו על הצד הטוב ביותר. כמו כן , ראה המספר בנמרצותו זו בזבוז מרץ מיותר וטעות מבחינה פוליטית .
את התיאור הזה הוא מסיים במילים "הוא לא היה תלמיד טוב" . הוא לא רצה לשקר ועבד כמיטב יכולתו .
זה המקום שבו אנו מבינים כי הציפיות שלנו לא יתממשו ביחס לסיפור. הכותרת סמלה עבורנו דבר שהולך ומתבהר מעתה ואילך . החינוך של הגיבור הוא חינוך על פי נורמות התנהגות שונות מהמקובל והן הבסיס לקיומו. החיים בעולם שלהם הם חיים אחרים "על פלנטה אחרת" , עם תנאים וחוקים אחרים שיש לרכוש וללמוד אותם על מנת לשרוד, לחיות.
- הפתרון – המשך הסיפור מבוסס על מערכת יחסים נאמנה בין השנים . נאמנות וקרבה כזו שגורמת למספר עצמו לחרוג ממה שלימד את התלמיד שלו בעצמו – אם אמר לו שיש לנצל אחרים , לשקר , ולהסתיר את המחשבות , הרי שהוא עצמו עושה ההפך עם באנדי – הוא מספר לו על המכתב שמגיע אליו בדרך מתוחכמת מאמו.
המספר מסתכן ומעביר מכתב לאמו באמצעות פועל בנין איטלקי כשהוא שולח אותו לכתובת של ידידה שלו שתעביר לאם את המכתב . למרות התוכנית המתוחכמת ולמרות התקווה הרבה בלבו של המספר , הוא לא מצליח להאמין באמת ובתמים בהצלחת המשימה . בכל זאת הוא מקבל מכתב חזרה מהאם באותה הדרך.
המספר יודע כי עליו לשמור על שתיקה וכי חייו עומדים בסכנה חמורה ובכל זאת משתף את חברו המוערך בעניין.
המספר שם , למעשה , בידיו של באנדי את חייו. הוא יודע שבאנדי אינו משקר אך גם יודע שבבסיס אופיו הוא אמין .
הסיטואציה שבה הם נמצאים כשהמספר מגלה את הענין לבאנדי היא סיטואציה סמלית מחרידה ביותר . הם נמצאים בבור השופכין ומנקים אותו. למעשה הם נמצאים בתחתית . במצב נחות, משפיל, לא אנושי ומכוער ודווקא שם צומחת ידידות שלא תישכח. דווקא שם ישנו קשר שמתחזק בעקבות גנבה. דוקא במקום הכי נמוך ישנה ברית רוחנית בין שני בני אדם .
המספר מתרגם את המכתב לגרמנית ומקריא את כולו לבאנדי. הוא משתף אותו במעט מהעולם שמחוץ למחנה, בעולם התקווה , בעולם החיים . באנדי מאזין למספר בדריכות ומבין, לדעת המספר, את כוונתו לחלק עמו את התקווה, את האור בקצה המנהרה מבחינתו, כי "פיסת הנייר בין אצבעות ידיו, שהגיע אליו בדרך לא דרך…היתה בכל זאת סדק, נקב, ביקום השחור שאפף אותם, שדרכו יכולה להבליח התקווה".
בתום הקריאה עושה באנדי את מה שהופך אותו ל"תלמיד מצוין". הוא נותן למספר צנונית שאותה גנב . הוא עובר על חוקי ההתנהגות המקובלים עליו ולעמה מבין כעת את "החומר", את מה שניסה המספר ללמד אותו על החיים של "שם". המספר מרגיש שהדברים מבוססים על אהבה, דאגה וביישנות למרות שמדובר בגנבה . השנים מתחלקים במעט שיש להם – מי במעט תקווה ומי במעט אוכל .
- הרעיון המרכזי בסיפור – "התלמיד" של פרימו לוי למעשה מתאר תכונות אנושיות והתנהגויות אנושיות בתנאי קיום נוראים . האופן שבו הוא מעריץ את דמותו של באנדי מעמידה את אופיו כמה שיש ללמוד ממנו ולהעריך אותו.
בנוסף לכך , מתוארת חברות אמת , ידידות מיוחדת המבוססת על אמון מלא וזה גם דבר שיש להתייחס אליו כאל דבר יקר ערך ומשמעותי בחיים .
ענין אחרון , הנמצא ביצירה באופן מובלע, הוא התקווה לכך שבאנדי למעשה ניצל בשואה . המספר אומר "אני נצמד לזכרונותי מבאנדי כאל דבר יקר ערך , אני שש להעלותם על הדף אחת ולתמיד, והייתי רוצה שבזכות איזה נס לא בלתי אפשרי יגיע דף זה אליו באותה פינת עולם שם הוא חי אולי עדיי ן, היית רוצה שיקרא את הדף וייזכר בנו".
בדברים אלה מעמיד המספר את הסיפור כמין תקווה לחיים , להמשכיות , של באנדי בפרט ושל אנשים שכמותו בכלל .
הוא מקווה שגורלו של באנדי היה טוב ושהוא יצל לחיי את חייו אך הוא אינו בטוח בכך. הסיפור הופך למן אמצעי לחיפוש החיים של "פעם" , החיים של "שם" , כזכרון שיש ללמוד ממנו איך להתחזק , איך לצמוח , לאהוב ולהעריך את החיים .
- סוג הסיום – הבעיה המרכזית שמעלה מספר היא שבאנדי לא לומד את מה שהוא מנסה ללמד אותו וכי הוא נחשב בעיניו ל"תלמיד לא טוב" וביחס לבעיה הזו נראה כי הסיום של הסיפור הוא פתוח , זאת משום שבנדי בסופו של דבר לומד את הכללים , החוקים וההתנהגויות הנכונות למקום ולזמן הספציפיים . זוהי נקודה של פואנטה – הוא לומד כיצד לשמור על חייו ולשרוד וזו הייתה מטרת "המורה" שלו . גניבת הצנונית היא ביטוי "הצלחתו כתלמיד" .
