סיכום מאמר – המהפכה הפרשנית : עלייתה של שיטת הפרשנות התכליתית בישראל/ ניר קידר
סיכום זה הינו חלק מאסופת סיכומי המאמרים במשפטים
מטרתו של המאמר היא להבין את התהליכים האינטלקטואליים, הפוליטיים ובתרבותיים שהובילו לכך ששיטת הפרשנות התכליתית כה נפוצה בביהמ"ש בארץ. הפרשנות התכליתית נקלטה בארץ ללא דיון משמעותי, משום שהיא שיטה דינמית, המקבלת את הביקורות על התפיסה המודרנית כמערכת כללים אוטונומית, ובה בשעה מנסה גם לדבוק בסדר הפוליטי והמשפטי הקיים. הפרשנות התכליתית המדגישה את היות המשפט הליך (פרוצדורה) גרידא, נקלטה בארץ (בהעתקה מהשיטה האמריקאית) משום שהיא מאפשרת לביהמ"ש התערבות עמוקה במארג החיים החברתיים בארץ. ניתן לראות בה מכשיר (סמלי וממשי) המסייע לשופטים לשמר "עמדות כוח" השדה המשפטי, הפוליטי או התרבותי.
תיאורית הפרשנות התכליתית של ברק – עד לשנים האחרונות היה מקובל שלשופטים בישראל יש שתי דרכים לגיטימיות לפרש חוקי המדינה : השיטה הלשונית (הטקסטואלית) והשיטה אשר תרה אחר כוונת המחוקק (האינטנציונליסטית). לכל היותר נעזרו השופטים בעת הצורך בכללי פרשנות.
ברק מגדיר שיטה זו כגורסת כי לטקסט משפטי יש לתת אותו פירוש המקיים בצורה הטובה ביותר את תכליתה של הנורמה הטבועה בטקסט. נק' ההנחה כמובן של ברק היא כי למשפט בכלל ולכל נורמה משפטית בפרט יש תכלית. פרשנות תכליתית אינה פרשנות לאור כוונת המחוקק שכן תכליתו של חוק אינה להגשים את כוונת חברי הגוף המחוקק, אלא להביא לשינוי חברתי מסוים. אף על פי כן, טוען ברק כי לתכלית הנורמה כן יש בסיס של תכלית סוב' כלשהי מצד היוצר (המחוקק) אך בסיס זה נחלק אם התכלית האוב' הנקבעת ע"י הקהילה הפרשנית ומבוטאת ע"י הפרשן עצמו. ניתן לסכם ולומר כי שלושת המקורות של תכלית הנורמה – כוונת המחוקק, סוג ההסדר המשפטי ועקרונות השיטה הם האמצעים העיקריים (עם זאת לא היחידים) המסייעים לשופט הפרשן לחשוף אותה תכלית.
גם ברק תופס דרך פרשנות זו כשיטה דינמית המשתנה לאורך הזמן בהתאם לפירושיהם של פרשנים שונים. היא מייצרת מעין פשרה בין ההכרה בכך שהמשפט תלוי – היסטוריה ובין הכמיהה לקוהרנטיות, וודאות ויציבות של המשפט. היא מתיימרת להציע לנו פרוצדורה, שיטה סדורה שאמורה לעזור לנו לפרש חוקים בצורה נכונה.
קידר רואה את התיאוריה של ברק כבעייתית מבחינה פוליטית – חוקתית שכן היא עמומה ומשאירה שיקול דעת רחב מדי לשופט הפרשן.
התפתחות הפרשנות התכליתית בארה"ב – שיטה זו היוותה את אחד מעמודי התוך של הזרם המרכזי במחשבה המשפטית האמריקאית בשנות ה-50 – זרם ההליך המשפטי (LEGAL PRECESS ). אסכולה זו התבססה על הריאליזם הקונסטרוקטיבי וניסתה לפשר בין ההכרה ברעיונות הריאליזם המשפטי לבין הפחד מרלטיביזם פוליטי ומוסרי. ההליך המשפטי והפרשנות התכליתית מזוהים יותר מכל עם הנרי הארט. תמיכה לאופטימיות אשר הופיעה בפועלו ניתן גם כן למצוא אצל פולר. פולר טוען בחיבוריו כי המשפט אינו רק אוסף של כללים מתנגשים, אלא מכשיר שתכליתו שינוי וקידום חברתי. למרות שפולר תפס את המשפט כמערכת נורמטיבית אוטונומית בעלת מוסדות, הליכים ומוסר פנימי משלה, עדיין התעקש הוא כי משפט אשר נכשל במילוי היעדים החברתיים המצויים בבסיסו אינו יכול להיקרא משפט. גם עמדת המוצא של הארט דומה וטוענת כי המשפט הוא פעולה תכליתית – מאבק מתמשך לפתרון הבעיות הבסיסיות של הקיום החברתי ושלכל נורמה משפטית יש תכלית. על כן – השופטים צריכים לתור בפרשנותם לא אחר כוונת המחוקק כי אם אחר תכלית החקיקה עצמה. הארט מוסיף וטוען כי השופט – הפרשן חייב להתייחס ללשון החוק. אולם בניגוד לאסכולת הפרשנות המילולית (הטקסטואלית), ההתייחסות ללשון החוק אינה התייחסות נאיבית (המניחה שלשון הטקסט קבועה ונושאת משמעות אחת), אלא הלשון חייבת לקבל פירוש המקדם את תכליתו של דבר החקיקה ואת התכלית הכללית של המשפט.
תורת המשפט של דוורקין תופסת את המשפט כהליך פרשני וכן נחשבת ע"י רבים לקרובת משפחה של תאוריית הפרשנות התכליתית מבית מדרשה של אסכולת ההליך המשפטי. תאוריית הפרשנות של דוורקין מקבלת כהנחת יסוד את רעיון הדמוקרטיה החוקתית הליברלית ותופסת את הפרשנות כפעילות דינמית תלוית היסטוריה. תיאורית המשפט של דוורקין מזכירה דווקא את התיאוריות המוקדמות של פולר ואחרים בכך שמשקפת את האמונה האידיאליזם המשפטי. ז"א שאף על פי שדוורקין גורס כי תכלית המשפט היא לקדם מטרות חברתיות ופוליטיות, הוא מאמין (בדומה לפולר והארט) שהמשפט הוא במידה רבה מערכת עצמאית וקוהרנטית המובחנת ממערכות חברתיות ותרבותיות אחרות והבנויה מנורמות המנוסחות בצורת כללית ומכללי משחק. אף על פי שלמשפט יש תכלית חברתית ופוליטית, הוא מהווה מערכת עצמאית של עקרונות וכללים משפטיים. דוורקין טוען שכל קריאה של טקסט משפטי וכל פעולה משפטית הן בעצם פעולות פרשניות שמטרתן להציג את הטקסט המשפטי באור הטוב ביוצר שאפשר. בפרשנו טקסט, עלינו לתת לטקסט אותו פירוש המעמיד באור הטוב ביותר את ההיסטוריה הפוליטית של החוק. התיאוריה של דוורקין נראית פשרה נאותה בין הבנת הפרשנות כפעילות דינמית, המערבת בהכרח שיקולים קונטינגנטיים לבין השאיפה לקוהרנטיות, יציבות וודאות משפטית.
קליטתה של הפרשנות התכליתית בארץ – אחת הסיבות העיקריות לעניין שגילה ברק בפרשנות משפטית היא היחשפותו בשנות השישים לתאוריית ההליך המשפטי. הוא החזיק בדעה הרציונליסטית – אופטימית כי המשפט הוא אמצעי לשינוי ולקידום חברתי ושלכל נורמה משפטית יש תכלית. ברק מודה במפורש שפרשנות ראויה נגזרת משיקולים פילוסופיים ופרגמאטיים אך גם מעקרונות פוליטיים וחוקתיים שהוא מזהה עם הערכים הליברליים של צדק, הגינות דיונית, שוויון, עקביות וקוהרנטיות. אין הוא מאמין בתורת המשפט של דוורקין השוללת מן השופט הפרשן שיקול דעת והמחייבת פתרון נכון אחד ויחיד לכל בעיה משפטית.
ניתן לומר כי את תחילת כניסת הפרשנות התכליתית לארץ לוותה התפתחותה של מדינת הרווחה המודרנית. בחברת ההמון המודרנית אין המשפט של מדינת הרווחה יכול לגדור עצמו בעיסוק בצדק פורמלי של כללים, אלא הוא חייב לעסוק בשאלות מהותיות של צדק חלוקתי.
בשנות ה-80 החלו מספר גורמים לצייר את המשפט כ"עיר המקלט" של הציבור בארץ. השסע האתני, הדתי והעדתי, הפער הכלכלי שהלך והתרחב, האינפלציה והאי יציבות הכלכלית, התיקו הפוליטי והקיפאון המדיני – כל אלה העמיקו את הרגשת אי האמון ברשויות הנבחרות בארץ והובילו לבסוף לתחושות של בוז וחוסר אמון בפוליטיקה עצמה כמדיום לשינוי חברתי. חסר אמון זה גרר את עלייתם של מסגרות ושל מוסדות אחרים הנחשבים לא פוליטיים כגון ביהמ"ש.
עליית הפרשנות התכליתית מרתקת משום שהיא מסמלת הן את הבעיה (הייאוש והבוז כלי הפוליטיקה ואת הניסיון להמירה בהסדר תרבותי חברתי אחר) והן את הפתרון או את האופק שאליו שואפים אלה המחפשים חלופה לפוליטיקה. העדפת השיטה הדינאמית של הפרשנות התכליתית על שיטות פרשנות הנחשבות סטטיות מעידה על חוסר האמון הציבורי ברשויות הפוליטיות הנבחרות ועל היוקרה החברתית שביהמ"ש העליון הישראלי נהנה ממנה בשנות השמונים ובמחצית שנות ה-90.
אולם – אף על פי שתאוריית הפרשנות התכליתית מדגישה את היות התהליך הפרשני דינמי המושפע מן הפוליטיקה ומן התרבות שהפרשן חי ופועל בה, ועל אף שמכירה בכוחניות ובפוליטיקה הכרוכים בכל מעשה של פרשנות משפטית – היא מדגישה את עדיפותו הלגיטימית של המחוקק.
הבעיה שנוצרת לעולם המשפט היא שככל שהוא מנסה להשתחרר ממקור חולשה פוליטית זה ולהיעשות מעורב יותר בחברה ופוליטי יותר, כן מעמדו מתערער דווקא, שכן הערכים הניטראליים שבשמם הוא מדבר נתפסים עתה כערכים מגזריים, ומשום שמקור כוחו ומקור הלגיטימיות שלו – תדמיתו האוב' וחסרת הפנים – נשחק. דיון בפרשנות התכליתית על כן הינו מרתק משום שהוא מדגיש שבאופן פרדוכסלי, ככל שהמשפט נעשה חזק יותר, כן הוא נחלש דווקא.
