סיכום מאמר: טהריניאן – איראן, תקשורת, ניכור, מהפכה
מתוך המאגר: סיכומי מאמרים בתקשורת
המאמר של טהרינאין "איראן: תקשורת, ניכור, מהפכה" מנסה לבחון את היחסים בין מוסדות התקשורת למוסדות אחרים בחברה. הוא מציג דוגמה למקום שבו התקשורת תופסת בחברה מסורתית ואת הקשר בין המוסדות הפוליטיים והכלכליים.
מדברים על חברה מסורתית – חברת המונים שהיא חברה אוראלית, שבה כל התקשורת מתבצעת דרך סיפורים, אגדות ושירים. מצד שני יש קבוצת עלית שבתוכה נכלל המלך שמעוניינת להפוך את איראן למדינה מערבית.
התקופה היא טרום המהפכה החומניסטית – מהפכה שהובילה לשסע בין מעמדות שונים בחברה. הגורם העיקרי לשסע הוא תהליכי המודרניזציה שהתרחשו באותה תקופה. איראן הפכה למדינה עשירה בגלל גילוי נפט ובמקביל החלו תהליכי מודרניזציה מואצת בחברה. כל המוסדות המסורתיים לא הספיקו להסתגל לשינויים בחברה. המודרניזציה התלוותה בתהליכי מערביות, קפיטליזם, הכלכלה הביאה לצמיחת אליטות עשירות חילוניות המאמצות את ערכי המערב והמדינות החילוניות. האליטה ניסתה לכפות את אורח חייה על שאר האוכלוסיה והיא ניסתה לבטל את המוסדות הקודמים במדינה, אך לא הציעה חלופה להם. בעקבות כך החלו להתנתק קשרים חברתיים והחברה הפכה לחברה אינדיבידואליסטית, החל תהליך של ביקורטיזציה, הארגונים הפכו לצנטרליסטיים שכל הסמכויות נמצאים בידיהם. הסמכויות והכח נלקחו ממנהיגי הדת – המנהיגים הרוחניים. כל המוסדות שהתבססו על אורח חיים מסורתי הועלמו ובמקומם צמחו מנגנונים חדשים בתחום הפוליטי והתרבותי. התהליכים לוו באורח חיים ראוותני של המדינה, דבר שניקר עיניים להמון והוא החל לאבד אמון בשלטון ובמנהיגים (מלך). ההמון פנה לחכמי הדת בכדי למלא את חוסר האמון שלו במנהיגים הפורמליים. מבחינה פורמלית איבדו העולמא, חכמי הדת, את כוחם, נטלו מהם את סמכויותיהם, אבל מבחינה לא פורמלית כוחם הלך והתחזק ונותרה להם הסמכות הרוחנית. נוצר מאבק בין שתי תפיסות:
- התפיסה האליטיסטית חילונית – מבקשת למחוק את כל מה שקרה בעבר, מחיקת ההיסטוריה ושינוי לוח השנה, אי אמונה באיסלאם. התפיסה מבקשת לנתק את איראן מהעולם האיסלאמי ומהמדינות הערביות ולחזק את הקשר בינה לבין מדינות המערב.
- התפיסה האיסלאמית דתית – מתנגדת לערכי המערב עד כדי שנאת זרים וקריאה לחיזוק הקשר בין איראן לעולם האיסלאמי. האיראנים השיעים מאמינים שמנהיגי הדת הם אלה שצריכים לשלוט במדינה.
גם במודל הזה מתקיימת תקשורת פרטית, אבל מי שמכתיב את התוכן הוא המלך. יחד עם זאת הייתה הכרה בכוחה של התקשורת והחלו להשתמש בטלוויזיה ממלכתית לצרכים של השלטון. ניסו ליצור זיכרון קולקטיבי חדש של ארגון. התקשורת עוסקת בעיקר בטעם של האליטה ולא בטעם של ההמונים, מה שאומר שלעיתים התוכניות פוגעות בציבור. העם אינו צורך את תקשורת ההמונים, מכיוון שהתקשורת מראה רק את המלך והעם אינו מעוניין בזה.
במוסד התקשורת נוצרו שתי מערכות:
א. מערכת פורמלית – מערכת של המדינה שנשלטת על ידי השליט והאליטה השלטת. תקשורת המונים הנשלטת על ידי השליט, אמצעי תקשורת טכנולוגיים, מערביים – גם בבעלות פרטית וגם ציבורית אך יש פיקוח מצד השלטון. השלטון הקים מנגנון פיקוח רשמי על התכנים ואז משרד המידע פיקח על התכנים והמסרים – צנזורה. התרבות גם היא הייתה בפיקוח. עד תחילת שנות ה- 70 לטלוויזיה והרדיו זכו לאוטונומיה מלאה ומתחילת שנות ה- 70 האוטונומיה צומצמה לאפס והרשויות החלו להתערב בתכנים. האמינות נפגעה והציבור איבד את אמונו בתקשורת. התקשורת הציגה תפיסות של השלטון ותכנים מערביים.
ב. מערכת לא פורמלית – האוכלוסייה המסורתית ראתה בערכי המערב כפגיעה בערכיהם. הם ראו שהם לא מיוצגים בתקשורת ולכן פנו למקורות תקשורת אלטרנטיביות – אמצעי תקשורת קטנים: קלטות שהוקלטו עליהן דרשות דתיות של מנהיגים רוחניים והפיצו אותם בכפרים. עלונים באלפי עותקים. הבסיס לתקשורת היו המסגדים ששם כולם היו מתקבצים ומאזינים לדרשות. הייתה תחנת רדיו פיראטית ששידרה מחוץ לאיראן. כשכוהני הדת חוזרים לכפרים הם אלה שמפעילים את התקשורת האלטרנטיבית. מערכת תקשורת זו נתפסת כאמינה כי היא עוסקת במה שמעניין את העם. והיא מועברת באמצעות אנשים לגיטימיים ואמינים לעם.
דברים אלו והרצון לחזור למקורות הובילו למהפכה חברתית דתית באיראן – המלך נופל וחומייני מוחזר מהגלות ושולט באיראן.
מקרה זה מפריח את טענת לרנר שחברה לא יכולה לחזור אחורנית ושהכיוון הוא תמיד לצד אחד – מודרניזציה. באיראן כיוון ההתפתחות היה הפוך, מחברת מדיה – לחברה אוראלית. התקשורת לא תפסה באיראן. התקשורת אינה מהווה סוכן שינוי יחידי בחברה, היא נזקקת למוסדות נוספים בחברה ובמדינה.
