בירושלים של ראשית המאה ה-19 הייתה קהילה יהודית, רובה ככולה של יוצאי האימפריה העות'מאנית, דוברי הלשון היהודית-ספרדית (ספניולית) שבאו בעיקר מקהילות ערי האימפריה העות'מאנית הגדולה (קושטא, איזמיר, סלוניקי וקהילות הבלקן) והמשיכו לקיים דפוסי ארגון ואורח חיים שנתגבשו במאה ה-18. קהילה זו "כוללות הספרדים", עמדה במגע גובר והולך עם חדירתה של ההשפעה האירופית לירושלים. לכאורה, לפנינו עוד מקרה היסטורי של אוכלוסיה לא-אירופית (אף שה"ספרדים" הם בעלי זיקה היסטורית ותרבותית חזקה לתרבות אירופה דווקא!) הנכנסת למעגל המודרניזציה וההתמערבות. אך בין כמה מחוקרי היישוב היהודי במאה ה-19 רווחה הדעה כי הקהילה הספרדית גילתה פתיחות מיוחדת כלפי השפעות המודרניזציה ונכונות לתמורה התרבותית בחברה היהודית בירושלים, בהבדל מן היהודים יוצאי אירופה המרכזית והמזרחית.
סדום ועמורה גרסת יוון: המיתוס של פילמון ובאוציס
סיפור אחד מהמיתולוגיה היוונית עשוי להשמע מוכר למדי למי שמכיר את סיפור סדום ועמורה התנ"כי, אבל למרות החורבן, שם הסוף אחר לגמרי.
