עור שחור, מסכות לבנות / פרנץ פנון – סיכום

מבוא לסוציולוגיה – סיכומי מאמרים: עור שחור, מסכות לבנות\ פרנץ פנון

פרנץ פנון נולד במרטיניק, אי באיים הקאריביים שהיה בעבר קולוניה צרפתית. נולד למשפחה מעורבת של צרפתים ועבדים. מצבו הכלכלי סביר. עוזב את מרטיניק ב1943 ומגיע לצרפת כדי לעזור במלחמה. לומד פסיכיאטריה בליאון. נשלח לאלג'יר לשמש בכרופא בבי"ח פסיכיאטרי. המפגש עם המציאות הקולוניאלית באלג'יר הוביל אותו לעבור לצד של האלג'יראים נגד הצרפתי והפך אותו מאד ביקורתי כנגד הקולוניאליזם.

פנון מדבר על ההקשר הקולוניאליסטי בו הוא כותב ואומר שמה שקורה בקולוניאליזם הוא שאנשים שעברו את התהליך הזה וננמצאים בצד הכבוש נמצאים בנחיתות ובמצב הו התרבות של המקום שלו נחשבת נחותה. מה שהוא אומר שצורת הביטוי לכך היא השפה. עניין השפה מרכזי מאד אצל פנון. הוא רואה את השפה כמשהו שמגדיר זהות. היכולת הקומוניקטיבית שלנו היא דרך השפה והדיבור. דרך התקשורת העיקרית שלנו אבל כשאנחנו מדברדים בשפה מסוימת ומבטא מסוימת וסלנג ומילים מסוימות אנחנו תוך כדי כך מגדירים את הזהות של עצמינו אח מול הבנאדם שנמצא מולנו.  כשאנחנו משתמשים בשפה אנחנו מתעסקים בשיוך הזהותי שלנו והאימוץ של שפה מסוימת כופה עלינו לשאול את עצמינו שאלות של זהות.

כשמנהלים אינטראקציה עם מישהו אנחנו מגדירים את עצמינו אל מול האחר,  כשאנחנו מדברים אנחנו יוצרים זהות. השפה היא הצורה העיקרית שלנו לאינטראקציה והיא מגדירה אותנו אפילו ברוב הזמן לא באופן מודע.

במציאות הקולוניאליסטית הדרך שלנו להיות פחות נחותים היא לאמץ שפה אחרת, במקרה של פנון צרפתית כך אנחנו משאירים את הפרימיטיביות מאחורינו והופכים ללבנים יותר. בישראל, בתקופת קום המדינה אנשים היו צריכים לעבור תהליך מוביליות חברתית כדי להפוך להיות אשכנזים כי זו הייתה הצורה השלטת בחברה, הנחשבת יותר והמקום לטפל בכך בין היתר היה השפה.

אנשים שנוסעים לצרפת ממרטיניק ותופסים משההו מהיכרות טובה יותר את השפה והמקום וזה הופך אותם לקצת יותר לבנים. הם חוזרים חזרה למרטיניק ונתפסים חצי קדושים, לבנים יותר ועליונים יותר מאלה שלא היו וביקרו בצרפת.

העניין שהאדם החוזר למרטיניק הוא חצי קדוש, כשהוא בצרפת הוא נחות והוא יודע את זה. הוא לא יודע לדבר במבטא הנכון. דבר נוסף הוא נסיון של הבורגנות בקולוניות להידמות כמה שיותר למה שהם מחשיבים מעמד העליון, האדם הלבן והם עושים זאת דרך השפה. איבוד שפת המקור שלהם אינו עניין של איבוד שפה בלבד אלא מחיקת תרבות המקור והשפה כדי להידמות לאדם הלבן ולהיות חלק מהרבות הזו. הם מוכנים למחוק מי שהם בשביל מוביליות חברתית, להתקדם בסולם הדרגות.

היחד של הלבנים לשחורים – הלעג. הלבנים מדברים אל השחורים כמו ילדים קטנים לא משנה אם הם משכילים או לא ולא חייב לנבוע מרוע. כשהם עושים זאת הם מתייגים את השחורים כנחותים ובמידה מסוימת משאירים אותם במקומם דרך הלגלוג בשפה. תיוג של בנאדם לא באופן מכוון או כוונה רעה כנחות ממך. הבעיה היא בהנחה המוקדמת שהיותך שחור הופך אותך ללא מבין (לא קושי בשימוש בשפה). שימוש בשפה לצורך הנמכה של בנאדם אחר. בדיוק העניין של הכללת קבוצה כנחותה ולא מבינה הוא הבעייתי, ההכללה. השחור שמנסה דרך השפה לעשות את עצמו לבן יותר, להעלות את עצמו בסולם המעמדות. ילבש בגדים וגינונים צרפתיים והוא חושב שזה יקרב אותו אל הצרפתים אך פנון אומר שהתפיסה נובעת מעצם היותו שחור ולא משנה מה הוא יעשה, סיכוייו אבודים. הוא מנסה לצאת מהשחורות שלו דרך אימוץ שפת הלבן. הוא חושב שאם הוא יעשה לבן, צרפתי הוא יצליח לצאת מנחיתותו אבל הלבנים לא ששים לאפשר לשחור לצאת ולהתקדם מהנחיתות מכיוון שהנחיתות שלו היא זו שמאפשרת את העליונות שלהם. קונפליקט.

השחור לומד את הסטריאוטיפים שהלבן מיחחס לו ומנסה להיאבק בהם. הוא בעצם מנסה ללבוש מסכה לבנה.  עולה כאן שבר של המנסים לנוע מן הנחיתות השחורה שלהם הם לא  ממש לבנים ומתכחשים לשחורות שלהם, יש כאן שבר.

מה שמודגש לאורך כל הפרק הוא התלות ההדדית של האני באחר על מנת לקיים אזושהי זהות לעצמי ללא האחר אין אני עבור פנון. השחור בונה את הזהות שלו בצרפת אל מול הלבן ושם הוא נחות, כשאותו שחור חוזר למרטיניק הוא בונה את הזהות שלו ביחס למקומיים שלא היו בצרפת שם הוא עליון עליהם והלבן בונה את הזהות שלו ביחס לשחור אשר מוגדר כנחות לו. השחור הוא שחור רק ביחס ללבן. יש היררכיה על בסיס צבע עור והשחורים משתפים איתה פעולה בדיוק כמו הלבנים כי הם מנסים להתקדם דרך ההיררכיה אל עבר הלבן.

המבט הלבן כותב את הגוף השחור כשם שהמבט השחור כותב את הגוף הלבן. מבטים אלה אלימים של כח ושליטה והכרח לחיות תחת קטגוריה חברתית.

האני זה מי שאני חושב שאחרים חושבים שאני, זה מה שפנון אומר לנו בעצם. יש את הצורה בה אנחנו מפרשים את הדרך שאחרים רואים אותנו. השחור שעומד מול לבן תופס עצמו נחות בעיני הלבן ולכן תופס עצמו כנחות. וכך גם השחור שהיה בצרפת אל מול אלה שלא היו בצרפת וכמובן שגם הלבן נוהג באותה צורה. אין לבן ואין שחור. אנחנו צובעים אחד את השני, אין כאן משהו קבוע. כאשר אנחנו נשתחרר מהעניין הה ונשיל את הצבעים והקטגוריות המומצאות האלו ונגדיר את עצמינו בלי מה שאנשים חושבים עלינו וכו', נצא מכל התסבוכת הזו.

ראו: מבוא לסוציולוגיה – סיכומים