הגישה המוסדית: התפתחות המפלגות:
- מפלגות אליטה: מפלגות קטנות יחסית בעלות אינטרסים ברורים. יש להם אמירה- הם רוצים לקחת חלק בשלטון כדי לממש את האינטרסים שלהם.
- מפלגות המון: מפלגות הרבה יותר גדולות שלא יכולות להישאר עם האינטרס הצר שהן אחזו בו קודם. אותן מפלגות של ימין ושמאל צריכות לענות על יותר אינטרסים ולהיות רלוונטיות כלפי יותר אנשים. מבחינה אידיאולוגית, זה אומר שמפלגות ההמון הן כבר מייצגות חלקים יותר רחבים בציבור. יש לנו תפיסה רחבה יותר וניסיון לתפוס כמה שיותר קהלים, על מנת להצליח בבחירות. פחות מזוכך מבחינה אידיאולוגית.
- Catch all parties: המרוץ המטורף לאמצע. העמדה של האמצע היא עמדת מפתח ששואפים להגיע אליה. המרוץ למרכז הוא מרוץ של המפלגות הגדולות וכן של המפלגות החדשות. כך אתה יכול להיות די בטוח שתיכנס לקואליציה. יש טשטוש של האידיאולוגיה. יש תופעה של מפלגות חדשות שמנסות ללכת על האמצע, גם בארץ.
- מפלגות קרטל: השאלה המעניינת היא הקשר בין המפלגות לבין השלטון. החיבור בין המפלגות למדינה ולא בין המפלגות לציבור. זה מסביר את הניכור ואת חוסר האמון של הבוחרים. המפלגות הופכות לממסדיות יותר ויותר ומתנתקות מהחיבור שלהן אל העם. המפלגות האלה מחוברות יותר לעטיני השלטון ופחות לציבור הבוחרים.
גם היום כשאנחנו מדברים על פוליטיקה ודמוקרטיה אנחנו מדברים עדיין במונחים של מוסדות, על מפלגות. כך זה היה במאה השנים האחרונות. מבחינת גישה קלאסית דומיננטית, הדבר המרכזי שאותו עושים כשחוקרים פוליטיקה לאורך התקופות, הוא עדיין לדבר על מפלגות כעל מוסד מוביל בדמוקרטיה ועל בחירות ככלי מרכזי ההופך את המשטר לדמוקרטי. המאמר שקראנו להיום ניסה לשים את זה בצד ואמר שיש סוג כזה של מוסדות וסוג כזה. אבל ניתוח עומק מבחינת התהליכים בפוליטיקה יושב על תפיסה מוסדית קלאסית שהגדרנו אותה עם שומפטר. שומפטר אמר שדמוקרטיה היא הסדר מוסדי שנועד להגיע לתחרות בין המפלגות ביום הבחירות. הדגש היה על המוסדות המובילים ועל הבחירות- מי יהיה בראש המחוקקים. מדע המדינה נבנה על המובן הקלאסי- הפוליטיקה היא פוליטיקה של מוסדות. ניקח את הדיון של שומפטר ואת מרשל כקונטרה לשומפטר ונבחן את ניתוח העומק של מרשל לגבי מה זו פוליטיקה. מרשל אמר שהניתוח של הדמוקרטיה על פיו הוא של זכויות. הוא אמר שכדי לקחת זכויות ולעגן אותן אנחנו צריכים מוסדות שיהיו אחראיים על עיגון הזכויות. יש לנו, למשל, זכויות פוליטיות או זכויות חברתיות, המעוגנות במוסדות הרווחה השונים. אם אנחנו בוחנים את מרשל מהכיוון הזה, אנחנו רואים שתפיסת העומק של הפוליטיקה היא כיצד הדברים האלה מעוגנים במציאות, העיגון הוא על ידי מוסדות- שלטון, כלכלה וחברה. התפיסה המוסדית היא מאוד דומיננטית ומעצבת את האופן בו אנו חושבים על פוליטיקה. קשה לנו לחשוב על מה זה פוליטיקה או דמוקרטיה מבלי להבין איך היא עובדת. גם אצל מרשל- כיצד לגרום לכך שהזכויות יעבדו? על ידי המוסדות. התפיסה ממנה צמח מדע המדינה- פוליטיקה היא המוסדות המרכזיים הפועלים במדינה והיחסים ביניהם. תפיסת היסוד מדברת על המוסדות, על האופן בו הם פועלים ועל האינטראקציה ביניהם.
במובן זה, נקודת הפתיחה שלנו לדיון מראה עד כמה קשה לחשוב על פוליטיקה שלא דרך המוסדות ותפקודם. האנשים שחקרו את מדע המדינה- וובר ומרקס מגיעים מניתוח היסטורי. הניתוח ההיסטורי הראשוני שואל מה יש בכלל. הדבר הראשון שמדע המדינה עשה מבחינה היסטורית הוא לתאר את העולם- כיצד במדינה מסוימת יש חוקה ובמדינה אחרת אין חוקה. בגלל שההגדרה של שומפטר היא כל כך חזקה בשטח, היום רוב המחקר במדע המדינה מתבסס על כך. כובד המשקל רובץ על הניתוח המוסדי. באשכול השני ניקח את הגישות השונות למדע המדינה וננסה לחלץ מהן את תפיסות היסוד וכו'.
כולנו חושבים על מפלגות, על בחירות ועל השלטון במושגים של הגישה המוסדית. זו גישת היסוד שלנו לגבי האופן בו מבינים פוליטיקה. על פי שומפטר, מפלגת קדימה היא מפלגת השלטון והבוחרים באים ונותנים את הדין למפלגה ביום הבחירות. הדרך השנייה הייתה להסתכל על קדימה מתוך ההקשר של צמיחת מפלגות מרכז, שזו תופעה שלא מיוחדת רק לקדימה. השונה הוא שקדימה היא מפלגה המורכבת מנציגים של הליכוד והעבודה והיא הפכה להיות מפלגת השלטון. הרמה השלישית של הניתוח דנה בקדימה בהקשר של המפה המפלגתית האידיאולוגית. היה כאן דיון בכיתה לגבי האם יש משמעות לימין או שמאל.
כל אחת מרמות הניתוח האלה היא חשיבה מוסדית, היא מסתכלת על המפלגות והיא דוגמא לאופן בו חושבים בגישה המוסדית במדעי המדינה בימינו. זו דוגמא טובה לאופן בו עובדים בגישה המוסדית.
שומפטר ומיכלס הם דוגמאות לחשיבה של הגישה המוסדית. שומפטר מגדיר את הדמוקרטיה כהסדר מוסדי ולכן הוא דוגמא מייצגת לגישה מוסדית.
