תטא
המושגים המרכזיים במטאפיזיקה תטא הם בכוח (dunamis) ובפועל (energeia), פוטנציאלי ואקטואלי. השאלות בהן אריסטו עוסק פה הן מה נותן לדבר את האפשרות להיות כמות שהוא. הפוטנציאל נובע מן החומר, כי אותו חומר יכול לקבל צורות שונות, ואז להיות דברים שונים בפועל. לכל חומר יש אפשרויות שונות ומוגבלות לעיצוב לכדי צורה, האפשרויות מותנות בחומר. הפועל מוקנה לחומר ע"י הצורה. מרגע שחומר קיבל מימוש מסוים כצורה, אותה צורה היא זו שקיימת בפועל, ולא אף אחת אחרת מבין האפשרויות המוקדמות. ארבעת היסודות הם החומר הבסיסי ביותר לפי אריסטו, ממנו כל הצורות יווצרו- לא קיים חומר טהור שיכול להפוך לכל דבר אלא במחשבה.
הפועל מקושר לתכלית בשני מובנים: במובן ראשון, תכליתו של דבר היא חלק מצורתו, ופועלו נובע ממנה; ודבר צריך לממש את תכליתו בפועל, מטרת הדברים היא להיות במצבם התכליתי, ה-entelechia. הטבע שואף למצב בו הפרטים יממשו את התכלית שלהם, יתפתח עד למצבו המפותח והמאוזן ביותר, הפסגה הצורנית שלו, ולשמור על מצב זה למשך הזמן הארוך ביותר האפשרי. אריסטו מפריד בין פועל רחוק לפועל קרוב, כאשר המימוש בפועל הוא תמיד בשלב המיידי- כך, הפועל הרחוק של לבנים יהיה להיות בית, והפועל הקרוב שלהן הוא להיות קיר- חייבים את כל השלבים שמתחת כדי להגיע להתממשות הסופית.
למושגי הכוח והפועל יש חשיבות רבה גם בתורתו של אריסטו לגבי תנועה ושינוי. בקרב העצמים הטבעיים, כל עצם צעיר יש בו כוח להפוך רק לדבר אחד- אלון מנביט אלון, אפרוח נהיה תרנגול, תינוק הופך לאדם. בשינוי העצמותי עליו דיברנו, התנועה היא גורם מתמיד שנמצא בכל עצם בכוח. תנועה זו היא מימוש של המעבר מן הכוח אל הפועל, והבנה של תהליך זה מאפשרת ידיעה, מכיוון שזוהי תנועה בעלת כיוון ברור ותוצאות (תכליות) שניתן לנבא.
אריסטו טוען שהפועל קודם לכוח בשלושה מובנים: בזמן, מבחינה אונטולוגית ומבחינה אפיסטמית. קדימות לפי זמן היא עניין כרונולוגי- מבחינת הפרט ברור שהמצב שבכוח קודם למצב שבפועל, כי כל אדם בוגר היה פעם תינוק, למשל. אך מצד שני, אם נסתכל על המין בכללותו, יש צורך בהורים והכוונה כדי ליצור את אותו מימוש צורני, דבר שניתן לראותו במינים הטבעיים אך באופן חד ביותר באדם, שצריך לא רק אב ואם אלא חברה כדי להתממש כבני אדם. לכן הפועל קודם לכוח מבחינת הזמן. מבחינה אונטולוגית יש שני סוגי מימושים: מימוש נפרד לפעולה (כמו הבית והבנייה), ומימוש שבא בצמוד לפעולה (כמו ראייה, שלא ניתן לדבר עליה בנפרד מהפעולה). הוא טוען שכל התנועה בטבע היא לקראת התכלית, ולכן יש קדימות לפועל, כי הטבע שואף תמיד לפועל. המצב היחיד שבו התנועה בפועל היא לצורך הפוטנציאל היא לימוד או אימון. במובן האפיסטמי, ההבנה של התכלית של עצם יכולה להגיע רק מהכרה של קודמיו, מהכרותינו עם אותם עצמים קודמים בפועל. לא ניתן לדבר על תרנגול בכוח ללא הכרה של צורת התרנגול. קדימות הפועל לכוח היא קריטית לתורתו של אריסטו ולהבנתנו את העולם. יש לכך משמעות רבה לגבי האפשרות לדעת ולנבא דברים: היכולת להגיע לאמת לגבי דברים שלא התרחשו אף פעם יכולים לעסוק אך ורק בפועל הקרוב ביותר, ולא בפועל הרחוק. דרוש ידע רב בדברים הזמינים להכרה (דברים שקיימים בפועל) כדי ליצור הבנה וידיעה- כל טענה לידיעה של דברים שקיימים בכוח בלבד היא בגדר ניחושים ופנטזיה בלבד. ההיכרות עם הדברים בפועל היא תנאי להכרה ולידיעה.
בטבע, הסיבה הצורנית, התכליתית והפועלת הן פנים שונות של אותה סיבה. הצורה היא התכלית של העצם הטבעי, והסיבה הפועלת היא עצם טבעי שזהה בצורתו לעצמים אותם הוא מוליד. במוצרי המלאכה המצב שונה לגמרי: הסיבה הפועלת שונה לגמרי מהסיבה הצורנית, שהרי צורתו של הנגר שונה לגמרי מהצורה של המיטה. הסיבה התכליתית גם כן שונה מהסיבה הצורנית, למרות שהן קשורות. קשר זה עובר דרך הסיבה הפועלת, היוצר, שמתכנן את צורת מוצר המלאכה בהתאם לסיבה התכליתית שלו.
אריסטו טוען שהטבע לא עושה שום דבר לשווא- לכל דבר בטבע יש תכלית, שאם לא מונעים את מימושה על ידי מקריות, תהיה לה סיבה תכליתית. כמו כן, הוא אומר שהאומנות מחקה את הטבע ומשלימה אותו. אנו מקבלים השראה מחקר התכליתיות שבטבע כדי ליצור תכליות שיעזרו לנו. מאותו חקר והבנה של אותן תכליות האדם יכול לחקות ולהשלים את אותם דברים שהוא לא קיבל מהטבע, כדי להתאים את עצמו ולשנות את תכונותיו בהתאם לרצונותיו.
ההסבר המכניסטי, זה שרואה בדברים שקראו כהכרח, הוא מקרי וחד פעמי, ומסביר דברים מלמטה למעלה. הסבריו נובעים מן החומר. ההסבר הטלאולוגי הוא זה שמזהה את הדברים שיקרו אם וכאשר לא ימנעו מהתהליך הטבעי מלהתרחש. ההסבר התכליתי הוא זה שמסביר דברים מלמעלה, ששואף להסביר את התפתחות הפרט מתוך מימושו מן הכוח אל הפועל. הוא מסביר דברים מתוך צורתם, מתוך ראייה כוללת של המין של העצמים. לכל מין יש את התכליות המסוימות שלו, ותכלית זו היא פנימית בלבד- תכלית שימוש חיצונית היא מקרית בלבד ותקפה רק לפרט המסוים שנעשה בו שימוש לאותה תכלית חיצונית- תכלית זו אינה מהותית למין.
