פילוסופיה אנליטית: ראסל – על הציון

ראסל – על הציון (דנוטציה)

פילוסופיה אנליטית – סיכומים

המאמר "על הציון" – on denoting" של ראסל נחשב למכונן. הוא קשור למעבר הלשוני. הוא קושר סוגיות קלאסיות בפילוסופיה למפנה הלשוני. ראסל גם מגיע (בניגוד לפרגה) מהמסורת הפילוסופיה הקלאסית. ראסל מהווה גם אינטלקטואל במובן של זיקה לעולם. בתקופה מסוימת ראסל היה הגליאני – אך הוא פנה עורף למסורת זו ומנסה להתחיל את הפילוסופיה מחדש. ראסל מביא את פרגה לעולם דובר האנגלית – והוא למעשה אחראי לפיתוחה.

המאמר דן על הציון/הצבעה. ישנן שאלות רבות שעולות בהקשר זה כמו האם תיתכן שפה אנושית בלי הצבעה. יש לשים לב לכך שראסל מנסה להשתמש במונחים עצמם ולא להזכיר אותם – וזו טעות לוגית. ביטויים כאלו – מהצורה "כל אדם", "המלך הנוכחי של צרפת", ייקראו ביטוי מציין – גם אם אין להם אובייקט ("המלך הנוכחי של צרפת הוא קרח"). ראסל טוען שהפירוש של הביטויים הללו מעלה שאלות קשות. ישנם שלושה מונחים שכדאי לדון בהם בהקשר זה: אפיסטמי, אונטולוגי, או סמנטי. כלומר השאלה ראשונה היא מה משמעות של פסוק שיש בו מונח מציין? השאלה השניה: (בה ראסל יתפוס עמדה אמפריציסטית) אנו יכולים להבין כיצד אנו מורים על מה שיש לנו נגישות אליו. ביחס לידע שאין לנו נגישות עליו ראסל סובר שלא נוכל לעשות זאת. ישנה גם שאלה אונטולוגית: מהו המעמד האונטולוגי של אובייקט שמורים עליו בעזרת ביטוי מציין. כלומר יש כאן שאלה סמנטית, אפיסטמית ואונטולוגית. ראסל ירצה לפתח תפיסה של השפה המתאימה להשקפת עולם אמפריציסטית – אנו יכולים לדבר רק על מה שיש לנו נגישות ויזואלית אליו. יש לנו הכרות עם אובייקטים מופשטים, טוען ראסל (כמו מספרים) – ולכן אנו יכולים להצביע עליהם. לכן נוכל לתאר ביטוי מורכב שיש לנו הכרות עם כל מרכיביו תמרות שאין לנו הכרות עם מה שהביטוי מורה עליו. הפתרון יהיה שכל מה שנדבר עליו יהיה רדוקטבילי לדברים שאנו מכירים. עלינו לפרק אפוא את המשפט לאטומים שיש לנו הכרות איתם. ישנם דברים שהכרותינו עימם איננה ישירה אלא על ידי תיאור – וכאן נכנס מקומה של ה' הידיעה – המונח המציין. כלומר על ידי ה' הידיעה אנו מצליחים להורות על מה שאין לנו הכרות איתו. אחת הטענות שתמיד נטענת כנגד אמפריציסטים – היא שנתוני החושים הם מעטים מדי, לא נוכל להרחיב כך את הידיעה לתחומים אחרים. ראסל יטען שהרחבה זו אפשרית לאור קיומם של כל מיני מנגנונים בשפה – כמו הצורה הלוגית – הכמתים. ראסל מתייחס בהקשר הזה לפרגה ולמימון. ראסל יטען שביטויים מהצורה "המלך הנוכחי של צרפת הוא קרח" נראים מהצורה נושא/נשוא – אך זו איננה הצורה הלוגית שלהם. למעשה ראסל הולך כאן מעבר לפרגה – כי גם פרגה חשב שזהו פסוק מהצורה נושא נשוא. למעשה לדעתו של ראסל אנו צריכים לכתוב את הפסוק עם כימות: k – מלך בצרפת (פרדיקט), b- קרח. הפסוק אומר שיש x כך ש-k(x) וכן x יחיד, וכן b(x). פרגה לעומת זאת יצרין את הביטוי כשם פרטי שחל עליו פרדיקט. כך נפתרות שאלות רבות: כמו לדוגמא כיצד נוכל לומר על משהו שהוא איננו. לפי ההצרנה של פרגה – השאלה נשארת בעייתית. לכן "המלך הנוכחי של צרפת הוא קרח" הוא משפט שקרי לדעתו של ראסל, שהרי איננו יכולים להחיל פרדיקט על מה שאיננו (פסוק חסר משמעות) ולכן אין לנתח כך את הפסוק. זאת בניגוד לפרגה שיטען שמדובר בפסוק שיש לו מובן ואין לו הוראה. לפיכך, ל"מלך של צרפת" אין משמעות – זהו ביטוי לא שלם. ראסל מעוניין לקחת את כל השמות הפרטיים הבעייתיים ולהפוך אותם לפרדיקטים. שמות פרטיים הם למעשה פרדיקטיים. שם פרטי הוא למעשה תכונה, לפיכך. טענתו הגורפת של ראסל היא שכמעט כל השמות הפרטיים הם תכונות – למעשה כמעט ואין פסוקי נושא-נשוא בשפה. כאן אנו רואים איך שאלה קלאסית בפילוסופיה מתחברת לה' הידיעה. שמות שלא יהיו תכונה הם רק אלו שניתן להצביע עליהם. ישנה עמדה אחרת, של סטרוסון – בה איננו טוענים שיש מלך של צרפת אלא מניחים זאת. זו קדם הנחה שמשתמעת מהטענה. ראסל מעוניין להציע שלוש חידות שכל תיאוריה על מונחים מציינים צריכה לפתור – ולאחר מכן הוא מראה כיצד התיאוריה שלו פותרת את החידות הללו.

החידה השניה טוענת שלפי חוק השלישי הנמנע מלך צרפת קרח או שאיננו כזה. אלא שמלך צרפת לא נמצא ברשימת הקרחים וכן גם איננו נמצא ברשימת אלו שאינם קרחים. בחידה הראשונה: האם המחבר של ווברלי הוא סקוט. האם ניתן להחליף אפוא סקוט ב'מחבר של ווברלי'? אנו מקבלים טאוטולוגיה. החידה השלישית: הסוס המעופף לא קיים. אם הסוס המעופף הוא שם פרטי נכתוב שאין x כך ש-x=a כאשר a הוא הסוס הזה. אבל כידוע a=a ולכן לא ברור כיצד יכול להופיע שם פרטי במשפט שולל קיום. ראסל מבקר במאמר במפורש פילוסופים חשובים: מימון ופרגה. בתחילה (לפני המאמר) ראסל חשב שיש אובייקטים ללא קיום. ביקורתו של ראסל על מימון קשורה לכך שעדיף לכתוב תורה שאיננה מביאה לסתירות לוגיות. בעיה נוספת היא על הגדרות סותרות (העיגול המרובע). ראסל טוען, כאמור, שהמשותף למשפטים הם תיאור מיידע, ה' הידיעה. תיאורים כאלו הם סוג של ביטוי מציין. ביטויים כאלו, לדעתו של ראסל, הם פסוקיות ציון מכח המבנה הלשוני, גם אם הוא איננו מציין כלום (כמו 'המלך הנוכחי של צרפת'). פרגה יטען שאם יש שם ללא הוראה – גם לביטוי כולו לא תהיה הוראה, ולכן הוא לא יהיה אמיתי ולא שקרי. שהרי אם אין לו הוראה אז גם אין לו מובן. ראסל טוען שלפסוק צריכה להיות משמעות. עלינו לטפל בה' הידיעה. עלינו למעשה לפרק ביטוי כזה לשלושה ביטויים: ביטוי ישי, כימות יחיד (יש רק אחד), והפרדיקט עצמו (במקרה שלנו 'הוא קרח'). כאשר נצרין את הביטוי הזה נקבל שהוא שקרי כפשוטו. לכן "המלך של צרפת" הוא מה שראסל קורה 'סמל לא שלם' – אין לו משמעות מצד עצמו – רק בתוך מסגרת של משפט שלם נוכל לנתח את הסמל הזה. בהקשר זה עלינו להבחין בין מופע ראשוני למופע משני: כאשר אנו מטילים כמת ישי, לדוגמא – כמו ב"יש מלך בצרפת" אזי הסמל מופיע במופע ראשוני בניגוד למופע המשני "המלך הנוכחי…" בו לא ברור האם יש כאן טענת קיום. המופע הראשוני פותח אפוא בכמת בעוד במופע המשני יכולה להופיע פסוקית ציון שאין לה אובייקט. ביחס לחידה "האם סקוט חיבר את ווברלי" המופע הראשוני הוא "קיים x כך ש-x חיבר את ווברלי וגם x הוא סקוט", ולכן אנו שואלים למעשה האם זה סקוט. במופע המשני אנו רוצים לדעת האם המחבר של ווברלי עונה על התיאור המיידע של האדם שנקרא סקוט. הוי אומר, "המחבר של ווברלי" איננו שם פרטי אלא תיאור מיידע: תיאור לשוני מיוחד בו ניתן להציב פסוקיות שאותם הוא מיידע אבל לא ניתן להחליפו עם שם פרטי. לכן ההצבה שרצינו בהתחלה להציב איננה כשרה. ראסל טוען למעשה שמשמעותו של פרטי הוא האופן בו הוא התרומה השיטתית שלו לפסוקים בהם הוא מופיע, בייחוד ביחס להוראה שלו. בהקשר זה ראסל מבחין אפוא בין שם פרטי ללוגי: שם פרטי מציין בלי להיות חלק מהפסוקים, כאשר מדובר בסמל לא שלם: יש לו רק תרומה שיטתית לפסוקים בהם הוא מופיע ללא משמעות בפני עצמו.

ללמוד טוב יותר:

לקבל השראה:

להפעיל את הראש:

להשתפר: