סיכום: אפלטון – פוליטיאה א'

סיכום: אפלטון – פוליטיאה א'

סיכום זה הוא חלק מאסופת הסיכומים בקורס תולדות המחשבה המדינית, תת נושא הפילוסופיה של אפלטון. הסיכומים הם חלק ממאגר הסיכומים והמשאבים בנושא פילוסופיה באתר.

בפוליטיאה א' של אפלטון מועלית הטענה שצדק הוא אמירת האמת והחזרת הדברים שאיש קיבל אותם מחברו. האם זה נכון? למשל: אם אדם נתן נשק לחברו והוא מבקש אותו חזרה בשעה שהוא חמום מוח – מובן שאסור לחבר להחזיר לו את הנשק. זה צדק. סימונידס (בעל ההגדרה הנ"ל) התכוון לכך שידידים חייבים להיטיב עם ידידיהם ולא להרע עימם. ולאויבים צריך להחזיר מה שמגיע להם. מכאן שההגדרה צריכה להיות: צדק הוא להשיב לכל אחד את הראוי לו (ולא את מה שחייבים לו). כלומר צדק זה לגמול לידידים תועלת ולאויבים נזק. להיטיב עם הידידים ולהרע עם האויבים. כיצד יכול הצדיק להזיק לאויביו ולהיטיב עם ידידיו? בהיותו עומד לימינם במלחמה (לצד ידידיו) או נלחם נגדם (נגד אויביו). אז האם הצדיק לא מועיל בשעת שלום כשאין מלחמה? לא נכון. הוא כן מועיל. אז למה מועיל הצדק בעת שלום? ביחסי הגומלין; בשיתוף. והצדיק בעת שלום יהיה מועיל בענייני כסף שיש להפקידו ולדאוג לביטחונו. כלומר, בכסף שאין בו שימוש. מכאן שלצדק אין ממש חשיבות, אם הוא משמש בעניינים חסרי שימוש. ואז מועלית הטענה שהצדיק ששומר על הכסף יכול גם לגנוב אותו. יש לו את המיומנות כמו חייל שגונב את תכניות האויב כדי לשמור יותר טוב על המחנה שלו. מכאן שהצדק מועיל לידידים ומזיק לאויבים. ההנחה היא שהידידים הם אלו ההגונים והאויבים – לא, כי אדם אוהב את ההגונים בעיניו ושונא את הגרועים. אך מה אם אותו אדם טועה? מה אם ההגונים בעיניו הם בעצם רעים ולהיפך? במקרה כזה, הצדק שהוא יעשה יזיק לטובים ויועיל לרעים. מכאן מגיעים למסקנה שהצדק הוא לעזור לצדיקים ולהזיק לרשעים. ממסקנה זו נובע, שלגבי כל אותם אנשים שטועים לגבי ידידיהם – אנשים אלו לפי הצדק צריכים להזיק לידידיהם (כי הם רעים) ולעזור לאויביהם (כי הם הטובים). זוהי הגדרה הפוכה ממה שאמר סימונידס. ואז אפלטון משנה את ההגדרות: ידיד הוא לא מי שנראה הגון; ידיד הוא מי שנראה הגון והוא הגון באמת. מי שנראה הגון אך לא הגון באמת הוא אולי נראה כידיד אך הוא לא ידיד. באותה דרך הוא מגדיר את האויב. הידיד יהיה הטוב והאויב יהיה הרע. ומכאן הגדרת הצדק החדשה: צדק הוא להיטיב עם ידיד שהוא טוב ולהרע עם אויב שהוא רע. אז עניינו של הצדיק הוא להזיק לאויבים ולגרועים. אבל, אנשים שניזוקו ייעשו גרועים יותר מבחינת סגולת האנושית, הלא היא הצדק. כלומר, אנשים שניזוקו ייעשו רשעים יותר. אז האם בשם הצדק רשאים הצדיקים להפוך בני אדם לרשעים? אסור להם. הצדיק אמור להיות טוב. מכאן שאין זה פועלו של הצדיק להזיק לידיד או לשום אדם אחר. רק הרשע מזיק. לא הצדיק. כלומר, ההגדרה שצדק הוא לגמול לכל איש את שחייבים לו והכוונה להסב נזק לאויב ותועלת לידיד – זו אינה הגדרה נכונה כי אין זה מן הצדק להזיק למישהו. ואז שוב חוזרים לשאלה הבסיסית: מהו צדק? ואז תוך כדי שאפלטון מדבר על חבר שלו, הם העירו את תרסימאכוס משנ"צ והוא קיבל קריז ו- "לא עצר עוד ברוחו, אלא נתכווץ כחיה וזינק אלינו לטרפנו." במילים אחרות, תרסימאכוס התחיל לפתוח עליהם. הוא צעק עליהם: "מה הפטפוט הזה?", "מה אתם מיתממים?" הוא התחיל להתעצבן ולדרוש כבר תשובה ל- "מהו צדק?" במקום להסתתר מאחורי מילים כמו: "מה שדרוש", "מה שמועיל", "כדאי", "מביא שכר" וכו'. אפלטון קיבל את השוק של החיים שלו: "ואני בשמעי נדהמתי, והבטתי אליו ברוב אימה". הוא אמר לתרסימאכוס שצריך ללכת באיזי ולברר קודם אם הצדק הוא סגולה טובה ואם בעליו הוא מאושר או לא.

ראה גם: אפלטון – פוליטיאה א-ב

אולי יעניין אותך גם:

11 ציטוטים מרחיקי ראות על צדק חברתי

פסוקים יפים מהתנ"ך על צדק

רוע וגאולה במחשבה של מרטין בובר

הפילוסופיה של מרטין בובר מספקת נקודת מבט עמוקה וייחודית על טבעו וגאולתו של הרוע. בעוד שחלק ניכר מעבודתו ידוע בהתמקדות בדיאלוג, קהילה ומערכות יחסים, הרהוריו על הרוע, תפקידו בחיי האדם וכיצד ניתן לשנותו הם היבטים משמעותיים מאוד במחשבתו.

בובר ניגש לנושא הרוע לא ככוח מוחלט או בלתי ניתן לפדיון אלא כמשהו שניתן לטפל בו, להבין אותו ובסופו של דבר לגאול באמצעות דיאלוג ופעולה אנושית. בעבורו הרוע אינו כוח נפרד ועצמאי המתקיים בניגוד לטוב. במקום זאת, זהו עיוות או שיבוש של ההרמוניה הטבעית בין יחידים ויחסיהם – גם זה עם זה וגם עם האלוהי. לדעתו, הרוע מתבטא כאשר מערכת היחסים אני-אתה – האידיאל של כבוד הדדי, פתיחות ומפגש – מתפרקת, מפנה את מקומו ליחסי אני-זה, שבה אנשים ודברים עוברים אובייקטיביות, משתמשים בהם ומצטמצמים לכלים. החפצה זו מטפחת הפרדה וניכור, שניהם מרכזיים בהבנתו של בובר את הרוע.

הרוע, לדעתו של בובר, הוא בעיקרו יחסי. הוא משגשג במצבים שבהם מפגשים אמיתיים מוחלפים בעסקאות, שבהם אנשים מאבדים את היכולת לראות זה את זה כיצורים מלאים ובמקום זאת רואים בהם אמצעי להשגת מטרה. התמוטטות זו במערכות היחסים לא רק פוגעת ביחידים, אלא משחיתה את המרקם של הקהילות והחברה. ככל שאנו מחפצים אחרים, כך אנו מנתקים את הקשרים הקושרים אותנו יחד בדרכים משמעותיות.

הליקוי של אלוהים
אחת התרומות המשמעותיות ביותר של בובר לדיון על הרוע היא תפיסתו של "ליקוי האל". רעיון זה מתייחס לתקופות בהיסטוריה האנושית, או בחיי הפרט, שבהן נוכחותו של אלוהים נראית מרוחקת או מעורפלת, והקשר האלוהי בין אנשים לאלוהים מנותק. לפי בובר, הרוע משגשג ברגעים אלו של ליקוי אלוהי. כאשר אנשים מאבדים את הקשר שלהם עם אתה האלוהי – כאשר תחושת האימננטיות והנוכחות של אלוהים מוסתרת – סביר יותר שהם יפלו לדפוסים של חפצה, מניפולציה ופגיעה.

עם זאת, ליקוי האל אינו קבוע. בובר מאמין שזה חלק ממחזור גדול יותר של חיים רוחניים, שבו נוכחות אלוהים עשויה לדעוך אך ניתן לגלות אותה מחדש באמצעות מאמצים לשיקום מערכות יחסים – בין בני אדם ועם האלוהי. הרוע, במובן זה, אינו נובע מאיזו חושך מובנה בעולם אלא מכשל של מערכת יחסים ודיאלוג, את שניהם ניתן לשחזר.

גאולה באמצעות דיאלוג
הפתרון של בובר לרוע קשור עמוקות לפילוסופיית הדיאלוג שלו. הוא לא מציע שהרוע הוא משהו שאפשר להתגבר עליו בכוח או להכחיד אותו באמצעות עונש. במקום זאת, הוא מציע שניתן לגאול את הרוע – להפוך לטוב – באמצעות מפגשים אנושיים אמיתיים. על ידי ביסוס מחדש של מערכת היחסים אני-אתה, יחידים יכולים לרפא את השבירה המולידה את הרוע. תהליך הגאולה הזה אינו מופשט אלא מעשי ביותר: הוא כרוך בפתיחות, אמפתיה ונכונות לעסוק באחרים כיצורים מלאים, ולא כאובייקטים.

בהגות החסידית, שהשפיעה עמוקות על בובר, ישנה אמונה שגם הרוע מכיל ניצוצות של פוטנציאל אלוהי שניתן לשחרר ולהפוך. בובר מרחיב את הרעיון הזה בכך שהוא מציע שליחסים אנושיים, כשהם אמיתיים ומושרשים במפגש אני-אתה, יש את הכוח להפוך חוויות שליליות לחיוביות. פעולת המפגש עם אדם אחר בצורה מלאה וכנה היא גואלת כי היא משחזרת את הקשר שהרע ניתק.

רוע וחירות
בובר גם חוקר את הקשר בין הרוע לחירות האדם. הוא טוען שהאפשרות של רוע נובעת מאותו חופש המאפשר אהבה, יצירתיות ומערכות יחסים אותנטיות. בני אדם חופשיים לבחור בין להתייחס לאחרים כאל חפצים או כאל אתה. חופש זה אומר שהרוע הוא תמיד תוצאה פוטנציאלית של פעולה אנושית, אבל זה גם אומר שהגאולה תמיד אפשרית. אותו חופש שמוביל לניכור ולפגיעה יכול להיות מופנה לכיוון שיקום ודיאלוג.

בנוסף למאמצים הפרטניים, בובר מדגיש את תפקידה של הקהילה בגאולת הרוע. קהילה המבוססת על דיאלוג, שבה חברים מזהים זה את זה בתור אתה, יוצרת סביבה שבה הרוע נוטה פחות לשגשג. בקהילה כזו, אנשים טוענים זה לזה על שמירת מערכות יחסים אמיתיות, וישנו מאמץ קולקטיבי לגאול את ההשפעות המזיקות של הרוע באמצעות אחריות משותפת וטיפול.

לבסוף, בעבור בובר הרוע אינו כוח בלתי ניתן לשינוי אלא עיוות יחסי שניתן לגאול באמצעות דיאלוג אמיתי ופעולה אנושית. גישתו לרוע מדגישה את כוחן של מערכות יחסים, את חשיבות החופש האנושי ואת הפוטנציאל לטרנספורמציה באמצעות קהילה. על ידי שחזור מערכת היחסים אני-אתה ושיקום הקשר עם האלוהי, הפרטים והחברות יכולים להתגבר על הפרידה והניכור שמובילים לרוע. באמצעות תהליך זה, בובר מציע חזון מלא תקווה שבו ניתן לשנות את הרוע, ולרפא את השבר של העולם.

ללמוד טוב יותר:

לקבל השראה:

להפעיל את הראש:

להשתפר: