סיכום: משה נגבי – חופש העיתונות בישראל: ערכים בראי המשפט

סיכום: משה נגבי – חופש העיתונות בישראל: ערכים בראי המשפט

מתוך המאגר: סיכומי מאמרים בתקשורת, סיכומי מאמרים במשפטים

פרק א'

המאמר "חופש העיתונות בישראל: ערכים בראי המשפט" של משה נגבי מדבר על המעמד החוקתי של העיתונות במדינה דמוקרטית ועל הערכים של חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת. חופש העיתונות מתבסס על הנחות יסוד דמוקרטיות, יש לעודד ריבוי דעות ודיאלוג בין דעות, עלינו להגיע לאמת. ההנחה שתהיה מקובלת על שני הצדדים תהיה ההנחה הכי טובה לחברה, דעת הרוב תפחית את הסיכוי לטעות בחברה, אולם הסיכוי לא נעלם לגמרי וחשוב לעודד את דעת המיעוט ודעות לא פופולריות. התקשורת תורמת לתהליך הדמוקרטי בכך:

• משמשת במה להשמעה של מחאה וביקורת ציבורית, ובתקופות שבין הבחירות כנגד מדיניות וכו'.
• התקשורת מביאה לאזרחים את המידע שדרוש להם כדי לקבל החלטות.

חופש הביטוי הוא הזכות לומר ולפרסם את אשר על ליבך.

חופש המידע הוא הזכות לקבל מידע שבידי השלטון או הנוגע לתפקידו. במדינת ישראל אין חוקה שתעגן את כל חוקי חופש הביטוי. רוב החקיקה בארץ מתבססת על החוק המנדטורי.

בישראל התקשורת בהקשר של ביטחון מתנהגת כמו במדינות טוטליטריות. היא נוטה לא לבקר את מערכת הביטחון למרות ודווקא שנושא הביטחון הוא כל כך רגיש, אם עושים טעויות ההשלכה יכולה להיות קשה מאוד, לכן חשוב להעביר ביקורת על החלטות שלטון. יש כאן חשיבות עליונה וההשלכות יכולות להיות מרחיקות לכת מבחינת קיומה של מדינת ישראל. נגבי מדבר על ההכרה המשפטית הראשונה בחופש הביטוי בארץ:

1. "קול העם" 1953 – שני עיתונים קומוניסטי וערבי מפרסמים ביקורת כנגד אבא אבן והצהרתו שישראל מוכנה לעזור לארה"ב במלחמה בקוריאה ולשלוח חיילים. הדבר הביא לסגירת העיתונים ע"י שר הפנים למשך כמה ימים. לשר הפנים יש סמכות מתוקף פקודת העיתונות 1933 – מסמך מנדטורי שנוסח ע"י הבריטים ובו יש סמכות לשר הפנים לסגור כל עיתון שפרסם חומר שעשוי לפגוע ולהזיק לציבור מבלי לנמק מדוע. העיתונות פנו לבג"ץ והוא הכריע לטובתם, והכריח לפתוח את העיתונים בטענה שהמדינה חייבת להתחשב בזכות של חופש הביטוי, בזמן שהיא מפעילה את הסמכויות שלה. נאמר שם שחופש הביטוי זו זכות עליונה אבל לא זכות מוחלטת. השופט אגרנט טוען שלמסמך של הכרזת המדינה יש תוקף משפטי וממנו עולה כי מדינת ישראל היא מדינה דמוקרטית ומכאן יש לאפשר לכל פרט לממש את חופש הביטוי. מבחן "הוודאות הקרובה" –  זו היא נוסחת איזון בין האינטרס הביטחוני לבין חופש הביטוי. שני התנאים שנלקחים בחשבון:

• יש לבדוק את חומרת הפגיעה שנשקפת מהפרסום.
• יש לבחון את ההסתברות שסכנת הפגיעה אכן תתממש.

 הנוסחה אומרת שרק במקרה של פגיעה עמוקה, קשה או חמורה רק אז ניתן   לפגוע בחופש הביטוי. הבעיתיות בעניין שזהו דבר מופשט וניתן לפרשנות

   השופטים. נגבי טוען שהפיתרון הוא חוקה וזה יצמצם את יכולת השופטים  לפרש לפי

   הבנתם.

1. "בג"צ אולפני הסרטה" 1962 – היווה תקדים משפטי על זכות הציבור לקבלת מידע. היה פינוי ברוטלי של תשובי ת"א על ידי המשטרה  בשכונה שמיועדת להריסה. הקטע צולם והיתה צנזורה עליו ע"י המועצה לביקורת סרטים ומחזות. לאחר פנייה לבג"ץ  הוא אישר לשדר את הקטע בהסתמך על מבחן הוודאות הקרובה – אין פגיעה ממשית בביטחון המדינה ולכן אין שום צורך לצנזר. אין פגיעה מקבלת מידע, אנחנו נהפוך ללא דמוקרטיים אם נסתיר מהציבור מידע.

פרק י"א

בפרק זה דן נגבי בסכנות שעולות לחופש הביטוי וחופש העיתונות הנובעות מתוך ארגוני התקשורת עצמם. הכוונה לריכוזיות הבעלות ובעלות צולבת. במדינה יש הרבה אפיקי תקשורת, אבל הרוב מרוכז בידי ידיים מעטות. למשל ידיעות אחרונות שבידיו ערוץ 2, מקומונים, כבלים ועוד. לא רק שאותם אנשים הם בעלי אמצעי תקשורת רבים יש להם גם בעלויות אחרות, דבר הגורם לכך שלא יפרסמו שום דבר בגנותן כדי לפגוע בהן. לדוגמא הארץ היה חייב מיליונים לידיעות וכך נוצר מצב שכתבים של הארץ לא יפגעו בידיעות.