המחשבה המדינית בפילוסופיה היוונית
הראשון שניסח מחשבה מדינית בצורה שהותירה חותם עד היום, היה סוקרטס. סוקרטס, שלא כתב מילה, זכה לתלמידו, אפלטון שניסח מסקנות שנבעו ממחשבות שלו על דברי סוקרטס. אפלטון עסק בלימוד הסדר בעולם שבא לידי ביטוי בסדר במחשבה. הוא ראה בעולם סדר, והבן אדם אמור לפענחו דרך התבונה.
המפגש בין סוקרטס לאפלטון הוא מפגש בין תשוקה לדעת ויכולת להפוך תשוקה זו ללימוד של ממש. אפלטון מאוד רצה לדעת, וסוקרטס רצה ללמד אותו לחקור. אריסטו היה תלמידו של אפלטון, במשך 20 שנים, ורק במותו של אפלטון יצא לדרכו העצמאית. אריסטו סבר שיש לעשות סדר במדינה, אודות החשיבה ואודות סדרים אלטרנטיביים למיסוד המדינה וסידור המשטר המדיני. הוא פעל בהגיון שונה מזה של אפלטון. הסדרי המשטר כיום מכוסים על ידי ניסיונם של אפלטון ואריסטו.
אפלטון ואריסטו הניחו בתורת המשטרים שלהם שיש לכוון את המשטר לטבעו של האדם. מה טבעו של האדם? ומה בינו לבין העולם המדיני? כלומר נשאל מה היחס בין מה שטבעי למה שתרבותי ומוסכם. האם אנחנו פועלים על פי חוק כללי ותקף או על פי התניות תרבותיות הסכמיות. ההנחה הפילוסופית היא שיש חוקים טבעיים וקבועים. מנקודה זאת יוצאים לשאלה מי ראוי לשלוט?
- ראוי שימשול החכם ביותר – טבעו של האדם לאהוב את הקיום ולרצות לדעת, וטוב שהמושל שלו יהיה הטוב מסוג זה
- ראוי שימשול החזק ביותר – טבע האדם אלים ולכן זקוק למושל אלים
הניסיון מלמד שהאלים גובר והשכל אומר שהטוב צריך לגבור.
במקביל למיקוד בתבונה כמקור הידיעה ובכך האדם הוא מקור הידיעה, התעוררה תנועה אחרת בתוך קהילת האדם על פיה מקור הידיעה של הטבעי והזמני הוא במקום אחר הנקרא התגלות. לפי תנועה זו, יש בורא עולם, הבריאה היא תולדה של פעילותו המסתורית, הלא ידועה לנו. ההתקרבות של האדם לעצמו וקהילתו היא מיטבית כאשר הוא פתוח להתגלות. לכן טוב לסדר משטר ומדינה סביב ההתגלות.
הדבר עומד במתח אל מול התבונה אשר רואה בשכלו של האדם המרכז וההתגלות רואה את הדברים כלא בידי האדם. האדם לא בוחר אותה, אלא הוא אותה. עד היום קיימות תרבויות ומשטרים פוליטיים שליבתם יושבת על שני הסדרים המדיניים. מחד התבונה כמרכז, והשני התופס את המדינה כמרכז התגלות והלגיטימציה של זו באה מתוך ההתגלות.
