המחלוקת על הנבואה על פי הרמב"ם
דעת ההמון: במאמר א' בספר הכוזרי מוצגת התפישה הקלאסית של הנבואה. נבואה היא יזמה של אלוהים, פנייה של אלוהים לאדם. היא נס, פריצה של המערכת הטבעית, נס מנטאלית. כשם שנבואה היא אירוע על-טבעי, הנביא הוא על-אדם, נהיה מעל הטבע. בנבואה האל מתגלה לבנ"א, מעביר אליהם גוף ידע, וכל שאר ההיסטוריה היא חזרה לספרים שבהם נאגר הידע שירד משמים לארץ. שלושת המאפיינים המרכזיים: א. נס ב. יזמה של אלוהים ג. הנביא על-אדם. הדעה כאן היא דעת ההמון (רק שריה"ל לא חושב שכולם יכולים להתנבא, וההמון כן חושב כך). מכיוון שזו בחירה של אלוהים, אלוהים לא מוגבל במי הוא יכול לבחור – אדם רקוב או לא, חכם או לא.
דעת אריסטו: נבואה היא הוצאה מן הכח אל הפועל של השלמות האנושית. נבואה היא הוצאת כל מה שיש באדם מן הכח אל הפועל. חינוך על פי אריסטו הוא נסיון להוציא מהאדם את הכי טוב שהוא יכול להיות. כל אדם על פי אריסטו (והרמב"ם), כל עוד לא עבר את התהליך, הוא פוטנציאל אדם, הוא איננו אדם. נבואה היא יציאה מן הכח אל הפועל של כל האנושיות. הבאת הגוף לשלמות היא להיות אתלט. הבאת האישיות לשלמות היא להיות נביא. נבואה איננה יזמה של אלוהים אלא הישג של האדם. נביא איננו על-אדם אלא הוא הוא האדם. כל השאר אינם ראויים להקרא אדם. הפיכה מלהיות נס ללהיות טבע. לא לפרוץ מהגבולות אלא לממש את האנושיות. אלוהים נותר סטטי, האדם מגלה אותו, לא הוא מתגלה אליו. הנביא איננו טיפוס פסיבי אלא יוזם ההתגלות.
דעת תורתנו: אדם יכול לעשות כל מה שהוא צריך לעשות כדי להגיע לנבואה, אך יכול לא להגיע לשם. כלומר, אלוהים לא מתערב כדי שתקבל נבואה, אלוהים מתערב כדי שלא תקבל נבואה גם אם הגעת למלוא המאמצים הנדרשים. כלומר, לא תלוי לגמרי באדם, הקטנת יכולת האדם, וגם האל מפסיק להיות סטטי, ומונמך. אז למה עושים את זה? זה פוגע גם באדם וגם באל. האדם מונמך, ואם אלוהים מתערב הוא כבר לא אלוהים.
ייתכן שיש כאן משהו מורכב יותר. תפישת הנבואה לפי הגישה הזו, היא שהיא יזמה והישג של האדם. הנבואה היא טבע לגמרי, לא צריך נס כדי שתהיה נבואה, אלא נס כדי שלא תהיה נבואה. תפישה אריסטוטלית לגמרי של הנבואה. התפישה השלישית מבליטה עד כמה הנבואה היא נטורליסטית ואירוע טבעי. אדם שמכשיר את אישיותו ותודעתו חייב להתנבא, כמו ביולוגית.
צריך להבין את הנבואה לאור תפישת הנס של הרמב"ם. הרמב"ם העתיק את בעיית הנבואה לבעיית הנס. צריך נס כדי שלא תהיה נבואה, וזה מעביר לדיון על נס. הנבואה הרגילה היא טבע, ולא דורשת הסבר. כמו הנבואה האריסטוטלית.
אפשר לראות גם קריאה רדיקלית של הרמב"ם. אפשר להגיד שהרמב"ם שילם כאן מס שפתיים, ובעצם כשהוא מנסה להוכיח שלפי התורה יש מצבים בהם אדם ראוי לנבואה והוא לא מתנבא כי אלוהים חוסם את זה ממנו. הדוגמאות שהוא מביא: דברי ירמיהו לברוך בן נריה, ומספר איכה את "גם נביאיה לא מצאו חזון מה'". גם נביאיה – מי שראוי לנבואה, אלוהים לא העניק להם חזון. מאד קל לקרוא את התפישה של הרמב"ם לתוך הפסוק הזה. זוהי ראיה חזקה מן המקרא לכך שדעת תורתנו היא שיכול להיות שאדם יתנבא ואלוהים לא ינבא אותו אלא יחסום את נבואתו. יש רק בעייה אחת עם הראייה הזו, שארבעה פרקים אח"כ, ב-ל"ו הרמב"ם עושה שימוש אחר באותו פסוק עצמו. שם הרמב"ם מסביר איך יכול להיות שהנבואה פסקה, ושאין נבואה מרגע שיצאו לגלות. הרמב"ם היה יכול להגיד פשוט שאלוהים כל הזמן חוסם את הנבואה. אך הרמב"ם טוען שבאקלים של גלות אין את הפניות הנפשית להגיע למצב של נבואה. הרמב"ם מביא להסבר הזה נבואה מהתורה "מלכה ושריה בגויים אין תורה, גם נביאיה לא מצאו חזון מה'". בגלל שמלכה ושריה בגויים, גם נביאיה לא מצאו חזון מה', לא כי אלוהים חוסם להם את הנבואה, אלא כי מלכה ושריה בגויים. כלומר, את אותו הפסוק, שכאן בא להוכיח את האופי הטבעי של התורה, אך בפרק ב-ל"ב בא להוכיח את האופי הלא טבעי של הנבואה.
אנו רואים שלרמב"ם יש תפישה נטורליסטית לגמרי לנבואה, ומוסר להמון את "דעת תורתנו" כדי להגן על עצמו. אנחנו רואים שהרמב"ם לא התכוון לכך, ב-ב-ל"ו. זוהי הקריאה הרדיקלית, תשלום מס שפתיים באמצעות הצגת "דעת תורתנו".
הרמב"ם אומר שפרקי הנבואה יעסקו בנבואת שאר נביאים, אך לא בנבואת משה.
