מבוא לסוציולוגיה: סטייה על פי גישת הקונפליקט
ראה: מבוא לסוציולוגיה – סיכומים
גישת הקונפליקט – צריך לבוא בהנחה שמישהו מרוויח מזה שיש סטייה בחברה. החברה היא זירה של מאבקים, ויש קבוצות שנלחמות זו בזו שמנסות ליצור מונופוליזציה של משאבים ומנסה לכפות את הסדר החברתי שמשמר אותה על הקבוצות האחרות, ושהיא תזכה ללגיטימציה לשליטה. השליטה באופן שבו אנחנו שופטים את המציאות זה המנגנון הטוב ביותר של שליטה, כי זה המנגנון שמונע בצורה הטובה ביותר התנגדות. היכול להגדיר אדם אחר או קבוצה אחרת כסוטים היא תהיה חלק ממנגנון השליטה של הקבוצה הדומיננטית. בבניין העל האידיאולוגי נמצא למעלה "המשפט" – לדוג' גניבה היא תפיסה שמעגנת שיש כזה דבר "רכוש פרטי"- המושג של ניכוס אומר שיש תחומים שבהם כאשר אנחנו לוקחים משהו ששייך לכלל ושם אותו אצלי לא רק שלא יגדיר אותי כסוטה אלא אולי אף ייתן לי אהדה כי "אני עושה רווחים". יש שליטה של בעלי ההון איזו התנהגות היא נורמטיבית ואיזו סוטה, מי שפועל לפי הכללים של הקפיטליזם הוא נורמלי ומי שלא אז הוא סוטה, ועל ידי זה הם משליטים את הגישה שלהם על הסדר החברתי. השאלה הראשונה שאנחנו שואלים על סטייה מנק' מבט קונפליקטואלית – למי יש כוח להגדיר את האחר כסוטה? והצד השני של התהליך הקונפליקטואלי הוא השאלה "את מי ניתן להגדיר כסוטה?”, יותר קל להגדיר את מי שעני כסוטה מאשר את בעל ההון. על ידי שכירת עו"ד יקרים יותר אנחנו משעתקים את אי השוויון בפני החוק של העשירים מול העניים.
התיוג של מישהו כסוטה הוא פעולה חברתית כשלעצמה – היא חלק מהמנגנונים של פיקוח חברתי וענישה חברתית. לכן מנק' מבט קונפליקטואלית אנחנו לא ושאלים רק למי יש יכולת להגדיר פעולה מסוימת כסטייה, אלא אנחנו שואלים למי יש את היכולת להגדיר אדם מסוים כסוטה – כי אז אנחנו לא מגדירים אותו כמשהו קבוע בכלל האישיות שלו דרך הפעולה הספציפית. המנגנון של תיוג הוא רב כוח. מרקס מציב את הדיון שלו על הבסיס הזה של בעלות או חוסר בעלות של אמצעי ייצור, אצל מרקס למי שיש שליטה על אמצעי הייצור הם בעלי היכולת להגדיר הם שולטים בבניין העל האידיאולוגי ויש להם את היכולת להגדיר הקבוצות האחרות כסוטות, את הכוח להגדיר את הענישה, יש להם את הכוח להגדיר את הגבול בין התנהגות נורמטיבית לסוטה. גישות קונפליקט אחרות דנות ביחסי כוח מסוגים שונים, וגם הן מנסות לראות כיצד קבוצה אחת מנכסת (לוקחת דבר השייך לכלל ומשייכת לעצמה) לעצמה את הזכות הבלעדית על הגדרת האחר כסוטה. לדוג' – מישל פוקו – מישל פוקו בספרו "תולדות השגעון בעידן התבונה" דוג' לקונטקסט שבו קבוצה מסוימת לוקחת לעצמה את הזכות להגדיר קבוצות אחרות כסוטות, ודרך הגדרה של האחר כסוטה היא מבססת את הכוח המקצועי שלה עצמה. מישל פוקו מספר את ההיסטוריה של הפסיכיאטריה, לטענת פוקו בימי הביניים לא היה קו מוגדר בין מי שהוא משוגע לבין מי שהוא נורמלי, לאנשים היו לעיתים התקפי שיגעון – וכשלא היו להם התקפי שיגעון הם נחשבו נורמלים, אף אחד לא תייג אותם כמשוגעים אלא רק לעיתים הייתה להם התנהגות של שגעון – הקונספט של שיגעון היה קיים אך לא הקטגוריה, שגעון לא הצטייר כמחלה קבועה אלא קטגוריה נזילה שלפעמים מופיעה ולפעמים לא. פוקו מתאר תהליך היסטורי שבו התחילו להגדיר אנשים שההתנהגות שלהם לפעמים הייתה התנהגות משוגעת כ"משוגעים" ולכלוא אותם – המצאת בתי החולים לחולי נפש שהיו במקור מתקני כליאה למשוגעים. פוקו אומר ששתי התופעות האלו, צמיחת הפסיכיאטריה במקצוע והגדרת השגעון כמחלה אלו דברים שקרו בו זמנית, התופעה שהידע והכוח נוצרים בו זמנית מוגדרים אצלו "ידע-כוח". ידע וכוח אלו שני דברים שאי אפשר להפריד ביניהם, לידע יש כוח באופן שבו הוא מקטלג את העולם. פוקו מספר סיפור על התרוקנות של בתי החולים של המצורעים, לאחר שנגמרה מגפת המצורעים שהורחקו מהחברה בבתי חולים שהיו מעין בתי כלא, זה היה בערך השלב שבו הרופאים החלו לעסוק בנפש ומתחילים לחשוב על איזה שהם יכולות דיאגנוסטיות להגדיר מישהו כמשוגע. בהתחלה ההגדרה של המשוגעים הייתה של "עניים" (כמו אצל מרקס) (לפני כן היו המצורעים העניים), בעצם אלו שיש להם תבונה יכולים להגדיר את האחרים כחסרי תבונה וגם לדבר בשמם מכיוון שאני מגדיר אותו כמשוגע ויכול להבין אותו ולדבר בשמו. תוך כדי הדיבור בשם האחר אני מגדיל את הכוח שלי. פוקו בעצם אומר שככל שהייתה להם טענה יותר לגיטימית ומבוססת להגדיר את האחר ולדבר בשמו כך עלה כוחה של הפרופסיה הפסיכיאטרית. אם חוזרים למרקס בד"כ מאז שהפרופסיות נוצרות הפרופסים הם בני המעמד הבינוני, הידע הפך לסוג חדש של הון וכך יהיה להם יותר כוח להגדיר קבוצות שאליהן הם לא משתייכים כסוטות. גם הפעולה הזו יכולה להיות מנותחת כחלק ממנגנוני השיעתוק של כוחו של המעמד הבינוני.