urinary tract infection uti antibiotic levaquin
פילוספיה " /> " />

ג’רמי בנת’ם 1748- 1832

בנת’ם התעניין והיה מעורב באופן מעשי בהצעה של רפורמות משפטיות, בעיקר במשפט הפלילי, בתי משפט, עבריינים, והוא הגיע מפילוסופיה פוליטית לעקרון התועלתנות. בנת’ם חשב שהמשפט הפלילי של בריטניה היה מבוסס על נקמה. הוא רצה לעשות רפורמה כך שהתועלת הציבורית תקבע את החוק והעונש הפלילי. לצורך זה הוא לקח אתנחתא כפילוסוף והגה בתועלתנות. הוא אבי הטקסט המכונן של התועלתנות המודרנית. נקודת המוצא היא שכל בני האדם שואפים להנאה וסולדים מכאב. זו הנחה נטורליסטית מבחינה מטא- אתית. הוא גוזר את הראוי מהמצוי. בגלל שאנו יצורים שבנויים כך מבחינה פיסיולוגית ופסיכולוגית שסולדים מכאב ורוצים בהנאה. זה עקרון שלא ניתן להפריכו, והוא הקריטריון העליון של התועלתנות.

במבט ראשון, אין שום העדפה לאדם עצמו, או לקרוביו. זו אתיקה אוניברסאלית וצריך להביא למקסימום תועלת למקסימום אנשים. תרומתו הגדולה של בנת’ם, הוא אופן חישוב ההנאה. הוא לא הדוניסט במובן הגס, הוא לא מדבר על הנאות גוף מיידיות, אלא על ארגון הנאות באופן מובנה שתיתן לנו סך כל הנאה על פני זמן.
מדדים למדידת הנאה- איך מודדים הנאה על פי בנת’ם
א. עוצמה
ב. משך
ג. ודאות
ד. קירבה
- הקושי לדחות סיפוקים. אצל ילדים אפשרות ההנאה הקרובה מושכת יותר מהנאה רחוקה, גם אם היא גדולה יותר. האינטרס שלו הוא לדחות את הסיפוק, אבל הוא לא מסוגל. השיקול המוסרי מביא בחשבון גם את הקרבה.
ה. פוריות- יש להנאה יכולת לייצר או להעצים הנאות נוספות, עתידיות. הנאה מכוס קפה בבוקר היא לא בעלת פוריות להמשך היום. הנאות כמו הנאות רוחניות הן לא רק נחוות כהנאה ברגע מסוים, אלא עצם התקיימותם מקרין בעתיד על הנאות אפשריות.
ו. טוהר- אחד הטיעונים נגד הדוניזם, הנאות כרוכות בכאב, בהשוואה למצוקות. אני נהנה מכוס מים קרים כשיש צורך אקוטי, צמא, זה סבל. הנאה כרוכה לפעמים בסבל גדול אף יותר. פרדוקס הגרוד- ככל שאגרד יותר כך יכאב יותר אבל כך גם איהנה יותר. בנת’ם אומר שככל שתשיג את ההנאה עם פחות סבל , כך מובן מאליו שהיא טובה יותר.
ז. מספר- אם ע”י פעולה אחת אגרום להנאה אצל אדם אחד, ובאותה פעולה אגרום לאותה דרגת הנאה לשני אנשים, אז שני אנשים עדיפים.

הצדקה לפעולה לשם עצמי:

לפי מודל זה כמעט אף פעם אין לנו הצדקה לעשות משהו עבור עצמנו.
ראשית, בנת’ם מסב את תשומת ליבנו שהעלות של משלוח פרוסת לחם לאפריקה תהיה כה גדולה עד שסך התועלת לא באמת יגדל. זה נותן את העדיפות לפעולה שלנו. שנית, מאחר ואני יודע מה טוב לי ולא ברור לי לגמרי מה טוב לך, לא לגמרי ברור שאם אוותר על משהו שאני עושה עבור עצמי בהחלט ייטב לך. שלישית, הכי טוב בסך הכל, לתועלת של כולנו שברוב המקרים כל אחד יקדם את האזור שלו כפי שהוא מבין אותו. זו דרך תועלתנית קרה כלכלית. זה לא כך במקרים מוסריים, הפרת הבטחה, חוסר אמון, הנזק המצטבר של הפרת ההבטחה הוא הרבה יותר גדול מהתועלת שאני אשיג בהפרתה. אך בדברים הרגילים עדיף שכל אחד יעשה לעצמו.

תורת המידות והמדינה – סיכום

·                        גולד, “אין מידה לאדם”. לשלב בדיון גם שאלות מתודולוגיות של מדידת אינטיליגנציה (המבחן עצמו) וגם את ההשלכות החברתיות-כלכליות שיש למבחנים האלה.

יש 3 קטגוריות:

·            רציונליזם ורלטיביזם

·            רב-תרבותיות

·            מדע ומדיניות

·

·                        עולה שאלה: האם תכני המדע החברתי מייצרים אצלנו תפישת עולם חדשה? כלומר, כמה כוח יש למדע – מספיק כדי לשנות? או שמול שינוי או זעזוע אנחנו נזרוק את המדע כמקולקל? כי אם המטרה היא להבין את החברה והתוצאה היא מנוגדת לכל התפישה העצמית של האנשים בחברה, אז יש מקום לתהות על מעמדו של מדע כזה (לדוגמא: מחקר בתורת הגזע שמוביל לדיסוננס בין התפישה שלנו את עצמנו כקהילה של שווים, במידה והיינו מגייעם לתפישה כזאת, ובין הוכחות מדעיות שיש הבדלים גנטיים מהותיים לערך האדם, לדוגמא גן לחשיבה עצמאית שלא נמצא אצל גברים לבנים).

חזרה לקון:

·            האם קון מהפכן לדעת עצמו? ואם כן – באיזה תחום? אבל בעצם השאלה היא האם קון מדען…

·            מה אנחנו יודעים כאשר אנחנו יודעים מושג? (התהוות ולא מהות)

נתחיל ב (1). בסוף השיעור הקודם אמרנו שקון קובע הבחנה בין מדע ולא-מדע, על ידי “המבנה ההיסטורי של המהפכות המדעיות” (מדע זה הדבר שזז במהפיכות ופרדיגמות):

פרדיגמה –> משבר –> מהפכה –> פרדיגמה.

אם אין פרדיגמה בתחום “הפילוסופיה של המדע” אז ממילא אי אפשר לעשות מהפיכה, ולכן קון לא מהפכן.

אם קון כן מהפכן, אז באיזה תחום? הפילוסופיה של המדע. כלומר, יכול להיות שכן הייתה פרדיגמה בתחום שקון שבר אותה.

למה קון כן מהפכן:

·            ברמת הרכילות – קון טוען כי מהפכנים הם אנשים צעירים שמגיעים מהפריפריה של התחום בו הם עושים מהפכה. קון היה צעיר כשהוא כתב את זה. הוא התחיל להתעסק בהיסטוריה של המדע בשלבי הסיום של הדוקטורט שלו בפיזיקה. כלומר, גם בא מבחוץ. לא השתכנעתי.

·            בתיאוריה של תומאס קון, המשבר מתואר כ”התקפה של אנומליות” שבאות מכל מיני כיוונים (שהתאוריה לא מצליחה להסביר יותר מדי דברים). התפישה של הצטברות הידע וההבחנה בין “תצפיתי” ו”תאורטי” הן שתי תפישות מרכזיות שאפיינו את המדע הישן. ואז קון מתחיל לתאר את האנומליות שתוקפות את התפישות האלה:

·             פסיכולוגיה – התפישה של ההבחנה בין התצפיתי והתאורטי מושתתת על ההבנה שהאופן בו אנחנו קולטים את העולם ניתן לאנליזה. כלומר שבזמן שאנחנו מייצרים מושג אנחנו מרכיבים הרבה רשמים בדידים (של החושים). התצפית עצמה לא מותנית על ידי המושג, אלא ממש מייצרת את המושגים על ידי הפשטה פשוטה. עמדה אמפריציסטית קלאסית.

אבל בפסיכולוגית הגשטלט אומרים שהתצפית עצמה היא חבילה (לא אוסף נתונים). כלומר, איום על ההבחנה בין התצפיתי והתאורטי (קון מתאר ניסויים בפסיכולוגיה קוגניטיבית שמראים שאנשים לא רואים את מה שמולם, אלא את מה שהם מצפים לראות) על ידי בחינת אנומליות.

·             היסטוריה – מחקרים על ההיסטוריה מראים (כולל מאמר של קון 5 שנים לפני המבנה של מהפיכות מדעיות) שבזמן המהפכה הקופרניקאית לא היה יתרון אמפירי מובהק לתפישה של קופרניקוס על התפישה של תלמי. אם נניח את הרציונליות של ההיסטוריה, אז המחקרים האלה מראים שהבחירות התאורטיות של מדענים לא מונחות על ידי מה שחשבנו שהן כן מונחות.

·             פילוסופיה – תהליך הדרגתי של תקיפת התפישות הישנות. ראשית, המחשבה ההוליסטית (שמאפיינת את הגשטלט) היא בסיס לביקורת על מקור הידע (לא ידע אטומי, אלא מכלול שלם שהוא יחידת המשמעות). זאת התפישה שאפשרה לקוויין לדחות את ההנחה שניתן לנתח את הרציונליות של ההכרעה התיאורטית עד לניסוי הבודד והמכריע. כלומר, תפישה הוליסטית תמשיל את מערך הידע לרשת עם זיקות (לוגיות, סיבתיות וכו’) לתחומים אחרים. הרשת הזו נושקת לנסיון בשוליים והיא יחידת המשמעות (התאוריה בכללותה). לעיתים על השוליים האלה מתדפקים נתוני-חושים סרבניים שלא מתאימים לתאוריה. נתונים אלא הם אנומליות שצריך לפתור. התפישה שקון וקוויין תוקפים היא שיש כלל להתמודד עם אנומליות: לזרוק את התאוריה לפח. אבל קוויין טוען שאין ניסוי אחד מכריע, כלומר, שלא כל אנומליה מפילה את התאוריה. כשמגיע נתון סרבני כזה ניתן תמיד לשנות מספיק דברים בתוך הרשת כדי לשמור על היחידה (ואין דבר להבדיל בין הויתורים והשינויים בתך הרשת. זה דיון פרגמטי: מה לשנות, אם אפשר לשנות את X או את Y כדי שיתאימו לנתון סרבני איך בוחרים ביניהם? אין הכרעה).

ההתקפה הזאת היא לא לבדה. יש באותו זמן כל מיני אנשים שתוקפים את אותה הנחה מכיוונים שונים (כמו תפישה פרגמטיסטית של ידע: הידע לא נבנה על אלמנטים בטוחים BRUTE DATA, אלא שהידע הוא פשוט מה שמאפשר לנו להיות בעולם. אנחנו יצורים שורדים ולכן “הידע האמיתי” הוא פשוט המועיל יותר. בגלל זה מדע עדיף על דת, כי הוא יעיל יותר).

בתפישה המסורתית, לידע יש יסודות ומהם יוצאים באופן ליניארי ענפי הידע (דקארט לדוגמא טען שכל הידע נשען על נקודת ודאות מתודית). הידע מוצדק ביחס ליסודות עליהם הוא נבנה. ההוליסט, לעומת זאת, טוען שהתפישה הליניארית היא מעגלית (עקבי). הטענה היא שהידע הנשען על הנחות ומצדיק את עצמו בזכותן כלוא בתוך מעגל: מצדיק את עצמו על סמך מה שהוא אמור להוכיח.

·             מדעי הטבע והמתמטיקה: יש תוצאות בפיזיקה שמראות שהתפישה שהמציאות היא בלתי-תלויה בצופה בניסוי היא שגויה. הניסוי עצמו קובע פרמטרים מסויימים של התופעה. הלוגיקה המתמטית מייצרת משפטי אי-שלמות שמראים שלא תתכן שיטה מתמטית נטולת-פגם. בתורת האבולוציה גם יש אלמנטים שמבקרים את התפישה הישנה.

בקיצור – יש התקפות על השיטה הישנה, הבאת אנומליות, שתוקפות סוג של פרדיגמה בפילוסופיה של המדע.

מנקודת מבט זו, קון הוא מהפכן כי הוא מציג תהליך שלם, משברי במהותו, ביחס לתפישה שלטת בפילוסופיה. הוא מציע (לא פרדיגמה חדשה) אלא דרך חדשה לבחון את הדברים.

הדרך החדשה של קון לא עונה על החידות שעלו כאן (למה מדענים בחרו בקופרניקוס ולא נשארו בתלמי?). קון לא עונה על זה (לא מדבר על יחסי כוחות במדע) אלא מציע כיוון אחר לבחון את השאלה ממנו. יש כאן קפיצה.

אז קון כן מהפכן ואולי לא רק בתחום הפילוסופיה של המדע, אלא בתחום האפיסטמולוגיה בכלל (של מושגי האמת, ההצדקה והאמונה).

קון מאיים גם התפישה שהמדע מתאר מציאות חיצונית: גם הריאליזם וגם תפישת הייצוג מאויימים.

אם קון כן מהפכן זה אומר שלפניו היתה פרדיגמה. יש כאן בעיה (מבחינת קון).

הבעיה:

קון מנסה להבחין בין “מדע” ו”לא-מדע”. מדע שונה מאומנות (גם ובר הפריד: אמר שהאומנות לא רתומה לתהליך הקדמה). קון אומר שאומנות יכולה לחקור בטבע, ולהציג אמת על החיים וכו’. אבל היא לא מדע כי אין בה קונצנזוס ופרדיגמה.

אבל הטענה שיש פרדיגמה בתחום תורת ההכרה (נושא מאוד מאוד שנוי במחלוקת) היא בעייתית – רק התווכחו על זה כל הזמן…

קון לא נזהר מספיק והוא עלול ליפול בפח (וגם נפל) ולהפוך למטאפורה. כולנו מדברים על הפרדיגמה שכולנו כלואים בה, אבל זה בכלל לא יהיה בהקשר של מדע. אלא בכל הקשר אפשרי. בכל דיסיפלינה. היום טוענים שיש פרדיגמה באומנות. זאת סתירהל פי קון (כי אם יש פרדיגמה ומהפכה זה מדע ולא אומנות). ובעצם היום פרדיגמה זה רק ביטוי לרעיון שכולנו רואים את העולם מנקודת מבט.

ואז אפשר לטעון שקון תקף תחום ללא פרדיגמה, כי היו אסכולות ולא קונצנזוס. ואז פילוסופיה זה לא מדע וקון לא מהפכן.

ויש לזה השלכות לשאלת הנטורליזם (האם מדעי הטבע והחברה הם אותו דבר): כי השאלה היא לא על המתודה (כמו שטען המפל) אלא על הקונצנזוס (אם תחום הוא מדע יש בו פרדיגמה ולא אסכולות).

ומי שהולך עם קון עד הסוף צריך לפסול את מדעי החברה (כי יש אסכולות). זאת טענה מעניינת וחמורה.

אבל אם נגיד שקון כן מהפכן נשאר עם תחום אפור ומבלבל (דגש על מבלבל…).

  1. 1.                        וגם השלכות למדיניות: איך מתמודדים עם מדע חסר קונצנזוס?

זה הופך להיות מורכב, כי כל קובע מדיניות (פקיד) יכול להחליט מיהו המומחה הרלבנטי. אם אין קונצנזוס (נניח בשיטות חינוכיות) ונרצה לבסס מדיניות על מחקר אז נקלענו למצוקה מבחינת קון.

סיכום השאלה הראשונה:

הבחירה בין האופציות היא לא תמימה. אם קון מהפכן אז יש לזה מחיר תאורטי (שבסופו של דבר, קון לא תרם הרבה בהבחנה בין “מדע” ו”לא מדע”. אם כל תורת ההכרה איננה אלא עוד פרדיגמה, אז לא ברור לנו שהגבול בין כן פרדיגמה ולא פרדיגמה הוא מובחן).

השאלה השנייה: מה אנחנו יודעים כאשר אנחנו יודעים מושג?

קון מתייחס לטענה של ויטגנשטיין על “דמיון משפחתי“.

כשאני יודע מושג אני יודע משהו על “דמיון משפחתי” בין המחשות שונות של המושג. לדוגמא, כשאני יודע מה זה כלב, אני יודע על דמיון משפחתי בין רוטווילר וקוקר-ספנייל. וילדים בני שנה יודעים את זה.

העמדה הזאת מתווכחת עם הטענה שמושג חל על מושא אם המושא מקיים את הכללים המספיקים להחלה.

בהכללה על שפה:

תורת הכללים טוענת שכדי לדעת שפה צריך להכיר את כללי הדקדוק ולקסיקון. זאת התפישה המסורתית לגבי שפה.

·                        חומסקי טוען שזה מולד ולא נרכש. אבל מסכים עם הגישה. הוא ביקר את הדעה של סקינר שאמר ששפה היא התנייה. חומסקי אומר ששפה היא פעילות עם פוטנציאל אינסופי שנעשית על ידי יצורים סופיים. כדי להבין את האפשרות ללמוד שפה חייבים להניח משהו סופי שאנחנו יודעים ושולטים עליו שבעזרתו מייצרים דברים חדשים. שפה היא יצירתית במובן שכל יום מישהו ממציא משפט חדש שלא נאמר לפני כן. הטענה של סקינר מתעלמת מהדבר הסופי הזה. מהתבנית שנולדים איתה. כי אחרת אין הסבר לזה שהמשפטים שאנחנו בונים הם נכונים תחבירית. זאת תפישה שאומרת שלדעת שפה היא לדעת להחיל תאוריה. חומסקי וחבריו (אנשי הסמנטיקה הפורמלית) טוענים שאם לא נייחס למי שיודע שפה הכרה של תאוריה, אז היכולת הלשונית תשאר חידה. יופי.

בניגוד לזה, קון בפרק 5 מראה את האנומליות שויטגנשטיין העלה לגבי התפישה המסורתית של שפה. להבין את מושג הפרדיגמה זה להבין שכדי לדעת מה מדען עושה לא צריך מערכת הנחיות (כללי דקדוק ולקסיקון).

מה זה אומר שמישהו מדבר על כסאות, עושה מדע, במלוא האחריות המושגית, בלי לספק הגדרה? ובלי שבכלל תהיה הגדרה כזאת?

קדימותן של פרדיגמות – פרדיגמות לא מניחות כללים.

זה מציג מושג שפה רחב בהרבה כמשהו “שיש בראש” שאפשר להפעיל כרצוני. אפשר לדעת שפה בלי לדבר אותה לעולם. זה בראש. אבל בעדינות, כי ויטגנשטיין כן אמר ששפה היא פעולה של אינטראקציה בין אנשים. לא רק בראש.

המפעל המדעי רוצה לייצר שפה שבה אין חריקות – לקסיקון חד משמעי. כללים חד משמעיים. קון יוצא נגד זה: ככה לא נבין כלום. כל שפה לא מוגדרת עד הסוף, מותנית בפעילות בעולם, לא נלמדת כמערכת כללים אלא כחיקוי ודוגמאות וכו’.

קון לא מוכן לענות לובר: ובר ישאל “על איזה כללים נשען מושג הפרדיגמה?” וקון לא מקבל את השאלה. כי לפי קון השאלה הזאת מניחה טעות פילוסופית. ואז ובר ישאל “איך תסביר קונצנזוס בין אנשים, אם לא על ידי זהות מושגית?” וקון יענה שזה להפוך בין המסביר והמוסבר. התקשורת תסביר הבנות מושגיות, אבל ההבנות המושגיות לא מסבירות את התקשורת. יש הבנות מושגיות כי יש תקשורת. לא להיפך.

ובר מתעקש “איך תבין מה משותף בין האנשים האלה?”

וויטגנשטיין יענה בפרדוקס הכללים:

שום כלל לא קובע באופן חד-משמעי את האפליקציה שלו. לכל סדרה מתמטית אפשר למצוא כמה חוקי רצף. מי שטוען לכללים מודע לכך שבאפליקציה של הכללית הם מניחים פרקטיקה מסויימת.

כלומר, הכללים נשענים על הנחה של פרקטיקה, בדיוק אותה פרקטיקה שהם שואפים להסביר. מעגליות.

·                        צריך הסכמה לגבי אפליקציה של הכלל שלא כתובה בכלל. מערכת חקיקה לא קובעת את השיפוט. יש אלמנט של שיקול דעת שקובע את האפליקציה של החוק. שיקול הדע תהזה הוא תמיד אותו דבר שבא מהנסיון. אבל אם אפשר היה לקדד אותו הוא לא היה חיצוני לחוק, אלא פנימי. חלק מהכלל. ובכל כלל יש משהו כזה שהוא חיצוני לו והכרחי לו. ולכן הסבר באמצעות כללים לעולם לא נותן תמונה מלאה.

קון מייצר תפישה חלופית לידיעה מדעית, הצדקה וכו’. שינוי עמוק.

פילוסופיה של מדעי החברה- סיכום

סיכומי קורסים אקדמאיים