urinary tract infection uti antibiotic levaquin
ספרות " /> " />

סיכום בספרות: דבר קטן וטוב / ריימונד קארבר

ראה: סיכומים לבגרות בספרות

סיכומים לבגרות בספרות: סיפור קצר


חלק ראשון- יום שבת: האמא, אן וייס מזמינה ליום הולדתו של בנה, סקוטי, עוגה.

הסיפור “דבר קטן וטוב” של ריימונד קארבר נפתח בשבת אחה”צ, בהזמנת עוגת יום ההולדת ע”י האם- אן וייס לבנה בן ה-8, סקוטי. אנו מקבלים את מראה העוגה על כל פרטיה ומצפים לחגיגת יום ההולדת שתערך ביום שני אחה”צ, אולם בהמשך יש מפנה. בבוקר יום ההולדת נפגע סקוטי בתאונת פגע וברח ע”י מכונית (המכונית שתרחקה כשלושים מטרים ונעצרה באמצע הכביש, הנהג הביט לאחור ולאחר שראה שהילד קם על רגליו הכושלות, הוא חשב שהוא בסדר והמשיך לנסוע). למרות הנפילה הקשה, הילד קם על רגליו ונראה על פניו כאילו שום דבר רציני לא קרה לו. אבל בבית, בעודו מספר את מה שקרה, נשכב הילד על הספה, שוקע בתרדמת ומובהל לבה”ח.

הסיפור מתאר חיי שגרה היכולים להשבר בקלות. הסיפור פותח בפרטים של השגרה שלפני האסון- מתוארת בחירת העוגה ע”י האם אן. אן מנסה לשתף את האופה בהתרגשות שלה לקראת יום ההולדת אבל הוא נשאר אדיש וענייני. הוא מסתכל בתמונות של העוגות ונותן לה לדבר רק משום שאין לו שום סיבה למהר. הוא גורם לאן תחושת אי נוחות והיא שואלת את עצמה אם הוא עשה פעם משהו מחוץ להיותו אופה והאם יש לו ילדים. האופה מתואר כבעל מקצוע שנותן שירות בלבד. הוא לובש סינר לבן שדומה לסינר של משרתות, ותיאורו החיצוני- גבר קשיש ועב צוואר. דמותו וחוסר השתתפותו בשמחה ובבחירת העוגה גורמות לכך שלא נחוש סמפטיה גדולה כלפיו.

השגרה נמשכת ביום שני בבוקר- בוקר יום ההולדת כשסקוטי מכונה שלוש פעמים “בעל השמחה”. סקוטי הולך עם עוד ילד לבית הספר, וכמו ילדים בני ה-8 הם מעבירים בינהם שקית של צ’יפס. סקוטי מנסה לברר מה מתכוון חברו לתת לו במתנה ביום הולדתו שיתקיים אחה”צ- גם זוהי תמונה שגרתית, ילד המתרגש לקראת יום הולדתו.

 החלק השני עוסק בשלושת ימי אשפוזו של סקוטי בבית החולים ובצפייה ליקיציה- להתעוררותו.

בהדרגה נוצר פער בין השאננות הבוטחת של הרופא לבין העובדה שהילד לא מתעורר. בהדרגה גם מתערר בטחונו של הרופא לנוכח המשכותה של התרדמת וחוסר יכולתם של הרופאים להסבירה, למרות צילומי הרנטגן הרבים ובדיקות המעבדה. בשלב הראשון ההורים מצפים שהילד יתעורר ויהיה בסדר. הרופא מרגיע אותם ומדגיש כי לא מדובר בקומה, ושהילד לא נתון לסכנה אלא רק יישן. בהמשך, הרופא עדיין מרגיע את ההורים אבל מוסיף “הייתי רוצה שהוא יתעורר”, אבל עדיין ממשיך לקבוע כי הילד יתעורר בקרוב. הוא גם מוסיף ואומר שהילד נמצא בהלם ובזעזוע מוח קל. כאשר הילד לא מתעורר גם למחרת, לוקחים אותו למיפוי מוח, ושוב נאמר להורים כי אין כל סיבה לדאגה וזוהי רק פרוצדורה רפואית. דאגת ההורים הולכת וגוברת, אבל גם ביום השני הרופא מרגיע אותם. כשאן מתעקשת לכנות את המצב כקומה, “מתרצה” הרופא ואומר שלעת עתה יקראו לזה ככה, עד שיתעורר. הרופא עדיין מביע בטחון בעצמו ושהילד מחוץ לסכנה. בשלב מסויים הרופאים שלא מבינים מדוע הוא לא מתעורר חושבים על ניתוח. ברור להם שיש כאן משהו חמור אבל הם לא מבינים את המתרחש.

 

התמודדות ההורים עם האסון:

אין בסיפור תאור אופייהן היחודי של הדמויות, הן נעדרות עומק פסיכולוגי. זה לא בגלל שהן דמויות שטוחות ושטחיות אלא מכיוון שקרבר מראה לנו שבמצבים כאלו, התגובות האנושיות- הפנימיות והחיצוניות, דומות. הסיפור מראה את הדמיון השורר בין בני האדם, גם אם הם באים מרקעים שונים ואישיותם שונה. התגובה הדומיננטית לארוע היא פחד ודאגה. הפחד משתלט ומתבטא גם בתגובות פיזיות בלתי רצוניות- למשל:

  1. כשהווארד מנסה להרגיע את אשתו הדואגת ואומר לה “להשאר רגועה להשאר רגועה”. ההכפלה משקפת את דאגתו האישית ואת סערת הרגשות בה הוא מצוי.
  2. הפחד והחרדה באים ליידי ביטוי גם בנהיגה המהירה מאוד של הווארד וברגלו הרועדת.
  3. בבית, כשהוא נוסע להתרענן, החרדה גורמת לו לרגשות אשם על כך שעזב את ביה”ח (הוא מכנה את עצמו “טיפש” עם כל צלצול טלפון שמחריד אותו).
  4. כשאן נשארת בביה”ח, היא נתקפת אימה “ושינייה החלו נוקשות”. כשהיא פורשת הבייתה לזמן קצר, היא מצלצלת לביה”ח ואומרת שהיא “פוחדת פחד מוות”.
  5. הפנייה לאלוהים- דבר שהם לא נהגו לעשות לפני כן, מעיד על הפחד הנורא שאחז בהם וגרם להם לעשות דברים חדשים, לפנות לגורמים שונים.
  6. הדאגה מבטלת את הצרכים הפזיולוגיים. אן מרגישה בחילה ומבינה שהיא צריכה לאכול אבל לא מסוגלת לכך. הם חסרי שינה והווארד מתואר כ”מי שעיניו אדומות ובגדיו מקומטים”.

 

משפחת פרנקלין (אנלוגיה):

משפחת פרנקלין לא תורמת להתפתחות העלילה. זוהי משפחה שפערים גדולים מפרידים בינה לבין אן והווארד. לא רק צבע עורם, אלא גם הלבושף התסרוקות, עטיפות ההמבורגר על השולחן ודקירת הבן ממחישים את ההבדלים. עם זאת, הדמיון הוא בסיטואציה שבה נתונות שתי המשפחות והרגשות שלהן שמעידים על האוניברסליות ברגשות האנושיים. הפחד ותחושת חוסר האונים משותפים לשתיהן, ומותו של בנם הוא אולי רמז מטרים למותו של סקוטי.

 

ההתמודדות עם המוות בבית החולים:

הניחומים של ד”ר פרנסיס בחדר הרופאים הם סוג של רוטינה (שגרה) לגבי הרופאים. הרופא שיושב בחדר הוא רופא מיילד (מעגל של מוות ולידה). הרופא המיילד עוזב והדברים שאומר ד”ר פרנסיס לא נכנסים לליבם של ההורים ההמומים, ולא נקלטים. אן מרגישה שד”ר פרנסיס מאלץ אותה לעזוב את המקום, בעוד שהיא מרגישה שעליהם להשאר. היא מרגישה שהמילים שאמרה “לא אני לא יכולה לעזוב אותו כאן” הן מילים שמשתמשים בהן בתוכניות טלוויזיה, כשהאנשים מגיבים בתדהמה למוות פתאומי או אלים. היא רצתה שהמילים שבפיה יהיו משלה, ומשום מה היא נזכרה בראש של האישה הכושית “השחוח על כתבה של האישה”. גם כאן התגובה האנושית למצבים טראומטיים היא תגובה אוניברסלית, אוצר המילים האנושי מוגבל ודומה.

 

דמותו של האופה:

בסיפור מופיעים שני ביקורים במאפייה שמשמשים מעין מסגרת לארועי ביה”ח והמוות. בפגישה הראשונה של אן עם הרופא, הוא אינו משתתף בהתרגשות שלה בבחירת עוגת יום ההולדת. הוא מחליף רק מילים ענייניות איתה, עד שהיא בעצם תוהה אם הוא עשה פעם משהו בחייו חוץ מלהיות אופה, ואם יש לו בכלל ילדים.

כשהזוג מגיע למאפייה בפעם השנייה (בסוף), הם מלאי זעם.שוב נמסר תיאור הרופא דרך עינייה של אן “עיניו קטנות ומרושעות וכמעט הלכו לאיבוד בתוך הבשר” “צווארו היה עבה מרוב שומן”. למרות שאנו יודעים שכעסו של האופה נובע מכך שלא שילמו לו, תאורו הדוחה מסלק את רגש ההזדהות עמו, אבל כאן מתחיל המפנה. סימלי הדבר שמיד שאן מספרת לו על מות בנם, פושט האופה את סינורו ומשליכו. הוא מפסיק להיות “נותן שירות שחוסך במילים” ומסלק הצידה כל מה שקשור בעבודותו, עד כדי כך שכל כולו עומד לרשות הזוג (מתוך צער וחרטה כנה על מה שעשה להם ללא כוונה). אן משתפת את האופה בחוויה הקשה שלה כשהיא מספרת לו מה קרה ופורצת בבכי. השיתוף הזה גורם לשינוי, האופה מתמסר להם לגמרי כשהוא מבין את סיבת העויינות שהפגינו קודם לכן. יש לאופה את היכולת האנושית לחוות את האחר ולהשתתף בצערו, למרות שמסתבר שהוא חסוך ילדים. הוא מבין את כאבם ומסה להקל על סבלם למרות שהוא “סתם אופה” ולא אינטיליגנט כמו הרופא. הוא מציע להם מהלחמניות שלו, וכאן מגלה את הרגישות שלו כשמנחש את רעבם.

הוא אומר “אוכל זה דבר קטן וטוב בזמנים כאלה” וכי הם חייבים לאכול ולדאוג לעצמם.

הטוב אינו רק בלחם הטעים כשלעצמו, אלא בחמלה, ברצון לעזור ובשיתוף. האופה מספר להם על בדידותו ועל עבודתו שחוזרת על עצמה. בני הזוג, למרות עייפותם ודכאונם מקשיבים לו בתשומת לב ושיחתם מתארכת. הם מגיעים למאפייה בשעת חצות וכשהבוקר מפציע הם עדיין נמצאים במאפייה ולא חושבים לעזוב. הלחם הוא בעל משמעות סמלית, הוא הדבר הנכון בזמן הנכון בשביל הזוג שלא היה מסוגל לאכול כלום בימים האחרונים, אבל משמעותו גדולה יותר בתור מוצר חיוני ובסיסי לקיום האנושי. ההשתתפות בסבל היא דבר חשוב, הם רעבים להקשבה יותר מאשר לאוכל, והאופה מספר דבר טוב, ורק לכאורה קטן.

 

השוואה בין האופה לרופא:

  • שניהם נותני שירות- האחד מאכיל והשני מרפא.
  • האופה פשוט ולא מוערך, הרופא מכובד ומוערך.
  • הרופא מלא יומרה, בטחון וחשיבות עצמית (בא ליידי ביטוי בדבריו ובלבושו).
  • שניהם שוגים בגלל חוסר ידיעה- האופה מצלצל למשפחת וייס ללא ידיעה על מות הילד, והרופא שוגה אולי בשאננות יתר. האופה ממלא את תפקידו כראוי- אופה את העוגה, ומתמרמר כשלא באים לשלם לו- פועל מחוסר ידיעה. הרופא שאמור היה לדעת, מתגלה כמי שיומרתו כוזבת (“משחק אותה”).
  • שניהם מביעים השתתפות בצער ההורים. הרופא הבטוח בעצמו מחבק את אן אך לא משדר קירבה, ונותן תחושה שהוא מסלק אותם מביה”חף על אף רצונה להשאר. האופה יוצא מתפקידו כנותן שירות, מוריד את הסינר, משבית את התנורים ומתפנה כולו להאזין ולהקשיב להם הקשבה אמיתית וכנה.

 

האמת המובלעת בסיפור:

החיים אכזריים ועלינו להתמודד עם המכות שנוחתות עלינו בחטף ללא כל התראה מוקדמת. מי שיכול לסייע בעתות מצוקה ומשבר הוא רק הזולת. הקידמה והטכנולוגיה לעיתים נכשלים, ואת מקומם ממלאים בני האדם. בדומה לחיוניות של הלחם לקיום האנושי, כך גם קשר של אמת, חמלה והקשבה חיוניים לאדם. למרות השוני וההבדל בין בני האדם, ישנן חוויות יסוד המשותפות לכולם, ןהעובדה הזאת היא שמאפשרת לנו להזדהות ולנחם.

בסיפור מתוארת חוויה של אימה במילים פשוטות. אין פה תיאור של הלוויה קורעת לב, אבל יחד עם זה הפרטים הקטנים והשיחות הפשוטות יוצרים את התמונה הכואבת וממחישים את תחושת הריק והמוות, יחד עם חוויות ההחלמה וההשתפות בצער.

ערך החמלה הנוצרית:  ערך זה בא ליידי ביטוי בסיפור. זהו ערך נוצרי מובהק שמדבר על אהבת הזולת. בלוקאס (הברית החדשה) מופיע סיפור השומרוני הטוב שבא לבטא את הציווי “ואהבת לרעך כמוך”- אחד הציווים החשובים ביותר לדעת ישו. בלוקאס, השומרוני מטפל ביהודי שנשדד ונפצע ונותן דמי כלכלתו לבעל המלון שאליו הוא מביא אותו.

קיימות הקבלות בין סיפורו של קרבר לבין סיפור השומורני הטוב: בסיפור השומרוני הוא נותן שלוש כיכרות לחם בחצות הלילה וגם כאן יש שלוש לחמניות בחצות הלילה. בתחילת המפגש עם הזוג וייס, האופה חושב שהם שיכורים וכועס עליהם שלא שילמו עבור העוגה- הוא מתקשה לגמור את החודש למרות שהוא עובד שעות רבות. המבט הפראי שאן נועצת בו גורם לו להתגונן ולאיים עם המערוך, אבל לאחר שאן מספרת לו שהעוגה לא נלקחה בגלל מותו של הילד, משתנה התנהגותו. האופה מניח את המערוך ומביע בפניהם את צערו העמוק. האופה כאמור מפסיק את מלאכתו ומציע לזוג לאכול ככל אשר חפץ ליבם, הוא לא נותן את דעתו לכסף שהוא מפסיד. הלחם הוא בעל משמעות סמלית- קורבן המשקף את ערך החמלה. הזוג שעד עכשיו לא היה מסוגל לאכול “מתנפל על הלחמניות”. לסיפור יש להציע את הנחמה בהשתתפות הזולת, ומה שבולט בעיקר בסיפור הוא הצורך בקשר של אמת עם הזולת, מה שמשותף לכולנו.

Tagged with:
 

סיכום בספרות: שיר זוהרה אלפסיה / ארז ביטון

ראה: סיכומים לבגרות בספרות

סיכומים לבגרות בספרות: פרק שירה

שיר זוהרה אלפסיה / ארז ביטון

זוֹהָרָה אַלְפַסִיָה
זַמֶּרֶת הֶחָצֵר אֵצֶל מֻחַמַד הַחֲמִישִׁי בְּרַבָּת בְּמָרוֹק.
אוֹמְרִים עָלֶיהָ שֶׁכַּאֲשֶׁר שָׁרָה,
לָחֲמוּ חַיָּלִים בְּסַכִּינִים
לְפַלֵּס דֶּרֶך בֶּהָמוֹן
לְהַגִּיעַ אֶל שׁוּלֵי שִׂמְלָתָהּ
לְנַשֵּׁק אֶת קְצוֹת אֶצְבְּעוֹתֶיהָ
לָשִׂים כֶּסֶף רִיאָל לְאוֹת תּוֹדָה
זוֹהָרָה אַלְפַסִיָה,
הַיּוֹם, נִתָּן לִמְצֹא אוֹתָהּ
בְּאַשְׁקְלוֹן, בְּעַתִּיקוֹת ג’, לְיַד לִשְׁכַּת הַסַּעַד,
רֵיחַ שְׁיָרִים שֶׁל קֻפְסְאוֹת סַרְדִּינִים עַל שֻׁלְחָן מִתְנוֹדֵד בֶּן שָׁלֹשׁ רַגְלַיִם,
שְׁטִיחֵי מֶלֶך מַרְהִיבִים, מְרֻבָּבִים עַל מִטַּת סוֹכְנוּת,
בַּחֲלוּק בֹּקֶר בָּהוּ
שָׁעוֹת בַּמַּרְאָה
בְּצִבְעֵי אִפּוּר זוֹלִים
וּכְשֶׁהִיא אוֹמֶרֶת:
מֻחַמַד הַחֲמִישִׁי אִישׁוֹן עֵינֵינוּ
אֵינְךָ מֵבִין בָּרֶגַע הָרִאשׁוֹן.
לְזוֹהָרָה אַלְפַסִיָה קוֹל צָרוּד,
לֵב צָלוּל וְעֵינַיִם שְׂבֵעוֹת אַהֲבָה.
זוֹהָרָה אַלְפַסִיָה.

השם של השיר מראה על כך שארז ביטון כותב על אישיות חשובה. זוהרה אלפסיה הייתה זמרת החצר של מוחמד החמישי, מלך מרוקו. היא עלתה לארץ ב-1962 בגיל 55, ונפטרה בגיל 86 באנונימיות מוחלטת.         בשיר יש רק בית אחד שנחלק לשני חלקים. הניגוד בין שני החלקים מבליט את מחאת הדובר כלפי החברה הישראלית שאינה דואגת לרווחת ה”מהגרים” לא”י, והמקרה של זוהרה אלפסייה מייצג מצב זה.  החלק הראשון מתאר את המעריצים הרבים שהיו לה במרוקו- אפילו החיילים הקשוחים ביותר לא יכלו לעמוד מול קסמייה “לחמו חיילים בסכינים… להגיע אל שולי שמלתה, לנשק את קצות אצבעותיה”.  בחלק השני מתחלף תיאור העבר בעדותו של הדובר למצבה כיום. הדובר כוחר לתאר את עליבות חדרה של זוהרה הנמצא בשכונת עוני ליד לשכת הרווחה.

  אמצעי אומנותי ראשון המבליט וממחיש את יחסו של הדובר הוא- חזרה חמש פעמים על השם זוהרה אלפסייה. בחלק הראשון מסופר על עברה המפואר, ובהמשך החזרה מדגישה את העובדה שהדובר נדהם ומוחא כנגד המציאות- אישה ששמה נישא בפי קול הופכת לדמות שולית החייה חיי עוני ובדידות.  בחלק השני משתמש ביטון בלשון ציורית (אמצעי אומנותי שני). הוא מתאר את עליבות החדר עם שולחן בן 3 רגליים. ניגוד בין שטחי המלך המרהיבים, שעכשיו הם מוכתמים ונמצאים על מיטת הסוכנות.                    הסיום מתאר את זוהרה ש”קולה צרוד” אך היא בעלת “לב צלול” ו”עיניים שבעות אהבה”. תיאור זה מבליט את היופי הפנימי של זוהרה אלפסייה. הלב מסמל רגשות והעיניים ראי לנפש. למרות הנסיבות הקשות שנקלעה אליהן בסוף ימייה, היא לא מרירה ועינייה שבעות אהבה.

Tagged with:
 

סיכום בספרות: כתוב בעפרון בקרון החתום/ דן פגיס

ראה: סיכומים לבגרות בספרות

סיכומים לבגרות בספרות: פרק שירה

כתוב בעפרון / דן פגיס

“כאן במשלוח הזה
אני חוה
עם הבל בני
אם תראו את בני הגדול
קין בן אדם
תגידו לו שאני”      

נושא השיר “כתוב בעפרון בקרון החתום” הוא השואה. לפי הכותרת אנו מבינים שהקרון החתום מרמז על השואה ועל השילוחים. היא (חוה) כתבה בעפרון (כלי כתיבה מחיק) משהו שנמחק. היא לא גומרת לכתוב, משתי סיבות אפשריות: א. איזו עדות עוד ניתן להשאיר מדבר נורא שכזה? ב. אולי היא נחנקה בקרון ולא הספיקה לסיים את דברייה.

חוה היא “אם כל חי”, והדוברת מכנה את עצמה כחוה, המייצגת את כל האמהות (מוזכרים כאן ארבעה שמות: חווה, הבל, קין ואדם, כלומר נוצרת סיטואציה מקראית). חוה נמצאת עם הבל שהוא סמל לנרצחים ולקורבנות (נרצח בידי אחיו קין). היא רוצה שיאתרו מישהו ולכן היא מביאה פרטים לגביו: “בני הגדול” והוא בן (של) אדם, פרטים המרמזים לזהות המוטלת בספק.

השיר כתוב במשפט אחד, חסר סיום וללא סימני פיסוק. למרות שהוא קצר, הוא כתוב בצורה מקוטעת, דבר שמדגיש את מצבה הפיזי והנפשי של הדוברת השרה. הדוברת השרה רוצה לומר לפני מותה מילה לבנה הגדול קין. מצבה הפיזי נרמז ע”י העובדה שהיא לא מצליחה לסיים את דבריה, וקרוב לוודאי שהם נקטעים מחוסר כוח או מיד אלימה שמונעת ממנה את המשך הדברים.

מה רצתה האם למסור לבנה?   

 היא רצתה לומר לו כי היא נמצאת “כאן במשלוח הזה”, או שמא רצתה להוסיף מילות זעם, כעס והטפות מוסר.

הסוף הוא סוף פתוח. העדר הנקודה בסוף המשפט יוצרת מעגליות. המעגליות רומזת על תוכן דברי האם לבנה, שהיא “כאן במשלוח הזה”. המעגליות מתחזקת עם ההרמז המקראי, אך רצח קין את הבל מתגמד לעומת השואה.                                                                                                                                               “קין בן אדם”- מצד אחד יכול להיות שהכוונה כאן היא שקין הוא בנו של אדם. מצד שני ניתן להתייחס לאמרה זו כך: למרות שקין רצח, הוא עדיין בן אדם- אנושי. המילה “בן” חוזרת שלוש פעמים, בעוד לגבי קין היא חוזרת פעמיים “בני הגדול” ו “קין בן אדם”, אולי בכדי להבליט את הטרגיות שבמצב בו דווקא בנה- קין, הוא זה שגורם למותה. לצירוף “קין בן אדם” גם משמעות אירונית, מכיוון שמעשו (כמו מעשי הנאצים) הם אינם אנושיים.

 

Tagged with:
 

סיכום בספרות: שני יסודות / זלדה

ראה: סיכומים לבגרות בספרות

סיכומים לבגרות בספרות: פרק שירה

שני יסודות / זלדה:

הַלֶּהָבָה אוֹמֶרֶת לַבְּרוֹשׁ
כַּאֲשֶׁר אֲנִי רוֹאָה
כַּמָּה אַתָּה שַׁאֲנָן
כַּמָּה עוֹטֶה גָּאוֹן
מַשֶּׁהוּ בְּתוֹכִי מִשְׁתּוֹלֵל
אֵיךְ אֶפְשָׁר לַעֲבֹר אֶת הַחַיִּים
הַנּוֹרָאִים הָאֵלֶּה
בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל טֵרוּף
בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל רוּחָנִיּוּת
בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל דִּמְיוֹן
בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל חֵרוּת
בְּגַאֲוָה עַתִּיקָה וְקוֹדֶרֶת.
לוּ יָכֹלְתִּי הָיִיתִי שׂוֹרֶפֶת
אֶת הַמִּמְסָד
שֶׁשְּׁמוֹ תְּקוּפוֹת הַשָּׁנָה
וְאֶת הַתְּלוּת הָאֲרוּרָה שֶׁלְּךָ
בָּאֲדָמָה, בָּאֲוִיר, בַּשֶּׁמֶשׁ, בַּמָּטָר וּבַטַּל.
הַבְּרוֹשׁ שׁוֹתֵק,
הוּא יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ טֵרוּף
שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֵרוּת
שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דִּמְיוֹן
שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רוּחָנִיּוּת
אַךְ הַשַּׁלְהֶבֶת לֹא תָּבִין
הַשַּׁלְהֶבֶת לֹא תַּאֲמִין.

היסודות בטבע הם האדמה, האש, המים והרוח. בשיר “שני יסודות” של זלדה מופיע תיאור של להבה וברוש.

                           מה חושבת הלהבה על הברוש?                                                                                                                                        הלהבה חושבת שהברוש שאנן, ‘עוטה בגאון’ בלי שמץ של טירוף וחירות, בלי שמץ של דמיון. התחושה היא שהלהבה מתעצבנת מהתנהגות הברוש. הלהבה רואה עצמה כמהפכנית ומרדנית, כל מה שהברוש לא ואנו מסיקים שהיא כן. לדעתה, יש בה טירוף, חירות ודמיון, ואם היא הייתה יכולה היא הייתה שורפת את הממסד.         הם בעצם שני סוגים שונים של בני אדם, הברוש שותק בניגוד ללהבה המשתוללת. הברוש מכונס בעצמו ושותק. הוא יודע שיש בו טירוף, חירות, דמיון ורוחניות, אבל הוא גם מבין שהשהלבת לא תבין זאת ולא תאמין, מכיוון שהיא רואה את עצמה כמורדת. היא שבוייה בתוך המוסכמות שלה. כל מי ששותק ויציב, לדעתה הוא גם יבש וחסר דמיון. השהלבת היא מוחצנת ושטחית, היא שופטת ע”פ החיצוניות בלבד. אדם בוגר יותר יכול להבחין שהתנהגות חיצונית לא אומרת הרבה בהכרח.

המבנה של השיר:  השיר “שני יסודות” של זלדה בנוי משני משפטים, השורות קצרות ויש בו הרבה פסיחות. הפסיחות מעידות על דינמיות- ללהבה אין זמן לנשום, בעוד הברוש רגוע, שותק ומסודר יותר.

Tagged with:
 

סיכום בספרות: תיירים / יהודה עמיחי

ראה: סיכומים לבגרות בספרות- פרק שירה

תיירים / יהודה עמיחי:

“פעם ישבתי על מדרגות ליד שער במצודת דוד, את שני

הסלים הכבדים שמתי לידי. עמדה שם קבוצת תיירים

סביב המדריך ושמשתי להם נקודת ציון. “אתם רואים

את האיש הזה עם הסלים? קצת ימינה מראשו נמצאת

קשת מן התקופה הרומית. קצת ימינה מראשו”. אבל

הוא זז, הוא זז! אמרתי בלבי: הגאולה תבוא רק אם יגידו

להם: אתם רואים שם את הקשת מן התקופה הרומית?

לא חשוב: אבל לידה, קצת שמאלה ולמטה ממנה, יושב

אדם שקנה פֵּרות וירקות לביתו.”

השיר “תיירים” של יהודה עמיחי עוסק בתיירים המבקרים בארץ. הרעיון המרכזי בשיר בא ליידי ביטוי בשורות האחרונות של הבית השלישי “הגאולה תבוא רק אם יגידו להם, אתם רואים שם את הקשת מן התקופה הרומית? לא חשוב: אבל לידה, קצת שמאלה ולמטה ממנה, חןשב אדם שקנה פירות וירקות לביתו”. האדם הפשוט הוא זה שצריך להיות במרכז. האדם החי צריך להיות במרכז, ולא השרידים הארכיאולוגיים והמתים שאנו פורסים בפני התיירים שבאו לנפוש ולהכיר את הארץ. “ביקורי אבלים הם עורכים אצלנו” כל האתרים שאנו מציגים בפניהם קשורים למוות ולגבורה- יד ושם, הכותל המערבי, קבר רחל, קבר הרצל וגבעת התחמושת. כבר בבית הראשון אנו, ולא התיירים, מוצגים באור אירוני. אנחנו מצפים שהתיירים יזדהו עם הדברים החשובים לנו כ”כ מבחינה לאומית וריגשית, אבל גם שוכחים שהם בסה”כ תיירים שבאו להנות.

התיירים נמצאים בטיול והתיירות באה ליידי ביטוי בתיאור בית המלון. התיאור שמתאר עמיחי הוא תיאור של מעשים יומיומיים שמאפיינים כל תייר.

כאמור, עמיחי אומר שהאדם הפשוט הוא זה שצריך להיות במרכז, הוא יושב ומסתכל בקבוצת התיירים ובמדריך שנותן להם הסבר היסטורי. בעוד הוא יושב ומתבונן, הוא משתף אותנו במחשבותיו- שבני האדם לא יודעים באמת מה חשוב בחיים: לא העבר, ההיסטוריה והמתים, אלא האדם שחי כאן ועכשיו.

ניגודים: 1. ניגודים בין פעלים המבטאים רגשות ותחושות: מרצינים ובוכים לעומת צוחקים וחושקים.  2. ניגוד בין הנשגב וההרואי לבין חדרי המלון- הדבר היומיומי. הקברים והגיבורים המתים לעומת התחתונים שתלויים באמבטיה הכחולה. 3. הניגוד בין המתים לחיים, בין העבר להווה. 4. הניגוד בין “הם” ל”אנחנו”. אצלנו ייפי גבורת נערנו וקשיחות נערותינו, והם מרצינים, צוחקים, בוכים וחושקים.

סיכומים נוספים של שירי יהודה עמיחי:

אבי

שיר 10 (אני זוכר שאלה מספר לימוד החשבון),

משלושה או ארבעה בחדר

לא כברוש

אל מלא רחמים,

אלוהים מרחם על ילדי הגן

Tagged with:
 

סיכום בספרות: ירושה / חיים גורי

ראה: סיכומים לבגרות בספרות

סיכומים לבגרות בספרות: פרק שירה

ירושה / חיים גורי:

הָאַיִל בָּא אַחֲרוֹן.
וְלֹא יָדַע אַבְרָהָם כִּי הוּא
מֵשִׁיב לִשְׁאֵלַת הַיֶּלֶד,
רֵאשִׁית-אוֹנוֹ בְּעֵת יוֹמוֹ עָרָב.

נָשָׂא רֹאשׁוֹ הַשָּׂב.
בִּרְאוֹתוֹ כִּי לֹא חָלַם חֲלוֹם
וְהַמַּלְאָךְ נִצָּב –
נָשְׁרָה הַמַּאֲכֶלֶת מִיָּדוֹ.

הַיֶּלֶד שֶׁהֻתַּר מֵאֲסוּרָיו
רָאָה אֶת גַּב אָבִיו.

יִצְחָק, כַּמְסֻפָּר, לֹא הֹעֲלָה קָרְבָּן.
הוּא חַי יָמִים רַבִּים,
רָאָה בַּטּוֹב, עַד אוֹר עֵינָיו כָּהָה.

אֲבָל אֶת הַשָּׁעָה הַהִיא הוֹרִישׁ לְצֶאֱצָאָיו.
הֵם נוֹלָדִים
וּמַאֲכֶלֶת בְּלִבָּם.

 

עקידת יצחק- בסיפור המקראי אברהם מוכן לבצע את הוראת האלוהים בכדי להוכיח את אמונתו. יצחק הובל כקורבן תמים, שלא יודע את הצפוי לו. כשהוא שואל את אביו “איה השה לעולה?” אברהם משיב כי אלוהים יביא את השהף וזאת כשבעצם אברהם יודע שהוא אינו דובר אמת (בראשית כ”ב). אברהם דבק במטרתו ומניח את יצחק על המזבח, הוא מוכן לשחוט אותו במו ידיו.

השיר נקרא “ירושה” ולא “עקידת יצחק”- הכותרת מתמצת את רעיון השיר. הנושא העיקרי הוא אב שמשאיר אחריו ירושה לבנו. זוהי איננה ירושה של נכסים או כסף שטובים להמשך החיים, אלא ירושה של מוות. הבן נולד כאילו יש מאכלת הנעוצה בליבו (מאכלת – סכין שמקריבים איתה קורבנות).

בסיפור המקראי נראה כי אברהם לא מהסס לבצע את העקידה ולא מצויין שום כעס או תלונה כלפי אלוהים ובקשתו האכזרית. כשנושא אברהם את יצחק בנו, הוא “בא בימים” ובשיר נאמר שהוא אינו מאמין למראה עיניו. הוא חושב שאולי זה חלום בו הוא צריך להעלות את בנו כקורבן, או חלום בו ראה את האיל שיוקרב במקום הבן, או שאולי זה חלום בו הוא רואה את מלאך האלוהים, ומרוב פליאה נשרה מידו הסכין (שלוש חלומות).

כאן, בשיר, המלאך לא אומר דבר לאברהם (לדמות  האבהית) אך המאכלת נושרת מידיו.

הבית השלישי הוא בית בן שתי שורות קצרות וייתכן שזה רומז על חשיבות הבית.

חשיבות הבית השלישי: יצחק בבית זה ובבית הראשון מכונה “ילד”. “הילד הותר מאסוריו” יצחק היה קשור כמו אסיר שתלוי בחסדי אביו. לא מתואר כאן חיבוק של שמחה למשל או אנחת רווחה של אברהם או יצחק ברגע שיצחק משתחרר. נאמר רק שהוא הותר מאסוריו, לא נאמר על ידי מי, ולא אברהם הוא זה ששיחרר אותו. אברהם מתבייש להביט ישירות בעיני בנו, הוא מתבייש במעשהו.

שלושת הבתים הראשונים של “ירושה” של חיים גורי עוסקים בסיפור העקידה המקראי לפי הבנתו של המשורר. בשני הבתים האחרונים יש התרה של הסיבוך. ההתרה מתארת כביכול סוף טוב, שהרי יצחק לא הועלה כקורבן ו”חי ימים רבים, ראה בטוב, עוד אור עיניו כהה…”- חי באושר שנים רבות. אמנם יצחק חי עד זיקנה, אבל גם בזיקנתו הצליחו להוליך אותו שולל. אם לאורך השיר יצחק נקרא ילד בכדי להראות את תמימותו וע”י כך שהולך שולל ע”י אביו, הרי בסוף יש רמז למצבו כאדם שאינו שולט בסביבתו. יעקב, בנה האהוב של רבקה, רצה לזכות בבכורה ולכן הוא התחפש לעשיו הצייד וכך זכה לברכתו של יצחק.

הברכה הייתה כוזבת מכיוון שהיא הייתה מיועדת לעשו הבכור. הברכה שבה זכה יעקב הייתה טובה מזו של עשיו, הובטח לו “וייתן לך אלוהים מטל השמיים ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש, יעבדך עתים והשתחוו לך לאומים”. ואילו לעשיו הוא הבטיח “על חרבך תחייה”.

 

בבית האחרון של “ירושה” נאמר כי את אותה שעה איומה שבה לא הועלה יצחק כקורבן הוא לא ישכח לעולם, ואת זכרה הוא יוריש לבניו. אבל גם את הברכה הכוזבת שהושגה ברמייה ע”י יעקב בנו- הוא יוריש לבניו.

Tagged with:
 

סיכום בספרות: האמנם עוד יבואו ימים / לאה גולדברג 

ראה: סיכומים לבגרות בספרות

סיכומים לבגרות בספרות: פרק שירה

האמנם עוד יבואו ימים / לאה גולדברג (1943):

האמנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד,

ותלכי בשדה, ותלכי בו כהלך התם,

ומחשֹף כך-רגלך ילטף בעלי האספסת,

או שלפי שבלים ידקרוך ותמתק דקירתם.

 

או מטר ישיגך בעדת טפותיו הדופקות

על כתפיך, חזך, צוארך וראשך רענן.

ותלכי בשדה הרטב וירחב בך השקט

כאור בשולי הענן.

 

ונשמת את ריחו של התלם גשֹם ורגֹע,

וראית את השמש בראי השלולית הזהֹב,

ופשוטים הדברים וחיים, ומתם בם לנגע,

ומתר, ומתר לאהֹב.

 

את תלכי בשדה. לבדך. לא נצרבת בלהט

השרפות, בדרכים שסמרו מאימה ומדם.

וביֹשר-לבב שוב תהיי ענווה ונכנעת

כאחד הדשאים, כאחד האדם.

השיר “האמנם עוד יבואו ימים” של לאה גודלברג הוא שיר ללא שם בעל מבנה קלאסי של ארבעה בתים, כשבכל אחד מהם ארבע שורות. מופיעה חריזה של א’ ב’ א’ ב’ (בחסד- האספספת, תם- דקירתם), ואילו השורה האחרונה בבית הרביעי הוא הקצרה ביותר.

בית 1: הבית נפתח בשאלה- האמנם עוד יבואו ימים טובים בעתיד? המשוררת פונה לנמענת כלשהי ואומרת שאולי יבואו ימים בהם תוכל ללכת לתומה בשדה יחפה, והיה תהנה מכך שעלי האספסת (סוג של צמח בר שנוהגים לתת לבהמות) ילטפו את רגלייה, והשיבולים ידקרו את כפותייה- תחושה אלייה היא מתגעגעת. יש מעין קשר בין האישה המתוארת לבין צמחי השדה. הם מלטפים ודוקרים אותה, בעוד היא נהנת מהתחושה. הבית כתוב בלשון עתיד.

“ותלכי בו כהלך התם…” תלכי כמו אדם ההולך לתומו ללא מטרה מסויימת. קיימת הרגשה של שלווה והרמוניה עם הטבע, כראקציה למציאות אחרת. הבית נפתח בשאלה “האמנם?” כלומר ישנה שאלה, האמנם יהיה טוב? קיימת ההרגשה שאנשים במצב קשה רוצים דברים פשוטים- לחיות חיים יומיומיים. כשהמצב קשה, לפעמים קשה לדמיין שיכול להיות אחרת.

בית 2: המשך לתיאור הקודם. גם בית הזה כתוב בלשון עתיד- האמנם עוד יבואו ימים בהם תלכי בשדה והגשם שיירד יתדפק על כתפייך, חזך, צווארך וראשך? יש תחושה של ליטוף הרגל היחפה, ותחושת הגשם על הגוף יביאו לתחושה נפשית של שקט ושלווה.

“כאור בשולי הענן”- דימוי, מבחינה מטאפורית הענן הוא אפור שאור בשוליו.

בית 3: הבית השלישי ממשיף את תיאור התמונה המקובעת. המשך התחושה שלה: היא נושמת את ריח התלם “נשום ורגועי”  והיא רואה את השמש בראי השלולית הזהובה.

“ופשוטים הדברים וחיים

ומותר בם לנגוע

ומותר, מותר לאהוב”   כלומר, הגעגועים לדברים הפשוטים והרגילים נובעים מכך שבהווה אין אפשרות לחוש אותם. כשהם חסרים לומדים להעריך אותם עוד יותר! בנוסף, פירוט הדברים דווקא מעניק לנו תחושה כי השאלה של המשוררת תתגשם- האמנם זה עוד יקרה?

בית 4: “את תלכי בשדה לבדך, לא נצרבת בלהט השדות” כאן הזמן הופך לעבר.

כשתלכי בשדה לא תחושי את השרפות בדרכים, את האימה ואת הדם (הרמז למאורעות השואה). השורה השנייה בבית מתארת לנו את ההווה שבו נכתב השיר- הדרכים מלאות באימה, שרפה ודם (האנשת הדרך שסומרת מפחד). ומיד חוזרת הדוברת לעתיד0 הרצון להיות צנועה, ענווה, נכנעת ומתמכרת לטבע- לדברים הפשוטים.

לאה גולדברג בשיר “האמנם עוד יבואו ימים” רוצה שיעברו הימים האיומים והקשים של המלחמה. ימים בהם האדם היחיד מאבד את זהותו ועצמיותו. סיום המלחמה יאפשר לחזור להיות יהודי ולחוש דברים.

גולדברג רוצה להדגיש ולהזכיר לאדם שדווקא בזמנים הקשים, האדם נשאר אדם. היא רוצה גם להדגיש את הערכים האמייתים של החיים- את הגוף החי והחם שנושא בקרבו אפשרויות של אהבה כנגד כוחות ההרס.

אמצעים אומנותיים ב”האמנם עוד יבואו ימים”:

  1. פתיחה במילים “האמנם עוד יבואו” – תקווה לימים טובים יותר.
  2. קיימת פנייה לנמענת כלשהי, אך זה בעצם נשמע כפנייה אל עצמה- לעודד את עצמה ואת האחרים.
  3. תיאורי טבע-  שדה, צמחי אספסת, שיבולים, גשם, דשא, ענן ,אור, תלמים בשדה ושמש המשתקפת בשלולית.
  4. ניגוד בין הנוף בעתיד לבין הנוף בהווה- שרפות ודם לעומת הטבע השקט.
  5. מטאפורה- “הדרכים שסמרו”- כמו שבע”ח סומר. הדרכים סמרו מרוב האימה והדם ששררו בהן.
Tagged with:
 

סיכום בספרות: פגישה חצי פגישה / רחל:

ראה: סיכומים לבגרות בספרות

סיכומים לבגרות בספרות: פרק שירה

פגישה חצי פגישה \ רחל

פְּגִישָׁה, חֲצִי פְּגִישָׁה, מַבָּט אֶחָד מָהִיר,

קִטְעֵי נִיבִים סְתוּמִים – זֶה דַי…

וְשׁוּב הֵצִיף הַכֹּל, וְשׁוּב הַכֹּל הִסְעִיר

מִשְׁבַּר הָאֹשֶׁר וְהַדְּוָי.

אַף סֶכֶר שִׁכְחָה – בָּנִיתִי לִי מָגֵן –

הִנֵּה הָיָה כְּלֹא הָיָה.

וְעַל בִּרְכַּי אֶכְרַע עַל שְׂפַת אֲגַם סוֹאֵן

לִשְׁתּוֹת מִמֶּנּוּ לִרְוָיָה!

בשיר “פגישה חצי פגישה” של רחל מתוארות תוצאות של פגישה מקרית בין הדוברת לאהובה (לאחר שנפרדו זה מזה). בבית הראשון מתואר מהלך הפגישה. זוהי לא פגישה מתואמת אלא חצי פגישה- פגישה מקרית. יש כאן רגע קטן שגורם לטלטלה פנימית חזקה. הפגישה המקרית – החטופה, דיי בה כדי להסעיר, לבלבל ולעורר רגשות ישנים בעוצמה רבה. מה גם שזה גורם לדוברת למחוק את מה שעשתה עד כה על מנת לשכוח את אהובה וכדי לדכא את רגשותייה כלפיו. כל הרגשות שניסתה להדחיק עולים בה בבת אחת, גל של אושר וכאב מציף אותה.

אושר מהתקופה הטובה של הזוגיות, מעצם הפגישה עם האהוב, וכאב של הפרידה והדברים הקשים שחוו בעבר. הניגוד אושר לעומת דווי מלמד על סערת הרגשות הגדולה שעוררה הפגישה.

בבית השני אנו מבינים כי הדוברת היא גיבורת השיר (כותבת בגוף ראשון) ומתואר האופן בו היא מתמודדת עם הפרידה עד כה. מתואר גם מצבה הריגשי בעקבות הפגישה המקרית המחודשת. מסתבר שהיא הקימה לעצמה מחסום שמנע כניסה של רגשות, מחשבות וזכרונות, אל תוך לבה וראה “סכר שכחה”. היא פשוט דחקה מלבה כל מחשבה על אהובה, הדברים שעשו יחדיו וכ”ו. בעקבות הפגישה המקרית, שהדוברת לא הייתה מוכנה לקראתה, נפרץ הסכר. הדוברת עומדת על שפת האגם ללא סכר שייגן עלייה ושותה ממנו לרוויה. היא מרווה את צמאונה, משלימה את כל החסר ונכנעת לרגשותייה.

היא נותנת לעצמה להזכר בכל, לחשוב עליו ולהרגיש הכל מחדש.

דרכי עיצוב:

לשון ציורית היוצרת שלוש תמונות: 1. נשבר האושר והדווי המציף ומסעיר את הדוברת. 2. בניית הסכר והתמוטטתו- הסיבה להצפה. 3. הכריעה לשפת האגם- התגובה להצפה. (ביטויים המסמלים מים).

 עוד סיכומים של שירי רחל:

רק על עצמי

מנגד

זמר נוגה

ספר שירי

Tagged with:
 

התפסן בשדה השיפון – דמותו של הולדן:

ההתלבטות בין ילדות ובגרות - ב-“התפסן בשדה השיפון” הולדן בן 17 ומספר על התקופה שהוא היה בן 16. הוא בחור גבוה (1.86). חצי מהשיער שלו שחור וחצי ראש מלא שיערות שיבה, דבר זה מסמל את העובדה הוא נראה מבוגר אלב הוא בעצם ילד –הוא חצוי ולא מגובש, לא צעיר אבל גם לא בוגר. הוא טוען שלעתים קרובות הוא מדבר כבן 13 וגם מעיד על העובדה שהוא שקרן.

התנהגות משונה כדי לקבל חום ואהבה – הולדן רואה את עצמו ככבשה השחורה בבית. לדעתו כולם מוכשרים ורק הוא לא. הוא מחזק  את הדעה הזו ע”י התנהגות יוצאת דופן – הוא מגדיר את עצמו כפחדן, הוא נוטה לאבד דברים ומשתדל להראות כמשוגע. למעשה הוא יודע שאינו משוגע, הוא פשוט רוצה חום אהבה ותשומת לב – דברים שאין לו. הולדן רואה עצמו כבעל שליחות להצלת הילדים מפני עולם המבוגרים.

הבדידות, הניכור והניסיון ליצור קשר עם אנשים – הולדן מאוד אוהב לקרוא, אך ההתיחסות שלו לסופרים היא דרך היכולת ליצור קשר איתם, כמו בספר שהוא אהב ורצה להיות החבר הכי טוב של הסופר. זאת משום שהוא מרגיש בודד והספרים הם מעין צורת תקשורת בעבורו עם דמויות ועם סופרים. הולדן נמצא בחיפוש מתמיד אחר קשר, אף שאינו מודה בכך. אך הוא עומד בודד מול חומרנותם וצביעותם של הסובבים אותו. הוא מחלק את כל הסובבים אותו בחלוקה מוחלטת לשניים – למזוייפים אותם הוא לא סובל, וללא מזוייפים. ה”לא מזוייפים” היחידים המוזכרים בסיפור הם: אחיו המת, אלי, אחותו פיבי , הנזירות, ילדים חולפים ואולי גם המורה אנטוליני.

הביקורת של הולדן ושל המחבר המובלע על עולם המבוגרים –

הזיוף – העולם נראה להולדן מזויף וצבוע. זאת ניתן לראות מהשימוש החוזר במילה “מזוייף” ומהסרתו של הולדן את כל גינוני הנימוס משפתו כדי להמחיש כיצד הלחץ החברתי מופעל גם על השפה עצמה. הולדן יוצא כנגד הקלישאות הנבוכות של בתי הספר מהיוחסים בארצות הברית, המטפחים אידיאל כוזב וריקני, ומכנה את מנהל בית הספר “פרצוף מזוייף”.  סאלי ידידתו של הולדן מתוארת כ”מזוייפת” פעמים רבות, משום שהולדן חש שאין עומק וכנות בדבריה. היא יוצאת לבלות עם הולדן כדי להראות ולא כדי להנות מחברתו, ורוב הזמן היא עסוקה בעצמה ובעיקר במראה החיצוני. באמצעות סאלי מבקר הולדן את השטחיות שביחסי אנוש מקובלים ואת חוסר העניין האמיתי בזולת. סלידתו של הולדן מחוסר כנות או מחוסר אמת מובאת גם בתאורו את ה”זיוף” של אמנות התאטרון אותה הוא מתעב על שום זיוף המציאות שבה. בעיניו של הולדן נראית הפעילות על במת התאטרון מגוחכת. ד.ב. אחיו נראה לו כ”זונה”, כלומר – כמצטרף למועדון ה”מזוייפים”, מפני שעבר מכתיבת סיפורי םקצרים לתסריטאות. הולדן אינו סובל את היזוף הקולנועי וחורה לו, שאחיו עבר מןהמחנה האחד למחנה האחר – של המזוייפים ולמעשה של עולם המבוגרים.  הולדן מבקר גם את ה”זיוף” של קהל התאטרון – את האינטלקטואליות השטחית אשר הכל מנסים להתהדר בה גם אם אינם מבינים הבנה אמיתית את המחזה או את המשחק. בכל המקרים הללו מסתרת מאחורי התואר “מזוייף” ביקורתו החברתית של הולדן כנגד היבטים שונים של חיי החברה בה הוא חי: החומרניות, הסנוביזם, חוסר ההתייחסות לצורכי הפר, השטחיות האינטלקטואלית והצביעות. אולם כאשר הוא מנסה ליצור קשר עם אנשים, הוא נוהג כמו כולם בזיוף ובצביעות, דבר המדגיש את האמביוולנטויות של עצמו כלפי המבוגרים. כמו כן, הוא נוהג ללכת לסרטים, מושפע מהם וגם נוהג לחקותם ולדמות עצמו לגיבור.

חוסר הרגישות וחוסר הנכונות להקשיב – הולדן סבור כי כל אנשים עסוקים בעצמם ואינם מתפנים להקדיש מזמנם לפרטים העשויים להיות חשובים לזולתם. כשהולדן מבקש מטרדלטר למסור דרישת שלום לג’יין והלה מבטיח לעשות זאת, יודע הולדן מראש כי “בחור כמו סטרדלטר אף פעם לא ימסור ד”ש למישהו” כאן מטיח הולדן ביקורת באנשים המזלזלים בחשיבותם של דברים היקרים לזולת. הולדן מגנה גם את ליאן, ידידתו הטובה של אחיו ד.ב. המתפעלת מכך שהוא בהוליווד כמו אנשים נוספים. ע”י כך הוא מבקר את רמתה התרבותית של החברה המעדיפה את עולם הסרטים, הפרסום והכסף המזוייף על עולם האומנות ועל היצירתיות האמיתית.

יחסו של הולדן לחוקים – הולדן מבקר את היצמדותם המוגזמת של הסובבים אותו לחוקים ואת אי סובלנותם כלפי הדברים החשובים לזולתם. מחאתו של הולדן היא נגד שלטון השכל ובעד ביטויי הרגש. הולדן מוחה נגד הכפיה לנאום בדרך הגיונית ומסודרת ללא חריגות מהנושא ומעודד את הביטוי הרגשי, המתבטא ברצון לדבר על הנושא הקרוב ללב התלמיד, ג אם הוא חורג מהנושא שהוטל עליו. הוא קורא תיגר על החוקים גם משום הזדהותו עם “מחנה החלשים” ומתייחס בעוינות ובהתעלמות ל”מחנה החזקים”. הוא איננו מקבל את חוקי המשמעת בפנימייה, מעשן בחדרים וברכבת ומזמין לעצמו משקאות חריפים בניגוד לחוק. הוא בוחר להתעלם מהחוקים משום שהם מסמלים עבורו את ה”חזקים” והמבוגרים.

 

התפסן בשדה השיפון – סיכום

סיכום: התפסן בשדה השיפון – אמצעים אומנותיים

מוטיב הנפילה:

הרומן “התפסן בשדה השיפון” עמוס בתיאור סוגי נפילות למיניהם המדגישים את מוטיב הנפילה, שבא לסמל את נפילתם של הילדים לעולם המבוגרים, אך בעיקר את נפילתו של הולדן עצמו ששיאה היא בשלושת הימים בניו יורק. בין הנפילות:

- ה”כמעט” נפילה שארעה כתוצאה מריצה על הכביש הקפוא לביתו של ספנסר, הנפילה כתוצאה מהתגרה עם סטדלטר (איתו התחיל למרות שידע כי הוא חזק ממנו).

- עוד “כמעט” נפילה כשארעה כשברח מהפנימייה ומישהו זרק קליפות בוטנים על המדרגות (בה הוא גם כמעט “שבר את הראש”).

- הנפילה כתוצאה מהמכה של מוריס הסרסור של סאני הזונה שהרביץ לו ככה “שהפעם חשבתי שאני הולך למות”.

- שאיפתו להתאבד בנפילה – בקפיצה למטה מבית המלון בו הוא נמצא כתוצאה מהבדידות. — — “כמעט” נפילה נוספת לאגם בסנטרל פארק כשהלך לחפש את הברווזים (ולא מצא…).

- הפחד מהנפילה (“חשבתי שאני פשוט ארד למטה למטה ולא יראו אותי יותר…”) בעת ההליכה בשדרה החמישית בניו יורק שבו הוא מתאר את החשש מפני המוות ממש לפני רגע ההתפכחות. שם הולדן נתון בחרדת מוות אמיתי, הוא מזיע כולו מרוב פחד וחזור על משפט אחד באופן כפיתי – “אלי, אל תיתן לי להיעלם..”, כדי להסיח דעתו מפחד המוות, אך גם כדי לבקש עזרה מאחיו אלי שאותו אהב.

- ההתעלפות והנפילה במוזיאון. שם הולדן מבין לראשונה כי החיים נמשכים, הוא אינו רוצה למות כמו שחשב אולי בעבר. הוא יודע כי עליו לעזוב את עולם הילדים ולהגיע לעולם המבוגרים. לכן הוא מתעלף. ההעתלפות היא מעין מעבר מעולם הילדות לעולם הבגרות. הוא לדן כמו ממית את דמותו הילדותית הקודמת ונכנס לדמותו כמבוגר. ככזה יצטרך להתמודד עם הקשייה שלו. לכן אח”כ הוא מתאר כי נמצא במוסד לחולי נפגש, שם מקבל עזרה נפשית וכותב את סיפור ה”מסע “שלו כחלק מהטיפול.

דרך הסיפר: הסיפור של “התפסן בשדה השיפון” מסופר שנה לאחר לאחר שארעו הארועים עצמם – בזווית ראייה לאחור. כתוצאה מכך הגיבור מקבל פרספקטיבה על האירועים, הוא יודע איזה אירוע מוביל לאירוע אחר, מה להכניס ומה להשמיט ומתי להכניס כל פרט ופרט, הוא ביקורתי יותר כלפי עצמו וגם יכול להבין את הדברים טוב יותר, ואף להסיק מסקנות. ניתן לראות את הפרספקטיבה בסיפור ע”פ הביקורת האמביוולנטית של הולדן. מצד אחד, מהלל את עולם הילדים התמים, אך גם מתאר את אחותו או צעירים שמחקים מבוגרים. מצד אחר, הוא רואה עצמו גם כילד וגם כמבוגר.

מספר מובלע: המחבר שמנסה להגיד איזושהי אמירה חברתית נסתרת בין השורות (לגבי ההורים, לגבי המורים, לגבי מנהל הפנימייה), איזושהי ביקורת חברתית על אנשים מסויימים שהסופר רוצה להעביר ביומן.

מספר מהימן: מספר מהימן תמיד אומר את האמת לגבי מעשיו בסיפור והצהרותיו.

מספר גיבור ומספר בלתי מהימן: קיימת סתירה בין הצהרותיו לבין מעשיו.

מספר גיבור אינו אמין משום שהוא מספר על פי ראות עיניו ותפיסת עולמו. הוא עד למה שקורה אך גם מעמיד את דמות עצמו כגיבור ראשי ביצירתו.  הולדן הוא מספר גיבור שאינו מהימן, הוא מציג את הדברים בצורה סובייקטיבית ודרך שנוחה לו, לא מרצון המספר לרמות אותנו אלא כדי להראות לנו כמה הוא עוד לא מגובש ולא מכיר את עצמו.

אנטי גיבור: דמות המשתנה במהלך היצירה, אינו מושלם, מכשיל את עצמו, נכשל, לא חייב לפעול ע”פ ערכי החברה, עסוק בתהליכים פנימיים, עובר תהליך ומגיע לתובנות, ניתן להזדהות איתו, אנושי. כמו כן, לאנטי גיבור תכונה אחת המבדילה אותו משאר האנשים והופכת אותו לדמות הראשית בסיפור, בד”כ הוא בעל תכונות והתנהגויות קיצוניות, שונות וייחודיות, לרוב גם בעל בעיות נפשיות, ומתקשה לתקשר עם סביבתו.

 

התפסן בשדה השיפון – סיכום