סיכומים לבגרות בתנ”ך " /> " />

סיכום בראשית פרק י”ב 10-20

סיכום זה מהווה חלק ממאגר הסיכומים בתנ”ך על פי תוכנית הלימודים החדשה המעודכנת, סיכום ספר בראשית, סיכום נושא סיפורי האבות

בראשית ,פרק י”ב, פסוקים 20-10 : ירידת אברם עם שרי אשתו לארץ מצרים

בבראשית פרק י”ב 10-20 עקב רעב כבד שהחל לשרור בארץ כנען,אברם ירד מצרימה יחד עם משפחתו לגור (לגור מלשון גר והגירה,בעברית מקראית זה לחיות בארץ זרה שלא שלך,מכאן שכנען נחשבת לארצו ומצרים לארץ נוכריה,לחיות במקום משלך בעברית מקראית = לשבת) שם ומפאת יופיה המדהים של שרי אשתו הוא חשש שהמצריים יהרגו אותה אם יידעו שהיא אשתו כדי לזכות בה,ביקש ממנה לשקר ולומר שהיא אחותו. פרעה מלך מצרים,שהאמין לכך ששרי אחות אברם, לקח את שרי כאשתו לארמונו והיטיב עם אברם במתנות יקרות ערך עבורה. ה’,שלא על פי הצדק,העניש בנגעים גדולים (כנראה הטרמה לסיפור עשר המכות שבספר שמות,בבחינת “מעשה אבות סימן לבנים”) את פרעה על כך.

לאחר שנודע לפרעה שהנגעים באו עליו על כך שלקח אשת איש בלי ידיעה ובלי כוונה לעשות כך

וכאשר ידע ששרי לא אחות אברם אלא אשתו, קרא לאברם לארמון,נזף בו וגירש אותו ואת משפחתו מארצו מצרים. אף בכל אלה יש הטרמה ברורה לאירועי עבדות ויציאת מצרים בספר שמות בבחינת “מעשה אבות סימן לבנים”. הרמב”ן (= רבי משה בן נחמן,פרשן יהודי ספרדי מימי הביניים) מבקר בחריפות את התנהגותו הפסולה של אברם בסיפור הזה (התנהגותו נלוזה ופסולה כי גם ירד מהארץ עם הקושי הראשון למרות הציווי האלוהי לשבת בה וההבטחה האלוהית שלזרעו היא תינתן,גם שיקר והכריח את אשתו לשקר וכן נהנה מהטבות “מפוקפקות” ששלח לו פרעה בעבור לקיחת אשתו לאישה) וקובע ש  “יציאתו מן הארץ,שנצטווה עליה בתחילה,מפני הרעב עוון אשר חטא…ועל המעשה נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים ביד פרעה”,כלומר שבגלל

ירידתו של אברם מצרימה,עם ישראל ייענש בשעבוד מצרים,על פי עיקרון הגמול לדורות ובבחינת “מעשה אבות סימן לבנים”. שני סיפורים דומים מאוד לסיפור הזה ,בהם מלך זר חושק באחת מאימהות האומה, אשת אחד מאבות האומה בזמן שהם בניכר. בבראשית,פרק כ’ מסופר שאבימלך מלך גרר (בארץ הפלשתים) מתכוון לקחת את שרה אשת אברהם כאישה בשל יופייה וביודעו שהיא אחות אברהם (שוב אברהם ביקש ממנה לומר כך) אך הפעם הדברים אינם מגיעים לידי מימוש כי ה’ מזהיר את אבימלך בחלום הלילה לא לעשות כן כי היא אשת איש. הפעם אברהם עונה לטענות המלך הזר שאמנם שרה אשתו אך היא גם אחותו למחצה והוא לא גורש

בבראשית, פרק כ”ו מסופר על כך שגם יצחק בן אברהם ששהה באותה העת בגרר שבארץ הפלשתים שיקר ואמר שרבקה אשתו היא אחותו בשל יופייה.יום אחד אבימלך מלך גרר ראה דרך החלון את יצחק “מצחק את רבקה אשתו” וכך נודע לו שלא אחותו היא אלא אשתו,נזף ביצחק וציווה על כל עמו לא לגעת ברבקה שכן אשת איש היא.יצחק גם לא גורש משם.

חוקרי המקרא טענו ששלוש הגרסאות השונות האל בספר בראשית משקפות שלושה סיפורים של שלושה מחברים שונים השואבים ממסורת עתיקה משותפת,אך יש גם חוקרים אחרים שטענו שבעצם כל סיפור הוא תגובה לקודמו,בניסיון לתקן את הרושם השלילי הקשה שהסיפור הקודם הותיר בעיני הקורא בדבר דמות האל,דמות הגיבור הראשי והאישה.מגרסה לגרסה יש ניסיון לעדן ולרכך את הרושם הקשה הזה שבסיפור.

סיכום בראשית פרק י”ב 1-9: לך לך

סיכום זה מהווה חלק ממאגר הסיכומים בתנ”ך על פי תוכנית הלימודים החדשה המעודכנת, סיכום ספר בראשית, סיכום נושא סיפורי האבות

בראשית ,פרק י”ב, פסוקים 9-1 : לך לך : עלית אברם לארץ כנען עקב הקריאה האלוהית

בתחילה פרק י”ב של ספר בראשית ה’ לראשונה פונה אל אברם בחרן ומצווה עליו : “…לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך…” הציווי לאברם מדורג מן הקל אל הכבד: ארץ, מולדת, בית-אב. העמידה בניסיון היא קשה, לנוכח גילו המתקדם של אברם (75) וגם מכיוון שאברם אינו יודע לאן עליו ללכת, ומהן סגולותיה של אותה הארץ שהוא נדרש ללכת אליה. אברם יוצא לדרך והסופר, השואף “להביא” אותו במהירות לארץ כנען, חוסך מאיתנו את תלאות הדרך. תכיפות הביצוע של הצו, מיד לאחר קבלתו, ללא הרהור או ערעור, מעידה על גדלות אמונתו של אברם ב-ה’. על נח מסופר שהיה “צדיק תמים”. לעומת זאת, אין הנמקה  לבחירתו של אברם לתפקיד אבי האומה. חז”ל מסבירים כי אברם נתנסה בעשרה ניסיונות ועל כן אין צורך להקדים ולספר על תכונותיו, עליהן נלמד תוך כדי פעילותו.המילה “לך” (אחרי הציווי של הפועל ללכת) היא לכאורה מיותרת כי מספיק היה בלכתוב “לך מארצך”.רש”י מפרש שהכוונה “להנאתך ולטובתך”.

קאסוטו מפרש : אתה לבדך,רק עם מי שקשור איתך,לך לך בדרך שהיא רק שלך”, כלומר שהמילה “לך” מצביע על ניתוק עם העבר כדי לבצע את הציווי של ההווה לקראת העתיד. צמד המילים “לך לך” מופיע רק עוד פעם אחת בכל התנ”ך, בסיפור עקידת יצחק (בראשית ,כ”ב, 2) ששם כתוב :

“…ויאמר קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק ולך לך אל ארץ המוריה והעלהו שם לעולה על אחד ההרים אשר אומר אליך…”

בפסוק הזה נדרש אברם לעמוד במבחן האמונה הקשה ביותר שכן הוא מתבקש (אם כי בניגוד לציווי ללכת לארץ כנען בבראשית פרק י”ב ,כאן כתוב “נא” שפירושו “בקשה” ולכן עקרונית יכול היה אברם לסרב,אם כי מי יסרב לבקשת האל ?) להקריב את בנו יצחק קרבן עולה לה’ באחד ההרים אשר בארץ מוריה (נהוג לזהותו עם הר הבית בירושלים) בדילמה בלתי אפשרית בין אמונתו בה’ לבין אהבתו לבנו היחיד מאשתו,וגם כאן יש הדרגתיות מן הקל אל הכבד עמעום מקום ביצוע הקרבן כעמעום שם הארץ אליה הוא מובל בפרק י”ב והביטוי “לך לך” המצביע על ניתוק מן העבר לקראת העתיד.מכל מקום אין ספק שבראשית י”ב,1 מהווה ראשית הזיקה שבין עם ישראל וארץ ישראל.בשיחה הראשונה שבין אלוהי ישראל, לעברי הראשון המאמין בו,אב עם ישראל הראשון הם מדברים על ארץ ישראל.המשולש הזה ויחסי הגומלין שבין קודקודיו : אל,אדם וארץ ילוו את עם ישראל לאורך כל ההיסטוריה שלו,מאז ועד היום.

בבראשית י”ב פסוקים 3-2 יש שבע ברכות שה’ מברך את אברם על מנת לעודדו ללכת בעקבות הצווי האלוהי המוביל אותו אל הלא נודע כי יהיה שכר לפעולתו האמונית הזו. שבע ברכות האלו הן :

בראשית י”ב פסוק 2 : 1. ואעשך לגוי גדול 2.ואברכך 3. ואגדלך שמך 4. והיה ברכה

בראשית י”ב פסוק 3 : 5. ואברכה מברכיך 6.ומקלליך אאר 7. ונברכו בך כל משפחות האדמה.

בכל  שבע הברכות השורש בר”כ הוא שורש מנחה ובין הברכה החמישית והשישית יש תקבולת ניגודית שלמה כיאסטית. בברכות הללו יש הבטחה אישית (הגדלת השם וקללת המקללים וברכת המברכים את אברם),הבטחה משפחתית/לאומית (הפיכתו של אברם לגוי (= עם=אומה) גדול המלווה בסמוי בהטחת זרעו,חרף היות אשתו עקרה) ,הבטחה אוניברסאלית כי באברם נברכו כל משפחות (= עמים) האדמה (=העולם). הייעוד הוא שהאנושות כולה תבורך בעתיד בכך שהיא תעבוד את ה’ והבטחת הארץ (“…לזרעך אתן את הארץ הזאת…”) המלווה גם היא בהטחת זרע.

אברם ציית מיד לציווי האלוהי ולקח את כל משפחתו, כולל אחיינו היתום לוט בן הרן,ואת רכושו הרב (הכתוב מתאר את אברם כאיש מאוד מבורך מבחינה כלכלית) כולל “הנפש אשר עשו בחרן” כלומר העבדים והשפחות שקנה שם,אם כי חז”ל דרשו את הביטוי הזה כעשיית נפשות לאמונה באל אחד שאברם “גייר” כביכול בחרן. בפסוק 6 נאמר: “והכנעני אז בארץ”. זוהי גלוסה אנכרוניסטית) הערת שוליים שחדרה לגוף הטקסט ומציינת עובדה מאוחרת לטקסט שבזמן הטקסט לא קיים) המעידה על כתיבת הסיפור בזמן מאוחר הרבה יותר. כבר במאה ה 13 לספירה מסביר הפרשן היהודי הספרדי אברהם אבן-עזרא (ראב”ע) כך :

 “ואם אינו כן, יש לו סוד גדול והמשכיל יידום” כלומר, כבר אבן עזרא מבין שיש כאן עדות שהתורה לפחות בסיפור הזה, לא נכתבה על ידי משה, אלא בזמן מאוחר הרבה יותר, כשאין כבר כנענים בארץ ישראל, כלומר במאה השביעית לפני הספירה, כ 1100 שנה אחרי ימי אברם/אברהם.

ראב”ע רק רומז זאת, ומזהיר את מי שהבין את הרמז שלא להעבירו הלאה אולי מחשש שיאשימו אותו בכפירה,שכן אין לשכוח שהוא מעז כך לפרש בעיצומם של ימי הביניים.. 

“עד מקום שכם” אברהם לא מתיישב בשכם, אלא בסביבות העיר, במקום שנשאר פנוי להתיישבות. בפסוקים הבאים הולך אברהם הליכה סמלית מצפון לדרום, המוכיחה כביכול את רכישת הקניין על הארץ, לפי הבטחת ה’. יש כאן כיבוש אידיאלי, שלא בכוח החרב. לכיבוש כזה אין שום משמעות ללא הכרת הדת החדשה, אותה מפיץ אברם. המזבחות שמקים אברם מסמלים את הקשר המשולש הנ”ל בין אל,אדם וארץ. בפסוק 7 בבראשית פרק י”ב, בניגוד לפסוק 1 בו ה’ דיבר אל אברם,ה’ נראה אליו (“…וירא ה’ אל אברם…”),וזה שכרו על כך שציית לציווי האלוהי למרות הקושי שלו.

דבר כזה כבר בעצם מעלה את אברם לדרגה נבואית.התגלות זו מתרחשת בשכם ובגללה שכם נהפכת כאן לעיר הקודש הראשונה בארץ ישראל עבור עם ישראל (זה מסביר למה נציגי השבטים בחרו את ירבעם כמלך בשכם ולמה ירבעם בן נבט בחר בשכם כעיר בירה ראשונה של ממלכת ישראל הצפונית אחרי פילוג הממלכה מיהודה וירושלים, ראו מלכים א’, פרק י”ב, פסוק 25).

אברם גם בונה מזבח בבית אל ושם קרא לראשונה בשם ה’,ובכך גם מקדש את העיר הזאת (מלך ישראל הראשון ירבעם בן נבט גם קבע מקדש בבית אל כנגד המקדש הירושלמי שביהודה).

סיכום בראשית פרק י”א 26-32

סיכום זה מהווה חלק ממאגר הסיכומים בתנ”ך על פי תוכנית הלימודים החדשה המעודכנת, סיכום ספר בראשית, סיכום נושא סיפורי האבות

בראשית,פרק י”א,פסוקים 32-26 : משפחתו של אברם העברי הראשון

בפרק י”א של ספר בראשית מופיעה הקדמה למחזור סיפורי אברם (= סיפורי אברהם, כ 13 פרקים בבראשית,י”א, 26- כ”ג +כ”ה,11-1) בבראשית י”א, 32-26 בה מסופר על תרח שהוליד שלושה בנים באור כשדים (=דרום בבל, כיום עיראק) : הרן,נחור ואברם,יצא עם משפחתו משם לכיוון ארץ כנען אך השתקע ומת בחרן (בגבול סוריה-טורקיה של היום).בחרן גם נשאר נחור בן תרח ומשפחתו : מלכה אשתו ובנו בתואל (ממנו ייוולדו בעתיד לבן ואחותו רבקה שתהיה אשת יצחק בן אברם/אברהם).הרן בנו הבכור של תרח נפטר עוד באור כשדים לפני אביו והותיר אחריו בן יתום  בשם לוט.אברם נשא לאישה את שרי,שלא ילדה לו ילד כי הייתה עקרה. בהתאם לכמה מסמכים שמחוץ למקרא,קבעו חוקרים אחדים שבתחילת האלף השני לפני הספירה,תקופת האבות,הייתה נדידה והגירה של עמים ממוצא שמי משטח מסופוטאמיה (=הארץ שבין הנהרות פרת וחידקל,אזור בבל,עיראק של היום) לכיוון מערב,כיוון ארץ כנען וייתכן שבגלי הגירה אלה משפחתו של תרח,אבי אברם/אברהם.

סיכום בראשית פרק י”א 1-9: מגדל בבל

סיכום זה מהווה חלק ממאגר הסיכומים בתנ”ך על פי תוכנית הלימודים החדשה המעודכנת, סיכום ספר בראשית

סיפור מגדל בבל בספר בראשית פרק י”א 1-9 בולט בשני מאפיינים שלו:

1. סיפור בעל מבנה בולט בצורה ברורה מאוד: חטאי האנושות מול עונשו של האל קשורים זה בזה ומובילים להקבלה של “מידה כנגד מידה”.

2. הסיפור הוא שיאהּ של הידרדרות המוסרית של המין האנושי, כאשר בני האדם עושים מעשה שפירושו מרידה באל. “סיפור מגדל בבל” מתאר את המשך ההידרדרות המוסרית של האנושות, התדרדרות שהחלה אצל האדם הראשון, והגיעה לשיאה בפרק י”א בו בני האדם מנסים למרוד באל וחוטאים בחטא הגאווה. בספרות חז”ל המונח “מגדל בבל” כמעט ואינו מופיע, ובמקומו בולט המונח “דוֹר הפָּלָגָה”, הדור שבו התפלגה הארץ ע”י ה’, לאחר ניסיונם להתאחד. גם מכאן אפשר ללמוד שהחטא היה חטא ההתאחדות.

ההתדרדרות המוסרית של בני האדם

לאדם מרגע בריאתו ניתנה בחירה חופשית, חופש הבחירה הוביל אותו להתנהגות מוסרית לקויה, שהלכה והחריפה עד שבדורו של נח, כל האנושות חטאה “ותמלא הארץ חמס”, והאל החליט להביא מבול על הארץ. נדמה היה שהמבול יוביל להתנהגות אחרת, שכן האדם אשר נבחר כאבי האנושות המתחדשת היה צדיק, אך מסתבר שבדור הפלגה האנושות לא רק חוטאת, אלא מנסה להגיע לה’ “נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים” ואף בוחרת להתאחד למען העצמת כוחה “פן נפוץ על פני כל הארץ”. תגובות אלה של בני האדם מעידות על מרידה בה’. חטא הגאווה בא לידי ביטוי ביהירותם של בני האדם והאמונה ביכולות שבעצם אין להם. בנוסף לכך, כוונת בני האדם הייתה להתיישב במקום אחד ולא להתפזר על פני כל הארץ, שכן הריכוזיות מעניקה עוצמה וכוח, והרי יש בכך הפרת הצו האלוהי – “… ומלאו את הארץ”.

התפתחות הטכנולוגיה

לאחר המבול האנושות מאוחדת ושפתה אחידה, דבר המקל על התקשורת בין בני האדם. בני האדם , בחיפושם אחר מקום להתיישב בו, הגיעו אל ארץ שנער. בארץ שנער הם מחליטים לבנות, ובהעדר אבנים חצובות הם מנצלים את הידע הטכנולוגי שלהם ומייצרים לבנים מטיט שיובש בשמש או נשרף באש. בשלב זה אין פסול במעשי בני האדם, שהרי נאמר בבראשית א’ 28: “…. פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה…”,  ואכן בני האדם “כובשים” את הארץ ומנצלים את הטבע לתועלתם.

היחס בין ההתנהגות המוסרית להתפתחות הטכנולוגית

 

היחס בין ההתנהגות המוסרית לבין ההתפתחות הטכנולוגית הוא יחס הפוך, ככל שהטכנולוגיה מתפתחת המוסר יורד וכאשר בני האדם רוכשים את הידע המתאים לבניית מבנה עמיד הם חוטאים באומרם: “הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים, ונעשה לנו שם, פן נפוץ על פני כל הארץ”(בראשית י”א, 4).  – בני האדם ניצלו את פיתוח היכולת הטכנולוגית שלהם כדי לבנות מגדל באמצעותו יוכלו להגיע לשמים. עשיית השם מבטאת את גאוותם והתרברבותם של בני האדם.

תגובת האל

לנוכח יהירותם של בני האדם, מגיב ה’ בלעג וה’ יורד לראות את העיר והמגדל שבנו בני האדם “וירד ה’ לראות את העיר ואת המגדל אשר בנו בני האדם”. בני האדם התאמצו להגיע לשמים, וחרף מאמצם ה’ צריך לרדת למטה כדי לראות את מה שעשו.

קושי תיאולוגי- האומנם צריך ה’ לרדת ? וכי אין ה’ יודע ורואה כל מה שמתרחש בעולמו ?

פתרון- רש”י אומר – מעשהו זה של ה’ נועד להעביר מסר לשופטים – לפני שחורצים את הדין, יש לחקור היטב ולבדוק מקרוב. אין להסתפק במה ששומעים בלבד.

אל  מול כל הכוונה שהייתה לבני האדם, מגיב ה’ במעשה הפוך:

ה’ בלל את שפת בני האדם כדי שלא יוכלו לתקשר וליזום מזימות, וכן הוא מפזר אותם על פני כל הארץ כדי למנוע מהם את הכוח שמקנה הריכוזיות: “הבה נרדה ונבלה שם שפתם, אשר לא ישמעו איש את שפת רעהו; ויפץ ה’ אותם משם על פני כל הארץ ויחדלו לבנות העיר” (בראשית י”א 8,7).

בני האדם נענשו על פי העיקרון של מידה כנגד מידה: השפה המשותפת שימשה אותם למימוש המזימות – ה’ בלבל את שפתם.  הם בנו מגדל גבוה כדי להישאר מרוכזים יחדיו – ה’ פיזר אותם.

קושי לשוני ותיאולוגי : מדוע הפסוק מנוסח בלשון רבים – הבה נרדה… ?

פתרון – יש הסבורים שלשון הרבים נועדה לציין שה’ מתייעץ עם פמליה של מעלה, או שזהו ביטוי המעיד על זירוז- ה’ מזדרז להענישם על מעשיהם.כמו כן גם זו לשון חשיבה : סוף מעשה במחשבה תחילה.

בבל- מדרש שם

אזכורה של בבל בבראשית י”א פס’ 9 נראה אנכרוניסטי. באותם ימים בבל, העיר או הממלכה, לא הייתה קיימת. אפשר שמטרת הסיפור כולו היא ללעוג לבבל, המתאפיינת הן בשפות רבות, והן במִבְנֵי ענק, מקדשים שתכליתם לא ברורה. הבבלים ככלל נתפסים כאן כמורדים לשעבר באל, שכעונש על התאחדותם למטרה זו, ה’ בלל את שפתם. זהו  גם מדרש שם העממי המסביר את מקור שמהּ של בבל.מדרש השם הוא עממי ועל פי המצלול כי מבחינה לשונית אמיתית השם “בבל” נגזר מהשפה הבבלית העתיקה בכתב יתדות שבה “בבל” פירושו “שער האלים” כי בבל היה המקדש הענק המוקדש לראש מועצת האלים הבבלית ,המקדש לאל מרדוק ומלבד זאת שאין קשר לשוני כלל בין השם בבל לבין השורש העברי בל”ל ,שהאל בלל את שפת בני האדם.

מבנה הסיפור

לסיפור מגדל בבל יש מבנה מיוחד. הסיפור נחלק לשני חלקים :

1)  מעשה  האנושות (בראשית י”א פס’ 4-1)    ו 2)  מעשה האלוהים (פס’ 9-5). שני החלקים נמצאים גם בהקבלה חופפת זה מול זה, אך גם בהקבלה ניגודית בעלת מבנה כיאסטי.

בהקבלה החופפת

        מעשה האנושות                                                              מעשה ה’

“…. כל הארץ שפה אחת…”(1)                            “ויאמר ה’ הן עם אחד ושפה אחת לכולם…. (6)

ובני האדם אמרו “הבה נבנה לנו עיר… (4)               הבה נרדה ונבלה את שפתם….  (7)

פן נפוץ על פני כל הארץ” (4)                              ויפץ ה’ אותם משם על פני כל הארץ ויחדלו לבנות עיר” (8)

בהקבלה החופפת, אנו רואים שמבחינת הכתוב יש חזרה על אותן מילים בין מעשה ה’ למעשה האנושות. חזרה זו באה ללעוג למעשיהם של בני האדם. בני האדם מזדרזים לבנות להם עיר ומגדל “הבה נבנה לנו עיר…” וכנגד זה אומר ה’ “הבה נרדה ונבלה את שפתם”,  בני האדם חוששים “פן נפוץ על פני כל הארץ”  וכנגד זה “ויפץ ה’ אותם משם על פני כל הארץ…”.

בהקבלה הניגודית

מעשה האנושות                                                             מעשה ה’

“ויהי כל הארץ שפה אחת” (1)                                “כי שם בלל ה’ את שפת כל הארץ” (9)

“ויאמרו איש אל רעהו”     (3)                                 “אשר לא ישמעו איש את שפת רעהו” (7)

“פן נפוץ על פני כל הארץ” (4)                                “הפיצם ה’ על פני כל הארץ” (9)

ההקבלה הניגודית באה להורות כי ה’ פעל בדיוק ההיפך לכל תוכניות בני האדם: בעוד לבני האדם הייתה שפה אחת, בא ה’ ובלל את שפתם. וכדי שלא יאמרו עוד איש אל רעהו דברים, גרם להם ה’ שלא ישמעו איש את שפת רעהו. ומול חששם פן נפוץ על פני כל הארץ, אכן הפיצם ה’ על פני כל הארץ.   אותם המילים – במעשים הפוכים.

עונשם בל בני האדם נגזר עפ”י העיקרון של ‘מידה כנגד מידה’.

 

אמצעים ספרותיים

*מילה מנחהשפה  –  ויהי כל הארץ שפה אחת(1), עם אחד ושפה אחת(6), ונבלה שם שפתם(7), איש שפת רעהו(7),  בלל ה’ שפת כל הארץ(9).     (מילים מנחות נוספות – “שם”, ו”כל הארץ”)

*אירוניה – הדוגמה הנ”ל משמשת גם כדוגמה לאירוניה.

*לשון נופל על לשוןוהחמר היה להם לחומר(3),  פן נפוץ על פני כל הארץ(4),        

מגמת הסיפור

“סיפור מגדל בבל” הוא  סיפור אטיולוגי,אך ניתן גם למצוא בו לקח דתי – מוסרי.

*סיפור אטיולוגי הוא סיפור הנמקה. סיפור הבא להסביר תופעות שונות הקיימות בעולמנו.

בסיפור מגדל בבל  אנו מוצאים הסבר לעובדה שבני האדם מדברים בשפות שונות. לדעת חז”ל (רש”י והרמב”ן) בראשית ימי האנושות הייתה שפה אחת, היא העברית, היא שפת הקודש בה דיבר ה’ עם האדם הראשון.

*לקח מוסרי לסיפור מגדל בבל יש מגמה אמונית, הסיפור בא להציג לקח מוסרי – בני האדם חטאו כלפי ה’ ועל כך נענשו ב- ‘מידה כנגד מידה’.

המבנה הכיאסטי של הסיפור הוא כדלקמן :

סיכום בראשית פרק ו’

סיכום זה מהווה חלק ממאגר הסיכומים בתנ”ך על פי תוכנית הלימודים החדשה המעודכנת, סיכום ספר בראשית

פרק ו’ בספר בראשית מחולק לחמישה חלקים כך :

א.     פרשת בני האלוהים ובנות האדם  (בראשית פרק ו’,פסוקים 4-1) : מסופר כאן ש”בני אלוהים” לקחו

  לעצמם  “בנות אדם”.מזיווג זה נולדו “הנפילים” שהיו הגיבורים המפורסמים בשל מידותיהם

  הפיזיות.”בני האלוהים” חברי מועצת המלאכים של האל, פמליה של מעלה,שליחיו של

  האלוהים ( איוב פרק א’, 6). חז”ל פירשו גם כן שהמדובר בבני שופטים ודיינים כי המילה אלוהים

  משמעותה לעיתים גם שופטים (שמות,כ”ב, 8),ואז בני המעמד הגבוה ניצלו את מעמדם כדי

   לקחת נשים בכפייה ובכוח “מכל אשר בחרו”,כלומר שכפו עצמם על נשים נשואות, גרושות

   אלמנות ורווקות בתולות.אפשרות סבירה אחרת היא לטעון שלפנינו שריד מיתולוגי אלילי

  שכן בכל המיתולוגיות הקדומות היו ידועים סיפורים על אלים, שירדו לעולם,קיימו יחסי

  מין עם בנות האדם, וכתוצאה מכך נולדו אנשים בעלי תכונות אליליות,כגון כוח על טבעי

  (למשל : הרקולס ביוון). הסיפור המקראי כאן עבר תהליך של דה מיתולוגיזציה כי לא מדובר

  באלים (שהרי על פי התנ”ך יש אך ורק אל אחד ויחיד נטול מגדר) אלא בבניו של האל.

  האגדה הסיבתית הזאת (=סיפור אטיולוגי) באה להסביר את קיומם של הענקים.

  הסיפור בהקשרו המקראי כאן בא לטעון שעם הפריצות המינית הקשה הזאת המטשטשת

  את הגבולות בין העולם האנושי והעולם האלוהי,הידרדרותה המוסרית של האנושות

  הגיעה לשיאה. אלוהים ברא עולם מושלם שכולו טוב, אך האדם בהתנהגותו גרם לפגיעה

  בהרמוניה העולמית, עד כדי כך שהאל מתחרט על שברא את האדם, והוא עומד עתה

  להרוס את כל העולם כי לאחר אכילת הפרי האסור,רצח הבל על ידי קין אחיו, מעשה למך

  והמעשה הנבזי של בני האלוהים בבנות האדם, כל הזמן בני האדם חושבים רק לעשות רע.

ב.  סיפור המבול   (בראשית פרק ו’, פסוקים 22-5) : ה’ ראה שיצר מחשבות האדם רק רע כל היום.

אז הוא “ניחם” כלומר התחרט והתעצב על כך שברא את האדם.יש כאן תופעה תיאולוגית של אנשת האל.עקב כך האל מחליט להשמיד במבול את העולם כולו, כולל בעלי החיים,ונשאלת השאלה מדוע שהרי אין לבעלי החיים תודעה ומודעות של חטא והבחנה בין טוב ורע, אז במה הם אשמים ? התשובה לכך היא שהיות ובעלי החיים כמו יתר בריות העולם נבראו למען האדם,ברגע שאין אדם על פני האדמה, אין בבעלי החיים צורך כלל.”ונח מצא חן בעיני ה'” (בראשית ו’ פס’ 8) : לפנינו ו”ו הניגוד הבאה לציין שלעומת כל האנושות החוטאת כל היום, נח דווקא מצא חן (=שיכול אותיות של השם “נח”, דבר שאולי  מהווה מדרש שם ) בעיני ה’.

בראשית ו’ פס’ 9: “..נח, איש צדיק, תמים היה, בדורותיו…” בהתבסס על המילה “דורותיו” (=דורו) חז”ל (ובעקבותיהם פירוש רש”י) חלוקים בדעותיהם אם הדברים נכתבו בזכות נח, או בגנותו. אפשר להסביר זאת לטובתו: על רקע הדור המושחת של זמנו, התבלט נח בצדיקותו. אבל המילה “בדורותיו” יכולה גם לבוא לשם צמצום: נח היה צדיק רק בדורו, ואילו היה חי בדור אחר, למשל בדורו של אברהם,הוא לא היה נחשב לצדיק כלל, כי בניגוד לנח שכאשר שמע על כך שה’ ישמיד את הכול במבול,דאג רק לעצמו ולמשפחתו,בלי לנסות להתריע בפני אחרים או להחזירם למוטב להצילם או לנסות לעמוד מול האל כדי למנוע את האסון, אברהם נשא ונתן עם ה’ על הצלת אנשי סדום או חלקם בטענה שאולי יש בקרבתם מספר צדיקים ואין זה מן הצדק להשמיד צדיק עם רשע (בראשית, י”ח-י”ט). מידות התיבה הנדרשות הן בערך 160 מטר באורכה, 26 מטר ברוחבה, ו 18 מטר גובהה. נוצרת בסיפור כמעין מידה כנגד מידה על ידי השימוש בשורש שח”ת המשמש שורש מנחה בשתי משמעויותיו : לשון הרס וחורבן וקלקול מוסרי.העולם מושחת ולכן ה’ ישחית אותו.הברית שאחרי המבול תיכרת עם נח ובני משפחתו הניצולים גם הם בזכות צדיקותו, על פני הגמול לדורות.כמו כן הוא מצטווה להביא אל התיבה זוגות זוגות של כל סוגי בעלי החיים כדי לחדש את העולם אחרי המבול. ה’ מצווה עליו גם להצטייד במזון צמחוני עבור דרי התיבה.

סיכום בראשית פרק ד’ – קין והבל

סיכום זה מהווה חלק ממאגר הסיכומים בתנ”ך על פי תוכנית הלימודים החדשה המעודכנת, סיכום ספר בראשית

בראשית פרק ד’ : קין והבל : הרצח הראשון והתפתחותה הטכנולוגית של האנושות

פרק ד’ של  ספר בראשית פותח בתיאור המשפחה האנושית הראשונה לאחר פרשת הגירוש מגן העדן בבראשית פרק ג’. התמונה בפתח פרק ד’ איננה מעודדת, היות והראשון מבני האדם שנוצר בדרך הביולוגית והמוכרת לנו, ולא בידי האלוהים, קם על אחיו ורוצח אותו. בהמשך מספר לנו הפרק את קורותיה של אותה משפחה, וכיצד הציביליזציה האנושית הולכת ומתפתחת.

 

קין רוצח את הבל (בראשית פרק ד’ פסוקים 16-1)

בראשית ד’ פסוק 1 – “והאדם ידע את חוה אשתו” רש”י מסביר: “קודם שחטא ונטרד (גורש) מגן העדן וכן ההיריון והלידה..”. כלומר לפי רש”י, המעשה אירע בעבר הרחוק, עוד לפני סיפור גן העדן. רש”י מעוניין לבטל את הפירוש המיני של הסיפור, כנגד הפירוש הנוצרי, המקשר בין האכילה לבין הידיעה המינית.

בראשית ד’ פסוק 4 - “וישע ה’ אל הבל ואל מנחתו…” ההבדל היה כנראה באישיותו של המקריב ולא בטיב הקרבן. רש”י מסביר “מפרי האדמה”: “מן הגרוע” ואילו הבל הביא מן המובחר. על-פי פירוש זה קין יוצא ידי חובתו ואילו הבל משקיע מאמץ. ונימוק נוסף: נאמר ש “הבל הביא גם הוא..” כלומר לא הייתה לו חובה להביא קרבן, מכיוון שחובת הקרבן חלה רק על האח הבכור, בעבור המשפחה כולה. יש לנו כאן דוגמא יפה כיצד מסתבכים הפרשנים המסורתיים בניסיונם להסביר בצורה לוגית-הלכתית עניין שיש לו אך ורק הסבר ספרותי. הרי קין והבל לא היו יהודים כלל, ולא צריך להכיל עליהם את דיני הקרבנות שהיו נהוגים אלפי שנים מאוחר יותר.

בראשית ד’ פסוק 7 –  הלא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב..” בפסוק יש קושי תחבירי: האם לפנינו שני משפטי תנאי  מנוגדים, ואחרי כל משפט תנאי משפט התוצאה שלו (אם תעשה א’ אז x   ואם לא תעשה א’ אז y ) או שמא לפנינו שני תנאים מנוגדים ותוצאה אחת לשניהם (בין אם תעשה א’ ובין אם לא תעשה – יהיה x). על-פי רש”י “שאת” פירושו “יסלח לך” ו”לפתח חטאת רובץ” פירושו “לא יסלח לך, חטאך ייזכר לך עד יום מותך, עד לפתח קברך”. על-פי הפירוש השני כוונת הפסוק היא: בין אם תיטיב להתנהג, ובין אם לא תיטיב – תמיד ירבץ יצר הרע לפתח ביתך, להסיט אותך מדרך הישר. אתה אמנם תגלה תשוקה כלפיו, אך תהיה מסוגל לשלוט בו. לפי הפירוש הראשון הפיתוי של יצר הרע מתגבר רק כאשר האדם הוא חלש אופי, או בעל מוסריות לקויה. רק כאשר האדם הוא שלם מבחינה מוסרית – אין יצר הרע שולט בו. חשוב לציין כי הפסוק מופיע לפני ביצוע הרצח, בשלב ההתמודדות עם הפיתוי. קין מקבל חופש בחירה, ונכשל.

בפסוק 8 המהווה השיא של הסיפור כי המדובר בסצינת הרצח כתוב כך :

“… ויאמר קין אל הבל אחיו ויהי בהיותם בשדה ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו…”

נוצר פער במידע שנמסר לקורא כי לא כתוב מה אמר קין להבל לפני היותם בשדה כאשר קם עליו להורגו (מכאן למדו חז”ל את הכלל “הבא להורגך השכם להורגו” שמתיר את ההגנה העצמית).

חז”ל ניצלו היטב את הפער הזה במדרש בראשית רבה על מה שנאמר בשיחה הזו כך :

סיפור גן העדן בבראשית פרק ג’ – סיכום

סיכום זה מהווה חלק ממאגר הסיכומים בתנ”ך על פי תוכנית הלימודים החדשה המעודכנת, סיכום ספר בראשית

פרק ג’ של ספר בראשית מתאר את סיפור גירושם מגן העדן של אדם וחווה. סיפור הגירוש מגן העדן בפרק ג’ בנוי משש תמונות, כשבכל תמונה שני משתתפים מנהלים דו שיח ביניהם. אמנם הנחש מתואר כערום (מלשון ערמה ,הכוונה לערמומיות שבמקרא היא חכמה) מכל חית השדה והוא אכן מדבר כמו האדם אבל בכל זאת יש כאן דה מיתולוגיזציה המנסה לומר שהנחש אינו יצור מיתולוגי חכם אלא חיה ככל חית השדה שנבראה על ידי האל.במטרה לפתות את האישה לחטוא הנחש מגזים באיסור האלוהי כדי להראות שהאל דורש משהו לא הגיוני על גבול הרשעות ומצד אחר מוריד את הציווי האלוהי לדרגת אמירה בלבד.גם חוה מגזימה באיסור, וטוענת שנאסר עליה ועל האדם אפילו לגעת בעץ, אולי כדי להראות שהצו קשה ובלתי ניתן לביצוע. זאת ועוד : הצו של אלוהים הוא ברור ומוחלט: אכילה מפרי העץ תגרור עונש מוות. הנחש טוען כי המוות אינו  העונש החמור כי אכילת הפרי האסור תביא את האישה ואת בעלה לדרגה אלוהית ויידעו להבחין בין טוב ורע.בסופו של דבר הנחש צדק כי לאחר שאכלו מפרי עץ הדעת טוב ורע לא מתו.הכוונה של האל לא הייתה לכך שימותו מיד עם אכילתו של הפרי אלא ייהפכו לבני תמותה.מיד לאחר האכילה נפקחות עיני אדם וחווה. הם מגלים כנראה את היצר המיני, מתביישים במערומיהם ומתכסים בעלי תאנה.זהו אמצעי אמנותי מקובל בספרות הקדומה. סדר הפעולות הוא כך  :  בחטא : נחש – אישה – אדם. סדר הפעולות בחקירה הוא הפוך: אדם – אישה – נחש. סדר העונשים שמטיל אלוהים על גיבורי הסיפור הוא שוב הפוך: נחש – אישה – אדם.סדר זה המתהפך מדי שורה, כאשר החוליה האחרונה בשורה הופכת לראשונה בשורה שלאחריה נקרא שרשור היוצר מבנה ספרותי כיאסטי (= מוצלב).כל אחד משלושת הגיבורים קיבלו שני עונשים : הנחש איבד את רגליו ונהפך לזוחל על גחונו תוך כדי אכילת עפר, ושנאה תמידית חלה בין צאצאיו ובין צאצאי האישה.האישה תלד בעצב את פרי בטנה ותישלט על ידי בעלה והגבר יעבוד בפרך להשיג אוכל ויהפוך מאלמוות לבן תמותה.כל העונשים הוטלו על פי מידה כנגד מידה שכן החטא והעונשים  קשורים באכילה.בנוסף כל העונשים בבראשית ג’ הם בבחינת סיפורים אטיולוגיים (=סיבתיים) הבאים לתת מענה לשאלות העולות עקב תופעות חברתיות וטבעיות קיימות, כגון למה הנחש הוא חית השדה היחיד נטול רגלים ? או למה בלידה האישה סובלת מכאבים קשים ? או מדוע מעמדן החברתי של הנשים נחות בחברה ? אכילת מפרי “עץ הדעת טוב ורע” לא גורמת לשיפוט ערכי בין טוב ורע, אלא לידיעה אובייקטיבית של כל הדברים הטובים והרעים. לפני האכילה מן הפרי האסור דומים אדם וחווה לתינוקות חסרי כל ידע.האיסור על אכילת פרי עץ הדעת טוב ורע נבע מתוך אהבתו של האל ודאגתו לאדם. הוא רצה לחסוך ממנו את ידיעת העולם, על הטוב והרע שבו. לאדם ניתן חופש הבחירה. הוצע לו שלא לאכול מפרי העץ, כדי להקטין את סבלותיו, אך הוא בחר באכילה, ועליו לשאת בתוצאות. יש לשים לב שמלכתחילה, לא נאסר על האדם לאכול מעץ החיים (מכיוון שנועד לחיות לנצח!). עתה, משנענש לחיות מספר שנים קצוב, אם יאכל מפרי עץ החיים  העונש שקיבל לא יתקיים, ועל כן מגורשים אדם ואשתו מגן העדן.הגירוש מגן עדן אינו העונש על חטא אכילת הפרי האסור אלא פעולה שמטרתה למנוע מהאדם לאכול מפרי עץ החיים ולהפוך לאלמוות.בפולמוס בין הנצרות והיהדות במהלך הדורות, התעקשו היהודים לראות בסיפור גן העדן בבראשית ג’ את העניין הערכי – מוסרי: ההבחנה בין הטוב והרע.לעומת זאת, הנצרות רואה בסיפור זה את החטא הקדמון,כלומר גילוי היצר המיני, יצר שמביא הרבה רוע ושחיתות לעולם. על-כן מי שחפץ, בפלגים מסוימים של הדת הנוצרית, להקדיש את חייו לעבודת האל נאלץ להקריב את חיי המשפחה ונאסר עליו להתחתן וכן התנזרות מחיי מין. יש לפירוש הנוצרי הזה בסיס איתן בסיפור כי הוא מתחיל בקביעת עובדה שהאדם איננו מכיר ביצר המיני. (ב’ 25) רק לאחר האכילה נפקחות עיני הגיבורים להבין שהם עירומים, ובסמוך לגרושו מגן העדן, או מיד לאחר מכן, גילה האדם את מיניותו, ולכן גם מתעקשים הנוצרים לקרוא לעץ “עץ הדעת”, כאשר הפועל “לדעת” בתנ”ך פירושו לקיים יחסי מין.הפרשן היהודי המסורתי מספרד בימי הביניים ר’ אברהם אבן עזרא (ראב”ע) גם תומך בפירוש הנוצרי הגורס שהאכילה מפרי עץ הדעת טוב ורע גרמה לאדם למודעות המינית.

השוואה בין סיפור הבריאה המקראי – בראשית א-ב- לבין סיפור הבריאה הבבלי – אנומה אליש

סיכום זה מהווה חלק ממאגר הסיכומים בתנ”ך על פי תוכנית הלימודים החדשה המעודכנת, סיכום ספר בראשית

סיפורי הבריאה המופיעים בתנ”ך בספר בראשית פרקים א-ב מקיימים מספר נקודות דמיון ומספר הבדלים לעומת מיתוס הבריאה הבבלי – אנומה אליש. להלן השוואה בין שני הסיפורים:

המיתוס הבבלי – אנומה אליש

הסיפור המקראי – בראשית א-ב

אלים רבים

אל אחד ויחיד

האלים בעלי תכונות אנושיות (מתרבים, נלחמים, וכמו בחברה האנושית החזק הוא השולט)

האל הוא ישות מופשטת, ללא צלם או דמות, אין סיפורים על חייו. לעיתים התורה מציגה את האל בתכונות אנושיות כי קל לאדם לדבר ולחשוב על האל במושגים אנושיים(חז”ל).

כל תופעת טבע מייצגת אל מסוים (תיאמת – המים המלוחים, אפסו- מים מתוקים)

האל הוא מעל חוקי הטבע והוא הבורא אותם. לתופעות הטבע אין כוחות והן נשלטות בידי האל.

בריאת העולם נעשית באמצעות מאבקים אלימים ומלחמות אכזריות.

הבריאה הרמונית ורגועה. אין מלחמות כיוון שאין מי שבכוחו להלחם באל. המס’ 7 (מס’ טיפולוגי) מופיע ומבטא שלמות.

קיימת פתיחה ארוכה המתארת את העולם עוד לפני הבריאה. כלומר, הבריאה מתוארת יש מיס.

בפרק א’ פס’ 1-2 מסופר על יסודות קדומים, שמהם התחילה הבריאה. כלומר, גם כאן הבריאה היא יש מיש. חז”ל מתנגדים לכך וטוענים שהבריאה היא יש מאין.

מדרוך הפריד את גופה של תיאמת לשני חלקים, המים התחתונים והמים העליונים.

ביום השני מפריד האל בין המים התחתונים לבין המים העליונים. לאחר מכן תוחם האל את המים התחתונים וחושף את היבשה. כל זה מזכיר את סיפור בריאת העולם ע”י מרדוך.

התנינים, מפלצות המים שילדה תיאמת, מסייעים לתואמת במלחמתה כנגד האלים ומדרוך.

בפס’ 21 יש רמז לעלילת “אנומה אליש”. התנינים הם בעלי החיים היחידים המוזכרים בשמם הפרטי. התורה מסתייגת מהמיתוס על פיו התנינים מרדו באל כאשר ברא אך העולם ורואה בהם כעוד בעלי חיים שהאל ברא.

האל מדרוך פעיל פיזית בבריאת העולם (מבתר את גופת תיאמת, נלחם…)

הבריאה האלוהית נעשית באמצעות אמירה.

הבריאה נעשית בבת אחת

הבריאה נפרשת על פני 6 ימים.

לאחר שמדרוך ניצח את תיאמת, היללו אותו האלים ונאמר שהוא נח. רק אחרי המנוחה הוא החל במלאכת הבריאה.

האל נח רק לאחר סיום הבריאה, ביום השביע, כאשר השלים כראוי את מלאכתו וראה כי טוב. מנוחת האל מטרתה לקדש את יום השבת ולהבדילו משאר ימות השבוע.

בהמשך השבת מקבלת גם משמעות סוציאלית-חברתית-מוסרית: גם החלשים (עבדים, גרים, בהמות) נחים בשבת. מימד זה לא קיים במיתוס הבבלי.

בריאת האדם

1. האדם נברא מדמו של האל קינו (מפקד הצבא של תיאמת).

2. מעמדו של האדם רם ונעלה מכל הברואים האחרים – הוא מקורב לאלים.

3. תהליך הבריאה גשמי ואלים – חותכים את עורקיו של קינו ובוראים את האדם מדמו.

אין תכנון או מחשבה לפני הבריאה.

4. האדם נברא זכר בלבד

5. בריאת האדם היא יש מיס – דמו של קינו

האל אה ברא את האדם, אבל לפני הבריאה ישנה התייעצות של האלים ופעולה משותפת כהכנה לבריאה.

6. מטרת בריאת האדם: לשרת את האלים, לספק את מזונם ולאפשר להן חיי נוחות.

בריאת האדם

1. האדם נברא בצלם ובדמות אלוהים.

2. מעמדו של האדם רם ונעלה מכל הברואים האחרים – הוא מקורב לאל.

3. הבריאה היא בריאה עדינה והאדם אינו מבשרו של האל אלא מקורב אליו רוחנית.

האדם נברא במחשבה ותכנון-“נעשה אדם בצלמנו כדמותנו” (פס’ 26)

4. האדם נברא זכר ונקבה

5. בריאת האדם היא יש מאין (לטענת חז”ל)

האל התייעץ עם מלאכיו בבריאת האדם, אבל רק האל בורא את האדם.

6. מטרת בריאת האדם: למשול על בעלי החיים ולכבוש את הארץ. בפרק ב’ האדם מצטווה לעבוד ולשמור את גן העדן. לאחר החטא, האדם נענש בעבודת כפיים כדי להרוויח את לחמו, אבל אין מטרת העבודה היא לשרת את האל, אלא כדי לספק את צרכי האדם. עפ”י ההשקפה המקראית האל הוא גשמי ואין לו צרכים פיזיים, כמו אוכל או מנוחה.

אנומה אליש -סיכום

סיכום זה מהווה חלק ממאגר הסיכומים בתנ”ך על פי תוכנית הלימודים החדשה המעודכנת, סיכום ספר בראשית

סיפור הבריאה התנ”כי המופיע בבראשית פרק א-ב מתקשר אל כמה ממיתוסי הבריאה של העולם הקדום. מיתוס=סיפורי עמים שונים על קורות האלים, על בריאת העולם והאדם ועל הקשר בין האדם לבין האלים. אחד המיתוסים השכיחים הוא המיתוס הבבלי, הקרוי “אנומה אליש” (= ביום שלמעלה בבבלית עתיקה). על פי מיתוס זה, עוד לפני בריאת העולם, הארץ הייתה מכוסה בחומר העשוי מזוג אלים: האל אפסו (אל המים המתוקים) ומבת זוגו האלה תיאמת (אלת המים המלוחים). הם עירבבו את מימיהם וכך נוצרו האלים הנוספים. האלים התרבו והתאחדו למועצת האלים המסופוטמית. האלה תיאמת רצתה להשמיד את צאצאיה, האלים הצעירים התאחדו כנגדה והמליכו עליהם את האל מרדוך, שיילחם בה. תיאמת חברה אל אלי מים נוספים ויחד עמם ילדה מפלצות מים אכזריות (תנינים, דרקונים ונחשים) שסייעו לה במלחמתה. האל מרדוך חבר אל אלי הרוח ויצא למלחמה כנגד תיאמת. כאשר תיאמת פצתה את פיה כדי לבלוע את מרדוך, מרדוך החזיק את פיה והרוחות ניפחו את כרסה. היא לא יכלה לסגור את פיה ומרדוך ירה בה חץ והרגה. מרדוך ברא את העולם מגוויתה של תיאמת, שיסע את גופה לשניים: מחצית מגוויתה היא השמים, שם נקבע מקום מושבו של אל השמיים והסערה, ומחציתה השנייה האוקיינוסים,הים מהם יצמחו היבשות.מרדוך זרע בשמיים את המאורות (הירח, השמש והכוכבים). המחצית השנייה של גוויתה שימשה לבריאת הארץ, שם נקוו המים התחתונים. מרדוך שם עליהם משמר כדי שלא יציפו את הארץ. האדם נברא כדי לשרת את האלים. האל אא (אל החוכמה) יצר את האדם מדמו של האל קינגו (מפקד הצבא של תיאמת) והטיל על האדם לשרת את האלים שינוחו בלי מאמץ.

ראה גם: השוואה בין סיפור הבריאה המקראי לבין סיפור הבריאה הבבלי

קטעים מסיפור בריאת העולם הבבלי :  המיתוס  “אנומה אליש”

אנומה אליש – לוח א’

1. ביום שלמעלה השמים לא נקראו בשם.

2. ולמטה שם הארץ לא נזכר,

3. אפסו הקדמון מולידם,

4. ותיאמת היוצרת

5. ערבבו את מימיהם יחדיו,

6. הדשא טרם נרקם וקנה הסוף טרם הסתבך,

7. ביום שאף אחד מהאלים לא התהווה,

8. לא נזכרו בשם, לא נחרץ להם גורל,

9. אזי נבראו אלים בתוכם.

 

אנומה אליש – לוח ד’

    93. אזי תיאמת ומרדוך, יועץ האלים התעמתו.

    94. קמו לקרב, התקרבו למלחמה.

    95. האדון פרש את רשתו להקיף אותה בה.

    96. את הרוח העזה שתחזיק מאחוריו הוא שחרר לתוך פניה.

    97. כשתיאמת פצתה את פיה כדי לבלוע אותו,

    98. הוא הכניס את הרוח העזה שלא תסגור את שפתיה.

    99. הרוחות העזות מילאו את כריסה.

 100. קרביה נאחזו ונפער פיה.

 101. הוא ירה חץ והוא קרע את כריסה.

 102. הוא (החץ) ביתר את תוכה ובקע את ליבה.

 103. הוא (מרדוך) הביס אותה ושם קץ לחייה.

 104. הוא השליך את גווייתה ועמד עליה.

אנומה אליש – לוח ד’ (המשך)

 129. אזי דרך האדון על חלקה התחתון של תיאמת,

 130. ובאלתו חסרת הרחמים מחץ את ראשה.

 131. כן חתך את עורקי דמה,

 132. וציווה על רוח הצפון לקחת (את הדם) לקצות הארץ.

 133. כשראו אבותיו, שמחו וצהלו.

 134. הם הביאו לו מתנות כמנחת שי.

 135. האדון נח ובדק את גווייתה.

 136. את הפגר חצה כדי לברוא מופלאים.

 137. הוא ביתר אותה (את תיאמת) לשניים כמו דג מיובש.

 138. חציה הוא כונן כרקיע השמים.

 139. הוא משך את הבריח והציב שם משמר,

 140. שלא ירשו למימיה לצאת (שהמים מעל השמים לא ירדו).

 

אנומה אליש – לוח ו’

   5. אקריש את הדם ואצור עצמות,

   6. אעשה אדם קדמון – יהא שמו ‘אנוש’,

   7. אברא אדם קדמון, אנוש-

   8. תוטל עליו עבודת האלים, והם – שינוחו.

 

אנומה אליש – לוח ו’ (המשך)

 29. קינגו (המפקד בצבא תיאמת) הוא זה שעשה את המלחמה,

 30. שהביא את תיאמת להתקומם ושיזם את הקרב.

 31. הם (האלים) כבלו אותו והחזיקו אותו לפני (האל) אאה (אל החכמה)

 32. הם הטילו עליו עונש: חתכו את עורקי דמו.

 33. בעזרת דמו הוא (אאה) ברא את האנושות,

 34. הוא הטיל עליה את עבודת האלים ובכך שחרר את האלים.

סיכום בראשית פרק ב 4-24

סיכום זה מהווה חלק ממאגר הסיכומים בתנ”ך על פי תוכנית הלימודים החדשה המעודכנת, סיכום ספר בראשית

סיפור בריאת העולם השני  : בראשית, פרק ב’, פסוקים 4 ב’ – 24

פרשני המקרא המסורתיים טוענים כי בריאת העולם מתוארת בפרק א’ באופן כללי, ואילו פרק ב’ של ספר בראשית יורד לפרטים. לדבריהם, בעוד שבבראשית פרק א’ הרחיב הכתוב בסיפור בריאת העולם וצמצם בתיאור בריאת האדם, הרי בפרק ב’ הדגש הוא על בריאת האדם, ואילו תיאור הבריאה הקוסמית מצומצם. לאור תפיסה זו מנסים הפרשנים המסורתיים להסביר ולתרץ את ההבדלים המשמעותיים שבין שני הסיפורים ככלל ופרט אולם לחקר המקרא המודרני קשה לקבל פירושים הרמוניסטיים אלה וטענתו היא שלפנינו שני סיפורים שנכתבו על ידי שני סופרים שונים בעלי השקפות עולם שונות בתקופות שונות.

אלה ההבדלים העיקריים בין תיאורי הבריאה בפרק א’ לבין סיפור הבריאה השני בפרק ב’

בראשית פרק א’

העולם נברא בשישה ימים

שם הבורא: אלוהים

העולם בתחילתו היה מוצף מים

זכר ונקבה באדם נבראו בבת אחת

הצמחים נבראו ביום השלישי, האדם – בשישי

בעלי החיים נבראו לפני האדם

האל טרנסצנדנטלי. נמצא מחוץ לעולם

האדם נברא בצלם אלוהים

הדגשת הצד הביולוגי:זכר ונקבה

תפקיד האדם: לשלוט בשאר הברואים

בראשית פרק ב’

השמים והארץ נבראו ביום אחד

שם הבורא: ה’ אלוהים

העולם בתחילתו היה יבשה

האדם נברא ראשון, והאישה לבסוף

לפני בריאת האדם לא הייתה צמחיה

בעלי החיים נבראו לאחר בריאת האדם

האל בתוך הסיפור, יורד לארץ, משתתף בבריאה

האדם נברא מאדמה

הצד הרגשי: “לא טוב היות האדם לבדו”

תפקיד האדם: לעבוד בגן העדן ולשמור עליו

אלה הם רק מקצת מן ההבדלים. ההבדל היסודי והמהותי הוא כמובן בסיפור בריאת האדם. בבראשית פרק ב’, זהו סיפור שונה לחלוטין מזה המסופר בפרק א’. מעמד האישה בפרק א’ שווה למעמד הגבר. הם נוצרו בו זמנית, ואילו בפרק ב’, האישה נוצרה כחלק מגופו של הגבר, נוצרה למענו, כדי שלא יישאר לבדו, ועל כן מעמדה נחות יותר. נהרות גן עדן : ההרגשה היא שזהו מקום דמיוני, ואין אפשרות למצאו או לשחזרו כי הנתונים הגיאוגראפיים הם אמנם אמיתיים אך בלתי אפשריים לאחר שיש נהרות באפריקה ונהרות במסופוטאמיה, אזור אירן ועיראק. זהו אידיאל נכסף, שאליו אפשר לשאוף, אך לא ניתן להגיע. ואולי כל העולם היה יכול להיות גן-עדן, לולא בני האדם קלקלו אותו במו ידיהם.“עץ הדעת טוב ורע” אינו עץ תפוחים כפי שמקובל לחשוב בהשפעת האמנות הנוצרית לאורך הדורות בה הציירים ציירו את פריו כתפוח (בשל צבעו האדום של התפוח המציין מיניות ותשוקה) אלא שהמדובר בעץ ובפרי שלא קיימים במציאות.נראה שעל פי הסיפור ובעקבות הפירוש הנוצרי המקובל ועל פי פירוש הפועל “לדעת” במקרא שמשמעותו קיום יחסי מין,  , שהאוכל מפרי עץ הדעת טוב ורע חושף עצמו למודעות המינית.נהוג גם לפרש שהמדובר בפרי המסייע לאדם להבחין בין טוב ורע, וכי לפני אכילתו האדם לא ידע מהו רע כי לא היה רע בעולם כי האל ברא עולם שכולו טוב. כתוצאה מפירוש נוצרי זה קיום יחסי מין , גם במסגרת לגיטימית של נישואין נתפס בנצרות כחטא קדמון שבו כל בני אדם חוטאים ללא כפרה,למעט הכמרים והנזירות המצווים לפרוש מכך לצמיתות. בניגוד לכך היהדות רואה בקיום יחסי מין במסגרת הנישואין מצווה ראשונית וחשובה כפרו ורבו, אשר מקורה בברכה שקיבלו אדם וחווה מהאל לאחר בריאתם. רק לאחר שה’ שם את האדם בגן העדן, וציווה עליו שלא לאכול מפרי עץ הדעת טוב ורע, הוא מבין שלא טוב שלאדם לא תהיה בת זוג. ה’ יוצר את האישה מצלע שנלקחה מגופו של האדם. הפועל היוצא מבריאת האישה בדרך זו היא שבעוד בפרק א’ האישה נבראה יחד עם הגבר, והיא שווה לו במעמדה, הרי כאן היא נחותה ממנו ותלויה בו.האדם נותן שמות לבעלי החיים, מה שמסמל את שליטתו בהם. יש כאן חפיפה למתואר בפרק א’, גם שם נאמר כי האדם נועד לשלוט בבעלי החיים.האישה שנוצרה מהאיש נקראת אישה על ידו “כי מאיש לוקחה זאת”. לפנינו מדרש שם עממי אסוציאטיבי בלבד, עם יסוד אטימולוגי לשוני מפוקפק כי שם העצם אישה משורש אנ”ש ואילו המילה איש מהשורש או”ש ולכן אין קשר אטימולוגי לשוני אמיתי בין שתי המילים. יש גם כן סיפורים אטיולוגיים (=סיבתיים) כלומר סיפורים קצרים שבאים להסביר מה היא הסיבה לתופעה טבעית, חברתית,גיאוגראפית או מדעית קיימת ובכך באים להשיב על שאלות יסודיות  כגון מדוע החל האדם להתלבש, מדוע הנחש זוחל, מדוע הלידה כרוכה בכאבים, מדוע יש לעמול כה קשה כדי להשיג אוכל, מדוע האדם לא חי לנצח וכ”ד.לאחר מכן יש מדרש שם אטימולוגי לשוני לשם חווה כי “היא אם כל חי”.