סיכום " /> " />

ליברליזם והאידיאולוגיה הליברלית

הסיכום להלן הינו חלק מסיכום הקורס “אידיאולוגיות מודרניות” מתוך מאגר הסיכומים במדעי המדינה

אם יש תכונה שמגדירה את הציוויליזציה המערבית מאז המהפכה הצרפתית, הרי היא הליברליזם. הוא מגדיר את הציוויליזציה שעלתה במערב הדמוקרטי-התעשייתי והמודרני. לא ניתן לנתק תכונות כמו אינדיווידואליזם, פלורליזם, רכוש פרטי וכו’ מההיסטוריה המערבית של 300 השנים האחרונות.

עם נפילת הקומוניזם (1989), הרי שניצחון האידיאולוגיה הליברלית הוא אפילו יותר חזק. בהתחלת המאה, לאחר המהפכה הסובייטית, חשבו רבים שיש כאן התפצלות במערב, עכשיו לליברליזם, שהיה דומיננטי עד 1917, יש מתחרה. כיום נראה לנו שהקומוניזם לא השאיר חותם חזק על המערב. נפילת הקומוניזם הביא רבים לומר שיש עולם שבו אין אידיאולוגיות (קץ ההיסטוריה \ פוקויאמה).

הליברליזם הוא משפחה מאוד רחבה של דעות, הוא אינו דבר צר, אלא הפוך, הליברליזם יכול להיות ימני או שמאלני. מדינת רווחה מציינת ליברליזם מסוג מסוים שהתפתח בזמן מסוים.      

מתי הליברליזם צומח?

1688/89 זה סוף של תקופה מסוימת חשובה מאוד של אנגליה. ב-1640 יש מרד נגד המלך, הפרלמנט לא מוכן לתת מיסים למלך. ואז קמים הפוריטאנים, שאחריהם שוב קם מלך שרוצה יותר שליטה לעצמו. אחרי זה ביצעו מונרכיה מוגבלת, קבעו ממשל חוקתי, שהוא מוגבל. “המהפכה המהוללת” שבה לא נשפך דם, משאירה את חותמה על אנגליה.

אנגליה בשונה מצרפת ידעה איך לשמור על רצף היסטורי, עד היום יש מלוכה. כיום אם יש מלך אז סימן שההתפתחות של אותה מדינה הייתה הדרגתית, ואם אין אז יודעים שאותו מקום עבר מהפכות קשות.

מי היו הבעלים של אותה מהפכה? התשובה המקובלת היא, שהיה מעמד חדש שעלה והגיע לתקרה שהוא לא יכול לפרוץ: מלוכה, אריסטוקרטיה וצבא ובעיקר הכנסייה עם עוצמתה. הליברליזם היא תנועה בסיסית של מעמד ביניים, שרוצה להכניס לעולם סטאטי-סמכותי-דתי מן חילוניות מסוימת, להפוך נתינים לאזרחים, לקבל זכויות אזרחיות, לבטל את המונופול המונרכי ואת המונופול של הכנסייה.

הם השתמשו רבות במילה “חירות”, שהיא באה ממקור לטיני, היא הייתה מזוהה עם אישה (ליברטאס) עם שמלה שעפה ברוח (כמו “פסל החירות”). זו תפיסה רומית, שהיא בדיוק ההיפך ממה שאנו חושבים עכשיו שזה חירות.

חירות לפי הרומים אומרת: לאדם יש חובה לפעול בזירה הציבורית, מי שהיה אדם חופשי, הוא לא היה אדם חופשי מהתערבות של הממשלה, אבל היה חופשי כדי להיות חלק ניכר מהעולם הציבורי. אריסטו קרא לאלו שאינם משתתפים בדיון הציבורי במילה היווני “אידיוטים” – מכאן המילה הדיוט (אדם פשוט).

עבורנו ליברטי (חירות) הוא מן מסך שמונח לפני המדינה שהיא לא יכולה להיכנס במרחב הפרטי שלי. חירות בעבר הייתה להצטרף לממשלה, והיום זה כנגד הממשלה.

מושגים:

Good Vs Right יש שני סוגים שונים של הגות מערבית מודרנית. האחד מתבסס על התפיסה Good והשני על התפיסה Right.

א.     Good רוצה להגדיר עבורנו תוכנית, מה הוא הטוב אשר יעשה. זה מעשה טוב וזה מעשה רע. כך אנו נדבר על החיים הציבוריים במונחים של טוב ורע.

ב.      Right אלו שלא מקבלים את הטענה הקודמת, עבורם מה שצריך לקבוע הוא Right – כלומר, אתה נותן את התשתית של ויסות מדיני, מחוקק חוקים למען הסדר הטוב ואז הטוב הוא בחירה של כל יחיד. הבחירה של הטוב היא לא קולקטיבית, שאנו כחברה מחליטים מהו הטוב. ה-Right קובע והוא שם את הפיגומים, ה-Good הוא Good פרטי למול Good ציבורי.

אין Good במובן של אני בעד זה או זה. אני יכול להצביע ככה אבל המדינה היא מדינה של Right.         

אם נתמקד יותר בארה”ב ניתן לומר על המדינה הדמוקרטית הגדולה ביותר, שכל הפוליטיקה שלה היא בתוך מסגרת ליברלית. אמנם היום בארה”ב ליבראל נחשב מרכז-שמאל, יש גם אגף ימני שקוראים לעצמם “שמרנים”. האמת שמבחינת דיוק מושגי, שניהם בתוך המשפחה הליברלית. השמרנים שייכים לאותה קטגוריה שקוראים לה “ליברליזם קלאסי”, בעוד שהליברלים בארה”ב הם תת-זן של אותה משפחה שהיא “ליברלים של רווחה”. גם הימין וגם השמאל שייכים לאותה משפחה. המשפחה נוטה להיות רחבה מאוד, אבל יש תכונות שמפרידות ביניהם, למשל זכויות וכו’.

דיברנו על המושג “חירות”, שהעולם היווני הקלאסי ראה זאת שונה ממה שזה אומר לנו היום. החירות פעם אמרה שלאזרח יש חובות, החוב העיקרי שלו הוא להשתתף בחיי הציבור. פירוש הדבר הוא לצאת מהעולם הפרטי שלך ולהתמסר לעולם הציבורי ולהעלות את קולך בין כל הקולות של המרחב הציבורי. בעולמנו חירות זה בדיוק הפוך, האדם בתוך עולמו מחוסן בפני חדירות של הממשל, אין צדק בחדירה לעולם הפרטי (מושג שלילי).

את הגמישות של המושג ליברליות ניתן לראות בקלות ע”י השוואה בין הליברליזם השולט בארה”ב (שמרני) לבין המושג ליברליזם באירופה. ליברל בארה”ב הוא איש מרכז-שמאל, בעוד שליברל באירופה הוא מרכז-ימין.

לליבלרזים יש כתבים שונים, כמו של לוק, מיל וסמית’. אבל אין משהו דומה למשל לכתביו של מרקס בעולם הקומוניסטי. מצד אחד, יכול להיות מרחק גדול ביניהם ומצד שני קירוב. עוצמתו של הליברליזם היא גדולה דווקא בגלל שהיא מחולקת לתת-זנים רבים, מכיוון שאם תת-זן אחד קורס אז יש הרבה זנים שייקחו את מקומו. העתיד נראה מבטיח לליברליזם יותר מעמדות אחרות מכיוון שהוא רחב.

הליברליזם התחיל באמצע המאה ה-17 ובא לידי ביטוי בכתביו של ג’ון לוק. הליברליזם מתחיל להתגבש ממש במהפכה המהוללת (1688-90), כאשר המלוכה הישנה קורסת, יש בית מלוכה אחר שנכנס בצורה מותנית (תנאי שאין למלך ריבונות בלעדית אלא הוא שותף בריבונותו עם הפרלמנט. בכדי להעביר חקיקה המלך חייב לקבל את הסכמתו של הפרלמנט.

מי היו הליברלים הראשונים? הם היו אנשי מעמד בינוני חדש, לפי האסכולה הדומיננטית, שהמהפכה התעשייתית אז העלתה על נוף. הם הגיעו למעמד חברתי עקב המון מסחר בינ”ל. מעניין שהקבוצה החדשה טענה לזכויות על בסיס כסף שהם צברו, למול ההצדקה המקובלת בכל השנים (מלוכה, כנסייה וצבא).

הליברלים הראשונים התנגדו לעולם השמרני הסמכותי של ימי הביניים שנשאר. הם רצו ליצור חברה יותר דינאמית, שהכסף והמסחר נותנים לך מעמד לא פחות מעמדת הייחוס המשפחתי שלך. הם לא היו מעוניינים לשמור על המצב הקודם, הסטאטי-הסמכותי, ורצו לפתוח דף חדש, שבו ניתן ליצור אזרחים אוטונומיים ולהגביל את החדירה של הממשל של המדינה לתוך הזכאי. המשפט הקובע אצלם היה: “הממשל הטוב ביותר הוא הממשל ששולט פחות”. לכן עבורם, למדינה צריך להיות תפקיד זעיר, היא חייבת לווסת את הקשרים בין בני אדם, להכריע בויכוחים על ענייני כספים, לשמר בעיקר את החופש הפרטי של האדם.

חירות שלילית– זה מה שאותם ליברלים ראשונים רצו, כלומר “תשאיר אותי לנפשי”. אני רוצה להיות חופשי לקבוע מה הרצוי עבורי, כל עוד שאני לא עובר על כללי המשחק שהמדינה ממונה עליהם.       

חירות חיובית– האדם כמו הליברטס של התקופה העתיקה הוא יצור, שרק בשותפות מציבים לעצמם מטרה משותפת. זה בעצם החופש לעשות משהו רצוי למול החופש שאתה רוצה לעשות מה שבא לך. כאן האיזון החופש ל… וחופש מ…

ישעיהו ברלין טוען ש-positive freedom יותר מסוכן, כי הם קובעים מה לעשות ויודעים מה המטרה. ב-negative freedom אין מטרות של טוב ציבורי אבל הוא יותר בטוח. כל אותם שיטות שהלכו לכיוונים טוטאליטאריים איומים היו בהם השלכות לכיוון של positive freedom.

כאמור, הקול הראשון בעולם של האידיאולוגיה הליברלית הקלאסית הוא ג’ון לוק:

ב-1690 יוצא ספרו “המסכת השנייה על הממשל”, שנותן ביטוי לקולות העולים של אותו מעמד בינוני שעולה מתוך מסחר ועסקים. המעמד הזה רצה להוריד ולהביא לקריסת הסדר הישן. לוק מתחיל עם אמירה שהיא שחוקה ומקובלת עבורנו (בזמנו זה היווה מהפכה גדולה): “אין עוצמת המדינה נעוצה לא באריסטוקרטיה, לא בבית מלוכה, אלא העוצמה של מדינה היא לא אחר מאשר הרצון של כל אחד שמעביר את הזכויות האלה למדינה”. באופן טבעי האדם הוא בעל חירות ובן רצון וגם מישהו שבאופן טבעי, יש לו רכוש פרטי, לא מכיוון שהמדינה נתנה לו, אלא שהמדינה אינה המקור של חירות של רכוש וכו’.

כל אלה עד לוק שדגלו בשלטון של חסד עליון, לא הייתה להם בעיה להסביר למה מדינה קמה (בגלל האלוהים). אבל שאתה יוצא מנקודת הנחה שלאדם יש חופש טבעי, אז יש בעיה: למה בני אדם יוותרו על החופש שלהם הטבעי וימסרו עוצמתם למדינה?

כדי לענות על זה הוא ממציא רעיון שהפך להיות עמוד תווך לכל החשיבה הפוליטית במערב: המצב הטבעי. מה היה קורה לו האדם היה חי במצב טבע (ללא התערבות מדינה)? האם היה סדר או חוסר סדר? עבור הובס מצב כזה הוא של כאוס ואלימות. לוק טוען שבני אדם נולדים עם חירות, שמגדירים את האדם אז מגדירים אדם שנולד עם חירות ויש לו זכויות על עצמו. ברמה היסודית ביותר אומר לוק שלאדם יש זכות על גופו. אפילו לשיטות הטוטאליטאריות ביותר יהיה להם קושי לומר שהיד של אדם שייכת למישהו אחר. רכוש מתחיל עם הזכות שיש לאדם על גופו. “כל אדם הוא בעל קניין על גופו שלו, לאיש אין זכות עליו מלבדו…”.

אם נסכים לטענה הראשונה שלאדם יש זכות בגופו והוא נולד כיצור חופשי. במושגים של לוק זו “הזכות לחיים”. החיים לא מותנים במישהו אחר, כלומר החיים שלי שייכים לי. אבל יש תולדה לטענה הזו: אם אותה חיות שיש לי שייכת לי בצורה בלבדית, אז איך אני חי? מה זה אומר לחיות? זה בעצם להפעיל את אותו רצון חיוני שלי על העולם כדי להשיג את הדברים שחיי דורשים. העובדה שהאדם הוא יצור רצוני, גזורה בצורה ישירה מהעובדה שלאדם יש זכות על חייו. רצון וחיים מתערבבים זה בזה. יש לי זכות שהרצון שלי יפעל כפי שאני רוצה.

חירות האדם היא לא מודבקת עליו מגורם אחר, אלא זה חלק מההגדרה של בני אדם. זה הצעד שעושה לוק כליברל הראשון. האם רכוש הוא טבעי הוא מלאכותי? עצם העובדה שאני מתאמץ ומוציא משהו מההפקר, יוצר משהו שמשקף אותי, אותה ערבוביה של מלאכה משייכת את הדבר אלי.

המדינה אינה יוצרת רכוש, רכוש אינו מוסכמה לא מכוח חוק, אלא רכוש קודם למדינה. בלי המדינה בני אדם יוצרים רכוש בצורה טבעית. יש כאן מן פרוגרסיה, חיים שייכים לאדם, ולכן גם רצונו שייך לו, כאשר הוא מפעיל את אותו רצון אז גם רכוש פרטי הוא שלו באופן טבעי. אם כן יש לאדם 3 זכויות שהם טבעיות: חיים, חירות וקניין.

הרעיונות האלו של לוק השפיעו על ארה”ב והמהפכה האמריקאית עמוקות. אבל מכיוון שמילה רכוש נשמעת מאוד אינטרסנטית, אז הם שינו זאת, ובחוקה האמריקאית כתוב לבני אדם יש זכות טבעית לחיים, לחירות ולנסות להביא לעצמם אושר (ולא לקניין כמו אצל לוק).

התוצאה של כל זאת היא, שרכוש פרטי הוא דבר טבעי, שלא צריכים מדינה כדי להקים. בני אדם מבינים היטב את הזכות הזאת למה לעשייתם. האם בני אדם מכירים בזכות של האחרים גם כן? לוק טוען שכיוון שהם מבינים את הזכות שלהם לרכוש אז הם גם מבינים שמה שאחרים עושים גם שייך להם. במילים אחרות, בני אדם מכירים את ההבדל בין שלי ושלך ברמה בסיסית, אבל לא תמיד! ישנם ויהיו מקרים שבני אדם לא מכירים ברכוש של האחר, מכיוון שהם גנבים או שיש חילוקי דעות למי זה שייך וכו’. אבל המצב הטבעי של להכיר ברכוש של האחר הוא מאוד בעייתי.

מה יקרה אם אדם ייקח משהו למישהו אחר, הוא בעצם פוגע בו. האחר ינסה לקחת בחזרה. אם הוא ינסה לקחת בחזרה בצורה אלימה, אז הגנב יראה זאת כפגיעה אישית אצלו, ואז זה יקרה שוב בחזרה. לוק אומר שזה יהפוך למן ספיראלה של אלימות. כלומר, לעומת הובס, אצל לוק ניתן לחזור למצב של כאוס, זה מצב מותנה ובעייתי. שבני אדם מפחדים שהזכות שלהם לרכוש בסכנה אז הם מבינים היטב שהספיראלה יכולה לצאת מידי שליטה.

לכן האדם יזמין כוח שלישי שיהיה ביניהם כשופט. הכוח הזה הוא מדינה, שמביאה לאדם לשמר את הזכויות הטבעיות שיש להם. הכוח השלישי הזה לא יוצר את הזכויות שלו, אלא מווסתת את הזכויות, ויוצרת את כללי המשחק, כך שכל אדם יוכל ליהנות מזכויותיו בצורה שנוחה לו. לכן למדינה אסור לפגוע בזכויות, שהיא אמורה לשמור עליהם.

זהו הבסיס לקפיטליזם, רכוש הוא פרטי ולמדינה אין זכות לפגוע ברכוש של כל אחד. למדינה אין מטרה כשלעצמה, היא אינה ממונה על ה-good – שהוא עניין של כל פרט להגשים את עצמו בחייו.

אולי העניין הזה נשמע יותר מידי אינטרסנטיים, אבל הוגי דעות מאז אריסטו ועד לוק, יש להם טענה לגבי רכוש. רכוש זה לא רק כסף, זהב וכו’. אני מקבל משכורת ומשתמש בה כדי לבנות חיים שאני רוצה, אני קונה ספרים או טלוויזיה, האדם מעצב את עצמו בתוך החומר של כספו, יוצר ומגשים מישהו שהוא רוצה להיות. רכוש הוא אמצעי מוסרי שדרכו האדם יוצר את עצמו ולא רק בצע כסף.

רכוש הוא הדרך העיקרית שבה רוב בני האדם יוצרים את עצמם, לא ניתן ליצור את עצמך אם אין לך אפשרות לעשות בחומר מה שאתה רוצה. לכן עבור הוגה דעות כמו לוק, הבחירות החשובות ביותר הן הבחירות של מה אתה עושה עם המשאבים שיש לך – קונה טלוויזיה, רואה סרט וכו’. לכן אנשים כמו לוק, רואים בעצם בעסקים שאתה עושה איך אתה מבטא את עצמך דרך רכושך, מן משאל עם יומיומי שהאדם הוא חלק ממנו.

השלכה נוספת וקריטית לכל האסכולה הליברלית היא, שזכויות הם תמיד זכויות של הפרט, אין דבר כזה זכות של הכלל. לדבר על הטוב הציבורי, הטוב הכללי, הרצון הכללי, זה סתם להשחית מילים, מכיוון שהזכות לרכוש וחיים באה מעשייה של כל אחד לבדו. אין יכולת לומר שאנחנו עושים משהו למען טובת הכלל ובכך לפגוע בזכותו של הפרט. לציבור אין מטרה, פרט מלשמור על כללי המשחק.

אבל כאן יש בעיה חמורה, שאם לכל אחד יש זכות משלו והוא פועל מכוח הרצון האינטרסנטי שלו אז מה יקרה לציבור כולו? כאוס. הרי אפילו חברה קטנה חייבת לתכנן את מעשיה.

לאחר 100 שנים אדם סמית’ נכנס לזירה ונותן תשובה חותכת לשאלה הזו: איך חברה שמורכבת מיחידים בכל זאת יכולה לפעול בצורה הרמונית?

כשאתה מתיישב לאכול ארוחת ערב, מה שיש לך על השולחן (לחם ובשר למשל), האופה או הקצב לא פעל כל היום כדי שיהיה לך משהו לאכול. כלומר, אין כאן אקט של אלטרואיזם, אלא כל אופה וקצב פועל מטעם עצמו וכאן הנס. מתוך עשייה למען עצמו נוצר שפע, כל אחד הולך לפי ראות עניו כדי להביא לעצמו תועלת, ויוצא מזה תועלת של הכלל. מתחילים מהרצון של היחיד כדי שיהיה לי מספיק, מתוך כך נוצר השפע של החברה.

המדינה צריכה לשמור על המשחק הזה. יש איזו “יד נעלמה” שלא רואים, אבל שיוצרת סדר למופת. יש בכלכלה האנושית אותות, אם המחיר גבוה אז בני אדם לא יקנו ולהיפך. הדברים האלו עובדים לא מכיוון שמישהו תכנן אותם, אדרבה, אם תנסה לתכנן אז האיתותים האלו יחלשו ולא ישמעו. מה שהופך את הכלכלה לכלכלת שפע, היא העובדה שהמדינה לא מתערבת אלא נותנת לתהליך הטבעי הזה לפעול בעצמו.

מה קרה שהאיתותים האלו לא היו? לא היה מחיר ולא היה ביקוש. שלא היה ביקוש אז היו צריכים לנחש מה יהיה הביקוש, וכך תמיד יטעו. מכיוון שהשיטה הזו לא הייתה רגישה למחירים, כל השיטה קרסה (הקומוניזם). שיש איתות אז יש לחץ כבד להורדת מחירים, כיוון שיש את הבעיה מי יקנה מה. יש לחץ שהמוצרים יהיו יותר איכותיים כיוון שלא יקנו אותם אם הם לא יהיו איכותיים. כלומר, השוק הקפיטליסטי עושה דברים בצורה טבעית, שמשקפים דברים שהאנשים רוצים וגם מעלה את האיכות, כי בלי איכות לא היו קונים.

לפי השיטה הקפיטליסטית, יש יתרון אחד בסיסי, שהוא לא מבוסס על אלטרואיזם. אלטרואיזם זה אולי הדבר ההפכפך ביותר שיש. אפשר להיות בטוחים שבני אדם יפעלו מתוך רצון אישי אינטרסנטי. קפיטליזם מתלבש על האופי של בני אדם, הוא יוצר מערכת שהיא אינטרסנטית אבל מאידך משותפת. היא יוצרת שיטה שבני אדם, שלא מכירים זה את זה, יוצרים בצורה הרמונית למרות שכל אחד יוצר עבור צרכיו האישיים. קפיטליזם ראוי לאדם כיוון שהוא לא בנוי על ערכים, או על אלטרואיזם.

 

לוק מייצג את המעמד הבינוני החדש, שרוצה להיות מרכזי בעולם הפוליטי והכלכלי. הם רוצים להיכנס על סמך כספם ועושרם החדש. לוק מבסס את תורתו על רכוש פרטי, ששייך לאדם בצורה אישית. הוא טוען שלאדם יש ב”מצב הטבע” זכות לחיים, הגוף שלו שייך לו בצורה אבסולוטית, וחייו שייכים לו בצורה בלבדית. לכן, אם אדם בחייו עושה משהו, העשייה שלו היא גם חופשית כמו החיים שלו. לא ניתן להגדיר אדם מבלי להגדיר אדם שיש לו רצון.

אם הרכוש הפרטי איננו מתנה ממישהו אחר, אז ברור שהרכוש הזה שייך לאדם בצורה אבסולוטית. אם כך, אז למה יש צורה במדינה? התשובה היא שיתכן במצבים מסוימים שבני אדם לא יכירו בזכותו של האחר ואז תמיד יש סכנה שמצב הטבע הזה יעמוד בסכנת קריסה. על כן, בני אדם מעוניינים שתהיה סמכות בוררת בין בני אדם במצבים של קריסת זכויות האדם. האדם מזמין את המדינה, לא כדי לתת לו זכויות אלא דווקא כדי לשמור עליהם. לכן, המדינה אינה יכולה לקחת את אותם הזכויות מהם.

יש מן “אמנה חברתית” בין בני אדם לבין המדינה, אתה תשמור על הזכויות שלי ואני יקבל את מהותך כאשר יש צורך לבוררות. לכן מדינה היא תמיד מותנית בזכויות המקדימות אותה. אם זו הברית בין הציבור לבין הממשל, אז מה קורה אם המדינה בכל זאת פולשת למרחב של הפרט? המדינה בעצם מפרה את הברית. כלומר, יש כאן הצדקה למהפכה במצבים שונים, למרות שלוק לא אוהב את המילה מהפכה.

הבעיה היא: שאם המדינה היא איגוד של הרבה יחידים, וכל אחד עם האינטרס שלו, אז איך תקום חברה מגובשת? הרי הרבה אטומים שאין תיאום ביניהם, משמע חברה אנארכית. איך תהיה חברה הרמונית שכל אחד עושה מה שחפץ בעיניו? לקח כמעט 100 שנים עד שניתנה תשובה מוחצת לעניין הזה, ע”י אדם סמית’.

אדם סמית’ אומר שעושר העמים נובע לא מתכנון, אלא מקואורדינציה טבעית של בני האדם, שכל אחד מקדם את האינטרסים האישיים שלו, יש יד נעלמה (מכוונת) שמביאה לשיווי משקל ואיזון מאוד עדין של רצונות שהופכים לדבר אחד. לרוב אנו מסתכלים על הבורסה כמקור של רדיפת בצע, אך לפי אדם סמית’, הבורסה הוא המקום שבו כל הגורמים הללו באים כאחד וכל אחד מוכן לשלם עבור “בזק” או “סלקום” סכום מסוים. יש מן דבר מעל שמאזן את הגורמים הכלכליים המדינה. הבורסה היא מקום של חופש לבני אדם.

עבור הליבראלים הקלאסיים החופש העיקרי הוא חופש כלכלי. הליברלים הקלאסיים פחות מעוניינים בחופש פוליטי, אלא יותר בחופש כלכלי. רק לאחר כמה שנים בליברליזם עובר שינוי וטוען גם לחופש פוליטי.

מעניין שכאשר לוק ואדם סמית’ דיברו על חופש כלכלי, לא הייתה מילה כמו ליברליזם. המילה ליברליזם אומצה לאחר מכן (בהתחלת המאה ה-19), ולאחר שהומצאה עלה סוג ליברליזם אחר שניסה לדחוק את דרכו של הליברליזם הקלאסי. שלוק וסמית’ אמרו את שלהם לא היה ליברליזם כתנועה, בצורה מודעת הוא קם רק במאה ה-19.

הליברלים החדשים, ליברלים של רווחה או רוויזיוניסטים, הסתכלו בלונדון למשל, על שכונות העוני, על בני אדם שעבדו בפרך 14 שעות ביום וכו’. הם טענו שמעבר לכך שקפיטליזם יוצר מצב מכוער ודוחה, הוא גם אינו עושה את מה שהוא טוען שהוא עושה. הרי הטענה המרכזית של סמית’ היא שבני אדם מתחרים זה עם זה, ודרך התחרות הזו איכות המוצר חייבת לעלות, כי אם לא אז בני אדם לא יקנו, וגם במחיר צריך לרדת.

הם טענו שזה לא מה שקרה בפועל, הרי הקפיטליסטים הגדולים לא ניסו להתחרות זה עם זה בצורה חופשית וספונטאנית כך שהמחירים ירדו, אלא הפוך, המונופולים גרמו לכך שכמה וכמה אנשים בחברה, יש להם הון עתק, וכך אין הורדת מחירים כי אין תחרות.

תפיסת הליברליזם החדשה הזו, שינתה משהו בסיסי בעמדה הקלאסית הליברלית בתחום הפוליטי. בעוד שהליברליזם הקלאסי ראה את מרכז החירות של האדם בעשייה הכלכלית שלו, הליברלים החדשים דיברו הרבה יותר בזכות חירות פוליטית. הם ניסו להעביר את נקודת החופש לפוליטיקה. הם התנגדו לתפיסה שהייתה הבסיס לליברליזם הקלאסי. התפיסה הייתה שרק אם יש לך כסף, אז יש לך מעמד פוליטי ואתה יכול לבחור ולהיבחר, לעומת זאת בשנות ה-30 של המאה ה-19 הרוב הגדול של הבריטים לא יכלו להצביע.

הליברלים החדשים קבעו 2 דברים בסיסיים:

  1. התנגדו לטענה של ליברלים קלאסיים שהמדינה חסרת אונים כאשר היא מקרבת לזכות חופשית לאזרח. המדינה חסומה, היא לא יכולה להפר זכויות כלכליות של האזרח. הליברלים החדשים ניסו לאזן את זה, וטענו שהטוב החברתי עולה וחשוב יותר, אך במקרים כלכליים קיצוניים, המדינה יכולה להיכנס אפילו במחיר של הפרת זכויות הפרט.
  2. המדינה לא באה רק כדי להיות בורר בין בעלי הון אלה לבעלי הון אלה, אלא גם כדי להיטיב את הדברים של הטוב החברתי.

יש חשיבה מחדש של טיעונים ליברלים כדי שיהיו מותאמים יותר למציאות החדשה. הם רצו למתן את הרכוש האבסולוטי, והם רצו לשנות את האיזון בין חופש כלכלי לבין חופש פוליטי.

הטענה המרכזית שעומדת בבסיס כל הדברים האלה היא, שהקפיטליזם נכשל לפי הקריטריונים שלו בעצמו. מכיוון שהוא לא עושה מה שהוא התכוון לעשות, ההבטחה שלו קורסת במציאות. כדי לשקם את הקפיטליזם, ולחזק אוטונומיה אישית, קפיטליזם צריך לעבור רפורמה מאוד בסיסית.

ליברל מודרני במאה ה-20 אמר זאת כך: “במקום לטפח את האינדיווידואליזם, הליברליזם הקלאסי סילף אותו כדי להתאימו לתרבות חומרנית. הוא הפך למקור של אי-צדק לאי שוויון”. הליברליזם הקלאסי טען שזה מביא לשוויון, והנה המצב האמיתי שהוא מקדם את החומרנות ואת האי-שוויון וגם את הניצול. הקפיטליזם לא שומר על כוונותיו הקדושות שהיו לו בהתחלה, אדרבה, הוא מכשיל את עצמו ולכן יש צורך בתפקיד שונה של המדינה.

אם זה נכון שהמדינה באה לשמור על זכויות רכוש בין היתר, האם זה מפתיע שאלה שיש להם הרבה רכוש הם תמיד על הסוס ואלה שאין להם תמיד רעבים?! אם כל המטרה והסיבה לקיום מדינה היא לשמור על תחרות, האין זה אומר שאלה שיש להם רכוש יהיו להם יותר זכויות. מרקס אמר שהמדינה משרתת אינטרסים עמוקים.

אם כן עבור ליברלים מודרניים מדינה אינה כמו חברת מניות. אי-אפשר אלא לקבל את הטענה שחברה היא יותר מאשר אטומים שכל אחד מונע ע”י אינטרס שלו למול כל האחרים. צריך להבין שהחברה בנויה על תלות הדדית בסיסית. אולי בתקופת לוק, כל סוחר היה בלעדי, עכשיו במאה ה-19, לאחר המהפכה התעשייתית היא מביאה את העולם למקום אחר. כאשר מדובר על חברה מורכבת, זה ברור שבני אדם תלותיים יותר אחד בשני, וניתן לדבר לא רק על זכויות של יחיד למול הציבור, אלא ניתן לדבר על הטוב של הכלל.

אלו הפיגומים של הליברליזם החדש, אבל כדי להיכנס לעובי הקורה, צריך לדבר על צורה פילוסופית פוליטית אחת, שניסתה לתת תשובה לשאלה: באיזה מדיניות יש לבחור? הקבוצה הזו נקראה תועלתנים.

חוסה אורטגה אי גאסט ומרד ההמונים

הסיכום להלן הינו חלק מסיכום הקורס “אידיאולוגיות מודרניות” מתוך מאגר הסיכומים במדעי המדינה

חברה חייבת להיות היררכית מטבעה. ניתן לומר שכל בני האדם פגומים, אבל ברור שיש פגומים יותר פגומים פחות. השמרנים רוצים לשמור על ההבדל הזה בין פגומים יותר ובין פגומים פחות. עבורם התפיסה של שוויון אמיתי בין בני אדם הוא דבר לא נכון. בני האדם אינם שווים, אולי ברמה מופשטת ביותר ניתן לדבר על שוויון בין בני אדם, אבל אמפירית, התשובה ע”פ השמרנים היא לא. יש הבדל גדול בין ההמונים לבין האליטה (אריסטוקרטיה).

חברות בריאות מכירות בהבדל הזה. חלק מההגדרה צריכה להיות שההבדל הבסיסי הזה קיים. חברה בריאה חייבת להיות חברה שבה ההמון מוותר לאלה שהם מעליהם מבחינת תכונות אנושיות. חברה בריאה היא חברה של ויתור, כל אחד יבין את מקומו ומצבו.

מאז התקפת אפלטון נגד העמדה שלהמון יש שוויון עם הפילוסוף, התפיסה הזו באה לידי ביטוי עם הפילוסוף הספרדי אורטגה אי-גאסט (היו אחרים שגם דיברו על היררכיה – למשל, ניטשה). הוא היה איש מעשי, שהיה חבר בפרלמנט הספרדי, היא עיתונאי, וברח מהפשיזם לדרום אמריקה. הפאשיסטים רצו אותו כהוגה דעות גדול.

הוא כתב ספר שנקרא “מרד ההמונים”. ספר זה נכתב 13 שנה אחרי המהפכה הסובייטית. פחות מעשור לאחר עלייתו של מוסוליני באיטליה ולפני עליית היטלר בגרמניה. כלומר, הוא חש כאן את מה שמתרחש. הוא כתב את זה כטורים בעיתון שקיבצו אותם לספר אחד.

כוונתו של אורטגה אי-גאסט היא לא שההמונים נוצרו עכשיו, אבל בעבר ההמונים האלו לפחות הבינו את ההבדל בינם לבין העליונים מעליהם. היה להמון הכרה בריאה לאלה שתכונותיהם עלו עליהם. בימינו מה שהשתנה זה שהרגיל, הפשוט, ההמוני אינו עושה זאת, ורואה עצמו כשווה עם אלו שמעליו. ההמון לא מוכן שמישהו יאמר לו מה לחשוב, אינו מוכן לקבל את מקומו בחברה. ההמונים רוצים להיות אלו ששופטים בדברי טעם (טוב ורע). הם רוצים להיות השולטים בחיים הפוליטיים למרות שהם לא שולטים על עצמם, ואין להם משמעת עצמית כלל.

מהו האדם ההמוני הזה? חסר צניעות, הוא לא מסוגל לקבל ביקורת עצמית. הוא דוחה כל סטנדרט שעולה על הסטנדרטים הפשוטים שלו. במילים של אורטגה אנו חיים כרגע באימפריה הברוטאלית של ההמונים. הרעיונות האלו של דיקטטורה דמוקרטית לא חדשים אצל אורטגה. ג’ון סטיוארט מיל ודה-טוקוויל הזהירו מן ההמון המתפרץ החוצה, למרות תמיכתם בדמוקרטיה.

אורטגה לא מדבר על ההמון כמעמד נמוך בחברה. ההמון הוא אינה מילה נרדפת לעניים, אדם יכול להיות המוני בתכונותיו אם הוא יצור עשיר ומכובד, והוא יכול להיות גם נעלה. להיות חלק מההמון זה להרגיש את עצמך בדיוק כפי שאתה, ולא לרצות יותר מעצמך, הוא להיות אדם סטאטי שאין לו אידיאלים שמושכים אותו מעלה ומעלה. אין ביקרת עצמית, הוא אדם שאנן וקונפורמיסט. האדם הנעלה יש בו תמיד חוסר נחת מסוים, כיוון שיש את האידיאלים שעומדים מעליו ואומרים לו תנסה עוד קצת יותר, אתה יכול.

להיות אדם המוני זה לדרוש שום דבר מעצמך. להיות “מצוף על הגלגלים” – לאן שהגלגל לוקח אותך לשם אתה הולך. אותו המון ממש שאנן ומקבל כל מה שהוא רוצה. עכשיו הוא רוצה לדרוס כל דבר שהוא ייחודי, אינדיווידואלי, סגולי ומיוחד. עצם קיום של אנשים ייחודיים מאיים עליו, והוא מנסה להשליט את ההמוניות על החברה כולה.

אורטגה רואה אותם הדמות (ההמון) שכנגד עיניו, הוא כמו יורש שירש המון כסף בבת אחת, כאשר לא היה צריך לעבוד בכלל כדי לקבל זאת. מהי הירושה הגדולה הזו בחיי האדם? הציוויליזציה המערבית, שנוצרה במשך מאות שנים ע”י גאוניות אנושית, ע”י מאמצים אדירים והאדם ההמוני מקבל זאת במתנה, הם “דמי הכיס” שלו. לא פלא שבעולם ההמונים יש כמעט תמיד פולחן של צעירות.

מה כל כך מושך תרבות המונית לנוער? הנוער חיי על דמי כיס, אין להם תחושה כמה קשה להגיע למקום בחיים שהשגת משהו, שעבדת, שהצלחת. פולחן הנוער מתאים לחברה שאין לה מעמסה על הגב, שפורקת עול, כמו אותם ההמוניים שמשוכנעים שכל תאוותיהם, דעותיהם וידיעותיהם הם נכונים. האדם ההמוני מפנה גב, לא להיסטוריה במובן של ברק (של סתם מסורת), אלא לכל העוצמה של העשייה שיצרה את עולמנו התרבותי המערבי, הוא מרוצה עם עצמו. הטענה של אורטגה היא שאנו חיים בחברה המונית ואבוי לנו אם זה ימשיך.

האויב המרכזי של אורטגה היא השוויוניות:

אף אחד לא התנגד לרעיון שבני אדם שווים לפחות ברמה שלכל אחד יש כבוד עצמי, זכויות מסוימות וכו’. זה ברור שכל אחד מקבל את זה כמובן מאליו (לפחות במערב). אבל הרעיון הוא שונה, כלומר אין עליון, אין נחות, אין אצילים ואחרים שהם נחותים מטבעם. שאנו מדברים על שוויון בני אדם אז לרוב שני המוטיבים האלו מתבלבלים, שאנו לומדים שבני אדם הם יצורים עם כבוד שצריך לכבד אותם, אז אנו זולגים לעמדה אחרת שבני אדם הם שווים.

הוא טוען שבני אדם אינם שווים, יש כאלו שמבחינת יכולת, מוסריותם והווייתם שייכים למעלה, ויש כאלה (ההמון) שאינו מגיע לקרסוליו של האדם. ההבדל בין חברה בריאה לחברה חולה הוא, שחברה חולה אינה מקבלת את ההפרדה הזו בין עליון לבין נחות.

מאז ימי אפלטון, ששם הוא מדבר על ההבדל הבסיסי שבין הפילוסוף לבין הנחות, שלהבדל הזה יש תומכים בהיסטוריה (ניטשה למשל), זוהי עמדה שמרנית ומאוד נפוצה. בימינו יש אדם אחד ששמו הולך ביחד עם הטענה להיררכיה חברתית והוא אורטגה.

הוא לא היה פילוסוף רגיל, אלא איש פוליטי וחבר פרלמנט. הפאשיסטים הציעו לו להיות שר התרבות, הוא התנגד וברח משם לדרום אמריקה. הוא כתב את ספרו “מרד ההמונים” (1930), הוא היה עיתונאי, ומאמריו לעיתון מקובצים לספר אחד. זה היה 13 שנה אחרי המהפכה הסובייטית, פחות מעשור מאז שהפאשיסטים עלו לשלטון באיטליה תחת מוסוליני, 3 שנים לפני עליית היטלר. אורטגה ראה את העלייה הזו בהמוניות, וקורא לקוראים שלו להבין מה המסר של כל העליות של התנועות הגדולות הללו – ההמונים לא מסוגלים לשלוט!

הוא אומר שצריכים להרוס את הדברים הישנים: כל האזהרות, כל המחשבות וכו’. לנפץ את מה שהיה שייך להמונים. הוא אומר שלא בזמננו נוצרו אנשים “רגילים”. מה קורה בימינו שבשביל אורטגה מהווה מהפכה? הוא אומר שהאנשים הרגילים הללו כבר אינם מקבלים את מרותם של אלה מעליהם. הם טוענים שטענותיהם הן אשר יקבעו את הכול. אנשים שאין להם טעם רוצים לקבוע מהו הטעם הטוב, רוצים לגרום למשמעת אצל העליונים שלהם אין בכלל משמעת עצמית.

קורת תופעה חדשה שההמונים רוצים לשלוט בעצמם בצורה ישירה ולא לקבל את ההבדל הבסיסי בין אנשים עליונים-אצילים לבין הנחותים. הם יאמרו לנו למשל שלרדת בגדול לא שונה ממחזה של שייקספיר – זה מה שאתה אוהב וזה מה שאני אוהב.

אורטגה אינו מדבר על המונים שמגיעים מהמעמד הנמוך. הוא לא מדבר על העליונים כאנשים שיש להם יכולת כספית למשל. המוניות היא תודעה אצל בני אדם: הוא יכול להיות עשיר ועני. הוא מסביר זאת כך: האריסטוקרטיה הטבעית של בני אדם, הם אנשים שאף פעם אינם שבעי רצון מעצמם. יש להם תמיד אידיאל מעליהם, יש להם דברים שהם לא השיגו עדיין. הם שמים לעצמם מטרות כדי שחייהם יובלו ע”י שאיפות באופן מתמיד. לאדם ההמוני אין את המשהו העליון הזה שהוא שואף אליו. הוא רואה מה שאחרים עושים ואינו מעוניין לשנות את עצמו. הוא גם מנסה למשוך את כל המערכת החברתית למטה. הוא מגדיר את המערכת החברתית כמו מצוף שמתגלגל למים. ההמונים רוצים לדרוס את כל מה שהוא מובחר ומשובח.

מי הם האנשים ההמוניים האלו? עבור אורטגה האדם ההמוני מקבל לידו את הציוויליזציה המערבית, שהיא תוצר של מאמץ אדיר, כאילו שזו ירושה, והוא אינו מבין אילו מאבקים רעיוניים היו צריכים כדי להגיע לרגע הזה. אין לאדם ההמוני את הרצון לשמר את הדבר הזה, אלא רק לקחת ממנו. הוא אינו מבין מה היה מושקע בבניית העולם הזה ולכן הוא רואה זאת כזכות מלידה שפשוט נפלה לו לידיים מבלי להתאמץ.

לכן, כל אותם דברים שמוכרים מהפילוסופיה של ליאו שטראוס מועלים עוד פעם. הרלטיביזם זה משהו שהאדם ההמוני אוהב כי זה לא מאפשר למעלה ולמטה, הכול אותו דבר. כל הדברים הללו הם תוצרים של כפיית טובה, הם לא מבינים שצריכים להתאמץ כדי לשמר אותו.

עבור איש ההמון זו זכות מלידה, הוא נולד לתוך עולם עם דרך חיים נוחה יחסית, וכל מי שאומר לו שיש משהו מעליו, הוא דוחה זאת בבוז. הוא אינו מבין את המושג “ריסון עצמי”.

האם זה מקרי שכל אותם תנועות המוניות מעלים על נס את הפולחן של הנוער (הצעירות)? הנוער אינו מבין כמה מאמץ ומחשבה שלקח להם להגיע לאיפה שהם נמצאים. הנוער הוא אחראי למחצה על מה שהוא עושה, כמו האדם ההמוני. הוא אינו מוכן לקבל חוכמה שבאה משנים של ניסיון, הוא חיי עם “דמי כיס”, כמו האדם ההמוני שמקבל ירושה מבלי שיעבוד עליה. כמו הנוער, אותם ההמונים מרגישים עצמם בלתי-מנוצחים. Im going to live forever” זה משפט של נוער, שלא מבין את המגבלות.

יש שוויון מסוג אחד שהוא כבר לאדם באשר הוא, זכות בסיסית, כבוד האדם וחירותו. אבל ההמונים בזים לזה, הם נוטים לראות את השוויוניות כמשהו כמותי. הם בעד הדמוקרטיה כי זה נותן להם את הרוב האוטומטי והם אשר ישלטו, הם ירדפו אחרי התענוגות שלהם מבלי שיהיו להם ייסורי מצפון.                          

 

מי האנשים שעבור אורטגה הם המסוכנים ביותר של ההמון הזה? אלו שהם כמו טכנאים, רופאי שיניים, מהנדסים – בעלי מקצוע שיש להם משהו מיוחד במינו. הוא קורא להם “בורים מלומדים”, הם יודעים איך לתקן מחשבים אבל אין להם מושג על התרבות המערבית הרחבה. הם מבזבזים את מה שקיבלו בירושה כאילו שזה שלהם.

להם יש תכונה מאוד מעניינת בעולמנו: המסוכן אצלם הוא שהם מקבלים הרבה מאוד סמכות מכוח הדברים שהם יכולים לעשות. הם מכובדים ולכן הם חושבים שלדעתם בכל יש סמכות. לרופא יש כבר מעמד בחברה מעצם היותו רופא, ולכן הוא יכול לעמוד על כך שטעמיו ישלטו בעולם המודרני. הם עומדים על כך שכל דעותיהם ישלטו.

עבור אורטגה שלושתם (נאציזם, פאשיזם והבולשביקים) הם סימנים מובהקים של המרד ההמוני. אין רע בלתת לאדם ההמוני מה שהוא רוצה, אבל הבעיה היא שמה שהוא רוצה, קובע בסופו של דבר.

אורטגה מדבר על מרד ההמונים, אך אם ניקח את ההיסטוריה שמאז המהפכה הצרפתית, באופן כללי ניתן לומר שההמונים התנהגו ביותר אחריות ויותר בהגיון. ועם הבנה של ערכים אמיתיים מאשר אליטות למיניהם. מי אלו שהובילו את המהפכה הסובייטית? לא ידוע מי מסוכן יותר? האינטלקטואלים או פשוטי העם, שבסופו של דבר מבינים טוב יותר מן האליטיסטים.

הטענה של אורטגה שהבולשביזם והפאשיזם משקפים המוניות, היא אינה נכונה מבחינה היסטורית. המהפכה הסובייטית קמה על בסיס של קשר היסטורי, שנמשך עוד 10 שנים לפני המהפכה. אי אפשר להגיד שזו תוצאה של פסיכו-פתולוגיה של אנשים מסוימים. בהקשר של פאשיזם, הוא עלה לשלטון לא כי הוא ייצג דעת רבים, אלא מכיוון שהיה משבר כלכלי מאוד חזק, שיחד עם תוצאות מלחמת העולם הראשונה הוביל לעלייה. גם הפאשיזם וגם הבולשביזם הם תוצאה של הקשר היסטורי.

לו היינו אנחנו תיאולוגים למשל בסוף ימי הביניים והיינו רואים את קריסת הכנסייה הקתולית, ורעיונות של הרנסנס, אז לא היינו אומרים שבעוד כמה שנים הציוויליזציה נופלת?! הרי נביאי זעם קמים כל דוד ודור.

מה שמפריע אצל אורטגה זה: באיזה עידן אחר היה יכול ספר כמו “מרד ההמונים” להפוך לנמכר כמו בימינו? אנו הדור שיש בו יותר השכלה גבוהה מאי פעם. בדור שלנו יש את קהל הקונים הגדול ביותר. הרי לומר שאנו יורדים זה להסתכל על החלק הריק של הכוס, כיוון שבצד השני יש תכונות מאירות עיניים בתקופתנו. לכן, אורטגה מגזים מאוד, ובאף דור הספר לא היה מצליח.

אידיאולוגיות מודרניות: התפיסה הפסימית של טבע האדם

הסיכום להלן הינו חלק מסיכום הקורס “אידיאולוגיות מודרניות” מתוך מאגר הסיכומים במדעי המדינה

הטענה בדבר “יצר ליבו של האדם רע מנעוריו” היא העמדה השמרנית העתיקה והנפוצה ביותר, שמתייחסת לאופיו הפגום של האדם עצמו. השמרנים מתנגדים בתוקף לעמדה הזו. העמדה הזו היא אולי המרכזית ביותר של הליברליזם. לפי הטענה הליברלית בני האדם הם הבבואה של החברה שממנה הם באים, החברה קובעת את אופי האדם. במקרים שהחברה פגומה ובעייתית, הרי האדם יהיה בעייתי. הבעייתיות של האדם אינה מתחילה עם האדם עצמו, זו אינה הבעיה של האדם, אלא של החברה שמקלקלת את האדם.

אמירתו של רוסו ידועה בכיוון הזה – “בכל מקום האדם נולד בן חורין ובכל מקום אנו מוצאים אותו בשרשראות”. גם וולטר טוען שאם האדם ישתחרר מהאי-רציונאליות, אז אין גבול למה שהוא יוכל לראות.

הטענה הליברלית מתחילה עם ההנחה שהאדם נולד לוח מחוק (ג’ון לוק). האדם נולד ללא אופי, הוא יכול להיות כל דבר שהחברה שלו דוחפת אותו להיות. בקיצור, כל מה שנכנס אליו דרך חמשת חושיו, זה מה בונה את האדם ויוצר אותו. ברור שיש לזה צד מאוד אופטימי, מכיוון שאם האדם נוצר מדברים שמחוצה לו, אז אפשר לשנות את המצב ולשפר את האדם.

עמדתו של קרל מרקס היא הקריטית ביותר, הוא טען שהאדם נוצר ממעמדות. זו עמדה שמקצינה אפילו את העמדה הליברלית. אם יש בעיה, מצוקה אנושית, מלחמות, עוני או אמונות טפלות, אז לאן פונים שרוצים לתקן את הבעיות? פונים לחברה. זוהי הנחה עם השלכות מאוד אופטימיות, כיוון שהאדם הוא חומר ביד היוצר. הרוע הוא סימפטום של משהו פגום ברמה עמוקה יותר, כלומר החברה שיוצרת את האדם.

השמרנים דוחים את הטענה הזו מכל וכל. מעבר לאי-טענה שאדם יכול להיות נאור וכו’, כמעט כל שמרן שתמצא יגיד שרוע לב האדם נמצא בתוך האדם, והוא איננו תוצאה של משהו אחר. הליברלים מדברים על משאלות, הם מדברים בצורה אוטופית, משיחית. לדידם של השמרנים אותם סטיות, יצרים, שחיתות וכו’ של האדם הם חלק מהמערך האנושי עצמו. אם כך, אז לא ניתן להראות את ההיסטוריה ברמה אחרת, מכיוון שבני האדם יוצרים את הבעיה בעצמם.

לכן העמדה השמרנית כאן היא הרבה יותר פסימית. לשמרנים יש צד אפל, כיוון שהם יגידו שהעמדה הליברלית היא נאיבית, היא אינה מבינה בפסיכיות של האדם. העובדה שיש עדיין תכונה של טורף ממש אצל בני האדם זה לא דבר מקרי, אלא זה הדבר עצמו. השמרן מבקש מאיתנו להסתכל טוב במראה.

שמרנים יורים טילים של השלכות:

1. אוגוסטינוס הקדוש המעניין ביותר במסורת הנוצרית שחי במאה ה-4/5. טען שרוע לב האדם עובר בירושה. החטא הקדמון מועבר מדור לדור, ביחסים אינטימיים בין בני אדם, שבהם האדם צריך להתגבר על תבונתו, הוא חייב להתמסר ליחס הזה בלי מצפון ובלי תבונה. לכן, כל בני האדם בכל הדורות מקבלים את אותו חטא קדמון. הנוצרים מאמינים שישו נולד ללא חטא קדמון, זה ייחודו.

 

אגוסטינוס רואה במדינה את משקל הנגד לאופיו של האדם. לו האדם היה פועל כפי שבא לו (מה שבא מעמקי ליבו), אז היה אדם לאדם זאב. הטענה היא שאם רוצים לדעת מהו מרכז של כל מדינה, אז לא לחשוב על מוסר וחברות אלא על משטרה, בית סוהר וכו’, הם חלק בלתי נפרד ממה שהאלוהים נותן כענישה. המדינה היא האמת של האדם בהיפוך. אם אתה רוצה לדעת מהו האדם, אז תסתכל על עוצמתה המחויבת במציאות של האדם ורוע ליבו. דוגמא לכך, מדינות כושלות באפריקה, שם אין מדינה בפועל ובני האדם עוסקים בדברים הנחותים ביותר מבחינה אנושית – הרס, גזל וכו’, אין דין ואין דיין.

החטא הקדמון צריך להוריד את תקוותינו לעתיד אחר, כמה וכמה דרגות. הנוצרי הוא זה שמכיר בגבולות האדם. הוא מכיר שאין האדם יכול להשתחרר. אם יש חטא שהוא בסיסי לאדם, הוא חטא הגאווה והיהירות – סיפור מגדל בבל בתנ”ך, זה אחד המשלים לכך שהאדם הוא מוגבל ופגום. לרעיונות האלו יש מאות פנים בהגות המודרנית.

2. הנס מורגנתאו – טען שהכול מונע מיחסי עוצמה בין מדינות. מי שמסתכל על מוסר כקובע את המהלכים בין מדינות זה לא נכון. הוא התנגד לאסכולה הנגדית שטוענת שיש “עוצמה רכה” (שכנוע למשל). מה שמבחין בין המדינאי האמיתי לבין העם זה שהעם עדיין חושב במונחים אידיאליסטים, שכוחות אידיאליים מוסרים ומשפטיים הם אשר קובעים. למשל, הסכסוך הישראלי-ערבי זה כאילו טוב מול רע, לפי העם. במורגנתאו יש סממנים של התפיסה הנוצרית של חטא קדמון. היהדות שונה מהנצרות בנקודה הזו, כיוון שהיהדות רואה את הצעד הבהמי של האדם כנתון. אמנם לנו יש יצרים חייתיים, אבל היהדות ניתן להעלות את הבהמיות הזו לרמה של קדושה.

3. ריהולד ניבור – תיאולוגי אמריקאי, מי שהושפע ממנו עמוקות הוא ברק אובמה. הוא השפיע עמוקות על ההגות המערבית האמריקאית. גם הוא תומך בעמדה ריאליסטית כמו מורגנתאו. הוא הקדיש ספרים מאוד משפיעים נגד חטא היוהרה הזה שנמצא בבני אדם – הבולשביקים שרצו לבנות עולם חדש, הפאשיסטים, הליברלים. אוטופיה היא חטא וגם סכנה, משיחיות, מכל סוג שהוא, מובילה את האדם לרע מכיוון שהיא מנתקת את האדם מהישיר. משיחיות ואוטופיה הם נגד האופי האנושי, לא ניתן לשחרר את האדם.

מצד אחד, עוצמה היא הכרחית, צריך עוצמה כדי להוות משקל נגד לאדם. מאידך, עוצמה גם משחיתה, היא גורמת לשחיתות של בני אדם, שהם בעצמם כבר פגומים. מכיוון שעוצמה מושחתת הדרך היחידה של בני אדם לחיות היא: לשים עוצמה מול עוצמה כדי לנטרל את האפקט של העוצמה המושחתת. כך הוא מגיע לדמוקרטיה, היא ריאליסטית במיוחד. אלו שמדברים בעד העוצמה, כמו הובס למשל, לא מבינים שהיא גם משחיתה. צריך לשים עוצמה מול עוצמה, ודמוקרטיה היא הדרך לכך.

הוא אינו דמוקרט, כי הוא מעלה את האידיאלים לדמוקרטיה. דמוקרטיה אינה רק שיטת ממשל רצויה מבחינה מוסרית, אלא היא המשטר היחיד שיש בו ריאליזם אמיתי. הובס מהווה חילון של המסר הנוצרי הבסיסי הזה. מהו מצב הטבע של האדם? לפי תומס הובס, הוא יצור ללא מורא, יצור בהמי, האדם גרוע יותר מחיות היער והשדה מכיוון שלאדם יש גם תבונה, והיא מאפשרת לו אסטרטגיות וערמומיות. הוא יכול לתקוף לא רק כמו שאריה תוקף בצורה ישירה אלא גם בצורה מתוחכמת.

מדינה רוצה להוציא את האדם ממצב הטבע. אבל טענתו של הובס היא אינה שהמדינה משכללת את האדם. לטענתו אין שינוי באדם, הוא עדיין אותו טורף כמו בעבר, אבל הוא עבר תהליך של הפחדה, שאומרת “תיזהר מכוח גדול ממך”. האדם רע מנעוריו ונשאר רע גם שהוא נכנס למדינה. “מדינה היא מתנת אל כיוון שרק היא שומרת אותנו מסומליה וקונגו”.

4. זיגמונד פרויד ההוגה האפל מכולם. הוא חוזר על כל אותם דברים של האדם הפגום. הפורטרט של האדם, שיוצא מכתביו של פרויד, הוא מפחיד יותר. האיד = האני, הבסיס של האדם, הוא לא רק רע כמו של הובס (הובס האמין שלאדם יש אינטרסים ברורים והוא הולך למלא אחריהם – האדם מכיר באינטרסים שלו), אם אדם מכיר או יכול לדבר בצורה ברורה על האינטרסים שלו, זה סימן מובהק שאלה לא האינטרסים האמיתיים שלו.

 

האינטרסים האמיתיים שלו הם מעבר ליכולתו לדעת. תת-המודע על פי פרויד הוא “עולם שורץ נחשים בתוך ביצה”, האדם מטבעו הוא רוצח, מגלה עריות, הרצון הזה אינו דבר שהאדם יכול בהכרתו המודעת לדעת. אם הוא היה יודע את מניעיו האמיתיים הוא היה הופך להיות מטורף. המעניין הוא שחולי נפש מסוגים מסוימים, אינם לגמרי ללא תבונה, הם נוטים להיות יותר קרובים לאותם רגשות מודעים מודחקים, והם לא למדו את מלאכת ההדחקה כפי שצריך. האדם הנורמאלי שעושה טעויות, חי בעולם מתווך בין הביצה הזו לבין חייו היומיומיים. לכן, יש בו תפיסות שהוא אינו יכול להסתדר איתם.

לו יכולנו לדבר על מניעינו, זה סימן מובהק שאלו לא המניעים האמיתיים. לדבר בצורה רציונאלית על מניעים זה לומר שהם לא הדברים האמיתיים. לפי פרויד הציוויליזציה היא הגשר (נותן לנו תחושה שאנו לא ניפול) על אותה ביצה. ההשלכה המרכזית של הטענה הזו היא, שהאדם מטבעו אינו יצור שחי בציוויליזציה, אלא היא חונכה עליו, כפתה על בני אדם הר כגיגית, אין לבני אדם ברירה אלא לקבל את הציוויליזציה.

הציוויליזציה היא כוח מלאכותי שמרסן את האדם שלא רוצה להיות מרוסן. כל ההיסטוריה של הציוויליזציה האנושית היא סיפור של מה שפרויד קורא לו סובלימציה = עידון. אבל הציוויליזציה נותנת לנו את היכולת לעדן את כל הכוחות הרצחניים האלה וליצור תרבות. עידון היא הסיפור של הציוויליזציה.

אבל מה רע בסובלימציה כזו? אנו מאבדים את הקשר לתחושות האמיתיות שלנו, לא יכולים להסתכל עליהם בפנים ולדעת שהם קיימים. ההיפך, להיות אדם בציוויליזציה זה להיות אדם בתוך כלוב, אולי מבוית, אבל לא שונה בתכלית ממה שבהתחלתו. לכן, פרויד יאמר לנו לגבי הטענה המוכרת של העולם הליברלי (שאם רוצים לשנות את האדם אז צריך לחנך אותו), שחלק מהפראות שלנו, הוא לא יותר מאשר הניסיון לעדן את האדם, וזה מתפרץ החוצה. עידון עובד בצורה מלאכותית אבל הוא לא ממש מתגבר על היצר. אדרבה, ככל שאתה מעדן יותר את האדם, אז האדם דוחף נגד הקירות ורוצה לצאת, אבל העידון לא נותן לו.

מהם הדרכים שבהן הציוויליזציה מאפשרת לנו להוציא את אותה חייתיות שיש בנו? ספורט, למשל שרואים אגרוף מתעורר בנו משהו, אלו התחושות הבסיסיות שמתעוררות. ההיסטוריה היא היסטוריה של איזון. בלשון של יחיד פרויד מדבר על האיד, אגו וסופר אגו. האיד זה אותה ביצה של רצונות אפלים, הסופר אגו הוא הצד השני של הנדנדה, והסופר אגו זה כל המוסר שציוויליזציה מחדירה. האגו הוא המאזן – אצל חולי נפש הגורם המאזן נוטה יותר לאיד.

 

כמה טיעונים נגד הטענות אלו:

1. לקבל את הטענה שיש צד אפל ביצריו של האדם, זה חלק מהיותנו אנשים תבונתיים ואנושיים. רק אוטופיים ממש יכולים לומר שזה לא חלק מהאופי האנושי. לומר שהאדם הוא רע מנעוריו, זה ממש לנסות לפרוץ לדלת פתוחה. כל עמדה מקבלת את הטענה הזו, השאלה היא מה עושים עם זה ולא אם יש דבר כזה. ניבור אמר לנו שיש צד אפל אבל ניתן להתגבר עליו. איך שלא ננתח את זה, זה ברור שהצד החברתי קובע בצורה בסיסית איך שבני אדם מתנהגים.

2. עם שעבר תהליכים קשים של דיכוי, ומתפרץ החוצה אפילו עם טרור לא מבוקר, האם אנו קרובים יותר להבנת התופעה אם נלביש עליה את רוע האדם מלידה. זה ברור שמי שרוצה להבין את תופעת הטרור, לא יכול להבין זאת, אלא אם כן אתה מכניס את הגורם המרכזי שטרור הוא אינו דבר שבא מרוע ליבו של האדם, אלא ממקום אחר לגמרי. רוע לב הוא מן רטוריקה מאוד מלודרמטית אך לא מסביר בדיוק.

3. בימי הביניים – בנות היו מחותנות בגיל 10, אנשים הלכו לבית סוהר כי לא יכלו להחזיר חוב כספי, עולם שבו תלייה בכיכר העיר הייתה “פיקניק” לכולם, עולם שלא ידעו בו קרוא וכתוב, אמונות טפלות, אי-רציונאליזם, הריגת מכשפות וכו’. האם אדם שפוי יכול לומר בתקופתנו, שזכויות האדם של שחומי העור, מיעוטים לאומיים, נשים וכו’, שרוע לב האדם מסביר את זה? מי ירצה לומר שהעולם המוסרי הזה שווה לעולם מוסרי של אז?

הפילוסופיה של ליאו שטראוס

הסיכום להלן הינו חלק מסיכום הקורס “אידיאולוגיות מודרניות” מתוך מאגר הסיכומים במדעי המדינה

לפי ליאו שטראוס מסורות פוליטיות שונות מאוד ממקום למקום. העניין של מסורת פוליטית הוא חשוב ביותר. לפי מסורת פוליטית מעשה יכול להיות מעשה במידה טובה אך בצד השני רשעות. צדק הוא עניין של גיאוגרפיה: ישנן חברות שהן מטבען שוויוניות ויש כאלו שהן היררכיות. יש חברות שהתבונה עומדת במרכז התרבות שלהם ויש שהאינסטינקט הוא המרכז אצלם. יש חברות שהם שבטיות, ויש חברות שמתקופה לתקופה עברו מדבר לדבר.

מסורת היא דבר חמקמק וברגע שאתה נשען על מסורת, אז כל אחד נשען על משהו אחר. טענתו של אדמונד ברק שצריך להישען על מסורת מכניס אותנו למעין פלורליזם אינסופי. האם הטענה שמסורת היא הקובעת יכולה להיות הטענה האחרונה? אם זה הדבר האחרון בשיח, אז אין כמעט שיח בין בני אדם. האם מסורת היא בעצם כמו לשון? בנושא לשון לא ניתן לשאול שאלה כמו האם צרפתית טובה מאנגלית וכו’. שאלה כזו היא מטופשת.

האם נאמר אותו דבר על גבי מסורת? שאין פניה לאיזה ערכה גבוהה יותר, אלא כל מסורת קובעת בצורה ברורה מה צריך לעשות בדבר מסוים. אם נסתכל על המסורת כך, אז זה מקרב אותנו למה שנקרא: “ניהיליזם” = האמונה שאין כלום! אין קווים ברורים למה טוב ומה רע, אין צודק יותר וצודק פחות וכו’. אם נלך בכיוון של מסורת אנו קרובים למין ניהיליזם.

זה דוחף אותנו לכיוון אחר, שבו יש אפשרות לדבר על טוב ורע, על צדק ואי-צדק. האם נוכל להתעלות מעל הגישות האלה המגוונות כמעט ללא סוף, ולדבר על טוב ורע שהם דברים אמיתיים שאפשר לדעת אותם? הטענה הזו שיש אמת אוניברסאלית, נצחית ואובייקטיבית. היציאה הזו מסובייקטיביות טוטאלית היא העמדה שמעלה בפנינו: ליאו שטראוס.

בימי הביניים, הרעיון שמסורת ותקדימים קובעים והרעיון המקביל שהכול אוניברסאלי (שיש טוב ורע), שניהם עלו בקנה אחד. למוח של ימי הביניים אין כאן סתירה. אצלנו הרי שהדברים סותרים, הרי אם יש אמת אוניברסאלית אז אפשר לדבר על מסורות מפוצלות.

אותם אנשים כמו ליאו שטראוס, שרואים את האמיתות בצורה אוניברסאלית, בזים לאלו שנשענים על המסורת. עבורם זו עמדה בלתי-אפשרית, מכיוון שאם אומרים שהמסורת קובעת אז צריך להישען על מסורת. אם אומרים שמסורת קובעת אז חייב לשאול למה היא קובעת? הדבר היחיד שניתן לומר הוא שהמסורת היא הקובעת (חייבים לחזור על אותה אמירה שוב). אך אין אנו נשענים על מסורת מכיוון שאנו “עדר של כבשים”. כדי להצדיק מסורת אנו צריכים להתווכח ברמה תבונתית וגבוהה יותר. אם זה כך אז מה קובע? תבונה או מסורת?

מסורת אינה יכולה להצדיק את עצמה. אם כן עצם האמירה בוא נלך ע”פ המסורת סותרת את עצמה, אלא אם כן אתה מצדיק את זה ע”י תבונה. ואם אתה מצדיק את זה ע”י תבונה, אז המסורת אינה קובעת אלא התבונה.

יש כאלו שאומרים להתרחק מהתפיסה המסורתית כיוון שאין לה בסיס. אפשר ורצוי שבני אדם ידברו בלשון של צודק ולא צודק בלי להתנצל.

הקול השמרני נשמע בכמה וכמה קולות:

2. הקול של תבונה אוניברסאלית וראיה גלובאלית של האמת – ליאו שטראוס מייצג את העמדה הזו. יהודי-גרמני שלמד בישיבה וברח מגרמניה לפני השואה, לימד באוניברסיטת שיקאגו. הוא דיבר על הוגים יהודיים ונוצרים בימי הביניים (רמב”ם, אקווינס וכו’ ראה שטראוס על הרמב”ם). הגות מודרנית לא עניינה אותו, כי הוא מבוסס על הפוסט-מודרניזם. בשיקאגו הוא קיבץ סביבו חברות תלמידים שהלכו משיקאגו לכל האוניברסיטאות בארה”ב, שלהם הייתה השפעה מאוד נרחבת. רעיונותיו נשמעו בבית הלבן לא פעם אחת, למרות שלא עסק בחיים הפוליטיים.

מסורת לא עניינה אותו, כי או שאין לה בסיס או שמצדיקים אותה בצורה תבונית. אם כן התבונה חייבת להיות מקור ראייתנו. שטראוס טוען שיש אמת (כמו אפלטון).

על איזו תבונה הוא מדבר? התבונה שעליה הוא לא מדבר פונה לכיוון המדע. בתבונה מדעית יש בעיה חמורה, היא רואה עצים אך לא את היער. כל ממצא מדעי אינו מנסה לכלול את הכול בראיה סינטטית רחבה, אלא מסתכם באמירה מסוימת קטנה יחסית.

תבונה יחסית מתעלה מעל התבונה המדעית. התבונה המדעית אומר לנו שטראוס, למה מדע מודרני כ”כ מתאים לתקופה המודרנית? מכיוון שהמדע מבוסס על מתודה מדעית – תעשה כך וכך ואז התשובה תהיה נכונה. זה מתאים לחברה המונית שרוצה להבין שאם עושים משהו בצורה נכונה אז לא משנה מי עושה את זה ובאיזה מקום זה נעשה. האמירה האוניברסאלית של שטראוס מתעלה מעל אמיתות מדעיות.

הוא מחייב על אמת שהיא ספקולטיבית, כוללת ונצחית. הוא יודע שבימינו כמעט ולא ניתן לדבר על זה. הוא אומר שאנשים מודרניים יש להם בעיה רצינית עם האמירה שיש אמת אוניברסאלית. למה האדם ההמוני יתנגד לאמירה כזו? מכיוון שאם יש אמת אוניברסאלית זה מחייב. יש אנשים שיכולים לדעת ואחרים שלא. לכן האדם הפשוט מעדיף עמדה שהיא משטיחה את כל המעמדות.

שטראוס אומר שאנו איבדנו את אמונתנו ונשחקנו. כיום לא ניתן לומר מה טוב ומה רע, אלא חייבים לומר מה טוב עבורי או עבור סגנון החיים שלי. כלומר, צריך לדבר בצורה מהותית על אמת. אפשר להבין את חוסר האמונה הזו במילה היחידה רלטיביזם” – אין אמת אחת! איש באמונתו יחיה, כל שיח הוא בעצם השתקפות של אינטרסים, מקריות לאומית, דחף וכו’. הכול מותנה וזה היחסיות.

שטראוס אומר שכדי להגיע לאמיתות פוליטיות גדולות אז חייבים להתרחק מהשוק ההומה רעיונות של בני האדם, ולהפעיל את התבונה בצורה פילוסופית. יש הבדל בין אמיתות עמוקות של פילוסופים לבין הטענות של האדם הפשוט. בסוף היום יש הבדל בין סיסמאות אידיאולוגיות רדודות לבין פילוסופיה פוליטית מתוחכמת, זה לא נכון שהם משקפים עמדה של אדם אחד.

שטראוס טוען שניתן לצאת מהראיה הזו שבה אנו נמצאים בתוך עולם של יחידים. הוא מתנגד לטענה שרעיונות הם לא יותר מאשר תגובה פונקציונאלית של מחשבה, שרעיונות משרתים אינטרסים מסוימים. עבור הפוסט-מודרניסטית, לא ניתן לומר יותר על רעיון, שהוא בתוך מסגרת מסוימת מתאימה וטבעית.

אם מה שאומרים הפוסט-מודרניסטים זה נכון אז כל האג’נדה הפילוסופית נופלת. שטראוס רוצה שנבין מה התוצאות של הפוסט-מודרניזם. אם זה נכון, אז למה כדאי בכלל להתאמץ לראות דברים נכונים ואמיתיים, הרי הכול זה סיפור של היחידים. אנו נצטרך לשים את האמת בתוך גרשיים מזלזלים. אם יש משבר של המודרניות, אז לא יהיה ניתן לדבר על טוב ורע. העולם המודרני הוריד את מושג הטוב והאמת. בימינו זה חטא רעיוני לדבר על אמיתות רחבות יותר.

אבל שטראוס שואל: אם זה נכון שהכול משקף היסטוריה, כלכלה, חברה וכו’ מסוימת (שכל רעיון אפשרי), אז מה רלטיביזם משקף? איזה אידיאולוגיה נמצאת בתוך הרעיון הפוסט-מודרניסטי? למה רלטיביזם הוא מתאים ולא מפתיע בכלל בחברה ההמונית של ימינו?

רלטיביזם משווה את הפילוסופים לאנשי פשוטים. הוא בעצם האידיאולוגיה של האדם ההמוני, מכיוון שהוא מוריד מהאולימפוס את אלה שהם באמת יותר טובים. האדם ההמוני מרגיש מופלל ע”י נחיתותו. שטראוס אומר שהאדם הפשוט לא אוהב את הנחיתות ולכן הוא עושה מעשה – הרלטיביזם – שמוריד את כל הרעיונות לרמה אחת.

היחסיות מבטלת את ההבדל בין גבוה ונחות – הוא אומר שכל הבינוניות היא כמו המצוינות, היא אינה אוהבת את המילה מצוינות, כיוון שזה מפליל אותו (מראה כמה הוא נחות). יחסיות גם מביאה אותנו לסובלנות, אם אין הבדל בין רעיון ורעיון, אז כמובן שצריכים להיות סובלניים כלפי האחר. אם אין אמת אז צריך לסבול את הכול!

כאשר אני מכבד את התבונה של האחר, שטראוס אומר שזו לא הסובלנות בימינו. הסובלנות שלנו היא אי-ידיעת האמת – כלומר, הטענה שאין אמת מביאה אותנו לסובלנות. האם אנו אמורים להיות סובלניים לאנשים לא-סובלניים? שטראוס טוען, שאם סובלנות היא נכונה, אז אי-סבלנות אינה נכונה – כלומר עולה בקנה אחד עם התבונה – אז למה לי לסבול את הלא-סובלני? הרי הוא טועה. לכן הסובלנות סותרת את עצמה.

איך נפריח את הרלטיביזם לפי שטראוס? אם הכול רלטיביסטי אז רלטיביזם הוא גם רלטיביסטי. אז מה בעצם העמדה של הרלטיביזם? לא ניתן לצאת מהמעגל הזה, מבלי לנקוט עמדה שיש אמת מסוימת. פוסט-מודרניזם היא מין סתירה אחת גדולה, כיוון שהיא אומרת שהכול נרטיב, לכן גם רלטיביזם זה נרטיב ואז לא ניתן לצאת מהמעגל.                               

הפילוסופיה השמרנית של אדמונד ברק

הסיכום להלן הינו חלק מסיכום הקורס “אידיאולוגיות מודרניות” מתוך מאגר הסיכומים במדעי המדינה

אדמונד ברק מהווה תגובה שמרנית למהפכה הצרפתית, שהיא הייתה המעשה שנבעה מההגות של תנועת ההשכלה הצרפתית. ברק שחי בתקופה זו, מגיב לרעיונות שעמדו ביסוד המהפכה הצרפתית, לרעיונות של וולטר ורוסו.

וולטר בעמדתו הקיצונית שהיסטוריה אנושית היא זיכרון דברים של בורות ואמונות טפלות. כל מה שקרה בהיסטוריה היא קונספירציה אנושית כדי להעשיר אדם באפלה. כאשר עמנואל קאנט אומר “העז לדעת”, הוא בעצם התכוון לאי-יכולת של אדם לדעת עד אותה תקופה של המהפכה.

רוסו טוען טענה שהיא רציונאליסטית (מבוססת על תבונה והבנה אבל לא על ניסיון פוליטי), במרכזה כל חברה היא אמנה חברתית. הלגיטימיות שלה בנויה על הרצון הכללי שנמצא במרכזה. השאלה היא מאין הרעיון הזה בא? האם מניסיון היסטורי? לא, מכיוון שאין תפיסות לאורך זמן שהחברה היא אמנה חברתית. רוסו בעצם המציא את הרעיון.

בעבור אדמונד ברק, המהפכה הצרפתית הופכת להיות לאט ליותר קיצונית. מאז אותה מהפכה כל כמה חודשים הייתה מעין מהפכה זעירה של קבוצה רדיקאלית מזו הקודמת לה. בפרלמנט הצרפתי של הזמנים ההם, בימין היו המתונים ובשמאל היו הרדיקאלים, אלו שבמרכז נקראו ה“מרה” (= ביצה) – זו ההבחנה בין ימין לשמאל.

לאחר המהפכה הצרפתית, בכל דור אלו שהיו בראש של הקיצוניים נפלו קורבן לאלו שנהיו קיצוניים יותר. 1792/3 נקראת שנת “הטרור” מכיוון שאז יותר מבעבר היה רצח סיטונאי של מי שלא קיבל את קו המחשבה של הקיצוניים ביותר.

אדמונד ברק ישב באנגליה באותה תקופה, וכמה חודשים אחרי נפילת הבסטיליה הוא כותב את ספרו “הרהורים על המהפכה בצרפת”. הוא היה חבר פרלמנט (לא פילוסוף פוליטי), והיה ידוע כאדם מלומד. הוא יצא להגן על המסורת של מה שהיה לפני המהפכה הצרפתית. בספרו אדמונד ברק מנבא בצורה מדויקת מה יקרה בצרפת (לגבי הקבוצות שמפילות קבוצות פחות קיצוניות). הוא הבין דבר בתוך דבר.

מאוד קשה להציג את עמדותיו של ברק מכיוון שאין הוא הוגה דעות סיסטמי. הוא נרתע מחשיבה שמתנתקת מהעבר. הוא לא כתב ספרים רבים, הוא כתב לרוב חוברות, שהיו מיועדות לדבר על מצב פוליטי מציאותי. אפילו הספר הזה הוא מין דיאלוג עם מישהו (שאלה ותשובה).

הוא היה מעדיף שיתארו אותו כאדם עם ניסיון פוליטי רחב, עם רצון להבין מהם ההתפתחויות ההיסטוריות האמיתיות. לא הפילוסופיה, אלא העשייה המורכבת. ברק חוזר שוב על הטענה שהמציאות איננה מכונה, כלומר כל הדימוי הזה של חברה מכאנית זה טעות. הגוף האנושי לעומת הגוף המכאני עונה יותר לדימוי אורגאני. כלומר אי אפשר לעשות עם הגוף מה שעושים עם מכונה. הדימוי האורגאני הוא של קשרים יותר מהותיים של חלקים במדינה.

הוא תמיד חזר לעולם ולניסיון האמיתיים של החיים הפוליטיים. הוא תמיד דיבר על האריג הדק, המרוכבות של הבנת אופי האדם והחברה האנושית. ברק לא היה יכול לכתוב חיבור ארוך מבלי שיהיה מישהו לפניו. הוא אומר במקום אחד “אני חייב לראות את הדבר”.

ברק ראה את המהפכה הצרפתית כמין תרגיל אקדמאי של אקדמאים, שיש להם תיאוריות מסוימות שפועלות לשינויים חברתיים המבוססים על היפותזות ואין להם עומק היסטורי. לכן, הוא דחה לחלוטין את טענותיהם של וולטר ורוסו. עבור ברק אותם אופנות אינטלקטואליות מתגברות על החלק הקשה של ההיסטוריה, הן דוחקות הצידה את מה שההיסטוריה מראה.

אותם מהפכנים היו אנשים עם רעיונות “חצי אפויים”. אותם מהפכנים שבצרפת רצו לקחת מוסדות חברתיים בני אלפי שנים ובכוח תבונתם להוריד ולחסל אותם ולבנות חברה אחרת. הם רצו אם כן להרוס את הבניין של הציוויליזציה, כיוון שהם חשבו שהם יודעים יותר טוב. הם לא היו מודעים לעוצמה המרובה שיש במוסדות שהיו קיימים עשרות/מאות אלפי שנים.

לפילוסופים האלו היו חלקים קטנים של ידע פה ושם, אבל לאדם בודד אין את היכולת לתפוס את מהלך ההיסטוריה כולה. הם תמיד מעדו על מידע בסיסי שהיה להם, ובמקום לפנות להיסטוריה המורכבת והעשירה כ”כ, המסורת של בני אדם, הניסיון והתהייה של מאות שנים, הם בנו רעיונות מהופכים וניסו עם הרעיונות האלה, שאין להם שום עוגן, לשנות את המציאות בבת אחת.

הרעיונות האלה נשמעים מאוד שמרניים, נראים כאילו שברק אינו מעוניין בשום שינוי, מתנגד לכל מהפכה וכו’. אך זה לא נכון, ברק האמין בדמוקרטיה ובכל המסורת האנגלית האירופית שהציע ימי הביניים. הוא היה הוגה דעות מודרני ולא מסורתי! את המהפכה האמריקנית למול הצרפתית הוא ראה בעין יפה. כי ההבדל ביניהם הוא שהאמריקנית לא “המציאה את הגלגל”. הם ניסו לטעון שיש זכויות היסטוריות לאנגלי-אמריקאי, על בסיס “המגנה קרתא”, למלך אין זכות להטיל מיסים, הוא צריך להתייעץ קודם.

לעומת המהפכה הצרפתית, המהפכה האמריקנית הייתה מהפכה לאומית ולא חברתית. מהפכות חברתיות (שמעמד מסוים לוקח מקומו של מעמד אחר) לרוב נכשלות. במאה ה-20 למשל, לא נפל עולם דמוקרטי לשמאל אף פעם, כל הנפילות היו לכיוון הימין. אין מקרה שדמוקרטיה תקרוס והיא תלך לשמאל (הדבר היחיד של היינדה בצ’ילה – אך זה לא הצליח).

ברק אומר שביולוג שאף פעם לא החזיק סכין מנתחים, והוא הולך לנתח בן אדם על סמך תיאוריות ביולוגיות שלו ולא על שום דבר מהעבר, זו טעות! תיאוריות אינן רלוונטיות להבנת הפוליטיקה, תיאוריה פונה לכיוון אחר ופוליטיקה היא משהו מעשי. לכן שמדברים על שינוי של מציאות פוליטית מסוימת אז עלינו תמיד לחזור לעשייה, לאותו אריג מורכב של ההיסטוריה.

מוסדות חברתיים כמו משפחה, כנסייה, רכוש פרטי וכו’ אינן המצאות. אף אחד לא המציא אותן, הם נרקמו במאות השנים, במקומות שונים ובתקופות שונות. אם כן מוסדות כמו דת, מלוכה וכו’, חשוב להבין אותם כמשהו שההיסטוריה הוציאה ממנה לאורך זמן. אם מוסדות כאלה לא היו מוצלחים (שהחזיקו מעמד כי הם יעילים לאדם), הם לא היו נשארים.

לכן, כאשר מישהו הולך לעשות רפורמה אסור לו להיות פזיז. אומר ברק אם אתה רוצה למצוא חותם לנאותות של מוסד, אז יש לראותו כמעין הצטברות של חוכמה אנושית במשך מאות שנים. הרבה מאוד בני אדם בהרבה מאוד נסיבות ותקופות. מישהו שמתעלם מההצטברות הזו של ניסיון אנושי מורכב רבת שנים ורוצה להמציא משהו אחר, עושה משהו שלא יעשה! הוא פשוט מתעלם מהקול הרועם של ההיסטוריה. ככל שמוסד נשמר יותר כך חייבים לראות באותו מוסד מאגר של חוכמה אנושית. ההיסטוריה האנושית היא זיכרון דברים של ניסיון ותהייה.

דברים שאינם משרתים את בני האדם ייעלמו פשוט. לא צריך מהפכה כי ההיסטוריה תעשה בעצמה את זה. לכן מהפכה היא מין תרגיל מסוכן ומיותר שמביא אין סוף של כאב לאדם בלי תועלת. ההיסטוריה אינה יכולה לקבל את התפרצויות של רפורמות. אדרבה, ההיסטוריה עושה את דרכי המהפכה אבל בדרכה שלה (בצורה מבוקרת וזהירה).

בני אדם כיחידים יכולים להיות גאונים, אבל גם יכולים לעשות טעות קטסטרופאליות. מכיוון שהם מסתמכים רק על הניסיון האישי שלהם (יהיו גאונים ככל שיהיו). לעומת יחידים, שהם נוטים להגות לפעמים לא נכונה, “המין האנושי הוא באמת גאון”. האמין האנושי צובר חוכמה מדור לדור, לעומת פילוסופים שהם משקל נוצה, אין להם את החוכמה הזו הגדולה.

“טבע האדם הוא עדין מאוד ומורכב מאוד” – לכן הוא מגיע למסקנה שאין תשובות פשוטות. שפילוסופים מנסים לתת תשובות פשוטות זוהי טעות יסודית בהבנת ההתנהלות האנושית.

ברק אומר שפילוסופיה הוא יועץ רע לענייני שאלה מה עושים:

1. פילוסופים מדברים תמיד בלשון פשוטה, כאשר בהיסטוריה החיים החברתיים תמיד מורכבים.

2. פילוסופים מתבססים על אידיאלים היפותטיים. כאשר עשייה חברתית היא תמיד קונקרטית בנוכחות של היום ממש.

3. פילוסופים טוענים שהם מתבססים על רציונאליות (תשובות שהם מעל לזמן) כאשר חברה אנושית-פוליטית היא תמיד בקונטקסט מאוד צר. יש אי-התאמה בין הראיה הרחבה של הפילוסופיה. ברק קורא להם בזלזול “מטאפיזיקה חברתית”, והוא מחזיר אותנו לניסיון היומיומי.

4. פילוסופים מאמינים בטעות שהחברה האנושית הוא מין מוסכמה חברתית שנוצרת לפי רצון האדם. המוסכמות החברתיות הן יצירת כפיו של האדם החושב. אבל הטענה ההיסטורית היא שאין בחברה השתקפות של רצון אדם זה או אחר בדור זה או אחר. בני אדם מורדים נגד ההיסטוריה אבל ההיסטוריה בסופו של דבר “מכסה אותם עם העפר ההיסטורי וחוזרת לדרכה אחרי שהם נעלמים”.

ברק מעלה בפנינו עוד בעיה:

כאשר אנו מדברים בתוך מסורת פוליטית מסוימת, הרי יש תקדימים שיכולים לומר לנו מה לעשות. כאשר יש תקדימים ושהשיח והדיון הם בתוך מסגרת היסטורית מסוימת, אז השיח הופך להיות מאופק, מכובד וותרני לאחר. השיח נוטה להיות יותר נינוח. לעומת זאת, כאשר מישהו “ממציא את הגלגל” (כלומר מבסס את תפיסותיו לגבי עקרון פילוסופי חדש) אז מה העוגן שיחזיק אותו עם רעיונות אחרים? האם יש כאן אפשרות לקישור ותיווך? לא!

לכן הפילוסופים הם הגורמים העיקריים לאלימות וקונפליקטים פוליטיים. כל עוד נסתמך על ההיסטוריה אז הדיון יהיה נינוח יותר. ברגע שאתה זורק הארה היסטורית חד-פעמית אז אין מקום לדבר כזה. מה שנראה רציונאלי במקום אחד נראה לא רציונאל במקום אחר. אז איך אנו נבנה שיח היסטורי חברתי-תרבותי שהוא מאופק וענייני ולא משהו שהוא חייב להתפוצץ. במילים אחרות הגות פילוסופית פוליטית נוטה לפנאטיות, לכן הוא טוען שהמהפכה הצרפתית תתפתח שגל אחרי גל של קיצוניים יפנו עורף לקודמיהם. הסגנון הזה של פילוסופים תמיד מביא להתפרצויות מכיוון שאין הכרעה על בסיס משהו משותף, כמו שיש למשל בשפה ובהיסטוריה.

סיכום: צריך להביא את כל השינויים שאנו רוצים לעשות לפני ההיסטוריה, שהיא תקבע. הוא משתמש במילים משקל היסטורי של התפתחות איטית שגורם לאושר תרבותי מסוים. הוא מוסיף שאדם שמרגיש את אותו משקל של ההיסטוריה, שהוא חש את הקצב והמורכבות, התחושה הזו נקראת  prejudiceשל האדם שמבין את כובד ההיסטוריה.

ברק מגיע למין שיא בכתביו, הוא אומר: כשיש אבא חולה, אז מתנהגים באיפוק ובתבונה המרבית ולא מתפתים לדברים מטורפים. אנו צריכים להיות מאוד דומים שאנו מדברים על מדינה. אל לנו להתפתות לתשובות מהירות ופזיזות מידי.

הוא אומר שחברה היא באמת “חוזה אמנה”, אבל הוא מבחין בין עמדתו שחברה היא אמנה וחוזה לבין כל הפילוסופים שדיברו על “אמנה חברתית”. חברה היא אומנם חוזה אבל היא לא חוזה כמו חוזה על בית, מכיוון שחוזים אלו על דברים נחותים אפשר לבטלם מתי שרוצים. אין הדבר כך לגבי החוזה החברתי, מכיוון שהחוזה הזה הוא אורגאני, הוא לא דבר שאפשר לשנותו. החוזה הזה הוא מעין שיתוף פעולה בין בני אדם, ליצור עולם עם המשכיות ותבונה היסטורית.

הסגות לגבי דברי ברק:

  1. 1.     חברה המבוססת על עבדות – מה עם חברה שתקום יום אחד ותתמרד נגד העבדות. איך יכול להיות, הרי העבדות היא על הרצף ההיסטורי. האם ההיסטוריה תמיד צודקת? יש כאן דברים שההיסטוריה מקבל כמו עבדות, שאין הם תמיד רצויים. מי שטוען לכבוד האדם וחירותו, צריך לראות זאת לא כרציונאליזציה מנופחת, אלא כאופי האדם עצמו.
  2. 2.     מה יקרה לקהילה פוליטית שהיא חלוקה? (למשל על קו אתני) – איזה משקל היסטורי יהיה? הרי ההיסטוריה אינה מדברת לכל אחד. הניסיון של ברק לומר שיש איזה אמת מונוליתית שנמצאת בהיסטוריה, הרי זה לא נכון.
  3. 3.     מה עם חברה שמפלה על רקע גזע? החברה הזו היא חכמה והיא אומרת: הרי גזענות קיימת בכל מקום בהיסטוריה האנושית, אין כמעט חברה שהגזענות זרה לה. הגזענות בצורה כזו או אחרת היא היסטורית. האם אנו חייבים לקבל את הגזענות? ברור שלא! האם אנו כאן לדידו של ברק פסולים לעשייתנו?
  4. 4.     מה קורה בחברה מסוימת כאשר קבוצה אחת שלטת על כל החברה? יש לידה את כל כלי העקיפה, כפייה וזה קורה לאורך דורות רבים. מה יקרה אם אותה אליטה מצליחה גם להשתלט על החברה רעיונית-אידיאולוגית (שולטת בחינוך ובסוציאליזציה וכו’)? אין כאן יכולת לפרוץ מעבר לחברה, אז איך הרעיונות של ברק יכולים לטפל בבעיה הזו.
  5. 5.     מדינת ישראל חלוקה רעיונית בין יונים וניצים – היונים: שהוא מסתכל אחורה להיסטוריה היהודית, עם נרדף וסובל, הוא לא יכול לסבול מצב שבו בני אדם מתנהגים לפלסטינים כפי שהתנהגו אלינו. כלומר, צריך להיות אנושיים יותר ולא לחזור על החטאים שאנו סובלים מהם. הניצים: א”י הייתה תמיד לאורך שנים המושא של שאיפותינו, לחזור לארץ, לא להיות כבושים וכו’. מה שני הצדדים הללו עושים? ההיסטוריה הזו שברק כ”כ מרבה לדבר עליה, היא זרמים שונים מורכבים שאפשר ללמוד מאותה היסטוריה מה שרוצים. במה היונה והנץ חלוקים? הם חלוקים במה פירוש המסורת, מה פירוש ההיסטוריה היהודית.

זה אומר לנו שלתפיסה הברקיאנית יש כאן רדידות, שאנו מדברים על מוסדות שההיסטוריה מטפחת. מכיוון שההיסטוריה לא מדברת לכל אחד, לכן ראיה היסטורית היא בעייתית מאוד.

מה נאמר בקשר למסורות הפוליטיות האלו שהן כ”כ מרובות? אם זה נכון שיש קונטקסטים פוליטיים שונים, אז בלתי נמנע שיהיו קונפליקטים ביניהם. מה שנחשב כמידה טובה בצד אחד נחשב לרשעות בצד השני, מסורות פוליטיות הן מאוד מפוצלות ושונות. האם אנו נהיה מוכנים לטעון שמעבר למסורות הפוליטיות האלה אין משהו שמתעלה ועושה אותם אם לא למקשה אחת, אז לפחות לראיה יותר טרנסנדנטאלית.

האם יהיה ניתן לדבר על משהו רחב יותר? בימי הביניים שתי הגישות האלו: הפרטיקולריסטיות ואוניברסאליות היו קיימות. אך בימים ההם, אף אחד לא העלה בדעתו שיש התנגשות ביניהם. לתודעה של ימי הביניים לא הייתה היכולת לראות את הסתירה והניגוד שבין אמונה ותקדימים לבין ראיה אוניברסאלית, שלא מעוניינת במה שאתה עשית אלא בתפיסה כללית.

השמרנות של ימי הביניים התפצלה. בעידן של אידיאולוגיות לשמרנות יש פנים רבות. לא כמו בימי הביניים שכל המרכיבים היו ביחד, בתודעה שלא היו בה סדקים. שאנו נכנסים לעולם המודרני, למחלוקת האידיאולוגית בין מסורות, הדבר כבר נחלש. יש שמרנות פרטיקולריסטית ושמרנות אוניברסאלית. לברק הייתה שמרנות יותר פרטיקולארית.

אדמונד ברק על המהפכה הצרפתית

הסיכום להלן הינו חלק מסיכום הקורס “אידיאולוגיות מודרניות” מתוך מאגר הסיכומים במדעי המדינה

אדמונד ברק היה אירי פרוטסטנטי, חבר בפרלמנט האנגלי, אולי השמרן הרהוט ביותר שקם עד ימנו. התופעה החזקה ביותר בתקופתו היא המהפכה הצרפתית. הוא יושב באנגליה שמולו בצרפת מתבצעת המהפכה. הוא מסתכל על המהפכה בדחייה ובגועל כאילו ששם קורה משהו למען האנושות.

קשה מאוד לנסות להביע את עמדותיו של אדמונד ברק כאילו שהייתה לו פילוסופיה פוליטית. הוא היה איש מעשה, הוא ראה עצמו לא כפילוסוף, אלא דווקא כאיש שעוסק בענייני ציבור ומזה הוא למד חוכמה, זהירות ופיקחות. אז בימיו בצרפת הכול הולך וקורס. הוא אם כן, האויב הגדול של הגוזמא של תנועת ההשכלה הצרפתית, הוא מנסה להחזיר אותנו לעולם של מנהגים ורציפות עם העבר.

במסגרת עליית המודרניזם וולטר ביטל את העבר כזיכרון דברים של טיפשות. רוסו לא ביסס את מדינתו על מה שהיה בעבר אלא על רצון כללי, על רעיון שהוא גילה בעצמו, שמסביר לנו מהי האמת של החברה האנושית. שניהם מפנים עורף לעולם העתיק.

ברק בניגוד אליהם, מדבר על חזרה לזהירות ופיקחות. הוא אומר שצריך לשכוח מהשקפות פילוסופיות. החברה האנושית היא מורכבת מידי, ייחודית מידי, עיקשת מידי בכדי שרעיונות מסוימים יוכלו לפתור את בעיותיה ואפילו להבין אותה.

כמעט כל מה שהוא כתב מדבר על מצבים שקרו בעבר. הוא לא אהב אבסטרקציות, הוא לא אהב היפותזות פילוסופיות. אדם לא צריך להסתכל על עולם פילוסופי אלא צריך להסתכל על העבר, צריך ללמוד מהניסיון ההיסטורי. אסור לנו לעשות מעשים פזיזים ומהירים.

אדמונד ברק כתב ספר בשם “ההרהורים על המהפכה הצרפתית”, שבו טוען שהמרקם של העולם החברתי הוא מורכב מידי בכדי להיכנס לתיאוריה מסוימת. יש לפנות להבנה ההיסטורית של כל חברה וחברה. למשל, לשון לא מתפתחת בקפיצות גדולות, רוב ההיסטוריה של שפות היא בעלת שינויים איטיים. ברק טוען שאדם שחש ולומד את ההיסטוריה, מבין מתוך ההיסטוריה עצמה מה טוב ומה רע.

הוא בעצמו מסתכל על מה שקורה בצרפת והוא טוען שיש כאן מעשים שלא יעשו. המהפכה הצרפתית היא תרגיל אקדמי-פילוסופי עקוב מדם. הרי עבורו, המהפכה קרתה עבור פילוסופים כמו וולטר ורוסו שבשבילם מתחילה ההיסטוריה מחדש, מבלי להסתכל על ההיסטוריה. ברק טוען שאותם בני אדם הורסים מבנה היסטורי של אלפי שנים, של מאמצים אנושיים עילאיים.

מוסד שאינו מתאים לבני אדם פשוט ילד לאיבוד במשך הדורות. העובדה שמוסדות מסוימים מתקיימים מאז התחלת האנושות אומר עליהם משהו. ככל שהם מתקיימים יותר זמן אז ברור שהרעיון של המוסד הזה הוא שיש בו שורשים עמוקים בתוך צרכיו של בני אדם. עצם המושג של מוסד נשאר על קנו במשך מאות שנים, זהו כבר טיעון שאותו מוסד הוא רצוי. מה עושים הפילוסופים הצרפתים? מנסים להרוס קליל את המבנים שההיסטוריה מצדיקה ולבנות חברה חדשה יש מאין, לפי טענות פילוסופיות שאין להן ביסוס במציאות.

ברק טוען שיש הבדל בסיסי בין 2 המהפכות (אמריקנית וצרפתית): המהפכה הצרפתית הייתה מבוססת על רעיונות חדשים של חירות, רצון כללי, דמוקרטיה וכו’. המהפכה האמריקנית לעומת זאת, התבססה על ניצול האמריקנים. בכל המסורת האנגלית המפוארת מאז המגנה קרתא, מיסוי פירושו שאתה חייב לבוא מתוך לגיטימיות פוליטית. המגנה קרתא טענה שהאריסטוקרטים צריכים לחתום על מיסוי חדש של המלך.

האמריקאים אינם באים להרוס את הכול, מתוך איזה רעיון פילוסופי. אדרבה, המהפכה הזאת לעומת הצרפתית, הייתה מהפכה לאומית בעוד שהמהפכה הצרפתית היא חברתית. ההיסטוריה מראה שמהפכות לאומיות מצליחות ומהפכות חברתיות לרוב אינן מצליחות. המהפכה האמריקנית לא נעוצה בפילוסופיה.

סיכום: עבור ברק כאשר אדם בא לשנות מוסדות בחברה, הצני לכת עם ההיסטוריה, אל תחשוב שאתה חכם יותר מן הניסיון של כל הדורות. ברק ממשיך ואומר, בני אדם כיחידים יכולים לחשוב על רעיונות מטורפים, הם יכולים להאמין בתפיסות שהן טיפשיות. אבל המין האנושי שעובר ניסיון רב מאוד וחוויות רבות במשך דורות רבים הוא גאון. לכן, לאן לפנות כאשר אתה מדבר על מה שצריך לעשות ברגע הזה למול בעיה זו? אל תחשוב בצורה רדודה ורציונאלית, תחשוב תמיד בתוך הזרם ההיסטורי. אתה צריך לחפור עמוק בתוך התודעות ההיסטוריות שנוצרות במשך דורות ומשם תוציא את התשובה. כלומר, פילוסופיה היא בסדר לדברים מסוימים, אבל כדי לענות על שאלות פרקטיות אתה צריך לחזור אחורה להיסטוריה.

דוגמא: כאשר ילדים רואים את אביהם חולה הם יכולים לטעון טענות מסוימות שאם רק הם יעשו משהו אז האבא יתרפא. אך לעומת זאת, מי שפונה לאופן שבו בני אדם הגיבו למצב כזה בכל הדורות, אז התגובה שלך תהיה יותר חכמה. לפי אדמונד ברק פילוסוף אין הבנה עמוקה של המרקם העדין ביותר של ההיסטוריה.

ראה גם: דעות פילוסופים על המהפכה הצרפתית

אידיאולוגיות לאומיות: שמרנות ומסורתיות

הסיכום להלן הינו חלק מסיכום הקורס “אידיאולוגיות מודרניות” מתוך מאגר הסיכומים במדעי המדינה

ראשית צריך להבין שהמודרנה לא התפרצה ברגע אחד. למרות שהמהפכה הצרפתית מהווה את קו השבר של עליית המודרניזם, לפניה היו “רעידות אדמה” קטנות יחסית: כמו הרנסנס שהחזיר את העולם הקלאסי של יוון ורומא. אחרי זה גם הרפורמציה של לותר ותנועת ההשכלה הצרפתית שהתרחקה בצורה מודעת מהעולם של ימי הביניים.

וולטר – פעל ברקע למהפכה הצרפתית ונחשב לאחד מאבות המודרניזם האירופאי. הוא היה שנון ביותר, הוא השתמש בשנינות שלו כדי לטעון טענות כנגד הכנסייה והאמונות הטפלות. הוא טען שההיסטוריה היא פורנוגרפיה, מכיוון שההיסטוריה היא זיכרון דברים של טיפשות, בורות, אמונות טפלות ואלימות. כלומר, זה סיפור ארוך של האדם שהוא אינו בעלים לעצמו, הוא נשלט ומקבל רעיונות בעיקר מהכנסייה. האדם של ימי הביניים עבור וולטר הוא האויב הגדול של ההבנה אנושית אמיתית.

וולטר רוצה “למחוק את ההשפלה”, של חוסר ידיעות ובורות. הוא רוצה שהאדם בעולם המודרני יחזיר את הכוח לעצב בעצמו את עתידו. למה הכנסייה האדירה את האמונות הטפלות האלו? תשובתו של וולטר היא, שזה היה כדי להשאיר את האדם במצב נחיתות מול המנהיגים שרצו בעולם כנוע. עמנואל קאנט כתב “העז לדעת” כלומר תהיה מספיק חזק כדי להיות נועז, אמיתי. וולטר וקאנט מפחדים מאלה שיש להם ידיעה מועטה ובכך הם מבטאים את אחת מתפיסות היסוד של המודרניזם.

ההשכלה הצרפתית מבטלת את עולם האמונות הטפלות והיא פותחת את הדלת לעולם נועז חדש של מודרניזם. המהפכה הצרפתית לוקחת תפיסות של וולטר ורוסו ומלבישה עליהם פרקטיקה פוליטית.

רוסו – האמין שהאוטוקרטיה של המלכים, שמשאירים את האדם בחושך כדי לנהל את האדם בצורה יותר יעילה, רוסו אמר שזה פסול. הרצון הכללי הוא אשר נותן למדינה את הלגיטימיות שלה. לא מלכים, לא תקדים ולא אמת אוניברסאלית אלא הרצון של בני אדם. אם כן המודרניזם בא לאט דרך המהפכה הצרפתית אל תוך המאה ה-19.

ניטשה – ניטשה ניסה להסביר שהמוסר האלוהי הישן כבר אינו רלוונטי והאדם המודרני חייב לבנות מוסר על בסיס אחר ולא על בסיס קיומו של האל (האל רוצה כך וכך). צריך להיות מוסר שבנוי על האדם, הוא לא יכול להישאר על זרי הדפנה של האלוהים של ימי הביניים וצריך להתקדם לתפיסה אוטונומית יותר – מודרניזם.

אידיאולוגיות לאומיות: שמרנות ומסורתיות

הסיכום להלן הינו חלק מסיכום הקורס “אידיאולוגיות מודרניות” מתוך מאגר הסיכומים במדעי המדינה

שמרנות:

בעולם המערבי המודרני, להיות שמרן הוא פחות או יותר להאמין בהמשכיות היסטורית, לא לקבל שינויים מהירים מידי, להיות נאמן לשיטה קפיטליסטית או אינדיבידואליסטית וכו’. אבל בוא ניקח את השימוש במילה הזו בהקשרים אחרים ונראה כמה זה חמקמק.

מה זה להיות שמרן היום ברוסיה? מי שרוצה לחזור לעולם הסובייטי. מי שעבורו העולם הסובייטי של שוויון והנהגה אחת הוא השמרן. מי הרדיקלי בבריה”מ? אלו שרוצים קפיטליזם דמוקרטי. כבר רואים שהמושג מתהפך.

מה קורה באסלאם? אלו שהם פונדמנטליסטים רוצים לחזור לקודים של צניעות של פעם. עליונות האימאמים, מרכזיות של השריעה. אבל איך קוראים לאותם מוסלמים פונדמנטליסטים? הם לא שמרנים אלא הם בעצם הרדיקלים. בעולם הקתולים זה בדיוק ההיפך, אלו שמדברים על צניעות וכו’, אלו הם אשר נקראים השמרנים.

ההקשר הוא בין העולם המערבי העובר מן ימי-הביניים לעולם המודרני. בגבול בין שני העולמות של היום ושל ימי-הביניים, (הגשר ביניהם) השמרנות מוצאת את מקומה. כדי להבין זאת יותר נשאלת שאלה: מה ההבדל בין שמרנות לבין מסורתיות?

על פניה המסורתיות נשמעת שמרנית (כבול לעבר, לא אוהב שינויים וכו’). עולם מסורתי הוא עולם ללא אלטרנטיבות, הוא נמצא בתוך עולם סגור, ואינו מוכן להתדיין באלטרנטיבות. אדרבה, עבור חרדי להתווכח על אבולוציה למשל, זה משפיל.

מה קורה כאשר המסורתיות מותקפת ע”י המודרניות?

א.המסורתיות בונה חומה עוד יותר גבוהה, כלומר מקצינה.

ב. המסורתיות פשוט נעלמת.

ג.  המסורתיות תילחם נגד המודרניות. למשל, בארה”ב יש את המחלוקת הקשה בין מאמיני האבולוציה, שלא צריכים את התערבותו של האלוהים, לבין אלה שנקראים “הבריאה”, כלומר שאבולוציה צודקת בהרבה מהדברים אבל הכול התחיל עם “בורא”.

איזה סוג מחשבה זו? היא מסורתית? היא לא מסורתית כי היא נכנסה למחלוקת, היא איננה אומרת “לך לעזאזל”. אלא היא אומרת אני אסביר לך למה אתה טועה ואני צודק.

אם כן ההבדל הוא שהשמרנות כבר נחשפה, היא מנסה להצדיק רעיונות מסורתיים בצורה לא מסורתית. היא איננה אומרת ככה עשו בבית וככה זה נכון (כמו המסורתיות) אלא, אני מבין את הבעיה המודרנית, אני מרגיש בעצמי את הצורך לבחור ואני בוחר בהצדקת המסורת. אבל אני בוחר אותה מתוך עמדה שהיא כבר מודרנית, שכבר מכירה בבעיה של אמונה בעולם המודרני.

שמרן אם כן, כמו אדמונד ברק, שישב בפרלמנט באנגליה ורואה מה שקורה בצרפת, יכול היה לומר שהם טיפשים. אך הוא מנסה להציג את החוכמה במסורתיות למול ההגות הצרפתית. הוא נלחם עם רוסו וולטר, הוא מסנה להסביר למה הם לא מבינים ולמה מה שהם אומרים זה מסוכן. אבל הוא כבר בתוך המסגרת האידיאולוגית. המסורתי הוא איננו בתוך המסגרת האידיאולוגית מכיוון שאין כאן שוק הומה רעיונות. השמרן הוא אידיאולוגיה בין האידיאולוגיות.

 

אנחנו צריכים להבין מהו הקונטקסט שבו אנו משתמשים, שאנו מדברים על אידיאולוגיה. אנו מדברים על אותם שינויים שקרו באירופה מאז ימי הביניים. אם יש קו שבר בין המודרנה והקדם-מודרני זה המהפכה הצרפתית.

הרבה ראו שיש קירבה רעיונית בין שמרנות לבין מסורתיות. בעצם בראיה ראשונה הן נשמעות ממש מילים נרדפות, אבל לא כך הדבר. מכיוון שהמסורתיות היא תפיסה שקיימת בתוך עולם סגור, היא אינה מעוניינת להתחרות באותו שוק הומה. היא מעוניינת לבנות חומה מסביבה, אין עוד אלטרנטיבות, יש רק דרך משחק אחת. המסורתיים אינם מעוניינים להצדיק את עצמם כלפי העולם החיצון אלא רק כלפי פנים.

קווי הדמיון בין שמרנות ומסורתיות: שניהם מסתכלים אחורה, שניהם חוששים מן ההאצה של שינויים במאות האחרונות, הן מתנגדות לאותם סגנונות של חשיבה, שהיום הם במרכז הדברים. הם מעוניינים בהשרשת התפיסה של היום ומה שקרה בעבר.

המעניין הוא שהמסורתיים רואים בשיח נגד העולם המודרני כמעט משהו משפיל. למשל, לא יהיה חרדי שיתווכח בצורה מדעית למול תורת האבולוציה, מכיוון שעבורו התורה הזו פסולה, שאינה רלוונטית לשיח שלהן. יותר מכך אפילו אסור להיכנס לעולם ההוא.

אם כן השמרנים והמסורתיים נבדלים בסוג השיח שהם מנהלים. המסורתיים מנהלים שיח במרחב סגור בעוד שהשמרנות יודעת את כל האתגרים שעומדים בפני העולם הדתי, והם משיבים מלחמה שם. השיח של השמרניים שונה משל המסורתיים מכיוון שהשמרנים משתמשים במילים, מושגים ושפה מודרנית כדי להתווכח עם אותם רעיונות מודרניים.

מה קורה כאשר יש אתגר מודרני מאוד חזק המנסה לחדור לעולם המסורתי? איך המסורתיים יגיבו? יש 3 דרכים שונות שהם יכולים להגיב בהם:

  1. לנטוש את המסורת לגמרי – אם מסתכלים על גרמניה, חלק גדול של יהדות גרמניה עברו התבוללות טוטאלית ועזבו את המסורת.
  2. לבנות חומות ולא לתת למודרנה להיכנס – זו האופציה של החרדים למשל, או כל מיני קבוצות בעולם ששומרות על מסורת בצורה טוטאלית, זו בעצם התנגדות טוטאלית. למשל, אורתו-דוקסיה (=הדעה הנכונה), המילה הזו צצה במאה ה-19 שראו את ההתקפה החזקה של הרפורמים, זהו מן ניסיון לא לתת למודרנה לחדור.
  3. להחזיר מלחמה – כלומר, להיכנס לעובי הקורה, להתחיל לדבר בלשון המודרנה כדי להצדיק רעיונות מסורתיים. ללמוד את העולם המודרני והשיח שלו, ולהשתמש באותו שיח כדי להתגבר על האתגר של המודרנה. הם יצטרכו ללמוד דברים שאביהם לא ידעו.
  • ·       השמרנות נמצאת בתוך השיח האידיאולוגי המודרני בעוד שהמסורתיות היא קדם-מודרנית.

 

הדעות שהיו שולטות לפני המודרנה:

התפיסה של ימי הביניים הייתה מורכבת מהרבה מאוד אלמנטים, תכונות שונות בתוך עולם אחד. בעולם ימי הביניים האמונה הזאת הייתה אורגנית. כלומר, שהרבה מאוד דעות שונות חיו בכפיפה אחת. ההבדל בין התכונות השונות לא היה מובן. השמרנות המודרנית לוקחת כל אחד מהזרמים או האלמנטים של ימי הביניים והיא רצה עם התכונה הזאת. שמרנות היא אם כן, “משפחה של דעות”, לא דעה אחת ומונוליתית, שכל אחד מהן נתפסת באלמנט מסוים של השקפת העולם הרחבה של ימי הביניים.

תכונות השמרנות בימי הביניים:

1. מנהג ותקדים – הייתה אמונה שתקדים ומנהגים הם קובעים איך לחיות את חיינו. איך נדע אם הדבר צודק/לא צודק או רצוי/לא רצוי? נלך אחורה ונראה מה התקדים, איך עשו בבית אבא וכו’. למשל, אם הסתכלו על המלוכה, האריסטוקרטיה והכנסייה אז טענו שמה שהיה בעבר צריך להיות בהווה, מנהג ותקדים קובעים.    

2. אמת אוניברסאלית – האם ישנן אמיתות שונות? עבור אדם בימי הביניים יש אמת אחת, היא אמת אוניברסאלית ואובייקטיבית, לא תלוית זמן ומקום. הגישה של ימינו אומרת שכל חברה מעצבת את עצמה לפי תפיסות מקומיות.

3. האדם במהותו הוא יצור מוגבל ויצרי – רע מנעוריו, פגמים יצריים הם אשר מובילים אותו. לכן אין מנוס מחברה שיש בה אלימות, קונפליקטים וחוסר הרמוניה. הטענה נובעת מהאמונה של ימי הביניים שהאדם נולד בחטא.

אם האדם נולד בחטא אז מה נאמר על ישו (שהוא בן האלוהים)? הוא לא נולד מאבא ואמא ולכן הוא לא פגום. איפה מתבטא החטא הקדמון? הטענה האולטימטיבית היא ביחסי מין. יחסי מין מעבירים מדור לדור את אותו חטא קדמון. הנצרות טוענת שגם אימו של ישו (מרים) נולדה ללא חטא. זה מלמד כמה המושג הזה של רוע האדם והחטא הקדמון הוא מרכזי לנצרות.

4. בני האדם חיים בצדק בעולם של היררכיות – יש כאלו שהם שייכים למימד העליון של האנושות וזה יורד עד לאנושות הפשוטה הגסה ביותר. המלך שולט בחסד עליון, כי הוא בצדק עליון. ההיררכיה היא מוצדקת, יש אנשים שמקומם למעלה ויש אנשים שמקומם למטה.

ברגע שמודרנה מגיעה, יש פיצול של ארבעת התכונות האלו, יש סוג שמרנות אחרת שהיא אנטי-יחסית. כלומר, שהיא מאמינה באמת אחת אוניברסאלית. ויש גם שמרנות שמאמינה שהיררכיה בבני אדם היא טבעית ונעוצה בקיום עצמו.

אם נסתכל היום על אותן תכונות ניתן לראות שהן אינן עולות בקנה אחד. למשל ניקח את הטענה של מנהגים ותקדים, הרי מנהגים ותקדימים שונים במקומות שונים. כלומר, יש כאן פתיחה לרלטיביזם מסוים. לעומת זאת, יש טענה לאמת אחת אוניברסאלית שאינה ניתנת לפיצול. מנהג שונה ממקום למקום ואילו האמת האוניברסאלית מתכחשת לטענה הזאת.

כל אחת מהתכונות האלה מתפתחת בצורה פחות או יותר עצמאית. יש קירבה משפחתית בין התכונות האלו. בתוצאה שלהן יהיו הרבה סימני היכר מיוחדים, אבל לכל אחת מהתכונות יש תנועות שמרניות משל עצמן.                

הגדרה של אידיאולוגיה

הסיכום להלן הינו חלק מסיכום הקורס “אידיאולוגיות מודרניות” מתוך מאגר הסיכומים במדעי המדינה

ניתן להגדיר אידיאולוגיה בצורה מאוד דלה – כרעיונות או השקפות עולם שחותרים לקבל את העוצמה לידיהם. אך למה הגדרה של אידיאולוגיה היא כ”כ חמקמקה? למה המון חוקרים מתלבטים איך להגדיר את המושג הזה?

ההגדרה המעניינת והמהותית של אידיאולוגיה היא כבר חלק מהמאבק האידיאולוגי. ההגדרה של אידיאולוגיה היא אינה עניין טכני. לדבר על מה זה אידיאולוגיה כבר מכניס אותנו עמוק אל תוך השיח האידיאולוגי. לדבר על אידיאולוגיה הוא להגדיר את עצמך כשייך למרכז/שמאל/ימין. אנו לא מדברים על הגדרה במובן המילוני של המילה, אלא על משהו יותר עמוק.

הסיבה שקשה להגדיר אידיאולוגיה היא שאידיאולוגיה היא “מילת קללה”. כל אחד יאמר “לך יש אידיאולוגיה! לי יש תפיסה צרופה ומבוססת וכו’”. מה פוסל את האידיאולוגיה? למה היא “מילת קללה”? למה כולם אומרים: “אתם כולכם אידיאולוגיות ואנחנו לא”?

יש 3 גיוונים שונים של למה אידיאולוגיה היא “מילת קללה”?

  1. האידיאולוגיה גבוהה מידי – שמישהו אומר על אדם אחר הוא אידיאולוג במובן השלילי של המילה אז למה הוא מתכוון? שהוא תלוש מהמציאות. הוא מדבר בצורה ספקולטיבית על העולם, כאשר הוא לא מבין את המציאות היומיומית הקשה שצריך להתגבר עליה.
  2. האידיאולוגיה נמוכה מידי – אידיאולוג הוא נוקשה בדעותיו, פנאטי, רדוד במחשבתו והוא מסוכן. כיוון שאדם שמאמין יותר מידי הוא שונא יותר מידי.
  3. עבור רדיקלים מרקסיסטים אידיאולוגיה היא “תודעה כוזבת” – רעיונות אידיאולוגיים המתחפשים להיות רעיונות אובייקטיבים, הם של המעמד השולט. אידיאולוגיה שלטת היא של המעמד השולט. בהגדרה המרקסיסטית אידיאולוגיה היא בעצם אינטרסים שמתחפשים להשקפת עולם.

 

יש אם כן 3 פנים לאותה פסילות של האידיאולוגיה:

1. המרקסיסטים – אידיאולוגיה היא חשיבה פתולוגית, חשיבה בורגנית שמתחפשת לחשיבה אוניברסאלית. הבורגנים רוצים תמיד להצדיק את המערכת החברתית הפוליטית של החברה הליברלית הקפיטליסטית. אין להם את הביקורתיות העצמית להבין שרעיונותיהם אינם משרתים את האינטרסים של כולם. ראה למשל: “האידיאולוגיה הגרמנית” של קרל מרקס או או מנגנוני המדינה האידיאולוגיים של לואי אלתוסר.

2. השמרנים – עבורם אידיאולוגיה היא רציונאליזם שפשוט משתגע. תפיסות רציונאליסטיות שכ”כ מנותקות מהזרם ההיסטורי, שהם רוצים לבנות את כל העולם מחדש על בסיס של רעיון חדש שלא היה אף פעם. יש לדידם של השמרנים ניסיון לעקוף את המרקם העדין והמורכב של החיים הפוליטיים-היסטוריים יומיומיים ולטעון שרעיון חדש הוא הקובע. רעיון כזה הוא מסוכן מכיוון שהוא יכול להביא לאי-יציבות, זהו ניסיון לפרוץ את מעגל ההיסטוריה.

השמרן רואה באידיאולוגיה אדם שתלוש, בכך שיש לו רעיונות רציונאליים מידי, הוא לא צריך להצדיק את הרעיון הזה באף צורה שהיא מציאותית, היא צפה מעל המציאות הקובעת והמחייבת. לכן עבור השמרנים האידיאולוגיות נוטות להיות תמימות/רציונאליות מידי, ניסיונות לפרוץ את הגדר אחת ולתמיד. מה השמרנים יאמרו על מישהו כמו מרקס, שרצה לשחרר את בני-האדם מהניכור ומכל הבעיות הפנימיות שלנו. השמרן רואה ברדיקליות ניסיונות לעקוף את ההיסטוריה.

3. הליברלים – עבורם החץ תמיד מכוון לשמאל הקיצוני שהוא האויב הגדול של הליברליזם בימינו. הטענה כאן היא שהרעיונות הרדיקליים מביאים לחשיבה לא סובלנית. היות והרדיקל מחפש את “המשיח הפוליטי” מכיוון שהוא מאמין שיש מנהיג או רעיון-על שקובע לכולם תמיד, ברור שהתפיסות הלא-ליברליות הן מסוכנות.

לעומתן החשיבה הליברלית היא אינה אידיאולוגיה בכלל אלא זה מה שהמציאות מחייבת. הליברליזם רואה באידיאולוגיה הגות שמשטיחה את הרעיונות לגובה של ההמונים. רעיונות נוקשים, פנאטיים ומאוד מסוכנים.

אלו הבעיות להגדרת האידיאולוגיה, שכל אחד מאלה נותן לאידיאולוגיה הגדרה שונה. זו בעצם סיבה ראשונה למה האידיאולוגיה כל כך חמקמקה.

סיבה נוספת היא:

מה היה קורה לו הייתה בשפתינו רק מילה אחת לתאר פעילות מוחית? מן החשיבה של הפילוסוף, עד לאמונות החלקיות של ההמונים ועד למשל מה שהמוח שלי צריך כדי להצליח לקשור את שרוכי הנעלים. היה נוצר בלבול ענקי, מכיוון שלא ניתן במילה אחת להסביר כל כך הרבה רמות.

אידיאולוגיה היא מושג מטרייתי. כלומר הוא מטרייה שמתחתיה יש הרבה מאוד סוגי חשיבה, שהם שונים לפעמים בתכלית זו מזו. אידיאולוגיה יכולה להיות מחד, תפיסות חשיבה פילוסופית של הובס, מרקס וכו’. מנגד, רעיונות של אדם פשוט. האידיאולוגיה תקפה לגבי שניהם.

רמות וסוגים שנמצאים בתוך “המטריה” של הגדרת המושג אידיאולוגיה:

  1. מה קורה כאשר נואם קם בכיכר העיר בצורה מתלהמת ומנסה לחשמל את הקהל שיבוא איתו לאמונות שבהם הוא מאמין?
  2. סוציאליזציה (חברות) היא בין היתר ללמד ילד אידיאולוגיה מסוימת.
  3. אידיאולוגיה כחינוך.

יש כ”כ הרבה רמות של אידיאולוגיה שמילה אחת כמו אידיאולוגיה ידה קצרה מלהושיע! לאידיאולוגיה אין יכולת בהגדרה פשוטה לכלול את כל הרמות, לכן הגדרה ספציפית בעייתית.

מה קורה לאידיאולוגיה שהיא תורה פילוסופית כאשר היא חייבת להיות חוכמה מעשית/פרקטית של המנהיג? היא חייבת להשתנות, זה נקרא קוד-תפעולי, זוהי הסתגלות של רעיונות מסוימים למצב נתון. משל, תיקון חוק האזרחות (כי זה לא כתוב בציונות של הרצל). הדבר הזה בא לא מאידיאולוגיה טהורה, אלא זהו קוד-תפעולי, כתוצאה מהסתגלות.

כל רמה של אידיאולוגיה יש לה את הדוברת שלה. למשל, הפילוסוף מדבר על הפילוסופיה. חלק מהדברים באים תמיד בכתב וחלק בע”פ. פילוסופיה כמעט תמיד המקור שלה הוא בכתב. יש כאן הרבה מאוד רמות, יש משחק מורכב תמיד בין האידיאולוגיות.

נחזור לשאלה הראשונה: למה הגדרה של האידיאולוגיה היא כ”כ קשה וחמקמקה? למשל, רופא שנכנס לביה”ח ומבקש לדעת מה החום הממוצע של כל החולים שם. אומנם יש כאן מספר אבל אין לו משמעות.

הנמשל הוא: לדבר על אידיאולוגיה כמשהו פשוט אינו נותן לנו מספיק, אין כאן “בשר”.

מה ההבדל בהגדרה בין אידיאולוגיה לבין מחשבה מדינית?

  1. מחשבה מדינית לרוב נשארת ברמה התיאורטית והיא אינה מודדת את הצלחתה בכך שהיא כובשת את העוצמה. אפלטון אמר שהוא יודע שרעיונות אלה אולי אף פעם לא יתבצעו או יתממשו, אך בכל זאת הוא מציג את זה לפניהם.
  2. הגות מדינית היא שיח בין הדורות. שמישהו מתחיל לכתוב היום הוא יודע שאפלטון מהדהד במוחו. הוא יודע שקולו הוא קול אחד והוא יודע שיהיו כאלו לאחר מכן שיאמרו זה לא נכון. ההוגה המדיני יודע שהגותו קיימת בתוך עולם שאף פעם הדיון לא נסגר, אין רגע סופי. הדיון ממשיך בין הדורות. אידיאולוג לעומת זאת (למשל כמו מרקס) מדבר על סוף השיח! אין לא את המשחק שיש להגות מחשבתית עמוקה. אידיאולוגיה רוצה תמיד לסגור את הדיון.

    

אידיאולוגיות מודרניות: לגיטימיות וסמכות

הסיכום להלן הינו חלק מסיכום הקורס “אידיאולוגיות מודרניות” מתוך מאגר הסיכומים במדעי המדינה

מה הופך משטר ללגיטימי? העובדה שהאנשים רוב הזמן מקבלים את העוצמה של המדינה כלגיטימית. אידיאולוגיה כאן היא חולייה הכרחית בכימיה הזו שמחליפה או ממירה עוצמה גולמית/כפייה/שיעבוד ללגיטימיות.

לגיטימיות – היינו סמכות מקובלת/מובנת/מוכרת שנוצרת ע”י הכניסה של אידיאולוגיה מקובלת, הדרך מעוצמה גולמית לסמכות מקובלת עוברת דרך האידיאולוגיה. האידיאולוגיה מצדיקה, גורמת ללגיטימיות של המשטר והיא חוסכת למדינה את ההוצאה האדירה (המחיר הכבד) של לשמור על כולם תמיד. אידיאולוגיה היא הכרחית בעולם המודרני כדי להפוך מדינה ללגיטימית. למשל, ללא הציונות קשה מאוד לראות את מדינת ישראל ממשיכה את דרכה.

אידיאולוגיה חשובה בתאריך של יצירת סמכות מקובלת/פופולארית וקונצנזואלית. היא עוזרת להוריד את המחיר שמדינה צריכה לשלם בשיטור ובהוצאות של משאבים כדי לשמר את המצב שבני אדם ישמרו את החוק.

אידיאולוגיה משנה עוצמה לסמכות! ברגע שאידיאולוגיה כשיטה ספקולטיבית ערכית, הופכת להיות אידיאולוגיה דומיננטית בחברה נתונה אזי מה קורה לאידיאולוגיה? היא חייבת לעבור שינוי מתפיסה שהיא כל כולה מעין פילוסופית והיא חייבת להיות עכשיו מן קוד-אופרטיבי שיאמר למנהיגים מה לעשות.

למנהיגים יש אחריות שאין לפילוסוף. המנהיגים צריכים לקחת את ההשראה האידיאולוגית, שהם משוכנעים שהיא נכונה, ולהמיר אותה לדרך חיים, תוכניות, מדיניות, וזה תמיד גורם להתמתנות של אידיאולוגיה. אין אידיאולוגיה שמתחילה בצורה טהורה ונשארת טהורה ברגע שהיא נכנסה לשלטון, היא חייבת לעבור כל מיני הסתגלויות.

התחלנו עם המהפכה המודרנית, דהיינו איבוד העוגן של אמת אחת שהיא אבסולוטית ונצחית כפי שהאמינו בימי-הביניים. התקופה המודרנית פתחה אפשרויות של אמונה שלא היו לפני כן. היום יש מאות דתות/תרבויות/שפות שאנו מכירים אותם. הבחירה עומדת בפני האדם כיום, והבעיה היא שיש יותר מידי סטנדרטים, כי קשה לבחור ביניהם.

מה עושה אידיאולוגיה דומיננטית (שעברה הפנמה אצל האזרחים) לאתגר המודרניסטי של בחירה? באידיאולוגיה דומיננטית אנו כבר לא נמצאים באותו שוק הומה בחירות. היא מצמצמת לנו את האפשרויות. יש לנו אידיאולוגיה דומיננטית שאנו סופגים דרך עורנו, היא גורמת לכך שהבחירה הזו “הולכת לישון”. ברגע שהאידיאולוגיה הופכת להיות דומיננטית היא פותרת את בעיית המודרניות הרלטיביסטית שאין לה עוגן, שיש יותר מידי בחירות.

סיכום: אידיאולוגיות מודרניות קיימות בתוך שוק הומה של רעיונות לוחמניים ומתחרים, השקפות עולם שכל אחד מהם מנסה להשתלט על המדינה, כלומר חותרים לעוצמה. היות וכל מדינה חייבת להיות מבוססת על ערך מסוים, כמו הומניזם, או גבורה בצבא, או מדע, או מין, או גיל וכו’, כל מדינה חייבת להצדיק את הבחירה שלה, מכיוון שאם למשל אני בוחר במגזר קבוע והגברים הם השולטים אז הנשים לא יהיו שמחות.

אני צריך שהאידיאולוגיה לא תהיה מקובלת על חלק מהחברה. למשל אידיאולוגיה קפיטליסטית שלא מקובלת על העניים. היא מצדיקה את הבחירה שמדינה עושה בין הרבה מאוד בחירות.

בלי ההצדקות האלה של האידיאולוגיה, מדינות היו חייבות להוציא משאבים בלתי-אפשריים כדי לשמר את השלום. אבל כאשר אידיאולוגיות מקובלות על רוב הציבור, הם הופכות את הכפייה והעוצמה לדברים מקובלים, דהיינו לסמכות לגיטימית. כאשר אידיאולוגיה קשורה לעוצמה היא כמעט תמיד עוברת תהליך של הסתכלות, לרוב התמתנות.

בסופו של דבר אידיאולוגיה דומיננטית מונעת מאיתנו את אותה בחירה ענקית שאנו לא מוצאים מה לבחור. היא פותרת מהשבט את הבעיה המודרנית ע”י כך שהבחירה נתונה, היא כובשת את רעיונותינו וכך רובינו חושבים בצורה אחת.         

 

האם הפרט נפגע כאשר יש אידיאולוגיה דומיננטית? מצד אחד כן, כי אנו נמצאים “באותו סיר”, הבחירות ניתנות מראש, יש קונפורמיזם מסוים, רעיונות מתחילים להיות כמו מדים שכל אחד לובש. אבל מאידך, בלי אידיאולוגיה דומיננטית יש לנו מדינות נכשלות, שבהם כל מנהיג שבט יכול להיות השולט הבא למשל. יותר מכך, אם אין סימני דרך להדריך פחות או יותר מה אנו מאמינים זה לא טוב. האדם המודרני צריך סימנים שיראו לו בכל זאת לאן ללכת.