סיכום " /> " />

הפילוסופיה המדינית של אוגוסטינוס הקדוש

סיכום זה הוא חלק מאסופת הסיכומים בקורס תולדות המחשבה המדינית, תת החלק המחשבה המדינית בימי הביניים וחלק ממאגר הסיכומים והמשאבים בנושא פילוסופיה באתר.

המדינה כהתערבות מדינית אגוסטינוס אומר שהמדינה הוא יצירה אלוהית – היא מתנה של האל למאמינים שלו. התפקיד של המדינה הוא למשטר – יש אנשים עם פוטנציאל להתנהג בצורה לא מוסרית – והם צריכים מי שפקד עליהם, שתהיה מערכת מישטור שתאכוף חוקים. לכן המדינה מאפשרת לאנשים לשלוט בעצמם.

אוגוסטינוס לא מדבר על סוגים שונים של אנשים, הוא אומר שלכל האנשים יש את החטא הקדמון בתוכם ואת הפוטנציאל להתנהג לא כראוי. לטענתו רק מדינה נוצרית שפועלת על פי עקרונות המוסר הנוצריים היא מדינה שתאפשר לאדם לכפר על החטא הקדמון. מדינה שלא עושה ככה אין לה ערך ולכן צריך להיפטר ממנה.

התפיסה של אוגוסטינוס היא תפיסה שרואה בעולם הזה פרוזדור למימוש האמיתי שמגיע בעולם הבא. זה להבדיל מהאסלאם שהדיבור הבסיסי שלו הוא שהעולם הזה הוא העולם החשוב של האמונה. היהדות בתור העתיקה ביותר משלבת בין שניהם. העולם הזה לפי הנצרות הוא מסדרון אפל אותו אנחנו צריכים לשלוט עם כמה שפחות נזקים. מצד שני אי אנחנו צריכים את המדינה (את קירות המסדרון) שישמרו עלינו שלא נתפרע. ולכן הדרך הכי טובה לעולם הבא הוא חובת משמעת למשטר של המדינה, שיפעל לפי עקרונות המשטר הנוצרי. פה צריך לפעול בעצם לפי אנשי הדת והכנסייה. מושג הכנסייה מתפצל לשניים – כנסיית המאמינים – כל קהל המאמינים בעולם הנוצרי. כשיש לנו קהילת מאמינים גדולה אז החסד הנוצרי יכול לצאת לדרך. יש בפרוש שאיפה שהנצרות תתפשט ותגיע לכולם. החלק השני של מושג הכנסייה – מושג הכנסייה כמו שאנחנו מכירים אותו – מושג האפיפיור הצודק תמיד, וכל התפקידים האחרים אותם אנחנו מכירים. הכנסייה (הלהב הראשון של החרב) כמושג מאורגן היא שמכתיבה למדינה (הלהב השני של החרב) מהן העקרונות שצריך לפעול. אבל המדינה הוא לא דבר דתי (לא מנוהל ע”י אנשי דת), אלא רק מקונן חוקים התואמים את עקרונות הדת הנוצרית.

העיר הארצית והעיר האלוהית  (עיר האלוהים)– אוגוסטינוס מתייחס למושג הזה בצורה כפולה. לטענתו האדם חי במקביל בעיר הארצית – החיים החילוניים, ובעיר האלוהית – שהיא החיים האלוהיים של החיים של האדם. בעולם הזה שני ערים אלה מתערבבות כל הזמן. בעולם הבא תהיה הפרדה לשתי ערים והפרדה זו תאופיין לפי חלוקה בין טובים ורשעים. זאת אומרת שכל מי שבחיי העולם הזה חי בעיקר את החיים ארציית של רדיפה אחרי כוח ועושר ונוחיות ותענוגות היום-יום שמווים באנוכיות ובגאווה, בעולם הבא מחכה לו סוג של גיהינום.

העיר האלוהית אמורה להיות מושתת על עקרונות אלוהיים ועל שלוות נפש. חשוב להבין שהכנסיה היא לא העיר האלוהית, אלא אומר שבכל ארגון אנושי אנחנו יכולים למצוא את שני העולמות האלו. ולכן העיר האלוהית בעולם הזה היא מטאפורה לרוחניות – החלקים הרוחניים לעיר האנושית. ככל שנשקיע יותר בחיים הרוחניים נחייה חיים מלאים בעיר האלוהית. כן ההמשגה של גן-עדן וגיהינום היא המשגה מגייסת, התפקיד שלה היא לשכנע אנשים לחיות חיים שלמים בצורה מוסרית. הדרך לגייס אנשים אלה היא להבטיח להם חיים מבטיחים בסוף וגם לאיים עליהם.  היא יוצאת מתוך נקודת הנחה שכדי לחיות חיים מוסריים צריך שכנוע רב.  הספר הזה מיועד למנהיגים ולאנשי דת שאמור לנהל את הדת והמדינה. מסעות הצלב אבל זה עיוות מאוד גדול של התפיסה הזאת – רק לאיין ולהפחיד. יש הרבה מאוד תיאוריות היסטוריות מאחורי מסעות הצלב, לא כולם מדברים על מסעות שמהטרה שלהם מטרה אמונית. התרומה העיקרית של אוגוסטינוס זה לא ביצירה של רעיונות חדשים. התרומה שלו היא בחיבור של אלמנטים קיימים וקשירה שלהם ביחד כדי להקטין את הבלבול הדתי שנוצר עם הנפילה של האימפריה הרומית. זה המודל שבסופו של דבר נראה לאורך ההיסטוריה המערבית – מודל שיש שתי רשויות למדינה – רשות “חילונית” שהיא השלטון לרוב מלוכה, ורשות דתית שהיא הכנסייה. זה מודל מאוד מהותי בתפיסה של המדינה. שתי הרשויות האלו אמורות להתקיים כל הזמן ולפעול ביחד. אף אחת כמובן לא יכולה לפעול בלי כפיפות לאמונה הנוצרית. מאוד חשוב לזכור שהדגש הסופי של אוגוסטינוס הוא שהכנסייה לא יכולה להתערב בהחלטות של השלטון כל עוד הם תואמות את המוסר הנוצרי. הוא מדגיש כל הזמן את העצמאות של השלטון האזרחי, וכל עוד הוא פועל בתחום המוסרי הוא שלטון נוצרי. מכאן התפתחה התפיסה של שלטון בחסד האל.

תולדות המחשבה המדינית: אוגוסטינוס הקדוש

סיכום זה הוא חלק מאסופת הסיכומים בקורס תולדות המחשבה המדינית, תת החלק המחשבה המדינית בימי הביניים וחלק ממאגר הסיכומים והמשאבים בנושא פילוסופיה באתר.

אגוסטינוס הקדוש (354-430 לספירה) הוא ראשון ההוגים הנוצרים. הנצרות בתקופתו היא עדיין כת נרדפת לדבריו, למרות שאנחנו מדברים על תפיסת עולם שמתעצבת במהלך שקיעתה של האימפריה הרומית. חלק מהותי של הטקס שלו מתייחס לביזת ושריפת רומי (רומא) בשנת 410. החלק הראשון של הספרים שלו מנסה לנקות את הנצרות מהאשמות שתפלו עליה עובדי האלילים. הטיעון המרכזי שהופנה כלפי הנצרות שהיא אשמה בקריסתה של רומי. זהו טיעון שאין לו ממש אחיזה במציאות. אגוסטינוס מנהל דיונים עם הביקורת הזאת, וזה מראה שהוא לא הבין עד כמה הנצרות תהיה חזקה בעתיד, ותהפוך לדת החשובה בעולם. רעיונותיו מבססים את המהות של הנצרות, מה שנקרא על ידנו הנצרות הקדומה.

העולם הנוצרי בנוי מדברים שאנו קוראים להם זרמים (קתולים, פרוטסטנטים וכו’), אבל בעולם הנוצרי מדובר בדתות שונות לחלוטין. בתקופה שאנחנו מדברים עליה קיים זרם נצרי אחד, שמאוחר יותר יקרא הנצרות הקתולית. הנצרות שהוא מציג מכונה הנצרות הקדומה והיא שואלת שאלות מאוד בסיסיות. השאלה הבסיסית ביותר מדברת על האופי של הקהילה הנוצרית – איך היא תיראה, איך היא תתפקד. יש פה בעצם הבנה מאוד עמוקה שהנצרות נשענת על קהילה, זאת למרות שהאסלאם והיהדות הם דתות הרבה יותר קהילתיות מהנצרות. ההבנה שלו היא שכדי שהנצרות תתבסס היא צריכה חיי קהילה, וזה מה שיבדיל אותה מעובדי האלילים.

נושא נוסף שמתעסקים בו הספרים של אוגוסטינוס הקדוש הוא נושא החטא והחסד – הגדרה מאוד בסיסית של מושג החטא. העקרון השלישי – הוא מנסה לבסס רעיון של תפיסת החרב הכפולה – מדברת על כך שהמדינה הנוצרית מנוהלת במקביל על ידי שתי רשויות – הכנסייתית והרשות החילונית-מדינית, ושתי אלה אמורות לעבוד יחד בעת ובעונה אחת, אבל לא להשתלט על הנושאים אחת של השנייה. ההבנה היא שהכנסייה לא מספיקה לבד ולכן יש חשיבות למדינה.הספר שעליו אנחנו מדברים הוא עיר האלוהים, הוא נכתב במשך 13 שנה, וכולל 22 תת ספרים, ומטרתו היתה ליצור כתב ההגנה נגד האשמות של עובדי האלילים. מושג חשוב שמופיע בו הוא העיר הארצית ועיר האלוהית. מבנה ה”ברית החדשה” – ארבעת הספרים הראשונים נקראים על שם ארבעת השליחים הנוצריים וכול מספרים את סיפור ההתגלות. הספר החמישי נקרא מעשה השליחים, ואחריו מופיעות 21 איגרות. האיגרות מיוחסות לפאולוס והן כוללות את עיקרי הנצרות. הספר האחרון נקרא חזון יוחנן, והוא ספר שעוסק בתחזית אפוקליפטית של חזון אחרית הימים. הברית החדשה מבוססת מאוד על הברית הישנה, אבל הסיפור הוא סיפור אחר. הסיפור מתבסס על זה שהאמת האמונית יושבת בתורה שמציג ישו.  אחד הדברים שאגוסטינוס עושה בטקסט שמאוד מזכיר את הכותבים היוונים – הוא עושה מיון של רגשות – מאוד מזכיר חלוקה אריסטוטלית:

מצב סדיר – עליונה הפרעות – נמוכה
שמחה עליז
רצון תשוקה
זהירות פחד

יש כאן הנחה שאומרת שהאמונה מייצרת רמה גבוהה של רגשות ושל מוסר. והמוסר הזה אמור להיות מתורגם לסוג מאוד מיוחד של מוסר מדיני. על מנת שנצליח לנהל מדינה ראויה אנחנו צריכים לשמור על רמת מוסר נוצרית מסוימת. ומדינה שלא שומרת על עקרונות אלה לא אמורה להתקיים – אגוסטינוס אומר שהשלטון של מדינה זו הוא לא יותר מחבורת שודדים. התפיסה הנוצרית מתייחסת למדינה בתור התערבות אלוהית.

כדי להבין את זה צריך להבין את מושג החטא הקדמון – חטא הגאווה. האדם נוצר בצלם אלוהים, ולכן בבסיסו הוא טוב. מה שקרה לו זה שהוא המיר בכוונה את אהבת האל באהבת עצמו. הוא חושב שהוא יכול לעשות מה שהוא רוצה והוא לא ישלם מחיר על הטעויות שלו. האדם נושא על גבו את החטא הזה, ובכולנו קיים חטא היוהרה, וכולנו עם פוטנציאל לעשות טעויות מאוד גדולות. הבעיה היא שאנחנו כל הזמן לא בטוחים עד הסוף מה זה אומר לחיות בטוב. כי לחיות בטוב באמת זה לחיות חיים של אמונת האל, אהבת האל והקדשת עצמך לאל. ולכן כל החיים שלנו בעולם הזה מלווים בחטא התחתון.

הפתרון הוא לחיות חיים של דבקות מוחלטת באמונה באל. החיים האלה לא ינקו את החטא באופן מוחלט. החטא ייפתר במלואו בעולם הבא, שם יהיו אנשים שהחטא הקדמון יימחל להם לחלוטין. כדי לחיות חיים שיביאו אותנו למחיקת החטא אנחנו צריכים לחיות חיים מאוד ספציפיים – חיים של נזירים. חיים מנותקים מכל אהבה וכל תאווה בעולם הזה. החטא הזה גורם לנו לחיות חיים של חטא וחסד, החסד הוא החיים הנוצריים.

ראה גם:

הפילוסופיה המדינית של אוגוסטינוס הקדוש

עיר האלוהים – אוגוסטינוס

אוגוסטינוס – הצדק והפוליטיקה

תולדות המחשבה המדינית: מהי מחשבה מדינית\פוליטית?

סיכום זה הוא חלק מאסופת הסיכומים בקורס תולדות המחשבה המדינית וחלק ממאגר הסיכומים והמשאבים בנושא פילוסופיה באתר.

בימי הביניים יש לא מעט כתיבה של מחשבה מדינית, גם יהודית, גם מוסלמית, גם נוצרית. אנחנו לומדים את ההוגים הנוצריים כי גם ההוגים האסלאמיים וגם ההוגים היהודים נשענים עליה. אנחנו מוצאים מאפיינים דומים אצל האסלאמיים ואצל הנוצרים מאחר וכל נקודות המקור נשענים על הכתיבה היוונית.

ימי הביניים היא תקופה של 1000 שנה, למרות שהיא יותר ארוכה מכל שאר התקופות (הרנסאנס, הקלאסית וכו’). ולקרוא לה ימי הביניים (היא אפילו כונתה ימי החושך) מרמז על זה שבתקופה הזו לא קרה שום דבר חשוב. אבל חשוב לדעת שהתפיסה שמדברת על כך שבימי הביניים אין התפתחות משמעותית מבחינת חשיבה פוליטית ומוסרית, כבר לא נכונה. אנו יודעים אבל שבשלב מסוים בשלהי ימי הביניים ביקורת תיאולוגית, ביקורת פוליטית וביקורת מוסרית נתפסה כעניין מאוד מסוכן למי שאמר אותה. מקור הבעיה הוא שבניגוד לתקופה הקלאסית, יש המון גבולות ומגבלות, המון עניינים שנחשבים ענייני כפירה ולכן יש פחד מלהתעסק בהם. בתוך כל זה אנחנו נלמד הוגה שכן חוזר חזרה ליוונים ולאריסטו וכן נשען מתודולוגית על תפיסת העולם של אריסטו, ועושה מעשה “כפירה”.

מה שמאפיין את החשיבה הנוצרית של ימי הביניים הוא מושג שנקרא תפיסת המדינה הסכוליסטית – מדברת על כך שאנחנו מנסים לייצר מסגרת מדינית שכוללת בתוכה רוחניות תרבותית, ורוחניות דתית. וכל אלה מושתתים על מה שנקרא עיון פילוסופי תיאולוגי. המטרה של אותו עיון פילוסופי תיאולוגי הוא בעצם לתת לנו תובנות שכליות ושיטתיות לגבי אמיתות ההתגלות הנוצרית. זה אומר שבעזרת כלים רציונאליים תיאורטיים אנחנו בונים תורה פילוסופית תיאורטית. יש כאן בעצם יומרה לבנות מדינה שמבוססת על תיאוריה, על לוגיקה מוסרית. יש פה אמירה שמאחוריה עומדת ההנחה שהסדר הפוליטי צריך להיות על רצף הגיוני מוסרי. לתוך כל הדבר הזה מזריקים את התיאולוגיה – תורת הדת. בעצם הבסיס של כל מדינה הוא הרעיון המוסרי של הנצרות. סביב זה מסתובבת כל המדינה.זו מדינת הדת הראשונה. כשאנחנו רוצים להחליט איך יראו העקרונות המדיניים אנחנו קודם כל מסתכלים על מה שההוגים קוראים עקרונות ההתגלות הנוצרית. אצל היוונים הפילוסופיה הייתה מטרה בפני עצמה. פה הפילוסופיה הופכת להיות כלי בשירות התיאולוגיה. התיאולוגיה למעלה בראש, אחרי זה הפילוסופיה ורק בסוף המדע שנכפף לשני אלו.

הוגי המחשבה המדינית בימי הביניים:

אוגוסטינוס הקדוש

הפילוסופיה המדינית של אוגוסטינוס הקדוש

תומס אקווינס

ניקולו מקיאוולי

הנסיך \ מקיאוולי

מקיאוולי על נסיכויות מעורבות, מוסר ופוליטיקה

מקיאוולי \ הנסיך – פרקים א-ד

ניקולו מקיאוולי \ הנסיך – פרקים י”ז -כ

מהי המדינה אצל אריסטו

הסיכום שלפניכם הינו חלק מאוסף הסיכומים בקורס תולדות המחשבה המדינית, תת נושא אריסטו. וחלק ממאגר הסיכומים בפילוסופיה באתר.

התשובה של אריסטו לשאלה מהי המדינה מופיעה בספר א’ של “פוליטיקה”- דיון בטבעה של המדינה. הדיון הוא גם במסגרות החברתיות המוקדמות ביותר ובעיקר במשק הבית. הטענה היא כי המדינה הראויה צריכה להציב מודל שהוא אפשרי למימוש ומטרה שהיא ראויה להגשמה. כאן ישנה ביקרות על אפלטון- מודל אפשרי למימוש, פרקטי.  השאלה שמנחה את הספר היא מהו המשטר או צורת השלטון ההכרחיים למימוש האושר- התכלית העליונה של האדם. המדינה היא כלי הכרחי למימוש האושר מכיוון שבדרך קיימות עוד מסגרות חברתיות להן אנו זקוקים (לא בלעדי כמו שאומר אפלטון). האושר הוא אינו של הפרט (פרט= מושג מודרני) אנו מדברים על אושר של הציבור הרחב והאדם האחד בתוכו. הדיון באושר הוא האושר של הציבור והקהילה והאחד בתוכה. היוונים לא עושים הפרדה בין היחיד לחברה.

הדיון הראשון של אריסטו נפתח בשאלות:

  • מהי שותפות ?
  • מה הופך את המדינה לשותפות העליונה?
  • האם שותפות זו מבטלת שותפויות אחרות? (לא)

 שותפות זו אומר אריסטו היא מקיפה, כוללת שותפויות אחרות ושותפויות שלא נכללות באחרות. כלומר ההסקה- המדינה קודמת לאחד. הפירוש של קודמת היא לא במובן ההיררכי אלא עובדתית המדינה חייבת להיות קודמת לאדם השלם שהוא מאושר.

“טבעיות המדינה”- מופיע בפרק ה’, מורכב משלושה עקרונות מרכזיים:

• המדינה מורכבת משותפויות חלקיות יותר שכל אחת מהן מספקת צרכים אחרים.

• משק הבית הוא טבעי כי היחסים בתוכו הם טבעיים. התכונות הן מולדות גם מבחינת יכולת מנהיגות וגם מבחינה מינית.

• יחסי האדון והעבד הם טבעיים, יש ביניהם תלות הדדית שאינה סימטרית מאחר והעבד זקוק יותר לאדון מאשר שהאדון זקוק לעבד, הוא זקוק להובלה, הנחייה.

חלוקת המשטרים:

אריסטו מייצר חלוקה לשלושה סוגי משטרים לפי מספר השולטים המתחלקים ל-2 סוגים.

1. שלטון לתועלת הנשלטים-חיובי (הפאן ההומניסטי בחשיבה האריסטוטלית)

2. שלטון לתועלת השליטים- שלילי

מספר שולטים

 

לטובת השלטון
לתועלת נשלטים לתועלת השליט
יחיד מלוכה טירניה- שלטון עריצות המתעמר בנתיניו.
מעטים אריסטוקרטיה- שלטון המתאימים כלומר, האזרחים השולטים בעצמם שתבונה היא תכונתם הדומיננטית. אוליגרכיה- שלטון האליטות החזקות.
כלל אזרחים פוליארכיה – ריבוי שליטים

 

דמוקרטיה- שלטון העם.
  • ההבדל בין פוליארכיה לדמוקרטיה- תיאורטית מבחינה אידיאלית ברור כי פוליארכיה עדיפה על אריסטוקרטיה. מודל הפוליארכיה הוא המתאים ביותר אבל מציאותית בכל קבוצת אוכלוסיה יש לנו מעט אנשים המתאימים לשלוט לכן ריאלית אריסטוקרטיה הוא המודל הראוי.
  • דמוקרטיה היא שלטון שהוא כביכול לטובת כלל העם, כביכול דואג להמון העם, מאמין בשוויון בין כלל האזרחים אולם מתעלם מההבדלים המשמעותיים שנובעים מערכם הסגולי השונה של בני האדם. כלומר יש אנשים בעלי יותר סגולה טובה ויש אנשים עם פחות והדמוקרטיה מתעלמת מזה ולכן בסופו של דבר דמוקרטיה אינה שלטון לטובת הנשלטים אלא לטובת השליטים- שלטון החושב כי כולם יכולים להשתתף הוא רע מאחר והוא דואג רק לחזקים.  דמוקרטיה עדיפה על אוליגרכיה מאחר והיא דואגת לעניים אוליגרכיה מתעלמת מקיומם וטירניה מתעללת בהם.

ראה גם: יחסו של אריסטו אל המדינה ושלטון החוק

השוואה בין המחשבה המדינית של אפלטון ואריסטו

הסיכום שלפניכם הינו חלק מאוסף הסיכומים בקורס תולדות המחשבה המדינית, תת נושא אריסטו. וחלק ממאגר הסיכומים בפילוסופיה באתר.

השוואה בין אפלטון ואריסטו:

  אפלטון אריסטו
שיטת החקירה דדוקטיבי – אפלטון מציג סדר פוליטי שלם וחד משמעי ולאחר מכן מאפיין את הפרטים בהתאם. אינדוקטיבי – אריסטו רואה את הקיים ומנסה ללמוד על התכלית. בוחן את הפרטים ומהם מרכיב סדר פוליטי. אריסטו הוא ריאליסט.
האמת המוחלטתנקודות דמיון ושוני בעניין זה. אמת מוחלטת אחת שאיננה ניתנת לשינוי. לכן האדם יכול לחיות רק בנקודה אחת מסוימת וכל השאר  סבל.אפלטון משתמש במושג אידיאה נותנת תשובה אחת לאיך הסדר צריך להיראות, מה תפקידו של כל אדם. האידיאה היא דדוקטיבית. קיימת אמת מוחלטת אך האדם יכול לחיות בכמה נקודות.אריסטו משתמש במושג תכלית – נותנת תשובה אחת גם כן (לכל אדם תכלית מסוימת והוא מפעיל שיקול דעת) אך הינה אינדוקטיבית. אריסטו רואה את הקיים ומנסה ללמוד על התכלית.
תהליך הלמידה תהליך הלמידה והגעה לאמת איננו דרך התנסות אלא דרך היזכרות  של הפילוסופי שניחנו בתבונה הידיעה בעבור אריסטו איננה מספיקה יש צורך בתרגול בעשייה הפוליטית. בעלי הסגולה הטובה מתרגלים בתהליכים מתמשכים של קבלת החלטות רציונאליות .
האדם חלוקה בין אנשים לפי תכונות מולד -כל נפש מחולקת לתאווה אומץ לב ותבונה. מקומם של האנשים במדינה נקע לפי המינון של המרכיבים. ייעודו של האדם במדינה יקבע לפי המרכיב הדומיננטי  בנפשו. התבונה תמשול. אומץ הלב יגן והתאווה יהיו הנשלטים. חלוקה בין אנשים לפי תכונות מולד – המינים הם נצחיים, האדם נולד עם תכונות ולא ניתן לשנותן. השליט הוא בעל המוח (התבונה) והעבד והנשים הם שמוציאים מן הכוח אל הפועל. הרעיון הוא לזהות מי הוא מי? אריסטו מעניק חשיבות רבה לחלוקת תפקידים בהתאם לתכונות ליצירת סדר מוסרי נכון.  אריסטו טוען כי יש אנשים שטבעם הביולוגי מתאים לפוליטיקה וכאלו שלא (חלוקה לפי מין ואתניות).
מודל פוליטי אחד ובלעדי נשען על צדק. שולל את הדמוקרטיה משום שלהמון אין את הכישורים להנהיג (משל האוניה). במודל הראוי לא יהיה צורך בחוק ופיקוח ציבורי.

ישנו מודל פוליטי ראוי אך ישנם מודלים נוספים נסבלים. חקיקה אינטנסיבית כדי לתחזק את המוסריות של המדינה. מציע מספר מודלים לשלטון וטוען כי הפוליארכיה (ריבוי שליטים) היא הטובה ביותר אף בפועל האריסטוקרטיה (השולטים הם האזרחים שהתבונה דומיננטית בקרבם) הינה ריאליסטית יותר. דמוקרטיה איננה טובה משום שמתעלמת מה מיתרונותיהם של אלו בעלי יותר סגולה טובה.

  • הרחבת סל השליטים כל האזרחים (הגדרה מצומצמת) יכולים לשלוט.
הבחנה בין פוליטיקה לאתיקה אפלטון לא עושה הבחנה בין פוליטיקה לאתיקה . ישנה אתיקה אחת הנובעת מן האידיאה. הצדק של האדם והמדינה הוא אותו צדק. בעצם הצדק הוא המוסר. מדינה צדקת היא מוסרית. מדינה טובה וצדקת = אדם טוב וצדק. כשהצדק המדיני מתעוות גם הצדק האישי מתעוות. לא יכול להיות אדם מאושר במדינה מעוותת ולא יכולה להיות מדינה מעוותת בה אנשים מאושרים. עושה הבחנה מסוימת בין פוליטיקה לאתיקה אך לא מנתק את הקשר ביניהם. הפוליטיקה חייבת להיות מוסרית. פוליטיקה לא מוסרית היא ממעוותת. אריסטו מבצע הבחנה בין הפרטי לציבורי. הפרטי – בית ומשפחה. הציבורי – הפוליטיקה והמדינה.חשוב: בחום הפרטי ישנה אתיקה מוסרית שונה מהתחום הציבורי. המוסר הציבורי חשוב יותר מהמוסר הפרטי. הטוב של כל האזרחים יחד עולה על הטוב של כל אזרח בנפרד.

הפוליטיקה ממוקמת מעל האתיקה. כדי להפוך מוסר לפרקטי מחוקקים חוק. בלי הפוליטיקה האתיקה לא שווה כי אין דרך לממש אותה לכן צריך לייצר סדר מדיני.

המדינהוטבעיות המדינה המדינה הינה יצירה טבעית – אדם לא יכול להתקיים ללא המדינה. האדם לא יכול להיות מאושר ללא המדינה. המטרה של המדינה לספק אושר. המדינה היא הכלי והאושר הינה  המטרה. האושר יושג באמצעות המדינה כאשר תהיה צודקת = מוסרית. המדינה הינה יצירה טבעית – אדם לא יכול להתקיים ללא המדינה. האדם לא יכול להיות שלם ללא המדינה. אדם ללא מדינה חסר את השלמות המוסרית. המטרה של המדינה (כלי) לספק מוסר ומיצוי עצמי שייעשה ע”י הפוליטיקה. כמו כן, תפקידה של המדינה להפוך אזרחיה למאושרים. כלומר גם כאן המטרה של המדינה לספק אושרקושר בין המוסר לאושר
שותפויות המדינה האידיאית מבטלת שותפויות אחרות. כל השותפויות צריכות להתקיים אך ישנה היררכיה. המדינה מורכבת ממעגלים של שותפויות המכילים זה את זה. למדינה יש קדימות על כל שאר המעגלים – היא מביאה לדרגת סיפוק עצמי גמור. היא קודמת שותפויות האחרות משום שהכלל קודם לפרט.
השליטים מנותקים מהפיזי והגשמי וחיים חיי סגפנות. עם השלטון נלווים גם תנאי נוחות של מעמד, רכוש וכוח. רכוש לא מביא אושר הוא עושה את החיים יותר קלים ומונע מוטרדות ברמה מסוימת.
מודל האזרח כולם יכולים להיות אזרחים.במדינה של אפלטון היחסים בין שלושת המינים שווים משום שהם משלימים אחד את השני. האזרחות הינה זכות לקבל החלטות לכן רק הצדיקים והאנשים השולטים בעצמם הם אזרחים מאחר ומאופיינים באלמנט התבונה.אריסטו הינו היררכי.
נשים יכולות להיות שומרות הנשים ממשות רק את המרכיב הגופני ללא השכל ומשוות לעבד
רוע רוע לפי אפלטון הוא עיוות של המציאות וניתן לתיקון – אידיאליזם הרוע לפי אריסטו קיים והוא חלק מהמציאות וטבע – ריאליזם.

הצדיק במחשבה המדינית של אריסטו

הסיכום שלפניכם הינו חלק מאוסף הסיכומים בקורס תולדות המחשבה המדינית, תת נושא אריסטו. וחלק ממאגר הסיכומים בפילוסופיה באתר.

על פי אריסטו כדי להיעשות צדיק אני צריך לתרגל ולתרגל מעשי צדק, כלומר לעשות כל הזמן את הפרקטיקה של מעשי צדק. איך אני יודעת מהו צדק- אדם צדיק ומיושב בדעתו יעשה מעשים צודקים, איך נדע שהוא צדיק? הוא יעשה מעשים צודקים.

זהו דיון טלאולוגי (מעגלי) אם מפרשים את האמירה כצינית, אפשר להבין אותה כביקורת על אפלטון, וכסוג של המשלה – יש מודלים של דמויות מופת וחיקוי, וההתנהגות של אדם צדיק צריכה להיות של מי שרגיל למעשי צדק (לא מספיק לתרום בחגים, צריך כל הזמן להיות עסוק בעשייה של צדק). לא צריך רשימת תכונות בשביל לדעת שאתם צדיקים. מדובר בעיצוב עצמי, נוהג שמשתרש.

 בתוך המערכת הזו אריסטו מבחין ברצף של ארבע תכונות, ארבעה סוגי בני אדם:

1. צדיקים- אנשים שהרצונות והתאוות שלהם שווים למעשים שלהם. כלומר, הם מתנהגים בצורה מוסרית לחלוטין וזה נובע מזה שגם הרצונות והתאוות שלהם הם מוסריים לחלוטין. בחירתם בעשייה היא מוסרית.

2. אדם השולט בעצמו- אדם בעל רגשות ותאוות שליליים אבל הוא מבין מה מוסרי והוא שולט בעצמו ומתנהג בצורה מוסרית.

3. לא שולט בעצמו- יש לו תאוות שליליות והוא יודע מה מוסרי אולם הוא אינו שולט בעצמו. הרגשות והתאוות שלו גוברים על יכולתו לבצע את הטוב והוא מבצע את מה שאינו טוב. הם ילדותיים ולא תמיד מצליחים להבחין בין טוב ורע (אפלטון נעצר כאן- עד כאן אפשר למצוא את כל האנשים אצל אפלטון) בתוך אלו שאינם שולטים בעצמם מזהה אריסטו שלוש קבוצות שעיקרם גוף ולא תבונה ויכולת מוגבלת להבחין בין טוב לרע: עבד, נקבה, בנים.

4.אדם רע- יש הלימה מוחלטת בין הרגשות והתאוות שלו לבין מה שהוא חושב שצריך לעשות. תבונתו שגויה מיסודה, עולמו המוסרי מעוות .

מבחינתו של אריסטו רק הצדיקים והאנשים השולטים בעצמם הם אזרחים מאחר והם מאופיינים בתבונה. אנו יכולים להסיק מסקנה שעל אף שאריסטו הוא ריאליסט המוסר מהווה חלק דומיננטי בעיצוב ההתנהגות האנושית והתנהגות הפוליטית. המשמעות היא שסדר ציבורי חייב להיות סדר פוליטי מאחר והסדר הפוליטי הוא המייצר את המוסר.

“העבדות הטבעית”- ישנה ביקורת כלפי אנשי אתונה, העבדות באותה תקופה הייתה נפוצה, כל הפריחה התרבותית התבססה על עבדות- על פי אריסטו עבדות לא צריכה להיות תוצר של כיבושים כפי שהייתה באתונה של ימיו אלא תוצר טבעי, שבו נדע מראש, נזהה לאיזה כיוון אנשים צריכים ללכת – מי שמתאים למנהיגות יהיה מנהיג, מי שלא – יהיה עבד. על פי תפיסה זו בעלי התבונה הם אלו שצריכים להיות האזרחים ומשתתפי תהליך קבלת החלטות פוליטיות. העבד כדי להיות מאושר זקוק למישהו שייתן לו הנחיות וילמד אותו איך לחיות. איך להשתמש במשאב הדומיננטי- הגוף.

המידה האמצעית והסגולה הטובה אצל אריסטו

הסיכום שלפניכם הינו חלק מאוסף הסיכומים בקורס תולדות המחשבה המדינית, תת נושא אריסטו. וחלק ממאגר הסיכומים בפילוסופיה באתר.

בדיון אודות הסגולה הטובה לפי אריסטו עלינו לשאול עצמנו במה שונה אריסטו מאפלטון:

  • אפלטון לא מדבר על זה שיש טוב ורע תמיד אלא ברגע שיהיה טוב הרע יעלם, הרע הוא עיוות של המציאות.
  • אריסטו מעדיף את איש הביניים, אפלטון מייחס חשיבות לאנשים שהם מאוד מיוחדים, הוא סומך עליהם לחלוטין. אריסטו מסכים עם אפלטון כי קיימים סוג כזה של אנשים אולם הוא לא חושב כי הם צריכים לנהל את הפוליטיקה- לא בהם הוא תולה את השלטון.

המידה האמצעית שבימי הביניים מקבל את השם שביל הזהב- הוא בעל 2 פרשנויות של אריסטו:

• מדובר במידת אמצע בין החסר ליתר.

•  ההסבר הפוליטי: מדובר בהליכה בשביל המתאים ונקיטת דרך הפעולה המתאימה בהתחשב במצב. לדרך חמישה קריטריונים:

1. עיתוי/ תזמון

2. אנשים הנוגעים בדבר.

3. הדברים המושפעים- יכולים להיות אלמנטים מוסריים.

4. מטרת המעשה

5. אופן הביצוע.

הביקורת על הגישה היא על מידת המוסריות מאחר ואריסטו אינו משתמש במילה “מוסר”. מאחר ואריסטו לומד מהמציאות הוא רואה את המוסר כדבר יחסי.  המידה האמצעית יכולה לעודד מצד אחד מתינות ולמנוע קיצוניות אולם מצד שני יכולה לעודד בינוניות. אידיאולוגים פוליטיים לא צריכים אסטרטגים פוליטיים, מאחר והאידיאולוגיה מובילה אותם, אבל  אנו צריכים לשאול את עצמנו  מה מפחיד אותנו יותר – אידיאולוג שמתעלם מהפרגמטיזם, או פרגמטיסט שמתעלם מהאידיאולוגיה…

סגולה הטובה לפי אריסטו: -”הסגולה הטובה היא איפה תכונת אופי שטיבה לבחור והשרויה באותו אמצע שאמצעי הוא ביחס אלינו והמוגדר …. שיגדירהו אדם נבון”. זוהי ההגדרה לסגולה טובה- לא מדובר בתכונת אופי נקודתית אלא ביכולת אבחנה ואיזון. הסתכלות על המציאות ויכולת למצוא את האמצע בעניין מסוים. בסופו של דבר במונחים פוליטיים התרגול האינסופי של הבחירה זו פוליטיקה. עשייה פוליטית אינטנסיבית היא התעסקות בשאלות של בחירה – אנו צריכים כל הזמן לבחור, להתעסק בשאלות של מוסר. זה מה שיהפוך אותנו למיומנים יותר וטובים יותר. מבחינת אריסטו לא מדובר רק בתהליכי קבלת החלטות אלא לעשות עשייה פוליטית כל הזמן בין אם אתה חלק מהשלטון או לא.

אתיקה ופוליטיקה בהגותו של אריסטו

הסיכום שלפניכם הינו חלק מאוסף הסיכומים בקורס תולדות המחשבה המדינית, תת נושא אריסטו. וחלק ממאגר הסיכומים בפילוסופיה באתר.

אצל אפלטון הקשר בין תורת המדינה ותורת האתיקה הוא מוחלט ללא הפרדה- יש אתיקה אחת הנובעת מהאידיאה. רובנו לא מסוגלים על פי אפלטון לזהות מהי האידיאה לכן יש שליטים- פילוסופיים הרואים מהי האידיאה ומלמדים אותנו איך לחיות כדי להיות מאושרים. לכן כללי המוסר יתאימו לכל תחום חיים.

אריסטו מייצר אבחנה חלקית- יש כללי התנהגות מוסריים לעולם הפוליטי ויש כללי התנהגות מוסריים לעולמות אחרים. בתחום הפרטי יש אתיקה מוסרית שונה מהתחום הציבורי. בתחום הפרטי אלימות והכאה הן נורמות כשרות (לקח שנים עד שנחקקו חוקים האוסרים על כך וקיימות מדינות שעד היום חוקים אלו לא נחקקו). בנורמות המערביות המקובלות אם החוק לא אומר כי אסור להכות בבית זה אומר שמותר, המקור הוא אריסטוטלי- תפיסות אתיות שונות לעולמות שונים.

האופן בו זה מתבטא בחיי היום יום הוא מגוון. חלק ניכר מהעשייה המשפטית והמאבקים הציבוריים של השנים האחרונות היה לחסל תפיסה זו שיש אנשים רבים הסבורים כי היא עדיין נכונה- יש לך זכות כהורה להכות את הילד כדי לחנכו. עד היום משתמשים בתפיסה כי פוליטיקה צריכה להיעשות דרך השכל ולא דרך הרגש, ככה צריך להתנהל תהליך קבלת החלטות נכון. יש היום הרבה כתיבה המערערת על תפיסה זו- האם באמת החלטות צריכות להתקבל רק דרך השכל.

האתיקה והפוליטיקה:

אריסטו מבחין בין האתיקה לפוליטיקה וממקם את הפוליטיקה מעל לאתיקה. הוא מדבר על כך שהמדינה היא תוצר טבעי (כמו אפלטון), ולכן אנו לא יכולים למצוא אדם שלם ללא המדינה- אדם לא יכול להתקיים בלי המדינה. לטענת אריסטו המדינה מספקת משהו קריטי בפיתוח האישי התורם לפיתוח הקהילתי ששום מסגרת אחרת אינה תורמת.

ישנם סוגים שונים של התקשרות חברתית כאשר כל אחד מספק צרכים שונים:

  • בית/ זוגיות/ משפחה- רעב, צמא, מין וצרכים רגשיים.
  • כפר- בטחון
  • קהילה- כלכלה
  • מדינה- סדר מוסרי ורוחני, חוק- שהוא הפרקטיקה של המוסר. עד המדינה מקבלים מימוש לצרכים הגשמיים מהמדינה מקבלים סיפוק של צרכים מוסריים ורוחניים. צרכים רוחניים באים לידי ביטוי בהשכלה, צדק וכו’… הפוליטיקה נותנת לנו מסגרת אתית מוסרית ולכן האתיקה היא חלק מהפוליטיקה.

ללא הסדר הקהילתי מדיני אין לנו יכולת לפתח עצמנו ולכן אומר אריסטו: מה שטוב עבור המדינה הוא מה שטוב עבור האזרחים. לפוליטיקה אין משמעות ללא אתיקה משמע הפוליטיקה חייבת להיות מוסרית. אנשים חייבים מסגרת של מדינה- מי שחי מחוץ למדינה הוא או מעל המדינה (אלים) או מתחת (חיות) שאין להם הזדקקות של הכתבה של סדר רוחני  ומוסרי. תפקיד המדינה היא לחנך את האזרחים על פי אמות הסגולה הטובות, לכן הוא מדבר על מנגנונים של חינוך. התפיסה המקובלת לגבי האזרחות עד העת המודרנית היא תפיסה שאזרחות היא אקסקלוסיבית היא מדירה ומרבית האנשים אינם אזרחים בעלי זכויות, המיעוט הוא אזרח.

פיקוח ציבורי וחקיקה: אפלטון בניגוד לאריסטו טוען כי בשלב מסוים לא יהיה צורך בחוק ובפיקוח ציבורי. אריסטו משתמש בחקיקה אינטנסיבית על מנת לקיים פיקוח- המדינה משרתת את המוסר המשותף של חבריה ואיננה ניטראלית מבחינת מוסר, על כן היא מלאת חוקים השומרים על החברה. הפעם הראשונה שמערערים על תפיסה זו היא בחשיבה הליברלית בה אין תפיסה אחת של מוסר והמדינה.

הסגולות הטובות:  כשאריסטו מדבר על הסגולות הטובות הוא אינו מסתפק בחלוקה היוונית המוכרת כמו למשל רשימת הסגולות הטובות המציג סוקרטס, אלא הוא נותן רשימה ארוכה יותר של סגולות/ תכונות והוא גם מחלק את הרשימה לשלושה חלקים (זוהי רשימה חלקית בלבד המקורית היא בעלת 14 תכונות):

סגולות רעות סגולות טובות
מידה יתרה מידה חסרה מידת אמצע
כעסנות אדישות מתינות
בזבזנות קמצנות נדיבות
ערמומיות תמימות  זהירות

השלכות לפוליטיקה: אריסטו אומר כי האדם בעל גדלות נפש הוא אדם שההכרה שלו בערך עצמו שווה לאיכויות האמיתיות שלו כלומר, מדובר באדם שיודע מה הוא שווה בדיוק- הוא לא חסר בטחון ולא שחצן יתר על המידה. מצד שני אדם בעל גדלות נפש יכול להיות כזה רק אם בנוסף לגדלות נפש יש לו את כל המעלות האחרות- לפי הרשימה. כלומר צריך להיות אדם שיודע מה שהוא שווה ותכונת הביניים עוברת אצלו כחוט השני בכל הצדדים של האישיות. בנוסף הכבוד שנותנים לו מהיותו גדול נפש לא מתקבל אצלו בהתרגשות גדולה, זה גורם לו הנאה מתונה. אריסטו מייחס לדמות זו התנהלות פיזית מסוימת- דיבורו שקט ואיטי, התנהלות גופנית מתונה וכו’…

מקומן של נשים במחשבה המדינית של אריסטו

הסיכום שלפניכם הינו חלק מאוסף הסיכומים בקורס תולדות המחשבה המדינית, תת נושא אריסטו. וחלק ממאגר הסיכומים בפילוסופיה באתר.

בפרק ב’ של “פוליטיקה” של אריסטו אנו מוצאים תפיסה מוקדמת כי אנו חייבים להביא ילדים לעולם. “זיווג הזכר והנקבה” ומיד אח”כ “זיווג שליט ונשלט” “זיווג עבד ואדון” לסדר המילים יש חשיבות זכר ונקבה- שליט ונשלט- עבד ואדון. שלוש אנלוגיות.  עיקר הטקסט הוא דיון מגדרי ובתוכו נכנסת אמירה (עמוד 9) שיש לה רוח גזענית: “מטבעם הברברים בעלי נטייה להיות נשלטים”

המסקנות מהטקסט:

• הטבע האנושי הוא מולד.

• נשים נוטות לנשלטות גברים לשלטון

• קיימת תפיסה מוקדמת כי מתפקידם של בני האדם להתרבות.

• אופים של בני האדם הוא מולד.

לפי אריסטו יש סוגים שונים של אנשים שאופיים מולד. החלוקה היא בין שליטים ונשלטים. צריך להבחין בין המיקום של סוגי אנשים שונים לפי התכונות שלהם (גם אפלטון אומר זאת) . אריסטו עורך אבחנה בין ציבורי לפרטי:

החלק הציבורי: החלק הפרטי:
זכר נקבה
שולט נשלט
אדון עבד
יוונים ברברים- בתכליתם!!!! כולם

לכאן משתייכים הנשים והעבדים. פוליטי- בתוכו מכניס אריסטו את העניין העסקי. הוא מסביר כי אנשים המתאימים לשליטה צריכים להתנהל בעולם זה. אלו האנשים המתאימים לשליטה וצריכים להתעסק בפאן הציבורי.

פרטי ציבורי
משפחה

בית

לכאן משתייכים הנשים והעבדים.

פוליטי- בתוכו מכניס אריסטו את העניין העסקי. הוא מסביר כי אנשים המתאימים לשליטה צריכים להתנהל בעולם זה. אלו האנשים המתאימים לשליטה וצריכים להתעסק בפאן הציבורי.

 

מי שאינו מתאים לשלטון מתנהל בעולם הפרטי ומונע על ידי רגש- אמוציונאליות                גוף אנשים העובדים מהשכל, התכונה המרכזית היא התבונה- רציונאליות              שכל
לכאן משתייכים הנשים וגברים שהם עבדים מטבעם. גברים בעלי תבונה.

מקור תופעת העבדות היא במידה מסוימת באריסטו. הוא טוען כי יש קבוצות אתניות אצלם הנטייה לעבדות היא יותר גבוהה.

  • החלוקה צריכה להיות מבוצעת על פי תכונות מולדות אולם קיימת הסתייגות כי בדרך כלל מי שאינו יווני אינו נולד למנהיגות.
  • היחיד שיהפוך את העבד למאושר הוא שיהיה מי שיעצב את האופן בו הוא מתנהל- האדון – דמיון לאפלטון לגבי מימוש המהות העצמית על מנת להיות מאושר.

המשמעות במערב- מכאן יוצאת התפיסה כי נשים לא מתאימות לפוליטיקה- אישה יכולה להיות מנהיגה אך רק בעולם הנשי לפי אריסטו אך לא מעבר לזה. רק גבר, בדרך כלל לבן עם תוספת של רכוש הפרטי (אנשים הבאים ממשפחות עם כסף וממעמד חברתי גבוהה) יכול להיות מנהיג.

אצל אפלטון תפיסת המעמדות היא אינה מתאימה- הפילוסופים שהם במעמד העליון אינם במצב כלכלי טוב, הם סובלים. התפיסה כי קיימת הלימה בין הון ושלטון היא במקור מאריסטו.

הנשים אצל אריסטו: התפיסה כי נשים מטבען אינן מתאימות לשלטון השתנתה רק בעידן הפמיניסטי- מראה עד כמה השתרשה התפיסה. התפיסה אומנם הייתה קיימת לפני אריסטו אך הוא נתן לה תוקף מוסרי פילוסופי- לעומת זאת אצל אפלטון גם נשים יכולות להיות פילוסופיות מנהיגות. תפיסה זו במהותה היא קריטית בעיצוב הפוליטיקה המערבית גם בהקשר הנשים וגם בהקשר של התפיסה ההיררכית כי יש אנשים המתאימים לשלטון ויש אנשים שלא. גם ז’אן ז’אק רוסו טוען כי נשים מסוכנות לפוליטיקה. את מקורותיו המקצועיים הוא שואב מאריסטו.  המשמעות של מידור נשים היא שפוליטיקה מוגדרת באופן מוסרי כמערכת נעלה מכאן, לאחר שהוצאנו את החלשים והנשים הדרך לעשות חיבור בין רכוש, הון ועשייה פוליטית היא קצרה- בזה עיצוב אריסטו הוא מרכזי.

תולדות המחשבה המדינית: אריסטו

הסיכום שלפניכם הינו חלק מאוסף הסיכומים בקורס תולדות המחשבה המדינית וחלק ממאגר הסיכומים בפילוסופיה באתר.

384 לפנה”ס עד  322 לפנה”ס

רקע כללי: מבחינת רוחב היקף עיסוקים ותחומים אריסטו הוא אחד ההוגים החשובים ביותר בתרבות המערבית, פילוסוף מדעי ומדיני כאחד.  הוא משתמש במסקנות בדברים שהוא מפענח במדעי הטבע להסקת מסקנות פוליטיות למשל: הסקותיו לגבי מי שמתאים לשלטון הוא על פי מתאם ביולוגי, אריסטו עורך חלוקה מגדרית מולדת לתפקידים בחברה. (רק בארבעים שנים האחרונות מערערים על קביעה זו הפמיניסטיות)

את השפעתו של אריסטו ניתן למצוא אצל פילוסופים רבים (בימי הביניים- פילוסופים מוסלמים, יהודים (הרמב”ם)) משתמשים במושגים שלו. אריסטו מייצר תיאוריה של אסטרונומיה, פיזיקה- תפיסות הנפסלות בגילויים של גלילאו. תחום אחד שאנחנו עדיין נשענים עליו- תחום הבוטניקה שמקורה באריסטו. אותה שיטת חקירה שהוא מפעיל בחקר בוטניקה הוא מפעיל בחקר פוליטיקה. אריסטו מייצר בעצמו הרבה מאוד המשגה- הרבה דברים שהוא אומר ולא ממשיג במילה מקבלים המשגה בימי הביניים.

 שיטת חקירתו מורכבת משני אלמנטים:

1. אינדוקטיבית- בניגוד לאפלטון- אריסטו מסיק מהפרט אל הכלל. הוא מסתכל במציאות ובפרטיה, מקבל אותה ומסיק מסקנות כלליות. אריסטו הוא הריאליסט הראשון. טענת אריסטו כי ניתן ללמוד מהמציאות, לכן המודלים שלו הן פחות רדיקליים וקל יותר לקבלם.

2. פרטנות-  אריסטו אסף הרבה פרטים במחקריו עד רמת האובססיה. במחקר בו אנו נתעסק הוא אסף 158 חוקות של מדינות אחרות.

מבחינת כתביו של אריסטו אנו מבחינים בין 2:

1. החיצוניים- פנו לקהל הרחב וככל הנראה היו פשוטים יותר- לא קיימים היום.

2. הפנימיים- היו יותר מורכבים והשתמשו בהם במוסד האקדמי אותו הקים- “ליקיון”. זהו הטקסט שלנו.

ישנם שלושה סוגי פעילות, בהבדלה של מטרה, תכלית ולשם מה אנו צריכים את הפעילות:

1. תיאוריה/ עיון- התבוננות במהות הדברים ובהקשרים ביניהם. המטרה היא להכיר את העולם ולהבין אותו. אנו מנסים להבין את התכליות בפני עצמם, את הרעיון.

2. פרקסיס/ פרקטיקה- העשייה, התנהגות אנושית- איך אנו מתנהגים ביחסים בין אדם לזולתו, אדם למדינה. תורת המדינה ותורת המוסר עוסקות בפרקטיקה, הן נשענות על תיאוריה אולם אומרות איך אנשים מתנהגים או איך צריך להתנהג כשמדובר באתיקה.

3. פואסיס/ – מתייחס ליצירה הפיזית. הוא מדבר על מלאכות ואומנויות, התוצר הפיזי שיש ביד כשהמוצרים נפרדים מתהליך היצירה עצמו. היצירה זה העשייה ומה שנשאר זו יצירה בפני עצמה. יש לנהל בדיון ביצירה כדי לקבוע את המטרה של היצירה ולפי זה נקבע את הקריטריונים המתאימים למזה מוצר טוב. ניתן לראות כי אריסטו הוא היררכי, יש לו הגדרות מדויקות למה זה מוצר טוב ומה פחות טוב. את ההיררכיה הזו הוא מייבא לפוליטיקה.

הטענה של אריסטו היא כי האדם הוא יצור שוחר דעת ובמקביל הפילוסופיה היא מדע אלוהי:

זוהי טענה בעלת אופי פרדוקסאלי (סתירה פנימית)  מצד אחד טבע האדם הוא לדעת ולהתרחב בידיעה, מצד שני הפילוסופיה הוא מדע אלוהי.  [(אריסטו הוא אדם מאמין – הוא לא יכול לערער לגמרי על הסדר הקיים, הוא לא רדיקאלי). על אף שאריסטו הוא ריאליסט, זה לא אומר שהוא פרגמטיסט – הוא לא רק לומד מהמציאות. הוא מאמין באמיתות מוחלטות – זוהי נקודת הדמיון הראשונה בין אפלטון לאריסטו. בכל זאת יש אמיתות מוחלטות, והתרגום שלהן הוא תרגום אתי, מוסרי.]

לאדם כיצור שוחר דעת יש רצון ללמוד את מדע הפילוסופיה כלומר, יש לו רצון לחרוג מהטבע האנושי ולחפש דעת אצל האלוהים. הוא בעת ובעונה אחת מממש את טבעו וגם חורג ממנו בעצם חיפוש המידע. יש סתירה בין מימוש הטבע לחריגה מהטבע של האדם. אריסטו אינו פותר את הסטירה אולם טוען כי האדם והפילוסופיה הם חלק מהטבע. בתוך תהליך טבע האדם מגיע לשלמות מלאה רק כשהוא מחפש דעת,עושה תהליך עיון. רק המחשבה החיפוש והלמידה הופכים את האדם לשלם. אדם שלם לפי אריסטו- רוחני ומוסרי. אדם יכול להפוך להיות מוסרי ורוחני רק במסגרת המדינה. מי שלא צריך את המדינה הוא יותר מאדם ( אל) או פחות מאדם (חיה).

הקשר בין המחקר הביולוגי האריסטוטלי לפרשנות הפוליטית:

 שיטת החקירה של אריסטו (המתמחה באיסוף פרטים) מגלה שבטבע יש מצד אחד גיוון גדול ומצד שני סדירות ואחידות, החיבור בין השניים מביאה אותו לחקור את המינים. הוא לוקח 80 מינים של פרחים ומגלה כי יש המון גיוון אולם יש מידה רבה של אחידות. זה מביא אותו לא רק לחקור את המינים אלא לעשות להם חלוקה איתה עובדים עד היום של מינים וזנים. הוא מתעניין בטיפוסים של הפרט ומגיע למסקנה כי יש טיפוסים שונים של בני אדם. עוד אומר כי המינים הם נצחיים- כלומר לא יכולים להתפתח מינים חדשים. התפיסה הזו תאפיין את תפיסת האזרחות של אריסטו בה הוא עושה אבחנה בין אנשים שמלידתם מתאימים לפוליטיקה לבין אלא שלא מתאימים. החלוקה גם מבוססת על תכונות ביולוגיות- זהות מינית ואתנית. כלומר, אריסטו מנחס משמעויות פוליטיות לעובדות ביולוגיות.

השלכות שעושה אריסטו ממדעי הטבע נשענות על מושג התכלית. מושג התכלית הוא מושג יווני במקור- טלוס- תיאור פעולה של איבר מסוים על ידי ציון התפקיד שהוא ממלא בגוף. טלאולוגיה היא תורה אריסטוטלית המתעסקת בהבנת איבר מסוים דרך הסקה מהמציאות. ההסבר התכליתי מסביר מה הסיבה שמשהו קיים- המשהו הוא לא בהכרח פיזי אלא יכול להיות גם תופעה התנהגותית, פוליטית. אריסטו לומד מהמציאות ומייחס לה חשיבות (ולכן מוגדר כריאליסט) בניגוד לאפלטון שמסתכל על המציאות רק לצורך ביקורת. זהו למעשה ראשיתו של “הריאליזם הפוליטי”.

אריסטו לעומת אפלטון חושב שיש מודל פוליטי ראוי אולם ישנם מודלים נוספים שהם נסבלים על אף שלא משקפים מציאות מושלמת. אפלטון מאמין במודל אידיאי אחד. במידה מסוימת אפשר למצוא דמיון בין מושג התכלית לאידיאה- גם התכלית נותנת רק תשובה אחת כמו האידיאה. אפלטון בוחן את האידיאה המתארת סוג של קיום אולם אריסטו הולך הפוך מאפלטון- הוא קודם רואה את הקיים ואחר כך מנסה ללמוד את התכלית. בין השניים קיימות מספר נקודות השקה.

אריסטו הוא התשתית לסדר המערבי שאנו מכירים. אריסטו טוען כי אנו פועלים מתוך שיקול דעת לפני או אחרי הפעולה, למשל: בני אדם מזדווגים לצורך התרבות. כאשר חושבים על הפעולה ומתעסקים בתכליתה. ברור כי אנו עושים כל מעשה להשגת מטרה מסוימת. כשמתעסקים בפעילות אנושית לא מדובר בהשוואה אנלוגית מוחלטת לפעילותו של איבר אורגני. בכל זאת אריסטו מייצר מסקנה שבמידה רבה מבוססת על הנחות ביולוגיות שהיא בסיסית מאוד בסופו של דבר בהגות הפוליטית: אבחנה והפרדה בין פרטי לציבורי- אבחנה דיכוטומית- חסרת נקודות השקה. את המסקנות הראשוניות של אריסטו בנושא הוא שואב מהביולוגיה.

ראה גם: המחשבה המדינית של אריסטו

סיכומים בנושא המחשבה המדינית של אריסטו:

מקומן של נשים במחשבה המדינית של אריסטו

אתיקה ופוליטיקה בהגותו של אריסטו

המידה האמצעית והסגולה הטובה אצל אריסטו

הצדיק במחשבה המדינית של אריסטו

השוואה בין המחשבה המדינית של אפלטון ואריסטו

מהי המדינה אצל אריסטו