סיכום " /> " />

ההגות הציונית לדורותיה: יהודה אלקלעי

פרקים בהגות הציונית לדורותיה – סיכומים

אלקלעי 1798-1878

יהודה אלקלעי נולד למשפחה ספרדית. הוא נולד בסרייבו, עיר קלאסית של מפגש בין נוצרים קתוליים אורתודוקסים ומוסלמים וישוב יהודי לא מבוטל. הוא היה עד בתחילת המאה התשע עשרה לעליית הלאומיות הסרבית. זו תנועה שהשתחררה מהשלטון העות’מאני והקימה במאבקים קשים מדינה עצמאית. הוא נקרא לכהן ברבנות בעיר שהיום היא פרבר של בלגרד- זמלין. יש את בית הכנסת שלו, רחוב על שמו. אזור שבו נפגשו אירופה הנוצרית עם האימפריה העותומאנית. הוא (יהודה חי אלקלעי) מפרסם ב- 1845 ספר שנקרא “מנחת יהודה”, תחת המסורת בה שם המחבר מובלע בכותרת. הוא דן בנושא שלרוב ההגות הרבנית לא דנה בו בגלל החשש ממשיחיות שקר הוא ההתייחסות למימד הגאולה היהודית. יש ויכוח היסטורי גדול בהגות היהודית הדתית האם הגאולה תהיה ניסית, פתאומית הוא הדרגתית. מעניין כיצד אלקלעי נוטל חלק בויכוח זה ונוקט עמדה זו שמביאה אותו למסקנות עם היבטים פוליטיים. לדעתו הגאולה תהיה מעשה ריבנו של עולם אבל היא תהיה הדרגתית, עד שיגיע “המפץ הגדול” יתכנו שינויים ואולי צריך להתכונן אליהם. זה יהיה תהליך הדרגתי שיתחרש בתוך ההיסטוריה. חלק גדול ממנחת יהודה מתייחס לשאלה- מהם השלבים שבסופו של דבר יובילו לגאולה והאם יש מקום לפעולה אנושית למהלכים אלו?

השפה העברית

פתאום, באמצע הספר יש שאלה שמעלה אלקלעי- כאשר תתרחש גאולה ובגאולה הניסית יתקבצו כל הגלויות על ידי ריבונו של עולם, איך הם ידברו אחד עם השני? יהודים לא מדברים שפה אחת, “בחטאינו הרבים נתפזרנו בין 70 אומות ולשון”. אתה שואל את עצמך- למה זה מטריד אותו? נניח שהיינו מוצאים את הטקסט הזה בחפירה ארכיאולוגית, לא היינו יודעים מתי זה נכתב, לפי התוכן הייתי אומר שזה לא נכתב לפני 1800, כי לפני 1800 אין רגישות ללשון. בתודעה העצמית היהודית השאלה באיזו שפה יהודים מדברים אף פעם לא הייתה בעיה. יש לשון קודש, והיא לשון התפילה ולשון חכמים לשון של כתיבה רבנית שאלות ותשובות. יש הרבה יהודים משכילים מסורתיים היכולים לכתוב בלשון זו. אין איסור לדבר בה, אבל לא מדברים בלשון זו. אלקלעי חי בגבולות של שלוש או ארבע תרבויות לשוניות- סרבים, אוסטרו דוברי גרמנית, עות’מאנית, יהודים דוברי ידייש, ספרדית או גרמנית. הלשון מגדירה את הזהות. אחד הדברים בעליית תנועה לאומית ואלקלעי מודע לכך, תנועה לאומית מתרכזת במאה ה-19 מסביב ללשונות. אחד הדברים שאפיינו מדינה סרבית עצמאית- בתי הספר מדברים סרבית וכן ההיסטוריה. הרגישות הזו ללשון שמעלה את השאלה הזו, היא בעצמה עדות למודעות של מה שקורה בעולם הסובב. כותב אלקלעי “בעוונותינו הרבים מפוזרים אנו מפורדים איש מאחיו כי לכל מדינה ומדינה יש להם כתב ולשון מיוחד ומנהג מיוחד וזה מפריד את הקיבוץ, ומעכב הגאולה. מעיד אני עליי שכל ימי נצטערתי על דבר זה ולא טוב עשו אבותינו שכל כך השכיחו את לשוננו הקדושה ונעשתה אומתנו ל70- אומות ולשוננו ל 70 לשונות. אם יעשה ה’ ככל נפלאותיו ויקבץ פזורינו מארבע כנפות הארץ לארצנו, לא נכון לדבר איש אל רעיהו, והקיבוץ הנפרד לא יצליח. ואם יאמר האומר שהקוד סרוך הוא ישלח מלאכו וילמד אותנו לשון כמו שלימד יוסף נאמר שקר” כי אם להשתדל ברוב עוז ותעצומות הלקים את לשוננו ולהעמידה ולעשות אותה עיקר והקדוש ברוך הוא ישפוך רוחו על המלמדים ועל התלמידים על הבנים ועל הבנות וילמדו לדבר צחות “. שתי נקודות שעולות:

א. מהפכנות- ללמד בנים ובנות, יש דרכים ללמד נשים במאה התשע עשרה ביידיש ובלדינו. אבל כאן נאמר במפורש גם בנות. ולא כדי להבין את התפילה אלא כדי ש”ידברו צחות” 1845, גולת סרייבו, לפי הולדת אליעזר בן יהודה. הוא רוצה להקים בתי ספר שילמדו את הלשון, ולא בשביל התפילה. יסוד הלשון שהוא תמיד ניטראלי במסורת היהודית הופך למהותי. למרות שהגאולה היא גאולה שמימית והיא תהיה מעשה ניסים, יש לעשות כמה צעדים מכינים לקראת זה שיקבלו וכמו שהוא אומר הקיבוץ הנפרד, העדר שיתוף לשוני, מעכב את הגאולה. אם מזהים דברים שמפריעים לגאולה צריך למזער אותם. העברית תמיד הייתה לשון של העם- אברהם ודוד דיברו עברית. ההתקפה על העברית הגיעה מאוחר יותר כתגובה לציונות של חוגים שכיום אנו קוראים להם חרדים. בסופו של דבר זו השפה שמשותפת לכל היהודים. יידיש זה חלק מיהדות המזרח, לדינו זה חלק מיהדות המזרח, בעיראק ובפרס דיברו שפות אחרות, עברית זו לא רק השפה שבה נגלה הקדוש ברוך הוא לנביאים, זו שפה בעלת יסוד משותף. לא היו תוצאות פרקטיות להצעה זו בתקופה אלקלעי, אבל הוא מעלה דבר שלא יוצר התנגדות אבל יוצר אי נחת. הוא יוצר סדר יום חדש בלימוד, גם אם הוא עדיין לא מתממש.

ב. משיח בן יוסף ומשיח בן דוד- אלקלעי מתייחס בתוך מסגרת מסורתית ונורמטיבית לסוג מסוים של מסורת, שדנה בגאולה, ומדברת על כך שיהיו שני משיחים. כדאי לזכור, אין הלכה פסוקה, אבל יש מסורת. יהיה משיח בין יוסף ואחר כךמשיח בן דוד.משיח בן יוסף- משיח גשמי שינסה ללכד את היהודי באופן צבאי, ויצא למלחמה, ילכד אבל יכשל כי הוא גשמי. ואחר כך יקוםמשיח בן דוד, האמיתי הרוחני והוא יוליך את העם לגאולה. זו מסורת שלא העסיקה את מרבית ההוגים שלא עסקו במשיחיות אלא בעולם הנוכחי. אצל אלקלעי יש ניסיון לתת פירוש חדיש ומהפכני למשיח בן יוסף. זה טקסט שיכול להיות רק במאה ה-19 לאחר המהפכה הצרפתית.

אסיפה מכוננת של יהודים

לדעת אלקלעי צריך לכנס אסיפה מכוננת של היהודים, דבר פוליטי, גשמי ולדעתו יש כאלה שיכולים להיות באסיפה זו, יהודים שהם פעילים במסחר, שיש להם מעמד בינלאומי. פתאום משיח בןדוד הוא לא אישיות אלא “כתוב השיבה שופטינו כבראשונה אחר קיבוץ גלויות והמינוי הזה הוא ראשית הגאולה. הם יקימו דגל התורה והם יחזירו עטרה ליושנה כשנזכה למינו א.ע. 71 זקנים וה’ אליהם יראה והאסיפה המאושרת היא המשיח בן יוסף אשר אליו אנו מקווים. וקיבוץ הזה הוא תחילת מלכות בית דוד” עדיין הלשון קצת מטושטשת אבל היא מתייחסת ליצירת מוסד מייצג של יהודים. הוא לא מדבר במפורש על חידוש הסנהדרין- מי מוסמך, מי ימנה, האם רק רבנים? הוא דווקא לא מדבר רק על רבנים, אלא על משפחות הון וכוח. יש שימוש במושג מאוד מסורתי והוצאתו מדי פשוטו ושינוי שלי מאישיות אחת למוסד. מה תעשה האסיפה המכוננת הזו? כמו שאומר אלקלעי להלן- היא תקים קרן, ולכן חשוב שיהיו אנשים בעלי כספים וחשובים רוטשילדים ודומיהם, והיא תרכוש אדמות בא”י. פעם ראשונה שיש מוסד שבו מדובר על קניית אדמות. זה לא כי רוצים את הגאולה, אלא זה כדי להכין. מאחר שזה מאוד מאוד מהפכני, ולפניו אין מי שמעלה את הרעיון, ובסוגריים נאמר שזה מה שהתנועה הציונית מממשת. זה לעשות מה שעשה אברהם אבינו כשקנה את מערת המכפלה, אבל ברור שמדובר במשהו שונה, חדש ומרכיביו די בולטים בהקשר של המאה ה-19 לשון, מוסדות פוליטיים ובסיס טריטוריאלי. לא מדוברעל מדינה, אבל על יצירת דברים חדשניים שכולם ברוח התנועות הלאומיות של המאה ה-19. כאן אפשר לראות מפגש מרתק בין גישה מסורתית שמשתנה מבפנים. ולא רק אידיאולוגיה שנוצרת על ידי חילוניים והתרחקות מהמסורת. שימוש במסורת כמחצבה ממנה אפשר לקחת אבנים כדי לבנות בניין חדש. שילוב די מרתק של מסורת ושינוי.

Tagged with:
 

ההגות הציונית לדורותיה: הוגים טרום ציוניים- ציונות דתית

פרקים בהגות הציונית לדורותיה – סיכומים

הוגים שאפשר לראות בהגותם את ההתחלות של גישות שבסופו של דבר יובילו לציונות. היום נדון בשני הוגים שבאים מהמחנה הדתי אורתודוקסי. אלקלעי וקלישר. אלו שני אנשים די מיוחדים במינם ודי חריגים בהגות הדתית של המאה התשע עשרה. אצל שניהם יש גישה שהיא מצד אחד דתית נורמטיבית לא פורצת גבולות ונזהרת אבל מצד שני גם חדשנית. שניהם נתפסים בציונות הדתית כתרומה של רבנים לציונות הדתית. הציונות הדתית מנסה להראות שיש שורשים דתיים בציונות המודרנית. זה נכון אבל גם מסולף, שניהם חריגים. במאה התשע עשרה יש המוני רבנים שכתבו ספרים, וזו מחשבה שניסתה להתמודד עם השינויים במאה התשע עשרה- שינוי תפילות, לשונות, אוכלוסיות שלא מבינות עברית.

גאולה

התפיסה הכללית היא מסורתית במחשבות שיש אמונה בגאולה שבו תבוא ובין השאר פירושה סיומה של הגלות, כאשר גלות היא לא רק טריטוריאלית אלא גם מטאפיזית- העולם לא מתוקן. ככל שהמשיחיות מרכזית בה, המחשבה היהודית מאוד נזהרת. היהדות התנסתה בכמה תוצאות חמורות של תנועות משיחיות, לדוגמא השבתאים. אנשים נתפסו לכך ששבתאי צבי הוא מלך המשיח, כאשר זה הסתיים בכך ששבתאי צבי המיר את דתו. הרעיון שיש משיחיות בהם שנישאת על ידי אנשים בשר ודם- זהירות. יש מחשבה שתגיע הגאולה, אבל בעיתו. הדיון בגאולה הוא לא דיון מרכזי, הדיון המרכזי הוא היכולת לשמור מצוות, איך לקבוע סייגים למגעים בין יהודים ללא יהודים כדי למנוע המרת דת או עבירות. ככל שהקשרים בין יהודים ללא יהודים נעשים יותר פתוחים, אין תמיד תשובות טובות. מדובר בשני אנשים שאצלם יש שינוי. בשני המקרים מנסים להלך על חבל דק מאוד בין צמידות למחשבה היהודית הדתית, שהגאולה בידי שמיים, אבל גם השפעה מהעולם החיצוני. עליית תנועות לאומיות אירופאיות לא יהודיות משפיעה על שני רבנים אלו, שהם רחוקים מלאמץ דברים מהעולם הלא יהודי. כמו אצל רבנים אחרים יש הקשבה לעולם. שני ההוגים הללו חיים בקווי תפר בין מערב אירופה למזרחה, בין כמה תנועות לאומיות.

Tagged with:
 

ההגות הציונית לדורותיה: צבי גרץ - קראים, רפורמים מול התנועה האורתודוקסית – קולקטיב

פרקים בהגות הציונית לדורותיה – סיכומים

הקראים על פי צבי גרץ לקחו דבר אחד שהיה קיים והקפיאו עצמם בתוכו, בשעה שהיהדות הרבנית ששינתה את כל הדברים, התקדמה. שמירת חלב ובשר כנראה שלא הייתה כה חשובה בעבר, כלומר לא יודעים באמת. אבל הפירוש הזה, שנעשה דווקא בגלות ולא משנה אם זה נכון או לא, הוא פסוק שגורם לעם היהודי להבדיל עצמו, להיות קוהרנטי עם מסורתו והיסטוריה שלו, ומקיים מסורת ומנהגים.

הספרים שלו, שאללנו לחשוב שבמאה ה-19 קראו רבים 11 כרכים בגרמנית מפותלת, אבל זה היה בסיס לסיפורים כמו דוד והחשמונאים, מלחמת חירות. אלו סיפורים שלא מדברים בהכרח על אנשים שומרי שבת, אבל אלו גיבורים מסורתיים שקמים לתחייה. אפשר לראות זאת בויכוחים שמנהל גרץ עם הוגים נוצריים אך גם עם התנועה הרפורמית והאורתודוקסית. התנועה הרפורמית ניסתה להפוך את היהדות למשהו אנלוגי לנצרות- דת של אמונה אינדיבידואלית. גרץ מדגיש שהיהדות היא קולקטיבית- היא קהילתית. אין יהודי בודד, יש מניין של יהודים, זקוקים ליהודים אחרים, ולכן הוא אומר שתורת ישראל אין בה הבחנה שיש הבחנה בנצרות בין קודש וחול והבחנה ודת. ביהדות הכול שזור זה בזה, ולכן בכל ההיסטוריה היהודית יש מתח בין הצד המדיני והדתי. זו לא רק דת או רק מדינה, ולא כל המלכים הם צדיקים ולא כל הצדיקים היו מלכים. ניסיון להפריד בין דת יהודית ומדינה זה לא כה פשוט. ביהדות לפי גרץ, האמונה והמלוכה, “דעת אלוהים ורווחה חברתית שלובים זה בזה” עושה השוואה מעניינת בין דיני שמיטה ויובל ולקט שכחה ופאה. בצדקה הנוצרית יש מצווה לתת צדקה, אבל זה עניין פרטי, אין כפייה, הממלכה לא עוסקת בכך. צדקה לעניין זה היא עניין מוסרי בין האדם ובין בורא עולם. אבל שמיטה ויובל ומעשר, זה עניין שאמור להיות מוסדר על ידי המדינה. המדינה קובעת את שמיטת החובות, דבר שבנצרות לא קיים. בוודאי כאשר יש ממלכה יהודית יש משמעות לחקיקה זו, ולכן טוען גרץ הדת היהודית היא דת שמשלבת את הצד המדיני ואת הצד המוסרי. בכך שהיא מקשרת בין דת ומדינה היא מרסנת את הכוח הפיזי הברוטאלי של המלוכה ולכן גם כוחה של הנבואה, כי המלך הוא לא כל יכול, הוא כפוף לאל. בעוד שהמלך הנוצרי לא כפוף לאף מצווה דתית.

ניתוב תודעת היהודים

קשה למצוא מישהו אחר במאה ה-19 שהשפעתו על ניתוב התודעה של יהודים משכילים שבחלקם היו דתיים יותר או פחות, לתפיסה שפתאום רואה את ההיסטוריה היהודית כרצף מרתק, שמתחיל ברגע שבו היהודים הפכו להיות עם ככל העמים בכיבוש. יצירת הכיבוש הפוליטי, יצירת הבסיס הטריטוריאלי כמו כל עם אחר, מכניסים את העם היהודי להיסטוריה העולמית. הוא מצליח בגלל המתיחות בין הגשמי לרוחני לשרוד גם ללא טריטוריה. ספרי הלימוד שנכתבו על ידי גרץ הם במידה לא קטנה בסיס לשאלה מתחילת השיעור. יש עדויות היסטוריות לכך שאותו אחוז קטן אחד שעלה ארצה בין 1882 ו 1914, תפיסתם הגיעה לא מהמשיחיות, אלא – כאן ועכשיו, כמו כל העמים האחרים. חלק מהעולים לארץ השוו עצמם ליהושע בן נון, לא בגלל שקראו את יהושע,

Tagged with:
 

ההגות הציונית לדורותיה: צבי גרץ - מעבר למוסר ומצוות אל מול טריטוריה וגשמיות

פרקים בהגות הציונית לדורותיה – סיכומים

על פי צבי גרץ, כאשר נעלמת הטריטוריה וחרב הבית, הדגש ביהדות הוא על עניינים מוסריים ומצוות. גם בית המקדש נתפס כמשהו גשמי, כי יש בו קורבנות. וזו תופעה שמעידה על המתח בין הצד הגשמי לרוחני. בית שני- יש מימד טריטוריאלי אבל לא בדיוק עצמאות, ולכן הצד של עזרה ומוסר ותורה חזק יותר.

דבר שני שגרץ מוצא ביסוד הנבואה- בנבואה יש התכוונות אל העתיד, זה לא רק טיעון מוסרי כלפי המלך עם ההעזרה הנחוצה. אלא יש התכוונות אל העתיד, של הגאולה, ההמשכיות, וזה קשור גם לארץ ישראל. קשור לגאולה, לעולם שכולו טוב, ולארץ ישראל. ולכן מימד העתיד ביהדות איננו מנותק מן המימד הטריטוריאלי, למרות שהוא לא מרכזי אצל גרץ. גרץ מנהל ויכוח שאולי אנו לא מודעים לו מספיק, עם ההיסטוריוגרפיה האירופאית. לרוב אי אפשר להתעלם מההיסטוריה היהודית, בשל הברית החדשה והישנה. אבל, היהדות גם כאשר איבדה את הבסיס הטריטוריאלי עברה שינויים שנוצרו בגלות. היהדות של המאה התשע עשרה נוצרה לאחר חורבן הבית. זו לא חוכמה גדולה להקים מדינה או ממלכה, לבנות בית מקדש. איך משמרים את ההוויה של יחידה לאומית כשאין עוצמה ומדינה ובית מקדש, זה הדבר החשוב. הלא יהודים, בשבילם היסטורית היהודים נפסקת עם חרבן הבית. בשעה שיהדות המאה ה- 19 נוצרה לאחר חורבן הבית- רבנות, משנה ותלמוד, בית כנסת. כל זה הוא מולדת מטלטלת של העם היהודי. מולדת לא גשמית אך קיימת. בכל מקום שיהודים מגיעים אליו הם בונים זאת. בשעה שהיהדות המקראית קיימת אבל היהודי בין זמננו לא חי כיצד שחיו אברהם אבינו או דוד,  הוא חי משהו רוחני יותר. אין כאן ציונות, הוא לא מדבר על ארץ ישראל. יש כאן ניסיון של גרץ לתת תוכן רוחני לזהות היהודית. בדבריו של גרץ יש ויכוח עם הלא יהודים, אך גם עם יהודים בני דורו. לפי גרץ היהדות משתנה ותשתנה בעתיד. זו תופעה היסטורית שמשמרת עצמה תוך כדי השתנות.

Tagged with:
 

ההגות הציונית לדורותיה: צבי גרץ – יהדות כתוצר היסטורי

פרקים בהגות הציונית לדורותיה – סיכומים

על פי צבי גרץ, כדי להבין מהו העם היהודי, מהי יהדות, אי אפשר לומר שיהדות זה דבר זה או אחר. יהדות כמו כל תוצר היסטורי אחר עוברת שינויים, ולכן מה שאפיין את בני ישראל בבית ראשון, זה לא שמאפיין אותם בבית שניאו בגלות. קורבנות לדוגמא אפיינו את הפולחן בזמן בית המקדש, ולאחר החורבן זה השתנה. יהדות התפחתה בשלב מסוים בהיעדר טריטוריה ובהיעדר כוח פוליטי, אבל זו לא ה-יהדות, זו היהדות שהתפתחה לאחר החורבן. אין מהות ליהדות, אלא לעם היהודי, שיש בו מרכיבים, יש בו שלבים שונים. בחלק מהשלבים יש מרכיב טריטוריאלי וגשמי חזק- שופטים, מלכים, ולא כולם מקיימים את המצוות. ברגע שאין שופטים או מלכים, יש יסודות אחרים, ואי אפשר לומר שדוד לא קיים מצוות ואנו לא מקיימים מלוכה, יש המשכיות של היסטוריה יהודית וכל מציאות משתנה. החטאים של דוד המלך, הם של מלכות לא של מצוות. יש תפיסה שמתפעמת מההמשכיות היהודית ומודעת לכך שהמשכיות זו חוזרת על עצמה. בגלל שהיא משתנה כל הזמן צריך לשאול מהם היסודות המרכזיים בכל תקופה, וכאן מגיעה התקופה המעניינת אצל גרץ.

נבואה- בית ראשון מאופיין בטריטוריאליות, שופטים בית מקדש ושושלות, אבל יש בתקופה זו יסוד נוסף- נבואה. גרץ הוא מן הראשונים שנותן לנבואה משמעות כפולה, ושוב הוא חורג מהמסגרת המקובלת של נבואה. מצד אחד הנבואה גם בתקופה שהיא מאופיינת על ידי טריטוריאליות וכוח פיזי, הנבואה היא היסוד הרוחני שהוא אמנם חלש, מול המלוכה ומול בית המקדש. אבל הוא נותן תוכן מוסרי ורוחני. תופעה כזו של נביאים שבשם קוד מוסרי משמיעים תוכחה קשה מול הכוח הפוליטי, תופעה זו לא קיימת בשום מקום אחר בעולם. ניקח כמה דוגמאות של נביאים ומלכים- נתן הנביא מוכיח את דוד המלך לא על אי הנחת תפילין או שמירת שבת, אלא על רצח. אליהו הנביא אומר לאחאב- רצחת וגם ירשת, מול אחאב אפשר לתת הרבה טענות של אי שמירת מצוות, אבל הוא דיבר איתו על עניין מוסרי ובסיסי. והמיוחד הוא, וגרץ מדגיש שלא קורה שום דבר לנביאים הללו. דוד המלך לא מוציא את נתן להורג, אחאב שמתווכח עם אליהו לא מוציא אותו להורג. יש הוויה מוסרית שיש לה מקום גם בתקופות שבהן הדגש הוא יותר על הטריטוריאלי והגשמי.

Tagged with:
 

ההגות הציונית לדורותיה: צבי גרץ

פרקים בהגות הציונית לדורותיה – סיכומים

גרץ- תחילת ההיסטוריה הלאומית בכיבוש הארץ

צבי גרץ, הגיע מאזור גבול של גרמניה, הוא כתב בשנות השבעים של המאה התשע עשרה, וכתב היסטוריה של העם היהודי בגרמנית. היסטוריה של העם היהודי, לא של היהודים, לא של הדת היהודית. כשבודקים את התנועות הלאומיות של המאה התשע עשרה, עבור אחת מהן, כתיבה היסטוריה הובילה לחינוך לזהות לאומית. ההיסטוריונים במאה התשע עשרה עוסקים בגיבוש תודעות לאומיות. זה מה שגרץ עשה, וכדאי לזכור זאת. ספרו של גרץ, מאז 1870 ואילך, שם במרכז התודעה של יהודים רבים משכילים, בחלק מרקע דתי וחלק נשרו מהדת, שם במרכז זהותם כיהודים את ההיסטוריה היהודית. במסורת הדתית הממוקדת בפרשות השבוע בהפטרות, יש זיקה עמוקה להיסטוריה, אבל אל היסטוריה נרטיבית. מי שגדל עד אז במסורת האורתודוקסית, לא לומד את יהושע ושופטים, וחלוקת הממלכה בצורה הכרונולוגית. גרץ מנסה להוציא מהתנ”ך את הנרטיב ההיסטורי כמו היסטוריה של יוונים ורומאים וכ’. איפה מתחילים? יש הרבה נקודות שאפשר להתחיל- אברהם אבינו, יציאת מצריים, מתן תורה. גרץ, שהוא רב, לא מתחיל מאף אחת מאלו. הוא מתחיל ביהושע והשבטים שכובשים את כנען. זו לא בדיוק הנקודה הרגילה, למה הוא מתחיל בכיבוש הארץ? ולא מדובר בציונות, זה עוד לפני הציונות. מפני שכל היסטוריה של העמים מתחילה בכיבוש. מתי הגרמאנים הגיעו לגרמניה, מתי ההונגרים עבור את הרי הקרפטים וכ’. כמו כל עם שמתחיל ברגע שהוא מגיע מאן שהוא מגיע, ההיסטוריה מתחילה בכיבוש הארץ. זה יצר הרבה מאוד ויכוחים מסביב להכרעה הזאת. אברהם אבינו, מתך תורה וכ’- אלו דברים בעלי משמעות דתית מובהקת, גילוי שכינה בצורה זו או אחרת. וגרץ בוחר אחרת. אחד עשר הכרכים, בחלקים הראשונים נותנים משמעות היסטורית לתורה, כיבוש הארץ לפיו הוא עובדה.

הדת היהודית- דת רוחנית אל מול דתות הטבע

הדת היהודית ועם ישראל כנושא הדת היהודית, לפי גרץ, מתאפיינת על ידי מהפכה בהשוואה לדתות הקודמות, כל הדתות הקודמות הן דתות טבע, שבאיזשהו אופן מעריצות טבע, או כמו אצל היוונים, האלים נתונים לתאוות טבעיות כמו בני האדם- מריבות, קנאה, אהבה, שנאה. בדת היהודית היא איננה דת טבע, זו דת רוחנית שבה הטבע נוצר על ידי האלוהות. הוא לא האלוהות, הוא לא מקביל לו, הטבע הוא האובייקט של האלוהות. ביהדות יש דבר נוסף- אחראיות מוסרית של הפרט כלפי בוראו, בגלל התכנים הרוחניים של הדת. כשעובדים את אל הגשם, רוצים גשם, ולכן התוכן המוסרי נובע מהאל הרוחני כאשר האדם אחראי כלפי רוחניותו. קנאה ושנאה אלו מידות מגונות, ואיך אפשר לגנותן אם זה מה שהאלים באולימפוס עושים כל הזמן. אבל, המרידה הזאת בהערצת הטבע יש לה גם תכנים היסטוריים וגרץ רואה בהיסטוריה היהודית שני מוקדים, יש מוקד פיזי וזאת א”י וגם ההוויות הפוליטיות(מלוכה) שנוצרה בה, ויש הוויה רוחנית- תורת ישראל. והם קשורים זה בזה.

ההגות הציונית לדורותיה: הוגים קדם ציונים – רנ”ק וגרץ

פרקים בהגות הציונית לדורותיה – סיכומים

מי שהיגר לארה”ב רצה טוב לעצמו, מי שעלה לא”י (להבדיל מהשימוש במילה היגר) רצה גם בטובתו אבל חשב גם על יסוד של זהות קולקטיבית חדשה ומהפכנית. היום נתרכז בשני הוגים שהם לא ציונים, הם קדמו לכך, והם לא מבשרי הציונות. אבל, ההגות שלהם יצרה מהפך בתפיסה של יהודים משכילים, שאפשרה את ההתפתחות של האחוז הבודד בעתיד. אחד הוא פילוסוף והשני היסטוריון. רבי נחמן קרוכמל- רנ”ק, גרץ. מדובר בשני אנשים שונים בעלי רקע אורתודוקסי, שניהם רבנים. הם לא מהפכניים, לא מורדים במסורת הדתית האורתודוקסית, אבל הם משמעותיים לשינוי בתפיסות של הזהות היהודית במאה התשע עשרה.

רבי נחמן קרוכמל- רנ”ק17.2.1785-31.7.1840

רנ”ק נולד גדל וחי בדרומה של פולין, בגליציה, אזור שעבר את הכיבושים הנפוליאונים, חלוקת פולין, והיה מאוד מודע לשינויים הללו. אבל, מה שיותר חשוב, הוא היה למעשה ההוגה היהודי הראשון אשר ניסה מתוך עמדה דתית למצוא קשר בין אמונה בדת ישראל לבין המסורות הפילוסופיות של זמנו. שני ההוגים הללו, לא במקרה, גרמניים, שניהם הטביעו חותמם על הרבה מהמחשבה המודרנית באירופה.

מורה נבוכי הזמן – פישור בין הדת היהודית והפילוסופיה המודרנית

מי שקורא לספרו כך, מבקש להעלות את הרמב”ם, שניסה לפשר בין הדת היהודית והפילוסופיה האריסטוטלית ולהראות שאין סתירה. דבר דומה ניסה לעשות קרוכמל, ורואים כיצד אדם שכיהן ברבנות, אבל למד גרמנית וידע שפות מנסה לאשש את האמונה היהודית מתוך הפילוסופיה בת זמנו. הוא רצה להראות ליהודים משכילים שברגע שמקבלים את הפילוסופיה האירופאית לא צריך לזרוק את הדת היהודית. הפישור יוצר משמעות אחרת וחדשה גם לאמונה. בנקודה אחת של הפילוסופיה ההגליאנית מתמקד קרוכמל.

הגל הוא הפילוסוף שהשפיע יותר מאחרים, על תפיסה האומרת שהתפתחויות היסטוריות עוברות תהליכי שינוי וכל תקופה היסטורית מאופיינת על ידי עם, קבוצה תרבותית אתנית לשונית, שהיא תורמת משהו להיסטוריה האנושית, מקדמת אותה, וזו תרומתה להיסטוריה האנושית. יש תרומה של היוונים, של הרומאים, של השבטים הגרמאניים וכ’.

הרדר- הוגה שקדם לו , כינה זאת “רוח העם” או “רוח האומה”. רוח היא סך כל המאפיינים של תרבות מסוימת. ביוון העתיקה אנו מוצאים דת מסוימת, ארכיטקטורה מסוימת, מהלך פוליטי,  ספרות. וזה לא מוצאים לדוגמא אצל הבבלים, וזו התרבות החברתית או הפוליטית. הגל מראה כיצד היוונים תרמו משהו לתרבות העולם, ותרומתם נספגה לתוך התרבות האנושית, זה לא נשאר אצל היוונים, אבל לאחר שהם תרמו הם גם נעלמו מן העולם. הרומאים תרמו סדרי שלטון, אימפריה, וזה גם כן נספג. התרבות העולמית סופגת מיני תרומות של רוחות העם. התרומה של היהודית היא אמונה באל אחד. ותרומה זאת עברה אל הנוצרים ואל המוסלמים, בדומה לארכיטקטורה היוונית שעברה אל העולם.

רנ”ק רואה בעיה אצל הגל- אם בודקים את כל העמים שהגל מדבר עליהם, שתרומתם המצטברת היא משמעותית, דבר אחד מאפיין אותם, בין אם הם היו חלשים או חלשים מבחינה מדינית, בשלב מסוים תרומתם נספגת והם כיחידה לאומית, או כיחידה אתנית לאומית, נעלמים. אין יותר יוונים שמתנהלים כמו בימי אתונה, או אתונאים, אבל יהודים יש. והוא שואל כיצד העמים הללו, שתרומתם אולי חשובה יותר נעלמו, בשעה שהיהודים לא נעלמו. זו שאלה שהעסיקה הרבה הוגים נוצרים.

תשובתו של קרוכמל מורכבת וקשורה להרדר, שדי קרוב להגל, הוא מגלה שכל עם שמופיע בהיסטוריה, יש לו שלבים שונים של הופעתו- נעורי, צמיחה והיעלמות. אם נדבר בעברית היפה של קרוכמל, הוא מאמץ זאת ואומר שלכל עם יש מועד הצמיחה והגידול, מועד העוז והמפעל ומועד ההיתוך והכיליון. זו עדות לניסיון לשלב יהדות מסורתית עם פתיחות לעולם המודרני. קרוכמל אומר שכל אמונה דתית אפילו הפרימיטיבית ביותר מנסה לתת תשובה למשהו רוחני, לסוד של הוויה, היקום, הבריאה. אבל יש דרגות שונות, ויש תשובות מורכבות יותר, אבל בכל דת, וזה מעניין כשזה מגיע מהוגה יהודי דתי, בכל דת יש יסוד של רוחניות. זה לא שאלוהינו הוא הנכון בלבד, זה הרבה יותר מורכב “דע שכל אמונת דת היא ברוחני עד שאפילו בדת היותר גרועה של פראים למודי מדבר וערבה לא תהיה יראתם דבר גשמי כמשהו גשם פרטי, בעל גבול הווה דבר שנעלם מן העולם כי אם הכוח המעמידו, היינו הרוחני שבוא, שהוא העומד לבדו קיים בשינוי תמורות הגשמי כולל ובלי גבול” – מאחורי כל אמונה, אפילו הפגאנית והגסה ביותר עומדת אמונה במשהו רוחני, שהביטוי הגשמי הוא רק כדי לסבר את העין. זו תפיסה מאוד יפה, שעושה הבחנה בין מונותיאיזם ופגאניות. הפסל או הציור הוא רק ביטוי גשמי להוויה רוחנית. מה מיוחד בדת היהודית? היא הרוחני המוחלט, היא איננה זקוקה לביטויים גשמיים (אולי לא חשב על עלייה לקברות צדיקים…) ולכן אין דמות, ולא ישיגהו אלא שיבקשו דמויות. ולכן בקודש הקודשים אין דבר אלא רק דבר מופשט, הדת היהודית היא יותר רוחנית יותר מפותחת. בדת זו יש רוחני המסמל משהו רוחני, וכאן מגיע הקישור להגל. אצל הגל הישות הפילוסופית הסופית והאולטימטיבית היא מה שהגל מכנה “הרוח המוחלטת” זה ניסיון לתאר באופן פילוסופי את המשמעות האלוהית. קרוכמל קורא לכך- הרוחני המוחלט. ולכן, היהודים נבדלים ברוחם מכל רוחות האומה האחרות. מה שמאפיין את כל רוחות האומה האחרות הוא עדיין משהו גשמי, ודבר גשמי סופו לעבור מן העולם. ולכן, העם היהודי שהוא הרוחניות המוחלטת לא עובר מהעולם, אבל גם אצלו יש מחזוריות ואת שלושת השלבים, בניגוד לשאר העמים שבהם זה לינארי.

העם היהודי- עם עולם

כאשר העם היהודי מגיע לשלב הכיליון, אז כמו הפניקס, מתוך עוף החול הוא עולה מחדש. יש חורבן ראשון שהוא לכאורה צריך להיות חורבן, וחורבן הבית השני שאחריו יש משנה ותלמוד בגלות, ועדיין זה פתוח לעתיד. העתיד איננו קשור לחלוטין במובהק בא”י, אבל יש ניסיון לשבץ את ההיסטוריה היהודית עם ייחוד. כאן משתמש רנ”ק בביטוי “עם עולם” כדי לאפיין את העם היהודי. עם עולם פירשו שני דברים:

א.      עם נצחי

ב.      עם אוניברסאלי- לא קשור בהכרח לארץ וכשהוא גולה מארצו ומאבד את ממלכתו הוא אינו נעלם.

מרכזיות הקיום היהודי הוא בהיותו עם מצד אחד ככל העמים, אך שונה, בשל התוכן של זהותו. רואים משהו שאיננו חורג כהוא זה מתורת ישראל, אז אלו היו הדים לתפיסות מודרניות פילוסופיות אנתרופולוגיות.

Tagged with:
 

ההגות הציונית לדורותיה: העלייה הראשונה

פרקים בהגות הציונית לדורותיה – סיכומים

עלייה ראשונה- תופעה שולית ומהפכנית

העלייה הראשונה הייתה תופעה יחסית זניחה במסגרת העולם היהודי. אבל, וכאן צריך לזכור. אם שלושה מיליון יהודים בין 1882 ל 1914 היגרו לארצות אחרות, בפעם הראשונה בהגירה הזאת אנחנו רואים מספר קטן, פחות מאחוז אחד, שמהגר לארץ ישראל. זו העלייה הראשונה. צריך לזכור את שני הדברים-

א. הגירה יהודית- ראשית, שבפעם הראשונה שיש הגירה יהודית מאסיבית, יש מספר שמהגר מנימוקים אידיאולוגיים לאומיים.

ב. אחוז אחד- מצד שני, המספר הזה בטל לא בשישים אלא במאה.

אם מחפשים את התשובה לאנטישמיות הברוטאלית שהופיעה ברוסיה, היא לא הייתה ציונות אלא אמריקה. ואילו העלייה מתוך מוטיבציה להגיע דווקא לארץ ישראל, הייתה תופעה שולית ומהפכנית כאחד. המהלך הגדול של ההיסטוריה היהודית במאה ה-19 לא היה הציונות, אבל זה היה מהלך מהפכני ושונה ממה שהיה קודם. הם לא היו דתיים יותר או פחות מהאחרים, אבל הם באו מאזור שבו קדמה עלייתה של תודעה שחלק מיהודים שביקשו לשמור על זהות יהודית, שמרו על דתם לא בצורה קיצונית, הלכו לבתי ספר עבריים, קראו ספרות עברית, למדו על היסטוריה יהודית. ואז כאשר הגיע המפץ הגדול שדחף שלושה מיליון החוצה, מספר קטן עבר תהליך של סוציאליזציה של תודעה לאומית וחשב שיוכל לממש אותה ברוסיה, מימש אותה בא”י. אם לא הייתה חיברות כזאת ברוסיה עד 1882, יש להניח שלא היה בנמצא אפילו אחוז אחד. זה לא המהלך המובן מאליו אלא המהלך המהפכני ביותר בהיסטוריה היהודית! וצריך למצוא את הסיבות לשינויו.

Tagged with:
 

ההגות הציונית לדורותיה: הציונות כתגובה לאנטישמיות?

פרקים בהגות הציונית לדורותיה – סיכומים

פרדוקסים במאה התשע עשרה

כיצד ניתן להסביר בהקשר ההיסטורי שעלייתה של תנועה לאומית יהודית בעלת משמעות מדינית וטריטוריאלית התרחשה דווקא במאה – 19? דווקא המאה התשע עשרה מכל הבחינות הייתה מאה של שינויים כלכליים ופוליטיים מרחיקי לכת, בהיסטוריה הכללית והיהודית. מצבם של היהודים ב- 1900 בהשוואה ל 1800, עבר את השינויים הכי מרחיקי לכת בהשוואה לאלפיים השנים הקודמות.

שאלה נוספת- אנו ראינו כיצד הקשר לא”י הוא מצד אחד מאוד מרכזי בתודעה היהודית, מצד שני זה היה קשר פסיבי שקשור בתפיסת גאולה. גם בתפיסה הנוצרית יש אמונה של גאולה בביאתו השנייה של ישו, אבל הנוצרי לא יושב ומחכה לכך. אותו הדבר לגבי היהודים אז. השאלה היא מה הופך את הקשר הפסיבי הזה, לפחות לחלק מהיהודים, לקשר אקטיבי שפירושו עלייה, למספרים לא המוניים אבל ללא שום תקדים, וכן ליצירתה של תודעה פוליטית.

ציונות כתגובה לאנטישמיות?

אני מניח שחלק מכם מקשרים בין הופעתה של הציונות ובין שנאת ישראל, מידתית, חברתית או כלכלית. הקשר בין אנטישמיות ובין ציונות נתפס כאילו הציונות היא בצורה זו או אחרת תגובה על אנטישמיות. במידה מסוימת זה נכון אז זה הרבה יותר מורכב. אם הציונות, דהיינו עלייתה של התארגנות מדינית היא תגובה לאנטישמיות וזה קורה במאה ה- 19 , צריך לשאול מדוע זה לא קרה קודם? האם אפשר לומר שעד אמצע המאה ה-19 לא היו רדיפות? שנאה? מה שמאפיין את ההיסטוריה היהודית הוא שתופעות שהן אף פעם לא הדבר היחידי בתולדות ישראל, או שנאת ישראל. וזה בא לידי ביטוי או בהגבלות או בגירושים, או בניצול בכפייה, וזה היה קיים לאורך כל הדורות. רוב היהודים חיו למרות כל זאת, אך חשוב מכך אף אחת מהפעולות הללו לא הובילה לעלייה לא”י. גירוש יהודים במאה ה- 15 מאשכנז, גרמניה, כאשר הם עברו לפולין והביאו את שפתם היידיש, כשהם גורשו מספרד הם עברו למקומות אחרים. התגובה היהודית הקלאסית למצוקה, בין אם של רדיפות או גירושים, או מצב קשה אחר, הייתה לעבור ממקום קשה למקום שקשה פחות. ולכן, ההגירה היהודית בכל מקום, יש לה סיבות, והיא נובעת מהמצוקה ויכולה להיות מצוקה ברמות שונות. העובדה שיהודים נפוצים בכל העולם, נובעת בחלקה מאנטישמיות. במאה התשע עשרה זה אחרת, וכאן מגיע הפרדוקס. מבחינת מעמדם של היהודים, המאה התשע עשרה היא המאה הטובה ביותר ליהודים. ראינו בשיעור הקודם כיצד במאה התשע עשרה הייתה הגירה משמעותית של היהודים מן הפריפריה הגיאוגרפית לריכוזים עירוניים. מוביליות חברתית, כאשר לקראת סוף המאה התשע עשרה יש יהודים במספרים עצומים, במעמדות הביניים או במעמדות העשירים, מה שלא היה קיים מאה שנים קודם לכן. עוד לא הייתה מאה כזאת מאז חורבן הבית, ודווקא במאה הזאת יש עלייה של תנועה לאומית. אין שום ספק כי בריכוז היהודי הגדול ביותר, רוסיה הצארית, יש תופעות חמורות מאוד וחדשות של אנטישמיות כמעט מאורגנת. לא רק דתית אלא גם חברתית וממשלתית. אם נבדוק עליית אנטישמיות כמעט ממלכתית זאת סביב 1882, נראה איך מגיבים המוני היהודים על כך. בין 1882, רצח הצאר אלכסנדר ברוסיה ועד 1914, קרוב לשלושה מיליון יהודים היגרו בעיקר מרוסיה. לאן הם היגרו? ברובם לארה”ב, לארגנטינה, לקנדה. ובמילים אחרות התגובה המאסיבית לאנטישמיות המאסיבית הייתה התגובה היהודית הקלאסית- הגירה ממקום שקשה למקום שקשה פחות.

Tagged with:
 

ההגות הציונית לדורותיה: חזרת העבר ההיסטורי היהודי ותרבות יהודית

פרקים בהגות הציונית לדורותיה – סיכומים

עבר היסטורי יהודי

במאה ה-19 פתאום יש חזרה וניסיון לנכס את העבר ההיסטורי היהודי במושגים של היסטוריה מודרנית. שתי דוגמאות לכך:

חנוכה- לא חג מקראי, במקורות היהודים, אם לא היה יוספוס פלביוס וספר המכבים שנכתב ביוונית, לא הייתה עדות מקיפה במקורות היהודיים. חנוכה המסורתי הוא חג שמזוהה עם הדלקת נרות, שכל העמים עושים באמצע דצמבר כי חשוך. זה לא משמעותי, יש את ראש השנה, כיפור, פורים. חנוכה הוא חג שולי של סביבונים ולביבות. במאה התשע עשרה, אצל יהודים שמנסים להיפתח לעולם חנוכה מקבל משמעות אחרת. פתאום שואלים- מה זה חנוכה? חנוכה הוא מרד נגד שלטון עריצים, חירות דתית. יש שיאמרו שהראשונים שנלחמות נגד כפיה דתית ממלכתית, ועריצות היו היהודים. היהודים מאוד מודעים לזהות שלהם, ויחד עם זאת עושים זאת בבית, לא סוגרים את החנות, לא הולכים לבית הכנסת.

פסח- אפילו פסח, מה זה בשביל יהודים מודרניים? מעבר לניסים, למשה רבנו וכ’, זה היה מרד של עבדים! אנחנו היינו הראשונים למרוד.

תרבות יהודית

אין נתק תרבותי אלא התערבות מחודשת של תרבות. האם כתוב באיזה מקום מהו מגן דוד? זה סמל שמופיע גם בתרבות המוסלמית והנוצרית. מוצאים היהדות סמלים של אריות, שבעת המינים. הוא הופך להיות סמל יהודי מובהק רק במאה התשע עשרה, ומופיע בבתי כנסת גדולים כאשר יהודים מחפשים משהו שהוא תשובה לצלב מבחינה גיאומטרית ובייחוד בתוך ויטראז’ים. זה לא סמל שלא היה קיים, אבל הוא היה שולי קודם לכן. מנסים לבנות בתי כנסת עם סגנון אחר שהוא לא נוצרי, מחפשים סגנון ייחודי שמדגיש את השוני בתוך החברה. ורואים בתי כנסת אוריינטליים, שהם לוקחים מהמוסלמים, המזוהים עם המזרח.

במאה התשע עשרה, מוקם לראשונה בית ספר יהודי באירופה, וספרות עברית, לא רק ספרות דתית. יש עיתונות עברית- המליץ והצפירה. כשיש דפוס ויש רכבת אפשר להעביר עיתונים בקלות ואז מתברר שעברית הופכת להיות השפה הרשמית של האינטליגנציה היהודית. מלמדים שם תולדות ישראל ושירה עברית. ואז יש פירוש מחדש של התנ”ך והמקרא, לא כספר דתי אלא כספר לאומי. מצד אחד יש בו פרקים היסטוריים, מיתולוגיים, יש ממלכות מלכים, שושלות, נביאים גם במובן של מורדים ליברליים הראשונים, אנשים בעלי מוסר שבאים למלך. יש היסטוריה כרונולוגית, יש שירה, כתובים פילוסופיים, פיוטים(תהילים).

מה שיתגבש אחר כך כתודעה לאומית יהודית, מצד אחד מהפכה ומצד שני הכנסת תכנים לאומיים אתניים למסורת דתית. זו פרשנות שמתבססת על דברים קיימים ומפרשת אותם ברוח המודרנה. זה נראה ברגע הראשון כסתירה אבל זה מאפיין את כל התנועות הלאומיות . הן מהפכניות כי הלאום הוא הבסיס לזהות, אבל זה קיים -לא מומצא, לא מדומיין. זה מתנקז לכמה כיוונים ואחד המרכזיים הוא שיופיע בתנועה הלאומית הציונית.

Tagged with: