סיכום " /> " />

ההגות הציונית לדורותיה: הרצל והציונות המדינית

פרקים בהגות הציונית לדורותיה – סיכומים

דרכו של הרצל לתודעה לאומית יהודית ולפיתוח פתרון לאומי פוליטי נובעת  ממצוקה שנובעת מתהליכי דמוקרטיזציה, עליית תנועות לאומיות.

היום נדון בצד השני- מה הייתה תרומתו הפוליטית של הרצל וכיצד תיאר לעצמו הרצל את דמותה של המדינה היהודית. מחוץ למאבק הפוליטי לאומי.

בדרך כלל, ודי בצדק, מכנים את הציונות של הרצל ציונות מדינית, ובהבחנה מציונות רוחנית של אחד העם. כאשר אומרים ציונות מדינית, לרוב מתמקדים בכך שהרצל ראה את מטרות תנועתו במושגים מדיניים- אוטונומיה לקראת מדינה. הרצל מעולם לא השתמש במושג הציונות המדינית, אבל בהתייחסותנו להרצל, יש לו שני מרכיבים- פנימי וחיצוני.

המרכיב הפנימי הוא הקמת מוסדות. המרכיב החיצוני-מדיניות בינלאומית.

הקמת מוסדות

באותו קטע מיומנו- “בבאזל הקמתי את מדינת היהודים”. לאחר המשפט הזה מגיע קטע נוסף שבו הוא אומר- “יסודה של המדינה איננו רק טריטוריה אלא רצונו של העם למדינה. את הרצון הזה אני עוררתי בבאזל ויסדנו את האסיפה המכוננת של העם היהודי”. וכך צריך להבין את המשמעות של הקונגרס הציוני הראשון. עד להקמת הקונגרס, לעם היהודי לא היה מוסד אחד שדיבר בשמם. היו קהילות יהודיות, ארגונים מדינתיים כלל ארציים, היו רבנים שאחדים מהם מוערכים יותר ואחדים פחות, אבל לא מוסד רבני היררכי כמו הכנסייה והוותיקן. הדת היהודית לא היררכית, ולא עם סמכות אחת. לתנועה של העלייה הראשונה מ 1881 שבאה ארצה, היו ארגוני תמיכה מוראליים כספיים. תנועת חובבי ציון גייסה כספים בצורה די משמעותית אך אף אחד מהגורמים הללו לא יצרו מוסד. לפני הקונגרס הציוני היהודי לא היה מישהו שמדבר בשם היהודים. ואם היו שואלים מי מדבר בשמם של היהודים המבקשים להתיישב בא”י לא היה שם. הרצל, לא במחשבה תחילה, אלא מתוך הדינאמיקה הפנימית של הפעילות, מתוך זה עלתה המחשבה ועלה המעשה של יצירת מוסדות. לא לעם היהודי כולו, אבל נוצרו מוסדות שמדברים בשם אותם אנשים בעם היהודי המבקשים פתרון לאומי- אסיפה מכוננת. הרצל משתמש בביטוי אנלוגי למהפכה הצרפתית- אנחנו לא כלום, אנחנו מבקשים להיות הכול- לדבר בשם הטוטאליות. הרצל וקבוצה של כמה עשרות אנשים סביבו הוציאו את ההזמנות לקונגרס הציוני הראשון ולא היה להם ברור מה יקרה לאחר הקונגרס. בדיונים עצמם צמחה התובנה שההצלה של הקונגרס לא תהיה בהתכנסות זו או אחרת, ולא שיסכימו על תוכנית, אלא שתהיה לכך המשכיות מוסדית. ואכן, כך קרה. אחד הדברים שעלו- תוכנית באזל לימים, שמטרת התנועה הציונית שמוקמת בבאזל היא להבטיח מקלט בטוח לעם היהודי המובטח במשפט הפומבי. זה ביטוי זהיר- לא נאמר משפט בינלאומי, לא מדינה. היו צריכים להתמודד עם העובדה שא”י היא חלק מהאימפריה העותומאנית שהיא לא בדיוק נאורה, היא גם גוף מוסלמי שבה השליט הוא החליף. בתוכנית באזל לא נאמר עדיין מדינה, אך היה ברור. אפשר לקיים כנס ולחתום על תוכניות, וללכת הביתה, וזה הרצל הבין שאסור שיתקיים.

Tagged with:
 

ההגות הציונית לדורותיה: הרצל בין ארגנטינה וארץ ישראל

פרקים בהגות הציונית לדורותיה – סיכומים

כדאי לזכור שבתקופת הקונגרס הציוני הראשון הרצל יודע מעט מאוד על כך שבמזרח אירופה הייתה תנועה חובבי ציון, פינסקר כתב את האוטואמנציפציה, הוא לומד זאת מאוחר יותר דרך הקשרים שלו עם יהודי מזרח אירופה. באחד המסעות שלו לאנגליה לאותם ארגונים ציונים, הרצל מעיד ביומנו שהיה מישהו באודסה שכתב משהו מאוד דומה למה שהוא כתב במדינה היהודית והרצל כותב את שמו שלוש פעמים pinsger. הוא לא שמע את שמו אף פעם, וכותב שצריך לנסות להיפגש איתו, פינסקר כבר מת. מישהו אחר בלונדון אומר לו שיש תנועה שתומכות במושבות בארץ ישראל, הוא קצת יודע עברית ותראו מה יצא- chove ve zion. הוא יודע שיש ו’ החיבור, וחושבי שאלו שני שמות נפרדים. הרצל לא מודע שיש התחלות, אבל מכנס לראשונה כינוס כלל אירופי, עם פרוגרמה שהיא הפרוגרמה של החיבור מדינת היהודים שצריך פתרון פוליטי למדינת היהודים. בחיבור מדינת היהודים, הרצל מדבר על יצירת המסגרות ובסוף הוא שואל- איפה? די דומה לפינסקר, ואז הוא לא הכיר את החיבור, הוא מדבר או על ארץ ישראל או על פלסטינה. שנה לאחר מכן הוא מדבר רק על ארץ ישראל. תנועה לאומית לא תהיה בארגנטינה. הוא נותן נימוקים בעד ונגד ומה שמושך אותנו לא”י – אגדה רבת הימים, המיתוס. ומה לארגנטינה- ריקה ורחוקה מאוד מאירופה, ואנו צריכים לצאת מאירופה, ומה שרחקו יותר טוב. ואילו פלסטינה, א”י קרובה מדי ומעורבת מדי בפוליטיקה. מה שיותר החוצה יותר טוב. בין כתיבת מדינת היהודים 1896 לקונגרס הראשון 1897 הוא מוריד את רעיון ארגנטינה לחלוטין.

Tagged with:
 

ההגות הציונית לדורותיה: למה נערך הקונגרס הציוני הראשון בבאזל?

פרקים בהגות הציונית לדורותיה – סיכומים

הרצל וחבריו בתחילה לא חשבו על באזל, הרצל רצה את מינכן, כבירת התרבות האירופית הגרמנית. ווינה וברלין הן בירות פוליטיות ומינכן בירה תרבותית. רואים שמינכן נמצאת במרכז של שתי מערכות רכבות, ולשם יותר קל להגיע. למה זה לא קרא במינכן? הוא שולח כמה מאנשי הועדה לבדוק נתונים, ומתברר שהקהילות שם היהודית והאורתודוקסית מתנגדות. בשביל האורת’ זו מרידה במלכות השמיים, התגרות בגויים, משיחיות שקר, וקוראים לו שבתאי צבי החדש. אצל הרפורמים הרעיון של פתרון פוליטי יהודי הוא בניגוד לרעיון היסודי, כי זו דת ולא לאום. הם מאיימים שאם הרצל יחליט בכל זאת לקיים זאת במינכן הם יפנו לשלטונות הבווארים למנוע זאת. כתוצאה מהתנגדות זאת המשפט הוא לא “במינכן יסדתי את מדינת היהודים”. היום זה לא היה נשמע טוב- תנועה נאצית, משם היטלר יצא לכבוש, אסון מינכן. הרצל מחליט שאולי כדאי לעבור לשוויץ הניטראלית והעיר המתבקשת היא ציריך. אבל בציריך בשנות ה 90 של המאה ה19 יש גולים מרוסיה, בוהמיינים ומהפכנים, אבל הוא רוצה לתת לתנועה הציונית מעמד מכובד, ולא מהפכני. הוא חושב על באזל, יש שם קהילה קטנה יהודית שלא תפריע וגם לא תוכל לעזור. הוא מבקש לבדוק שתהיה שם מסעדה יהודית, כי הוא רוצה שיגיעו גם רבנים דתיים. בהזמנה לקונגרס כתוב שיש במקום מסעדה כשרה. ביומנו כותב הרצל שבקונגרס – שוב אנו יושבים במסעדה ואוכלים את האוכל הנורא הזה, אבל מה לא עושים בשביל היהודים. במקביל, בשבת בזמן הקונגרס הרצל הולך לבית הכנסת היהודי. אני מניח שהפעם האחרונה הייתה בבר מצווה שלו. להפתעתו, הוא מתבקש לעלות לתורה. הוא כותב ביומנו שכתבו לו את הברכה, והוא התרגש מהמעד הזה יותר מאשר מנאום הפתיחה בקונגרס. אם קוראים את המשפט הזה, לא מבינים, מדוע הוא התרגש כל כך.

Tagged with:
 

ההגות הציונית לדורותיה: הרצל ופרסום מדינת היהודים

פרקים בהגות הציונית לדורותיה – סיכומים

תחילת הפעילות הפוליטית- פרסום מדינת היהודים

כשהרצל מגיע למסקנה שמתבטאת בסוף המחזה- “החוצה!”, וצריך לזכור שרוב מי שהלך לחיי התרבות ולמחזות היו יהודים. הוא מתלבט האם לכתוב מחזה או רומן, או לעורר פעילות פוליטית.לווינה מגיע עשר שנים מאחור יותר, סטודנט צעיר לאומנות- היטלר. בווינה הוא סופג זאת, הרבה יותר מברלין. השורשים הם דווקא בווינה הרב לאומית, עם אחוז גבוה סלאבים ויהודים. האידיאולוגיה של היטלר היא פרי האווירה של ווינה 1905- פופוליזם של מפלגה אנטישמית, טוטליטארי. שורש הנאציזם החדש דוברת הגרמנית. הרצל מתלבט באיזו דרך לפעול. והוא מחליט בחודשים האחרונים של היותו בפריז, לנסות לשכנע כמה מעשירים היהודים בפתרון פוליטי. שהוא לא יודע מהו בדיוק. הוא מזהה שניים מראשי האריסטוקרטיה היהודית- רוטשילד, הברון הירש. הרצל מבקש להתקבל לראיון אצל הירש, הוא מדווח על הפגישה ועל ההכנות. הוא מתכונן בקפידה לפגישה עם הברון הירש שמוכן לפגוש אותו בארמונו. הוא לא רוצה להצטייר כיהודי נזקק, אז הוא קונה כפפות חדשות, אבל שלא תיראנה חדשות מדי… נותנים לו לחכות בחדר קבלה וזה פעם ראשונה שהוא בפריס בארמון של אחד מאילי הממון. הוא מסתכל על התמונות בחדר ההמתנה, וכותב שאלו תמונות עם טעם לא רע. מתברר שלעשירים יש בכל זאת טעם טוב. הוא מופיע לקייס שאיש לא בחר אותו, איש לא מינה אותו, והוא צריך להסביר לברון הירש מדוע לממן פתרון לאומי יהודי. הפגישה היא קטסטרופאלית, יוצא בבושת פנים, הוא כותב יותר טוב מאשר הוא מדבר. ואז הוא מבקש להופיע בפני משפחת רוטשילד כולה, והוא ינאם בפניה. הם לא מוכנים לקבל אותו, אבל הוא מחליט שאת הנאום שכתב למשפחת רוטשילד, ואת המסמכים הוא הוציא בתור חוברת ששמה מדינת היהודים. אם הברון הירש היה נותן לו כסף או שרוטשילדים היו שומעים אותו, כנראה שלא הייתה יוצאת מדינת היהודים. הוא מוציא זאת בעצמו, ללא מו”ל ולתדהמתו הוא מקבל עשרות מכתבים. תוך פחות משנה זה מתורגם לשבע שפות. סטודנטים פונים אליו ומבקשים שיהיה נשיא הכבוד שלהם. נוצר ועד בווינה מסביב להרצל, והם משכנעים אותו לצאת לפעילות ציבורית, לכנס קונגרס של אנשים שתומכים ברעיון זה. וכך נוצרת ההזמנות לקונגרס הציוני שברבות הימים יקרא הקונגרס הציוני הראשון. מקימים אגודות תמיכה. הרצל כתב “בבאזל יסדתי את מדינת היהודים, אם אומר זאת היום יצחקו עליי, העוד חמש שנים או חמישים שנה זה יהיה נכון” חמישים שנה זה 1947…

Tagged with:
 

ההגות הציונית לדורותיה: הרקע להגותו של הרצל – פרשת דרייפוס

פרקים בהגות הציונית לדורותיה – סיכומים

פרשת דרייפוס מתרחשת בסוף השהות של הרצל בפריס, לפני שהוא חוזר לווינה להיות עורך העיתון. הדיווחים הראשונים של הרצל על דרייפוס- נמצא קצין שהממשלה חושבת שהוא נאשם בבגידה. בשש כתבות שהוא מדווח, הוא מאמין כמו רוב האנשים בצרפת שדרייפוס באמת אשם. אצל הרצל כמו אצל רבים אחרים באותה תקופה בצרפת, מאמינים שדרייפוס מרגל כי הוא מאלזאס לוריין, ולכן בוגד. באותה תקופה יהדותו לא משנה, אלא מוצאו הגרמני. כאשר הרצל מדווח על גזר הדין, דרייפוס נידון להרחקה מהצבא ולמאסר באי השדים. הרצל מדווח מחצר המצעדים, מועמד מול קצין, הקצין תולש את הדרגות ושובר את החרב. טקס השפלה. בספרי הלימוד כתוב שההמון שאג מוות ליהודים. בכתבה שכתב הרצל לא מופיע הביטוי מוות ליהודים, אלא מוות לבוגד. מאיפה המוות ליהודים? אחרי שהרצל חזר לווינה, אחרי שכתב את מדינת היהודים, משפטו של דרייפוס שבשלב זה לא היה בעל יסוד אנטישמי, הופך לעניין אנטישמי כאשר מתברר שהוא לא היה בוגד. השמאל והיהודים ואמיל ז’ולה מתייצבים לצד דרייפוס. שש שנים אחרי הפרשה הרצל כותב מאמר לעיתון לא יהודי אמריקאי, לא חשבו במיוחד, מסביר כיצד הוא הפך לציוני, ומביא את פרשת דרייפוס, ואומר שההמון צעק מוות ליהודים. הוא מבין שהאמניספציה לא עובדת, ותקומנה מדינות לאומיות.

בסוגריים- כאשר האימפריה האוסטרו-הונגרית התפרקה והוקמו מדינות לאומניות אנטישמיות ובהן מיעוט יהודים. התחזית של הרצל התממשה, ואין יותר קבוצת מיעוט יהודית בתוך האימפריה.

Tagged with:
 

ההגות הציונית לדורותיה: הרקע להגותו של הרצל – הרפובליקה הצרפתית השלישית

פרקים בהגות הציונית לדורותיה – סיכומים

הרצל אחד הראשונים שמצליח להבין שהאימפריה האוסטרוהונגרית הרב תרבותית ליברלית מתפרקת. הרצל כותב ביומנו- יום אחד האימפריה הזאת שהיא טובה ליהודים, תתפרק. כל העמים הללו יזכו לעצמאות ולמולדת, ואנו נאבד את המולדת. אם נתרגם למושגים היסטריים ב- 1895 הוא מודע לתהליך שיוביל לפרוץ מלחמת העולם הראשונה. יש רבים אחרים שמודעים- סוציאליסטים אוסטריים שרוצים להקים מדינה סוציאליסטית, ליברלים שמתייחסים בזלזול.

הרצל עובר לפריס ומשמש כתב פרלמנטארי. במשך שלוש שנים הוא מדווח על ההתפתחויות כמעט כל יום, מהמקום שהוא הרפובליקה היחידה באירופה. וזו צרפת, מאה שנה לאחר המהפכה הצרפתית, לאחר נפוליון, לאחר עוד מהפכה, ומלך, ועכשיו רפובליקה. הרצל מגלה בפריס רפובליקה צרפתית מאוד קרועה ושסועה. ראשית, 1893 כשהרצל מגיע לפריז זו צרפת שעדיין מלקקת את פצעיה מהמפלה לפרוסיה, שיש לה קנסות גדולים, ולקחו לה שני אזורים- אלזאס ולוריין. הקיסר הצרפתי אז, נפוליון השלישי מתפטר, והרפובליקה הצרפתית שנוצרת ב1871 היא מצד אחד מדינה מוכה. ויש לזכור שזו הייתה מדינה מובילה במשך 300 שנה באירופה. הם לא יכולים לקבל זאת, ובייחוד שגרמניה היא החזקה. היא חושבת ומקווה שתהיה הזדמנות לסבוב שני נגד הפרוסים והגרמנים לקחת בחזרה את האזורים הכבודים והגאווה. חלק גדול מהממסד הצרפתי לא מקבל את הרפובליקה- הצבא, הכנסייה, האריסטוקרטיה. בשביל חלק מהימין הפוליטי שמיוצג בפרלמנט הרפובליקה לא לגיטימית, ומצד שני מהשמאל הם גם לא נחשבים לגיטימיים. בין שני אלה הממשל מנווט את עצמו. יש רציחות פוליטיות כולל נשיא הרפובליקה קמנו שנרצח, יש מכות בפרלמנט, דו קרב בין חברי פרלמנט.

היהודים ברפובליקה הצרפתית

מתפתחת שנאה וטינה חדשה כלפי היהודים. בצרפת יש פחות מ 100,000 באוכלוסייה של 20 מיליון, והם לא בולטים. אבל, בשנות התשעים המוקדמות מתפוצץ בצרפת סיפור שקשורה בחברה שהוקמה בצרפת כדי לממן את פנמה. מי שעמד בראש החברה היה מי שפתח את סואץ. החברה הייתה חברת מניות שזכתה קצת לתמיכה ממשלתית והיא הסתבכה בדיוק במה שסיבך את כולם מאדוף. הם הבטיחו ריבית גבוהה ולקחו השקעות, הלוואות, והתפוצץ הסקנדל הפיננסי הבורסאי הגדול ביותר באירופה המאה ה-19. שני האנשים שעמדו בראש החברה היו יהודים. ריינך והרץ, יהודים גרמנים, שרק הוסיפו לזרות, יצרו בצרפת אווירה אנטישמית. הרצל מודע להתפתחות האנטישמיות גם ברפובליקה דמוקרטית. הוא כותב מחזה שנקרא “הגטו החדש” הוא כותב בפריס, ושומע שם בכמה אסיפות “מוות ליהודים” . מחזה זה הוא עדות למציאות חברתית ולהשקפתם. הוא עוסק ביהודים שהתעשרו מהבורסה, אבל חיים בגטו שהוא עם סורגים מזהב. הגיבור הראשי, בסוף נהרג בדו קרב עם נוצרי אנטישמי שמילותיו האחרונות הן “החוצה”. החוצה מאיפה? מווינה, מהבורסה, מהחברה. הוא כותב זאת חצי שנה לפני שהוא כותב את מדינת היהודים.

Tagged with:
 

ההגות הציונית לדורותיה: הרצל וכתיבת מדינת היהודים

פרקים בהגות הציונית לדורותיה – סיכומים

האווירה בבית הרצל בווינה

הרצל שייך לקהילה היהודית בבודפשט. הוא למד משפטים, כתב כמה מחזות לא כל כך טובים, אבל נכנס לעיתונאות הארצית ועשה חיל. הוא היה כתב בפריס כמה שנים ואחר כך עורך של עיתון וינאי “העיתון החופשי החדש” , עיתון ליברלי כללי עם אחוז גדול מאוד של כותבים וקוראים יהודיים. הרצל שייך לאווירה הזו של 10-15 % מתושבי ווינה, מזוהים כיהודים, אך יודעים גרמנית. לא היה פעיל בקהילה היהודית. אחת הדוגמאות לאווירה בביתו, בחג המולד היה עץ אשוח. לא מסיבה דתית, לא שהיה טקס דתי, היה עץ אשוח כמו שאחדים מכם הולכים לרקוד בסילבסטר, בייחוד שהחברה מסביב עושה זאת. ביומני הרצל, שהם אחד המקורות המעולים להבנתו. הוא מציין שפעם אחת הילדים הוזמנו למשפחה נוצרית ואחד הילדים שואל- אבא, אתה יודע, גם לנוצרים יש עץ אשוח. היהודים הללו היו מעורים עם עצמם, אבל לא עם החברה הכללית. הרוב הגדול של יהודי ווינה היו באווירה המודרנית, שמצד אחד הם מאוד מעורים ומצד שני יודעים שהם יהודים. אולי בראש השנה הולכים לבית כנסת, אולי בכיפור, עם משמעות סמלית.

איך מגיע הרצל לכתיבת מדינת היהודים?

אם קוראים את היומנים של הרצל רואים שיש כמה אירועים שלאט לאט משפיעים או משנים את התמונה האופטימית.
פרישה מאגודת הסטודנטים – הרצל כסטודנט באוניברסיטה של ווינה הצטרף לאגודת סטודנטים. זו אגודה שעוסקת בשני דברים- בשתייה ובסיוף. לא ארגון מאוד חשוב. זמן מה לאחר שהרצל כבר איננו סטודנט אבל הוא חבר ותיק, חבר בדימוס של האגודה, האגודה מקיימת כנס לרגל מותו של ריכרד וגנר. אחד המוזיקאים הגדולים של המאה ה-19 אבל גם אנטישמי גדול מאוד. ובכינוס נאמרים דברים אנטישמיים. הרצל כותב מכתב לראש האגודה על כך שנאמרו דברים אנטישמיים שפוגעים בחלק מהאנשים. הוא דורש להתפטר מהאגודה, וזה עובר כעניין שולי. כשהרצל כבר עיתונאי ונשוי, עם נישואים די מסובכים. אם תקראו את מה שפרויד עשה, רובם היו יהודיים עם בעיות משפחתיות, או שחלמו על כך. חלק גדול זו בורגנות יהודית עם מתיחויות פנימיות.
בחירות דמוקרטיות לראש עירייה אנטי סלאבי ואנטישמי-1895-6 קורא משהו בווינה שבשביל הרצל הוא סימן אזהרה רציני. בפעם הראשונה הממשלה האוסטרית במסגרת הרפורמות ההדרגתיות משנה את החוק של מינוי ראש עיריית ווינה. עד אז ראש עיריית ווינה היה ממונה על ידי הקיסר. במסגרת הרפורמות מאפשרים בחירות כלליות. מתקיימות בחירות, הן לא בדיוק בחירות כלליות כי לא נשים בוחרות, ורק גברים עם השכלה או משלמי מיסים משתתפים בבחירות כמה מאות אלפים, לא מספר מבוטל. מי נבחר? נבחר אדם ששמו היום פרט לווינה לא ידוע- לוגר. באותם שנים הרבה אנשים הגיעו מהפרובינציה אל ווינה, ובין המהגרים היו צ’כים , סלובקיים, דוברי שפות סלאביות ויהודים. זה שינה את המבנה הדמוגראפי של ווינה. ובשנות התשעים אחוז גבוה של האוכלוסייה היה דובר צ’כית או סלובקיים. הם דרשו שבווינה, יהיו בתי ספר בלשון צ’כית. חלק מהאוכלוסייה האוסטרית גרמנית רואה עצמו מאוים, הרוב מצטמק בעיר הבירה. מספרם של היהודים שמגיע, רובם דוברי יידיש, גדל מספר מאוד בבנקאות, בספרות. לוגר מקים מפלגה פופוליסטית לאומית שאומרת שצריך לשמור על ווינה לוינאים. ואלו הם גרמנים, אוסטרים. לא לאפשר לסלבים בתי ספר בשפתם, לא יותר מדי יהודים בעיתונות. הוא מנצח בבחירות במצע בחירות שהוא אנטי סלאבי ואנטישמי. הקיסר לא מוכן לאשר זאת. מתקיימות בחירות בפעם השנייה, והקיסר לא מאשר. בבחירות השלישיות הקיסר מרים ידיים וחותם על כתב המינוי. הרצל כותב בספריו שזו תחילה של ליל ברטולומאוס שירד על אירופה. זה סמל של טבח דתי שהקתולים טבחו בפרוטסטנטים. לא רק על ווינה, הוא צופה שזה יפגע בכל אירופה. יש רגישות לתופעה חדשה של הרחבת זכות הבחירה, שהיא לכאורה מטרה ורעיון ליברלי, מביאה להיבחרות של לא ליברלים דמוקרטיים או אנשים סובלניים, אלא היבחרות של פופוליסטיים לאומנים. מזכיר לכם, בחירות היטלר ב1933. הנה מתברר שבחירות לא בהכרח מביאות את הדמוקרטיה הליברלית. בחברה המודרנית התהליכים הם לא כל כך פשוטים. לעיתים הרבה יותר מסובכים.

אידיאולוגיות גזעניות- במקביל לכך מתרחש תהליך אחר באימפריה האוסטרו-הונגרית, בווינה מתפתחות אידיאולוגיות גזעניות שמכוונות בעיקר מול יהודים שמספרם בווינה הולך וגדל ובולטותם הולכת וגדלה. כאמור, בנקאים, תעשייה, עיתונאים, סופרים, מדענים, ציירים. העלייה הזאת של מגמות גזעניות בווינה יותר מאשר כל מקום אחר, לא נובעת מאנטי יהודיות דתית היסטורית, אלא דווקא מכניסתם לחברה ומההצלחות שלהם. המעמד הבינוני והאינטליגנציה רואים עצמם מאוימים. אלו אידיאולוגיות שמדברות על גזע, לא על דת. מדובר באוכלוסייה שהיא בחלקה איננה דתית, שבחלקם התנצרו. כאן, בווינה, לא בברלין עולה הביטוי של הגזע הארי. לא ניכנס לשאלה מה זה גזע הארי אבל דבר אחר ברור- אלו לא יהודים. הבעיה היא לא מדעית אם כי משתמשים כביכול במדע, והכוונה היא למנוע כניסת יהודים.
התאבדויות יהודים- אגודות סטודנטים מסוימות, כולל האגודה שהרצל היה חבר בה, מקבלת החלטה שמעתה ואילך היא מקבלת רק ארים. לא רק שיהודים לא יכולים להיכנס, אלא שיהודים מתנצרים לא יכולים להיכנס אליה. כעבור כמה שנים מתקבלת החלטה נוספת, שגם אלה שכבר באגודה והם לא ארים, או מוצאים מהאגודה או הופכים לאזרחים פסיביים. ראש האגודה, שהיה יהודי שהתנצר, התאבד. בעיר פראג, שחלק גדול מאוכלוסייתה דובר גרמנית, יש בה יישוב יהודי לא קטן, ותהליך הכניסה שלו לחברה האירופית בא באמצעות קבלת השפה הגרמנית. היהודים מחפשים אינטגרציה עם דוברי הגרמנית כי זה המעמד השליט, וכי הגרמנית היא השפה האוניברסאלית. חלק גדול מדוברי הגרמנית בפראג הם יהודים או יהודים שהתנצרו. עורך העיתון הלאומני האנטי צ’כי הוא יהודי שהתנצר. בשלב מסוים אגודת העיתונאים דוברי הגרמנים בפראג מקבלת את הסעיף הארי, וכתוצאה מכך עורך העיתון מוצא מאגודת העיתונאים ומתאבד. הרצל אחד הראשונים שכותב זאת ביומנו, הכנסת היסוד הארי לאגודות סטודנטים, עיתונאים, ספורט, יוצרת מצב חדש- אין מוצא. בעבר יהודים או שחשבו נרדפים או שלא היה להם נוח ביהדותם התנצרו לא מתוך אמונה עמוקה אלא כמו שאמר היינה “התנצרתי כי זה היה תהליך הכניסה לתרבות אירופה” התברר שדלת זו הייתה פתוחה ונסגרת בצורה ברוטאלית .ולכן אנו מוצאים, והרצל רושם זאת, שיש אחוז גבוה של התאבדויות. אחדים מאלו שנזרקים מכל האגודות מבקשים להתקבל לאגודות הצ’כיות, והצ’כים לא מקבלים אותם.

Tagged with:
 

ההגות הציונית לדורותיה: הרקע להגותו של הרצל – יהודים באימפריה האוסטרוהונגרית

פרקים בהגות הציונית לדורותיה – סיכומים

כדאי לזכור באיזו אוירה או מציאות חברתית היסטורית הרצל פעל. כאמור הוא נולד בבודפשט וכאשר היה בבית ספר תיכון, משפחתו עברה לווינה. מדובר בשתי הבירות של האימפריה האוסטרוהונגרית. אני מניח שלרובכם זה נשמע כמו האימפריה הרומית… אבל כדאי לזכור שהאימפריה האוסטרוהונגרית שהתפוררה ב- 1918 זו מדינה שלה הייתה שושלת הבסבורג ובמאה התשע עשרה היא כללה גם את צ’כיה וסלובקיה של היום, חלקים מדרום פולין, חלקים מרומניה ואוקראינה וחלקים מסרביה של היום. זוהי אימפריה מרכז אירופית שיש בה שני עמים הגמונים אוסטרים דוברי גרמנית והונגרים דוברי הונגרית אבל חיים בה מיליונים רבים של צ’כים סלובקים אוקראינים רומנים… ויהודים. במאה ה-19 האימפריה האוסטרו-הונגרית הייתה המדינה עם המספר השני הגדול ביותר של יהודים אחרי רוסיה. ברוסיה חיו כ 3 ויותר מיליון יהודים ובאימפריה האוסטרוהונגרית בין מיליון וחצי לשני מיליון יהודים בסוף המאה ה-19.

דבר שני, זו הייתה מצד אחד אימפריה רבת לאומים, אבל במהלך המאה ה-19 היא עברה תהליכים מרחיקי לכת של ליברליזציה שהתבטאה במתן יותר זכויות לכלל התושבים על ידי בחירות למועצות מקומיות ואזוריות, וגם בחירות כלליות. מאז סוף המאה ה-18 היא אפשרה כניסה הדרגתית של יהודים לחברה הכללית. לא בצורה כה דרמטית כמו במהפכה הצרפתית אלא בהדרגה במשך עשרות שנים, ויחסית בהצלחה, בוטלו ההגבלות על זכות היהודים לשבת במקומות מסוים. בתחילת המאה ה- 19 יהודים יכולים לשבת בכל מקום, בכל צורת ישוב. מ 1880-1870 מספר היהודים בבודפשט היה 0 בסוף המאה מגיע ל-30%. פתיחה של בתי ספר ואוניברסיטאות. המוביליות החברתית הייתה ללא שום השוואה במאה ה-19 באיזשהו מקום אחר, בוודאי כשמדובר במספרים גדולים. שירות המדינה, יתר על כן, באוסטריה ובהונגריה נפתחים שערי האצולה בפני היהודים. יש בהונגריה אולי יותר מאשר בצד האוסטרי, ברונים יהודיים. יש התפתחות של תעשיה כבדה, שזה דינדיר לגבי יהודים, והם מוליכים את תהליך התיעוש, דבר שלא קיים בשום מדינה אחרת. משפחות יהודיות שלמות, למשל משפחת רוטשילד מקבלת את תואר האצולה הראשון שלה באוסטריה. זאת משפחה אחת ידועה יותר מהאחרות אבל יש עשרות משפחות. בהונגריה יש שרים יהודיים, חברים באקדמיה, במספרים מדהימים ללא שום הקבלה למדינה אירופאית אחרת. הרעיון הוא להפוך את היהודים לאזרחים. לכן לא מקרה הוא שבאירופה מתפתח יחס של חיבה ואהדה מצד היהודים לאוסטריה. הביטוי שלאחר מכן ייחסו לארה”ב- מדינת הזהב.

Tagged with:
 

ההגות הציונית לדורותיה: אליעזר בן יהודה

פרקים בהגות הציונית לדורותיה – סיכומים

אליעזר בן יהודה 7.1.1858-16.12.1922  (אליעזר צבי פרלמן)

אליעזר בן יהודה היה במשכיל יהודי מאודסה, שמתוך דיון אינטלקטואלי וספרותי מגיע למסקנה מרחיקת לכת. בשנות השמונים, בעיתונות העברית שנכתבה ברוסיה מתחיל דיון בו משתתף בן יהודה. יש כבר כמה עשרות שנים ספרות ושירה עברית, יש רומנים שנכתבים בעברית, ומתקיים דיון בפובליציסטיקה העברית- כבר עשרות שנים יש ספרות עברית אבל לא צמח סופר עברי דגול. מדוע? בן יהודה שבא מרקע משכיל אודסאי אבל היה קשור לתנועה הרוסית הלא יהודית של הליכה אל העם, מלמדים בכפרים ובערים. בן יהודה נותן תשובה לכך ואומר שהתכנים של רומאנים אירופאים הם מתחים בין צעירים להורים, שמרנות ומודרניים, גברים ונשים, סיפורי אהבה, ניסיונות של השכלה, חיפוש מקצוע. אבל הרומאנים הללו כתובים עברית וכאשר ברומנים הללו מתנהל ויכוח בין האב לבנו והם מתווכחים ברוסית או בפולנית או בגרמניה, אז הכתיבה בעברית היא לא אותנטית. ויש לו פתרון- צריך לדאוג שיהיה ציבור שמדבר עברית שיתווכח בעברית, יתנה אהבים בעברית. אי אפשר להקים זאת ברוסיה המקום היחיד שאפשר לקיים ציבור דובר עברית הוא בארץ ישראל. רעיון זה הוא בדיוק הפוך ממה שאנו חושבים. הוא הגיע לארץ וכותב לקסיקון מודרני של השפה העברית, ומדכא את בנו לדבר רק עברית, מתוך הנחה שאם רוצים ספרות טובה צריך ילדים ובני נוער שמדברים עברית. זו תפיסה אידיאולוגית ספרותית. אומנם בן יהודה הגיע מאודסה ועלה ב-1881 לאחר הפרעות. אבל רואים שאנשים שבאים מרקעים שונים, מההשכלה העברית, רופאים, מספרות, מגיעים לאותה מסקנה. להגיע למסקנה של ארץ ישראל, ישוב יהודי, מדינה יהודית בדוגמאות שהבאתי אנו רואים נתיבים שונים נחלים שיוצאים ממקומות לחלוטין שונים אבל מתנקזים לאותו נהר. אין סיבה אחת, אבל קורה משהו בתהליך המודרניזציה לכך. אנו מבינים מדוע המהפך של ראתה זהות עצמית כעם, יכול לדבר אל אנשים עם אינטרסים שונים לחלוטין.

Tagged with:
 

ההגות הציונית לדורותיה: יהודה פינסקר

פרקים בהגות הציונית לדורותיה – סיכומים

פינסקר

פינסקר הוא אחד האישים ש1881 הייתה בשבילו גם כן שבר, אבל הוא קצת מרקע אחר, ולכן לכתיבה שלו הייתה משמעות הרבה יותר מכרעת, ושמו ידוע אולי יותר מסמולנסקין ולילנבלוים. פינסקר, כתב ב1882 את האמנסיפציה. פינסקר לא היה שייך להשכלה העברית ברוסיה. הוא היה רופא יהודי ששימש כרופא צבאי במלחמת קרים , לא היו הרבה רופאים יהודיים צבאיים. ולא זו בלבד, הוא זכה גם לקבל את עיטור העוז או המופת, העיטור הגבוהה ביותר. הוא דוגמא ליהודי רוסי משכיל שלא היה קרוב לעניינים יהודיים. כרבים אחרים הוא מצא את ההזדמנות בפתיחה ההדרגתית למצוא את דרכו אל החברה הרוסית, ולא היה קרוב כלל לעניינים יהודיים. דוגמא להתערות טובה של תקופת הרפורמה ברוסיה. אחרי 1881 גם הגג של ביתו מתמוטט, והוא כותב חיבור שמופיע בגרמניה בגרמנית בשם אוטואמנסיפציה, ברוסיה, לא יכל לפרסם. הוא הופך להיות האידאולוג של תנועת חובבי ציון. החיבור הראשון מופיע בעילום שם, תוך כמה שבועות השם מתגלה והוא אחר כך מופיע בגלוי ונואם. בגלל שזה כתוב גרמנית ובגלל שזה מופיע בגרמניה יש לזה תהודה גם מחוץ לרוסיה. זה מעניק מודעות ליהודי גרמניה מה קורה ברוסיה. חיבורים אחרים לא הגיעו למערב.

אוטומסנציפציה

התזה של פינסקר היא די פשוטה, אמנציפציה- שחרור, היא התקווה עד אז של היהודים באירופה. הם מצפים למשטרים ליברליים, למשטרים נאורים. וברוסיה נדמה היה שלא ובהדרגה היא הולכת בדרך הזאת. כשזה מתברר ב1881 שזה לא ככה, פינסקר מפתח תזה האומרת שעצם הכמיהה לאמנציפציה היא פגומה, היא מניחה שאתה תשתחרר אם מישהו ייתן לך את השחרור. הבעיה היא שאם אתה תלוי במישהו אחר, ראשית מי שישחרר אותך יכול לחזור בו. שנית, בכך שאתה תלוי ברצונו של אחר, אין לך אוטונומיה, לא אתה השתחררת. ולכן אתה זקוק לאוטואמנציפציה. היהודים צריכים לשחרר את עצמם, זוהי קריאה לפעילות פוליטית, כאשר המסקנה היא שצריך להקים ישות פוליטית יהודית. פינסקר הוא רופא, ובדומה לאנשי מדעי הטבע, הוא סבור שהדיוק והתחזיות אפשריות גם כאן. הוא אומר שיש מחלה בעולם- יודופוביה, והיא מקננת בנשמות העולם. התוצאה היא משמעותית. אם יש מחלה כזאת, ואי אפשר לרפאה לא על ידי ההשכלה או הליברליזם, צריך למצוא פתרונות. הפתרון הוא הגירה, ובדומה ללילנבלוים, שלא הכיר את כתיבתו, הוא אומר שרואים את היהדות כדת מתה. שנאת ישראל אין לה סיבה אחת אלא היא בשכבות רחבות של החברה. לא חשוב מה יעשו היהודים, יהיה מי שיתנגד ולכן הפתרון הוא מדיני. הוא נותן דוגמאות כיצד עמים שונים הרבה פחות מפותחים ובעלי מושרשת, פיתחו מערכת מדינית וגם היהודים אמורים לעשות כן. יש לו שתי אלטרנטיבות שהוא חושב עליהן:

א.      ארץ ישראל

ב.      ארגנטינה- באותה תקופה היא ארץ כמעט לא מיושבת שמסיבות מקומיות של אוצרות טבע עוברת תהליך מואץ של הגירה אירופית עצומה לארגנטינה. רוב תושבי ארגנטינה הם יוצאי איטליה.

הוא מהסס “לא אל ארץ קודשנו אלא אל ארץ שלנו” באוטואמנציפציה זה נשאר פתוח. מהר מאוד מתברר לו שתנועה לאומית לא יכולה לנהור לארץ ללא היסטוריה. הוא נותן דוגמא מעניינת- לבנון. ב- 1860 בלבנון פרצו מהומות איומות בין הנוצרים המוסלמים והדרוזים עם שחיתות. בהתערבות מעצמות מערביות המשטר העותומאני הסכים בלחץ מערבי להקים בלבנון מחוז אוטונומי באזורים המיושבים עם רוב נוצרי, להקים אזור נוצרי עם מושל נוצרי. פינסקר אומר שיתכן שהמודל הלבנוני הזה הוא מודל למה שאפשר להשיג פוליטית. לאחר פרסום הספר פינסקר זוכה ליחסי הציבור. פינסקר לא מגיע לסף של הרצל- אבל איזו תמיכה בינלאומית יש. הוא לא בודק מי יסכים, אבל מציב מודל. מאחר שיש מודעות שיש בעיה רצינית ברוסיה ומעצמות המערב מעוניינות למנוע עוד מהומות, אולי המשטר הרוסי ירצה גם כן לעשות כך. תנועת חובבי ציון מעולם לא עברה את הגשר המדיני. היא עזרה בפילנתרופיה ובעזרה, אבל לא הייתה פעילות מדינית.

Tagged with: