סיכום " /> " />

היסטוריה פוליטית של זמננו: הקולוניאליזם ברואנדה

היסטוריה פוליטית – סיכומים

סיכומים אקדמיים

 בראונדה בעקבות הקולוניאליזם לא רק שיש מדינה כושלת, אלא יש הדרדרות עד כדי רצח עם.

רואנדה הייתה שמה של המושבה הבלגית, ששלטה בה מ-1923 (במקור קולוניה גרמנית, לאחר מלחמת העולם הראשונה הועברה). הבלגים השתמשו בשיטת ההפרד ומשול כדי לבסס את שלטונם. החליטו לקחת את האוכלוסיה המקומית ולהשתמש בשבטיות שלא כל כך מובהקת – לחדד אותה – ודרכה לשלטון.

שני שבטים – בני ההוטו והטוטסי, שהתקיימו כבר לאורך מאות שנים, אך דווקא לקראת המאה ה-20 ההבדלים האתניים ביניהם התחילו להטשטש. הבלגים מחליטים להשתמש בחלוקה הזו (80% הוטו, והשאר טוטסי). תורת הגזע והאידיאולוגיה הגזענית כבר מתחילה לחלחל עמוק לשיח האירופי, והבלגים מחליטים באופן שרירותי שבני הטוטסי מבחינה גזעית הם יותר גרועים לגזע האירופי, ולכן צריך לתת להם לשלוט במדינה, תחת הבלגים. להעניק להם מוקדי כוח, כך שישלטו בבני ההוטו.

כל אחד קיבל מסמך רשמי – האם הוא בן הוטו, טוטסי או בעל אזרחות אירופאית. נוצר מרמור מאוד גדול בין השבטים. זהו ההפרד ומשול – קירבו את בני הטוטסי והעניקו להם סמכויות שלטון, אך ככה הצליחו לשמר את האיזון – המקומיים נלחמים בינם לבין עצמם במקום בקולוניאלי.

שנות ה-60 – יש בחירות, וכמובן שההוטו מנצחים. כבר אז בלגיה חסה על בני בריתה הקודמים ומחליטה לפלג את המדינה: תהיה מדינת רואנדה ששייכת להוטו, וברונדי שתהיה שייכת לטוטסי, אף שגם שם יש רוב הוטו.

גם הקורבנות, ההוטו, לא היו יותר נחמדים לבני הטוטסי שהקימו את מדינתם ברואנדה, והחלו לנשל את הטוטסי מעמדות הכוח שלהם.

גם ברואנדה מתפתח משטר צבאי, וכל הזמן יש יחסי גומלין בין המדינות. שנות ה-70 – עולה המשטר הצבאי ברואנדה. שתי מדינות – כל אחת מסתכלת על מה עושה המדינה השנייה לגבי השבט שלה.

דווקא שנות ה-80נ היו שנים רגועות עם תהליך של דמוקרטיזציה.

ב-1988 בברונדי פורץ מרד של בני ההוטו, שמוביל לטבח של עשרות אלפי בני הוטו בברונדי. ככה מתחילה אי היציבות לגבור.

ב-1990 ממשלת ברונדי מתחילה לעודד את בני הטוטסי לחזור חזרה למדינת רואנדה, שממנה הם הוגלו. בכוח מתחילים להחזיר אותם. כמובן שההוטו מתחילים לפחד, יש הסתה גדולה ברואנדה נגדם. הדבר מוביל להרג הדדי שנמשך 3 שנים, עד 93.

בשנות 93 מתמנה גם בברונדי שליט מבני הוטו, לראשונה. כך בשתי המדינות שליט של בני ההוטו. אלא שב-94, מסוק של שני השליטים מתרסק, כנראה סוג של התנקשות. זה יוצר גל אדיר של אלימות, שבו ברואנדה בני ההוטו מחליטים לחסל את כל בני טוטסי שבמדינתם, וגם את בני ההוטו שנחשדים בשיתוף פעולה עמם וכך מתחיל רצח העם ברואנדה.

העזרה הבינלאומית מתמצית ומתמקדת רק בפינוי האוכלוסיה הלבנה. הכוחות פשוט עושים פינוי מסודר של כל האוכלוסיה הלבנה, ומשאירים את השחורים להרוג אחד את השני. רצח העם התרחש באין –מפריע.

בסוף, לאור הטבח בני טוטסי פולשים לרואנדה, שוב יש טבח הדדי. אחרי ההרג מוקמת ממשלת אחדות, ובשנת 2000 ממשלת האחדות מתחילה בשיקום המדינה. הוחלט לתת לפליטים לשוב, והיום לפי החוק אסור לציין באף מסמך רשמי אם אתה בן הוטו או טוטסי.

גם בברונדי היו רציחות הדדיות אך המצב שם כיום יותר סביר. הניסיון הוא למתן את השסע האתני.

במקרה של רואנדה ניתן לראות שהקולוניאליזם עשה שימוש בשסעים אתנים קיימים, חידד אותם והבליט אותם, ובכך יצר הרס חברתי, שריפה שהשתוללה עד שנות ה-90. גם המסגרות המדיניות לא היו בנויות נכון ולא עזרו לשיכוך השסעים האתנים, ואף ליבו אותם. 

היסטוריה פוליטית של זמננו: הקולוניאליזם בסומליה

היסטוריה פוליטית – סיכומים

סיכומים אקדמיים

בסומליה היה קולוניאליזם בריטי ואיטלקי. בריטי – סומלילנד. כל המושבות התאחדו למדינה אחת ב-1960.

לסומליה יש דינמיקה אופיינית למדינה אפריקאית – מקבלת עצמאות ומדרדרת ביותר. בהתחלה יש עצמאות ועשור של דמוקרטיה, אך רעועה. שולט פיצול מפלגתי, ויש המון התכתשויות עם אתיופיה. עוד מאפיין מובהק של מדינות אפריקאיות” פיצול מפלגתי כי אין רעיון ואתוס המאחד את כל הסומלים. מחולקים לשבטים שונים ושפות שונות. גם הדת אינה אחידה לגמרי. כמו כן הגבולות עם המדינות השכנות אינם מבטאים היגיון אתני.

69 – הפיכה צבאית, עוד דפוס מאוד נפוץ, כאוס פוליטי שמנוצל על ידי הצבא שמשתלט על המדינה. משתלט שליט יחיד שמנהל דיקטטורה צבאית – ברה. הייחודי לו – ניסיון לעצב סוציאליזם אפריקאי מוסלמי. הראשון שמנסה לבנות אומה סומלית – מחליף את הכתב (רוצה להיות כמו אטא-טורק). מנסה לבנות מיתוס סומלי, שכמובן מתמקד בדמותו שלו – פולחן אישיות.

כל הזמן יש ניסיון והתלבטות – הסומלים הינם חברה מסורתית מבחינה דתית ותעשייתית. מנסה להראות כל הזמן שהסוציאליזם נובע מערכי האסלאם [חשוב לעבודה.

1966 – מאזרח את ההפיכה ומקים את המפלגה הסוציאליסטית  (דומה למצרים). ישנה התקרבות לברית המועצות.

1977 – אחרי עשור של יציבות מסוימת, והתחלה של גיבוש של לאום סומלי – היא מתחילה להרגיש מספיק בטוחה כדי לפלוש לאתיופיה ולסדר את הבעיות שהיו לה שם, סוף סוף – סכסוך שנמשך כ-17 שנה, מאז העצמאות. סומליה הייתה בטוחה שבריה”מ תצטרף מייד להגנתה, אך זה לא קורה, כי בריה”מ מחליטה שיש לה יותר אינטרסים באתיופיה. הופך להיות שנים של התכתשות, שבסופן אתיופיה מנצחת, וזה גורם לכך שלכל אורך שנות ה-80 יש מרידות של שבטים, בגלל היחלשות השלטון – מצד שבטים שלא מעוניינים ברודנות הסוציאליסטית, ברגע שמריחים חולשה של השלטון. בעיקר בצפון המדינה, באיזור שהיה תחת שלטון בריטי.

כך, לאורך כל ה-80 ישנן מרידות שמערערות את היציבות בסומליה. ב-91 השלטון מופל ומתחילה מלחמת אזרחים שנמשכת למעשה עד היום.

מלחמת האזרחים עוזרת להבין את המאפיינים של מדינה כושלת. סומלילנד מכריזה על עצמאות, אף מדינה לא מכירה בה עד היום, ושליטיה מתרעמים על כך – הם יחסית מדינה יציבה ששומרת על זכויות אדם, כלכלה בעלת צמיחה כלשהי וכו’. אך בשאר החלקים כאוס מוחלט, מילציות שבטיות נלחמות ברדיקלים מוסלמים שנעזרים בתמיכה מבחוץ, גורמים מוסלמים שרוצים לנצל את סומליה לשליטתם.

מתפתחת תופעה של פיראטים, שחולשים על כל מפרץ עדן ומטילים עליו אימה. השלטון המרכזי בעצם לא קיים, והסיוע הבינלאומי (ארה”ב שלחה כוחות בשנות ה -90) – קצב הפליטים והמשבר ההומניטארי הניעו את המערב לשלוח כוח רב לאומי. הכוח הלאומי בעיקר הסתגר במחנות של עצמו, וכאשר נורו היריות הראשונות עליו – קלינטון החליט לסגת. גם זה מאפיין מאוד חזק באפריקה – ההתערבות ההומניטארית או הבטחונית מאוד מועטה – שכן אין לכך סיבה בטחונית/כלכלית/פוליטית. דבר שלא היה קורה בבלקן ובמזרח התיכון.

המדינה מתפוררת לגמרי, ועוד חבל הכריז על עצמאות שלא ברור מה גבולותיו.

ב-2008 היה הסכם שלום בין כל המיליציות, והוסכם להקים ממשלת אחדות סומלית, אך ההסכם קרס עוד באותו יום. מילציות קיצוניות עוד יותר מאלה שחתמו על הסכם השלום החליטו להמשיך במלחמה. כמובן שאל-קעידה והג’יאהד העולמי משתלטים שם ומעוניינים בהמשך הלחימה. אתיופיה אף היא פלשה בשלב מסוים – כשמדינות מריחות חולשה הן מתחילות לפעול.

כיום המצב הוא כזה שאין בעצם מדינת סומליה, בעוד שהמלחמה התחילה ב-91. ילדים סומלים לא מכירים מציאות של מדינה מתפקדת. דווקא סומלילנד, שאף מדינה לא מכירה בה, מייצגת מודל של מדינה אפריקאית מתפקדת יחסית. העולם מאוד אוהב ורוצה להשאיר את הגבולות הלאומיים הקיימים כמו שהם, מפחד ליצירת תקדים שישנה את הגבולות גם בתוך אירופה, וכו’.

היסטוריה פוליטית של זמננו: הקולוניאליזם האירופאי באפריקה

היסטוריה פוליטית – סיכומים

סיכומים אקדמיים

הקולוניאליזם לגווניו

הקולוניאליזם נראה היום משהו אחיד: המדינות שולטות ו”שודדות” את היבשת, ואח”כ משרטטות גבולות בעיתיים שיוצרים בעיות שונות במדינות.

הקולוניאליזם הבריטי

השליט הבריטי מנסה כמה שיותר לבזר את הסמכויות לאוכלוסיה המקומית. שלטון עקיף והתערבות מעטה – מנסה להיות יותר עדין כאשר מגיע לשלוט. למשל, לשמר את המנהיגות המקומית והשפה המקומית, את המבנה החברתי השבטי שהתקיים בקולוניה עד הכיבוש הבריטי.

הבריטים, מתוך אידיאולוגיה, באים להפיץ קדמה, כשחלק ממנה היא הרוח הליברלית, שנותנת אוטונומיה למקומיים. כמובן שהיו מעשי שוד, שליטה וכו’ – אך המדיניות ככלל מערבת מאוד את המקומיים בשליטה.

מוקמות אוניברסיטאות. בעיקר למדו שם לבנים, אך מה שקורה –הפרדוקס של הקולוניאליזם הבריטי – האוכלוסיה המקומית מקבלת חינוך, לומדת תהליכי דמוקרטיזציה ובירוקרטיה. כעת המנהיגות המקומית היא מעין גולם שקם על יוצרו, והיא מבקשת לנצל את החינוך הבריטי וערכיו לטובתם.

הקולוניאליזם הצרפתי

הקולוניאליזם הצרפתי רואה את עצמו כשליחות מתרבתת. המטרה היא הפצת התרבות הצרפתית שנתפסה כנעלה. השלטון הוא ריכוזי, והפקידות היא צרפתית לחלוטין, עד רמת הכפר.

החינוך הוא בצרפתית, ולא בשפה המקומית שנתפסת כלא רלוונטית.  אך כאן מתחילה להיות בעיה לצרפתים – לכאורה רעיון התרבות אמור לשדרג את האוכלוסיה הצרפתית, אך לבסוף צריך להגיע לשלב העליון של הענק אזרחות. היה ניסיון כזה בסנגל, ששלחה נציגים לרמה הלאומית בפריז. אך הצרפתים הבינו שמדובר בטעות קולוסאלית – הם אינם יכולים לתת השפעה כזאת לכל הקולוניות שלהם, הם פשוט החליטו להפוך את הילידים לדמויי-צרפתים, ללא הענקת אזרחות.

מה שכן – הייתה קצת מובליזציה, מתי מעט משכילים יכלו להפוך לאזרחי צרפת.

לכן, הדרישה בקולוניות הצרפתיות היא הפוכה – דרישה לשוויון אזרחי, שלא כמו תחת הכיבוש הבריטי. משנות ה-50 המאבק הופך להיות למתן עצמאות.

כלומר, המדינות הקולוניאליסטיות הן שהנחילו לעמים שתחתם את הדרישות שלהם.

בלגיה ופורטוגל

בכל זאת, בריטניה וצרפת עם כל הדיכוי שבהן היו גן עדן לעומת קולוניאליזם אלה.

המדיניות הפורטוגזית והבלגית הייתה מדיניות של ניצול נטו – גם בקונגו, ברואנדה ומוזמביק. בנו כבישים שכלל לא שימשו לטובת האוכלוסייה, אלא רק למקומות בהם ניתן לנצל את המשאבים המקומיים. בטח שאין עיסוק בשוויון ובדאגה לאוכלוסיה המקומית.

היסטוריה פוליטית של זמננו: תת היבשת ההודית

היסטוריה פוליטית – סיכומים

סיכומים אקדמיים

מזהים את תת היבשת ההודית באופן אוטומטי עם הודו, אך היא כוללת הרבה יחידות פוליטית, בעבר אף יותר מאשר היום. מקרה קלאסי בו רואים איך הרעיונות של המאבק דרך קולוניזציה ומאבקים לאומיים עיצבו איזור שלם.

כוללת את הודו, פקיסטן, בנגלדש, סרי-לנקה, יש הטוענים שגם את אפגניסטן. כללה בעבר גם את בורמה, וכשקיבלה הודו עצמאות העבירו הבריטים את החלק הזה לבורמה ולא השאירו אותה כחלק מהודו.

ב-1498 הפורטוגלים מגיעים להודו, מחפשים כסף. חיפשו איך לעקוף את האימפריה העות’מנית, שהשתלטה על סחר התבלינים. התבלינים אז היו חשובים מאוד כדי לאכול את המזון. הם משתלטים על נקודות מסויימות כמו החוף המערבי של הודו (של היום) ומחפשים את דרך התבלינים (מגיעים כך עד אינדונזיה). בעקבותם מגיעים כל העולם: ההולנדים, הבריטים, הצרפתים, וכולם מתיישבים בנקודות מסוימות בחוף, אך עם השנים מקיימים מסחר עם היחידת הפוליטיות בתוך הודו.

היחידה פולטית החשובה אז הייתה האימפריה המוגולית (הגיעו מאפגניסטן). הבריטים מתחילים להשיג יתרונות אצל האימפריה הזאת, ומקבלים פחות או יותר מונופול סחר אצלם, וכך גם בתוך הודו כולה (המוגולית לא שלטה באופן חד משמעי בכל הודו, אלא התקיימה במעין שכבות שכל אחת התבססה על התחתונה לה, וכך השלטון נשמר פחות או יותר).

הבריטים סילקו משם את הצרפתים אחרי המלחמה איתם, וגם את כל השאר. הבריטים הופכים למעצמה, ומתפשטים גם צפונה, עד מונגוליה שם הם פוגשים את הרוסים ושם גם מתרחש ה”משחק הגדול”.

מה המבנה הפוליטי הגדול ששולט בהודו עד 1857? “חברת הודו המזרחית”, שקיבלה אישור מבריטניה להגיע לאן שהיא רוצה. רשאים לעשות כל דבר שירצו – היה להם צבא, מערכת שליטה וכו’. הבריטים עשו זאת בצורה מאוד כלכלית – מעט אנשים באדמיניסטרציה ובצבא. עשו זאת על ידי כריתת בריתות עם השליטים המקומיים – היו שם מערכות שלמות של שליטה.

עברו כל מיני תהפוכות. גידלו בבנגל אופיום רב, שמסיבות תרבותיות שונות נצרך בעיקר על ידי הסינים. ממשלת סין התנגדה לכך כמובן. הסחר באופיום פעל לטובת חברת הודו המזרחית, וכשהסכסוך ביניהם התפתח, זה הגיע עד כדי מלחמה בין בריטניה לסין – מלחמת האופיום. ניתן לראות שהסטנדרטים המוסריים והבריטיים לא נתפסו כתקפים במקומות מרוחקים אלה.

עד שבהודו הצבא מורד ב-1857, מרד הספוי. הייתה שמועה שמשמנים את הנשקים עם שומן חזיר/פרה (לפי הדת הרלוונטית) ולכן פרץ המרד. אך למעשה המרד התעורר בעקבות העול הכבד של החברה הבריטית. הבריטים דיכאו את המרד ביד קשה ביותר, ושינו את שיטת השלטון. הפכו את הודו לחלק של האימפריה הבריטית, הקימו שם יחידות אדמניסטרטיבות בריטית והחלו לעשות סדר חוקתי בהודו, ולנהל אותה על כל בעיותיה בצורה יעילה למדי.

החוק הבריטי נכנס יחד עם שלטון זה. הדבר הביא למידה לא מועטה של פיתוח כלכלי, ואף תעשייתי. מי שהיה קרוב לשלטון הבריטי קיבל הטבות ויכל לעשות המון כסף. כבר במאה ה-19 היו בהודו מפעלי טקסטיל, והתחילו ללכת לכיוון תעשייה כבדה. כלומר, ההשלטון במידה רבה היה גורם של פיתוח בהודו.

חלק לא קטן מהאליטות ההודיות קרובות לשלטון הבריטי ומתחילות לקבל את הרעיונות והחינוך הבריטי. העשירים המופלגים נוסעים לאירופה ומתחנכים במוסדות בריטיים. דרך החינוך והמגע הזה, שוב עוברים הרעיונות הפוליטיים של המערב לתוך הודו. קורה באופן מנותק לחלוטין מרוב העם ההודי – רובו כלל לא שייך לסצנה הזאת, ודרגות האנאלפביתיות גבוהות מאוד (80-90%). רובם חיים בכפרים, בעוני עמוק – עם בעיה שהאשימו בה את הבריטים – מכות רעב קשות. בכל רעב כזה מתו מליוני אנשים (מעבר לשאלת המחלות וכו’).

האדמיניסטרציה הבריטית מצומצמת: הצבא הבריטי בהודו מונה 70 אלף איש (מול 300 מליון איש). אומנם גם קצינים ביחידות הודיות היו נאמנים לשלטון, אך עקרונית זהו קמצוץ. האדמיניסטרציה הבריטית חיו בבידוד בתוך הודו, ויש להם מגע רק עם המשרתים, השליטים המקומיים, השכבות המשכילות וכו’ – אך כלל אין להם מגע עם כלל האוכלוסייה.

ברור שהודו היא סיר לחץ פוליטי. ישנן התארגנויות שונות – אלטיסטיות בלבד, שמדברות על עתידה של הודו כמדינה עם זכויות פוליטיות. כמה שנים לאחר מכן המוסלמים מייסדים את הליגה האסלאמית.

ההתארגנות הפוליטית תמיד מגיעה למבחן כאשר בריטניה נכנסת למשבר: מלחמת הבורים, ושתי מלחמות העולם. אף שההתארגנות הייתה תוססת מאוד ואנטי-בריטית, הודו ככלל הייתה נאמנה מאוד לאימפריה הבריטית עד הסוף. שילמו בדמם על המלחמות של הבריטים יותר מהבריטים עצמם, ונלחמו לצידם במלחמותיהם. כשניסו להקים בהודו צבא מחתרת נגד השלטון הבריטי במלחמת העולם השניה (ה-Indian national army), הדבר התמוסס. כלומר לא היה מרד אמיתי בשעת הכושר, לא באף אחת מהמלחמות הללו.

המאורעות המעצבים – אין ספק שהטבח באמניצר ב-1919 הוא המאורע שהעלה את שאלת הודו במשבר פוליטי בפני דעת הקהל הבריטית באנגליה ובוהוד, ובפני האוכלוסייה ההודית על כל גווניה. לפני המרד הלחצים בהודו הביאו לכך שאדוואין מונטגו נשלח באמצע מלחמת העולם הראשונה (1917) כדי לבחון את המצב הפוליטי. הוא כתב דו”ח בו הוא אומר שעל בריטניה ללמד את דרכי הדמוקרטיה את הודו, כי צריך להכינה לעצמאות.

הדעה הזו התקבלה ככלל בהודו – על ידי כל הפלגים – כנראה בגלל שאמר נוסחה מאוד כללית וכלל לא נקב במועד שבו בריטניה תצטרך לשחרר את הודו. הדו”ח קדם לאמריצר. התקרית שם המחישה את הנפיצות של המצב בהודו. הלאומנים ההינדים בעיקר בחשו בצלחת והחלו מהומות. במהומות הרגו 4 בריטים. לא היו שם כוחות בריטים ממשיים, וההמון השתולל. היה צריך להביא צבא בריטי, אך הוא היה במרחק של שלושה ימים. הגיעו כמה מאות חיילים עם גנרל וויר.

הוא החליט שצריך עונש לדוגמא. הסכנה הנוספת שם הייתה שיפגעו במקדש של הסיקים, כי האחוז של הלוחמים ביחידות ההודיות היה גבוה. נתנו הוראה להמון להפסיק להשתולל שהם כמובן לא שעו לה. פתחו באש והרגו כ-370 איש. היו גם פצועים רבים- טבח .

הטבח הדליק את הלאומיות ההודית בכל הודו. התחיל מצב מסוכן, והממשלה קודם כל שלחה את וויר לאפגניסטן. הלחץ המשיך, והיו מחאות ומהומות רבות. הביאו את וויר בחזרה והעמידו אותו למשפט. אז הקהילה הבריטית בהודו אספה סכום עתק (כי הוא נותר מחוסר פנסיה וכו’) כדי לפצותו, וזו הייתה אמירה משמעותית, של תמיכה בהתנהגותו. הסיקים מינו אותו כ”סיק כבוד” שהציל את מקדשם.

כלומר, התוצאה הייתה מאוד גרועה, והחל גל של הפגנות ומהומות החל מ-1919. לא בצורה המונית ורחבה בכל הודו, אך התחיל מצב של חוסר יציבות. לאור הניסיון עם וויר החליטו לא להפעיל הרבה כוח – שאז הסכנה המרכזית היא מרד בצבא. ניהלו מו”מ, הכניסו אנשים לכלא, הפעילו סמכויות חירום. שלחו אנשים רבים לגלות.

כמובן שכל הדברים לא עזרו. אז קרה מעשה מהטמה גנדי (שלמד בהודו ובדרום אפריקה). חזר להודו והחליט שיש דרך אחרת להיאבק בבריטים – לסגת מהשלטון. הוא אינו הראשון בעולם, וגם לא הראשון בהודו. למשל, בין המוסלמים היה מנהיג שהנהיג מרד מיסים. מה שהיה יחודי לו – המסר שלו נגע בתרבויות השונות של הודו מבחינה סמלית, והדבר השני – האוניברסאליות של המסר. רצה הודו אחת למוסלמים, ההינדים, הסיקים, הבודהיסטים וכולם.

הוא ניהל את המאבק בדרכי שלום, כאשר שני המעשים הבולטים היו – שביתות הרעב הארוכות מאוד (בשלב המאוחר יותר כשכבר היה מנהיג לאומי); חרם נגד תעשיית הטקסטיל הבריטית והתעשייה שנסמכה על כך, וחזרו לתעשייה מסורתית – קריאה אנטי-מודרנית (הוא גם התלבש בצורה שסמלה מרד נגד הבריטים);  המרד נגד מס המלח – מצעד לים כדי להוציא מלח בצורה אלטרנטיבית; ובכלל – מסר שצריך לעצור את המאבק האלים, מתוך הבנה שהוא פועל גם נגד הקבוצות השונות באוכלוסייה בהודו (בעיקר בין המוסלמים וההינדים).

בצד השני היו סדרה של מנהיגים, המנהיג הבולט של מוסלמים היה מומחמד אבו-ג’ינה. בא גם מהקונרס פארטי, אך הצטרף לליגה האסלאמית, ומאז תמך ברעיון של שתי מדינות לשני עמים. הרציונאל של הרעיון – ברגע שתהיה דמוקרטיה עם רוב הינדי, המוסלמים יסבלו מדיכוי. על רקע זה שהשלטון עד אמצע המאה ה-19 היה מוסלמי (מונגולי), אם כי היה מאוד פלורליסטי ומתון.

הליגה האסלאמית לכן חששה מאוד מהודו אחד עצמאית.

כך התנהל המאבק בשנות ה-20 וה-30, כאשר היתרון הגדול של גנדי היה שהיה גיבור בהודו (אף שבאליטות היו ספקות, כולל האליטה של ה-congress party) – “ירד אל העם”, בנה דמות בדרך סמלית, והעביר מסר חיובי מאוד מבחינת ההמונים. הצליח להכניס לפוליטיקה את אותן השכבות שהאליטות ההודיות דאגו תמיד שלא יהיו בפוליטיקה (כיוון שלא האמינו שאפשר לכונן מסגרת פוליטית עם המוני העם הבורים). גנדי בא ואמר שיש כאן הון פוליטי גדול שאפשר לגייס אותו. מעבר לכך – גיוס גדול מאוד של דעת הקהל העולמית.

הוא הצית את הדמיון המערבי גם – כי יש דרגה מסוימת של פשטנות בהציגו את התרבות ההודית. עשה מעין המצאה של תרבות הודית מודרנית –סגפנות, צמחונות וכו’. תפסו את זה כדרך חיים הודית שראויה לשימור. במקביל היה מסוגל לנהל שיח עם האנשים בעולם המערבי (היה דובר אנגלית וכו’).

מלחמת העולם השנייה שברה את היכולת של בריטניה לנהל את הודו. ב-1919 נקבע חוק שקובע שיש ללמד את הודו את דרכי הדמוקרטיה. הבריטיים שולטים, אך בעזרת פקידים מקומיים, שיהפכו להיות נבחרים בשלב מסויים. ב-1935 שוב חוקק india bill, שהנחיל להודו מערכת בחירות על פי חלוקה לפי מחוזות שונים. שם קרה דבר ברור – ההינדים ניצחו ברוב המדינה, אך המוסלמים ניצחו במחוזות המוסלמים ברוב מאוד גדול. פעל לטובת התפיסה לש ג’ינה – שלא יהיה אפשר לחיות ביחד. אך החלוקה הייתה בלתי אפשרית – וזאת הייתה נקודה בעייתית ביותר, גם למשל ב-14 הנקודות של וילסון. לא ניתן לחלק את האוכלוסייה כי היא מעורבת דמוגרפית ואינה מודעת לבעיות הללו.

מה שקרה –הודו החזיקה מעמד במלחמה והייתה נאמנה לבריטניה וסיפקה המון כוח אדם וחומרי גלם. זה יצר מחויבות גדולה לקיים את העקרונות הפוליטיים שהיו קיימים כבר מהדו”ח של 1818. מצד שני, לא היה לבריטים פשוט כסף לנהל את הודו במצב של מלחמה פנימית.

לואי ?? שהיה אדמירל בצבא הבריטי אסף את המנהיגים הפוליטיים של כל הצדדים והציב להם אולטימאטום – או שיסתדרו, או שהבריטים יעזבו ותהיה מלחמה כללית. אז ב-14-15 לאוגוסט 1947 למעשה פקיסטן הפכה לדומיניון פדרלי של שתי פרובינציות (מערבית ומזרחית – שאחר כך הייתה לבנגלדש) ובהודו קמה ה-union of india.

היסטוריה פוליטית של זמננו: איראן במאה ה-20

היסטוריה פוליטית – סיכומים

סיכומים אקדמיים

בשנות ה-50 ובעיקר בעקבות מהפכת הקצינים במצריים (אך לא רק במצרים, אלא במספר מדינות ערב) התפתחה תנועה לאומית על-לאומית: מתוך תפיסה שעמי ערב הם לאום אחד – האחידות הלשונית, המקור הדתי וסברה מסוימת לגבי המקור האתני (כבר לגבי מצריים זה לא היה נכון). פן-ערביות. השם הבולט בעניין זה היה נאצר, שהיה המנהיג הפוליטי.

התנועה הזו זכתה לעדנה סביב שאלת סואץ במצרים, אחת הפרשיות המרכזיות. היה לה היבט אנטי-קולוניאלי מאוד חזק. השאלה הפלסטינאית שהיתה שאלה משנית אז השתלבה גם היא בפן הערביות.

השאלה המרכזית הייתה שאלת אלג’יריה – המלחמה לעצמאותה. היה קשר מאוד הדוק בןי השלטון במצרים לתנועה באלג’יריה. נשענה על השלטון המהפכני במצרים.

היו ניסיונות לתרגם זאת לפוליטיקה מעשית, והקמת הרפובליקה הערבית המאוחדת. היא כללה בשלב מסוים את מצרים, סוריה, בשלב מסוים תימן נכנסה ויצאה. היו כל מיני גרסאות.

בתוך אותה פרשה ישנה השאלה של מפלגות הבעת’ בסוריה ועירק, אך לא ניכנס לזה.

הפן ערביות דעכה  בעקבות הכשלון של מצרים במלחמת ששת הימים, אך אידיאולוגית היא קיימת כתנועה גם היום, בעיקר בשכבות אינטלקטואליות ( אין מפלגות כלליות או ארגונים וכו’). מתבטא לעיתים בהצבעות בגופים בינלאומיים.

איראן הייתה תמיד מעבר לפן-ערביות, ואויב שלה במידה מסוימת.

על אף הקולוניאליזם והתהפוכות במזה”ת, איראן לאורך כל ההיסטוריה פחות או יותר שמרה על עצמאותה. מה שצריך להבין לגבי איראן – ברגע שהם היו תחת שלטון מוסלמי הם לא רק סבלו או היו כפופים, אלא תרמו רבות לשלטון המוסלמי.

למשל, הפלישות הגדולות שהיו בימי הביניים היו הרסניות מאוד לאיסלאם – הפלישות המונגוליות. אך באיראן התרחשה ההתאסלמות של המונגולים, דווקא. כלומר, יש משהו באיכות והעצמאות התרבותית של איראן שמעמיד אותה כיחידה מיוחדת במינה, ומעניינת.

אחת השאלות היא, איך האיראנים שרדו את גל הקולוניאליזם במזרח התיכון? האמת שהם לא ממש שרדו, אך הצליחו לשמור על עצמאותם בדרך כלשהי. הייתה זו עצמאות מקוצצת –איראן הייתה אחת הטריטוריות הגדולות בהן שיחקו את ,המשחק הגדול” ההתנגשות בין רוסיה ובריטניה על שליטה בעולם. כך גם בין העות’מנית לרוסיה. האיראנים, בצורה פרדוקסלית, בגלל ששמרו על עצמאותם – אולם מתוך דקדנטיות תרבותית – השושלות הדרדרו והמודרניזציה לא צלחה, הייתה מושחתת. כמו כן, באיראן התגלו אחד ממרבצי הנפט הגדולים במזה”ת. הבריטים ניצלו זאת.

השושלות הלכו וירדו, ובסופו של דבר ב-1921, קצין צבא משתלט על המדינה ומציב שושלת חדשה, מודרנית, שמתמודדת עם האיום הרוסי והבריטי – אך למעשה לא מתמודדת איתו – רג’א חאן (היו בסוף רק שני קיסרים – האב והבן). הם ניסו להלך בין שני המעצמות הללו ולשמר כמה שאפשר על עצמאות איראן. ניסו כל אחד בדרכו לנהל רפורמות תחת שליטה אוטוקרטית, כלומר לא היו שם ניסיונות מודרניזציה אמיתיים. אם הרחיבו את הזירה הפוליטית, היה זה לאליטות מסוימות.

לאיראן בעיה היסטורית קשה- לא רק של זהות, אלא גם של מיעוטים. עד היום האוכלוסיה מורכבת מ-50% מיעוטים לאומיים, ועוד 50% איראנים. מיעוטים ערבי, אזרי (צפון – אזרביג’ן), כורדי, בלושי (סמוך לפקיסטן) וכמובן המיעוטים האפגניים ששיחקו בכל אסיה המרכזית תפקיד היסטורי. אפגניסטן לכשעצמה הייתה זירה של מאבקים והיה לה תפקיד מכריע בהיסטוריה של האיזור.

מה שקורה, הוא שלקראת מלחמת העולם השנייה הגורם המשפיע הוא הבירטים בגלל אחיזתם בנפט, מקור ההכנסה המרכזי. ואז באופן טבעי (תופעה שקרתה במזה”ת ובהרבה מקומות בעולם), הלאומיות שמתפתחת, שבה השלטון המרכזי מנסה להשתמש (שהרי השלטון האוטוקרטי חייב מנגנונים שיאפשרו לו לווסת את האוכלוסייה ולשלוט, משהו שיעניק לו לגיטימציה). הלאומיות מתחילה להיות אנטי-בריטית, ומשמעותה לקרוץ לכיוון הציר הנאצי-פשיסטי.

לגרמניה היה אינטרס מאוד רציני במזה”ת מכל מיני בחינות. לכן, השליטה רז’ה חאן למעשה הודח ב-1941, השנה של ברברוסה, אז ברית המועצות (הגורם המשפיע השני בתוך איראן) נכנסת למשחק בצורה יותר אלימה. הודח, אך לא שינו את השלטון, אלא העבירו אותו לבנו, שהיה צעיר וחסר ניסיון פוליטי. לכן מי ששלט באיראן במלחמת העולם השנייה היו הבריטים והסובייטים. אחת הועידות הגדולות אחרי המלחמה הייתה בטהרן, וזה לא היה מקרי. היא הייתה מקום חשוב מבחינת בעלות הברית, כי הייתה ציר מרכזי של אספקה מהמערב לברית המועצות. ברית המועצות סבלה רבות מברברוסה, ונזקקה לסיוע מהמערב, וחלק גדול ממנו עבר דרך איראן. זאת כמו גם גורם הנפט, והמיקום האסטרטגי במפרץ הפרסי.

כך איראן יצאה ממלחמת העולם השנייה, כשמי ששולט בה הוא אותו איש צעיר שהוכתר כמלך איראן, ובעבור המים הכתיר אותו בסצנה מפוארת כקיסר איראן. אך הוא למעשה לא ניהל את איראן, ומי שניהל אותה היו ראשי הצבא, וראשי מפלגה לאומית איראנית, שאינה פשיסטית אלא אנטי-קולוניאלית (אנטי בריטניה ובריה”מ).

עלה לשלטון איש שייצג את האינטרסים של המדינה, שנקרא מוחמד מוסדה, ועשה את המעשה המרכזי שאפשר לעשות במדינה כזו – להלאים את הנפט, כלומר לפגוע בחברה הבריטית שהשתמשה בנפט. אך הוא טעה כשלא הבין את המלחמה הקרה. חשבו שתהיה להם בעיה עם בריטניה, שלמעשה הייתה חסרת יכולת להגיב צבאית, כי הייתה אימפריה שוקעת ובבעיות כלכליות. לא לקחו בחשבון את ברית נאט”ו, שהבריטים פנו לארה”ב והסבירו להם שמתרחש כאן משהו בעל משמעויות עולמיות – שאם תתפשט בכל העולם זה יטה את המלחמה הקרה ביותר. זאת מכיוון שהם ידעו שהסובייטים ידעו לנצל תנועות לאומיות לטובתם (לדוגמא – בפלשתינה).

לכן, התוצאה של הדבר תהיה מאוד משמעותית – מבצע אייקס. השאה (רז’ה פחלבי) בגל ההתלהבות הלאומית שלאחר ההלאמה איבד את השלטון. האמת – כנראה שפשוט לא היה כל כך מעוניין לשלוט. גלה לרומא שם חי חיי נוחות. אולם האמריקאים החליטו שצריך אותו, כי הם לא יכולים לעבוד את הלאומים, ולא עם המפלגה הקומוניסטית שהיתה הכוח השני, וחזקה מאוד. לא יכולים גם לעבוד עם המיעוטים כי אז הכל יתפרק והסובייטים יכנסו לשם. לכן חייבים את השאה כדי לשמר את איראן כמדינה מאוחדת.

ה-CIA מצא אותו, וארגן הפיכה בתוך איראן עם חוגי המקורבים לשלטון האימפריאלי הישן, וכל מיני אנשים שהיו נגד מוסדה, והחזירו את השאה לאיראן. ההפיכה הזו היא דגם של הפיכות שה-CIA ארגן במקומות שונים בעולם, כדי לעצור את ההתפשטות הסובייטית (קרה שנה אח”כ בגואטמלה).

המצב הושב על כנו, הרכוש של החברה האנגלית-איראנית הוחזר, אך הפעם האמריקאים היו באיראן, והיו חזקים מהבריטים, והם היו גב התמיכה של השאה. הם עודדו אותו לבצע רפורמות. התוכנית הכללית נקראה המהפכה הלבנה – דברים שקשורים למודרניזציה.

אך הבעיה: המודרניזציה הייתה מושחתת. כל דבר עבר דרך “200 המשפחות” – העושר הלאומי הועבר לטובת חלקים מאוד מצומצמים של העם האיראני. הדבר כמובן החל לצבור לחץ. הבעיה השנייה: חוסר סובלנות ברמה מאוד גבוהה, נגד כל ניסיון של אופוזיציה, בעיקר של הקומוניסטים אך לא רק שלהם. גם של האופוזיציה הדתית. התוכנית של המודרניזציה לא רק חילקה אדמות שהיו קשורים להיררכיה ההשיעית, אלא גם הכניסה ערכים שמבחינת ההיררכיה השיעית היו הרסניים.

איתאוללה חומייני נרדף והוכנס לכלא, אחד מראשי הצבא הציע שבניגוד למקרים אחרים רבים בהם הרגו מתנגדים, יוציאו אותו לגלות פוליטית. האיש, גם בגלות, לא הפסיק לומר את דבריו ולחתור תחת השלטון של השאה.

השאה בינתיים הפך את איראן למעצמה בקנה מידה של המזה”ת, כי השלטון נשען רבות על הסבק (שירותי הביטחון הפנימיים) ושל הצבא. שניהם היו שותפים בשחיתויות שונות.

השאה אף פתח בתוכנית גרעינית איראנית, ודווקא האיתאוללה חומייני הפסיק אותה, בטענה שזה השטן – איום של המודרנה. הטענה שלו הייתה שאי אפשר להשתמש רק בחלק הטכני של המודרנה, אלא היא שערכיה יחדרו ביחד עם זה לחברה.

השלטון של השאה הצליח לקומם נגדו למעשה את כל המבנה הפוליטי של המבינה, פרט לאלה שהיו מקורבים אליו ישירות (200 המשפחות – כנראה יותר מזה). קבוצה קטנה שהתעשרה מאוד. הלך ונהיה ואקום, והחלו להיות יותר ויותר מהומות.

ב-1979 השלטון קרס והשאה ברח לגלות במצרים. אז הייתה תקופת ביניים. מה שמעניין שהלאומנים, הקומוניסטים, הליברלים והדתיים- כולם שיתפו פעולה בהדחה, אך המשחק האמיתי התחיל כמובן כשהוא הלך. ראו שמי שהצליח לגייס יותר אנשים היו חומייני הקיצוני.

בסוף 79 השתלט על המדינה, ומקימים את הרפובליקה האסלאמית, שהיא בעלת מבנה פוליטי מרתק.

עשו שם מהלך אחד של דמוקרטיזציה. הקימו את הפרלמנט של איראן, שיתפו מיעוטים שונים. ישנו את נשיא הרפובליקה שהיה השני בחשיבותו, אחרי המנהיג הרוחני  – “שומר החוק”. מועצה מהפכנית איסלאמית של 12 איש שבראשה המנהיג הרוחני, אלו האנשים בעלי המילה האחרונה באיראן. באיראן מפקד הכוחות המזוינים הוא המנהיג הרוחני, הם גם ממנים את השופטים, ממנים חצי מההרכב של המועצה המהפכנית האסלאמית וכו.

לכן אם רוצים להבין היום את איראן מבחינה פוליטית, צריך להיסתכל על חמינאי. הנשיאים רק משחקים תפקיד של front stage, אך בעל הכוח האמיתי הוא המנהיג הרוחני – ההנהגה הרוחנית בקום.

דמוקרטיה או לא דמוקרטיה? תלוי בהגדרה של דמוקרטיה. יש כאן דמוקרטיה מסוג אחר לגמרי: אנטי ליברלית ואנטי מערבית. תכנים אחרים לגמרי.

ב-1935 שינו את השם מפרס לאיראן.

יש אלמנטים מרכזיים של לאומיות איראנית במצב הנוכחי, זוהי לא רק השיעה. ניסיון לדבר על הגמוניה של ה”עניים”, הפריפריה. בגלל זה ההתנגדות לאמריקה, לישראל וכו’. מזכיר מאוד את האידיאולוגיה של צ’ה גוורה – להקים מוקדים מהפכניים סביב ההגמון (אמריקה) ולהתיש אותו עד שיקרוס. בנוסף, גוורה בקובה בשנים הראשונות של המהפכה ניסה לבצע מהפכה אידיאליסטית – התמריץ לא היה חומרי. באלמנטים הדתיים של השיעה יש דמיון לכך – הקורבן הוא סמל מאוד חשוב, שיכול להניע אנשים להילחם, עד שתבוא לכאורה סוף ההיסטוריה וה”צודקים” ינצחו.

 

היסטוריה פוליטית של זמננו: בעיית מדינות הלאום במזרח התיכון

היסטוריה פוליטית – סיכומים

סיכומים אקדמיים

בעיית מדינת הלאום במזרח התיכון: כל הגבולות במזרח התיכון שורטטו בידי המערב. המדינות נעשו על ידי הצרכים הפוליטיים, הכלכליים והאסטרטגיים של המדינות המנצחות במלחמת העולם הראשונה. הקריטריונים לציור אתן מדינות היו כאלה שבאו מאירופה, שלא היה להם קשר למציאות המזרח תיכונית, ויצרו בכך חבית חומר נפץ.

עיראק קמה מהר יותר בעקבות ההבטחה – פייסל הלך לבנות את הממלכה שהבטיחו לו – הקימו צבא ופיתחו את הלאומיות העיראקית, וב-1932 עיראק הפכה למדינה עצמאית שחיה תחת בית המלוכה ההאשמי עד 58. אז חל בה שינוי, שחל במקומות אחרים בזמנים אחרים – התקדמות לקראת מודרניזציה פוליטית. לאומנים חילונים שלא רוצים להיות קשורים להשפעה זרה ולשושלת, והקימו רפובליקה.

נשאלת השאלה – איך אפשר להקים כך מדינה כאשר הגבולות הם כלל לא לאומיים? אי אפשר להקים בתנאים הללו רפובליקות דמוקרטיות. הדיפרנציאציה האתנית וניגודי האינטרסים בתוך כל אחת מהרפובליקות, ועוד לאחר שלקחנו את הדבר היחיד שהיה עוד קצת לגיטימי – שושלת – לא יכלו להתקיים. אם אין שלטון אוטוקרטי, הרפובליקה מתפרקת לחלקים – ה”חתולים” שבה, וכל אחד ילך לדרכו, כי הם לאו דווקא רוצים לחיות ביחד.

לכן השאלה כעת מי טוב יותר ביצירת רפובליקה חדשה. המצרים יותר הצליחו כי כבר התחילו ב-1805, והיה להם יתרון היסטורי, לעומת העיראקים שהתחילו רק בשנות ה-20 של המאה ה-20. מצרים עשתה זאת בצורה הרבה יותר ארוכה והדרגתית, עם הרבה יותר מאבק נגד השלטון הקולוניאלי, שנגמר רק ב-56 בפרשת מדינת סואץ. הם כן הצליחו להיות מדינה עצמאית ולגרש את הבריטים בשנות ה-20, והתנועה הלאומית המצרית תחת השושלת של מוחמד עלי צריכה לנסות להוציא את הבריטים, עד שהשושלת מסולקת במהפכת הקצינים ב-52. ב-53 נאצר עולה לשלטון – לאומנים, חילונים, מצמיחים תנועה מאוד מעניינת, שהמעשה הראשון שלה הוא בהלאמת תעלת סואץ, שמביא את זעמם של בריטניה וצרפת (ואותנו) .

מצרים כאמור מתפתחת מהמאה ה-19, בהשפעה מערבית הרבה יותר גדולה (למעט לבנון), לתוך המאה ה-20, עד שכתוצאה מהפיכה (מהפיכת הקצינים) היא הופכת לרפובליקה ומאמצת לבוש רפובליקני-מודרני שלא היה מעולם דמוקרטי. מוסדות שנראים מערביים, אך הם אינם כאלה.

יחד עם המודרניזציה מתפתחת הריקאציה לכך, הפונדמנטליזם האיסלאמי (שהוא תופעה מודרנית וכלל לא מסורתית). הריקאציה מתפתחת כבר בשנות ה-20, כאשר החלו ההתפתחויות נגד השושלת. בין היתר, בגלל הכשלנות הכלכליים והמלחמות, שבהם דלת העם נושאת בכל המחיר.

כך התהווה המזרח התיכון בעקבות תהליכי המודרניזציה ובעקבות התפרקות האימפריה העות’מנית

היסטוריה פוליטית של זמננו: המרד הערבי נגד האימפריה העות’מנית

היסטוריה פוליטית – סיכומים

סיכומים אקדמיים

המרד הערבי: נשלחו אנשים שהידוע ביניהם היא לורנס איש ערב, שהיה קצין בריטי במצרים. ניהל מגעים ומו”מ, שיחד איתו היה מו”מ פוליטי רציני, עם המשפחה ההאשמית במכה (“שומרי המקומות הקדושים במכה”) והצליח להביא את השליט חוסיין לצידם של הבריטים ולהנהיג מרד שיצא ממכה צפונה, נגד העות’מנים. היתה שם הבטחה לפייסל (הבן של השליט חוסיין) – הקמת המדינה הערבית לאחר הנצחון על האימפריה העות’מנית.

אך במקביל ניהלו מו”מ צרפת ובריטניה על איך יקחלו את המזה”ת. בסוף המלחמה כשגם הצבא הבריטי וגם פייסל הגיע לדמשק, פייסל דרש את הממלכה הערבית (בדמשק הייתה החליפות העומאית הראשונה).

מה עשו? לקחו את פייסל והתנצלו בפניו, ואמרו לו שהשטח שייך לצרפת. במקום זאת נתנו לו את בגדד, עיראק.

כל השטחים הללו, שנוהלו על ידי האימפריה העות’מנית, עברו תהליך מודרניזציה בשיטת ממשל שנקראה מנדטים, שהיה אמור להכין את האוכלוסיות המקומיות בפרק זמן לא קבוע מראש לממשל עצמי עתידי. מכיוון שהיו דרישות פוליטיות כמו של פייסל (ועבדאללה, למשל, שנתנו לו את עבר הירדן), הרי שיש את היחידות הלאומיות העתידיות תחת חסות של מעצמות אירופאיות, שהפעם השאלה לא הייתה אם כבשו או לא, אלא איזה מנדט בינלאומי קיבלו כדי להיות נוכחות שם, ומה הן אמורות לעשות שם. ב

ברור שמבחינה פורמלית הולכים לצורות שונות של עצמאות. מצד שני, לא פורמלית, עצם הנוכחות האירופאית, וכך שהאליטות המקומיות הן גם אירופאיות (אנשים לומדים באירופה ויש תהליך של העברה רעיונית שמביאה את הדגמים של הלאומיות האירופית למזה”ת ולראש של אנשים שם) – מביא לכך שיש התהוות לאומיות, גם מבחינת היווצרותן של מדינות לאומיות עובריות בצורה די שרירותית מבחינת הגבולות שלה.

כמובן שכל הדברים הללו לא מתנהלים בצורה חלקה. התנגשויות לאומיות היו בכל החלקים המנדטוריים. שטחים רבים הלכו והתהוו כמדינות לאום מודרניות, תחת המנדטים, לאחר ששנים רבות היו תחת שלטון אימפריאלי.

המנדט הצרפתי בסוריה התחיל רע מאוד: האיזור כלל הרבה קבוצות אתניות-דתיות-לאומיות, שהצליחו להסתדר תחת המילט, וכעת עם המנדט של מדינת הלאום העתידית המתחים החלו לעלות.

ההתפרצות הגדולה הראשונה הייתה מרד הדרוזים, סולטן אטרש מורד ב-1925-1927 נגד השלטון הצרפתי. מרד הצליח להחזיק מעמד שנתיים שלמות, ולבסוף בגלל האבדות שנסבו לצרפתים הגיעו להסכם עם הדרוזים.

פרשיות נוספות: בין נוצרים למוסלמים. הבעיה מביאה בשנות ה-20 לזה שהצרפתים מפרידים חלק מהשטח הסורי לטובת יחידה חדשה, לבנון המודרנית. עלזה הם מלבישים על בסיס מחקרים דמוגרפיים שיטה פוליטית כמעט בלתי אפשרית, כשהתפקידים המוסדיים חולקו בין העדות השונות. יצרו חבית חומר נפץ שהתפוצצה כמה פעמים בלבנון.

דבר חשוב לגבי המבנים הפוליטיים הללו: היכן שיש שלטון קולוניאלי, השלטון אינו מתכוון להביא פוליטיקה, כדי לשמור על השקט, אך אי אפשר לעצור אותה. מה שמביאים הוא מודל אדמיניסטרטיבי מסויים, שיוצר את מוסדות השלטון הבא. לא הורסים את הכל עם העצמאות של המדינה.

החשיבות שלה דגם האדמיניסטרטיבי לגבי המדינה העתידית הוא מכריע. את זה רואים בסוריה, אך עוד יותר בלבנון. שם המציאו שעטנז בלתי אפשרי שהביא לתוצאות הרות אסון: אי אפשר לעשות בסיס מוסדי על בסיס דמוגרפי, כיוון שהדמוגרפיה אינה סטטית. נעשה אז בלבנון לטובת המרונים (שהיו בעלי הברית של הצרפתים מאז ימי הביניים), נותנים עדיפות מוסדית וחברתית-כלכלית לקבוצה, שמתשתמשת בזה כדי להתעשר. אז יש להם פחות ילדים והחלק שלהם באוכלוסיה הולך וקטן, וההפך לגבי הקבוצה המקופחת יותר. זה מפוצץ את המבנה המוסדי שניסו להקים, וזה מה שקרה בלבנון.

איך המדינות הללו מגיעות לעצמאות? הגיע היום שהיה צריך לתת הבטחות ולא היה זמן לממש אותן, זה היה במלחמת העולם השנייה. רוב האימפריה הצרפתית נופלת בידי וישי, שהיו מעין בעלי ברית לא פעילים של הגרמנים (נכנעו להם). אך היתה צרפת אחרת, צרפת החופשית, דה-גול, שפעלה באותם השטחים גם כן. כדי להשיג את התמיכה של החלקים השונים של האימפריה, צרפת החופשית הבטיחה עצמאות, ואז התנועות הלאומיות לחצו להשגת לאומיות מיידית. בגלל שהתנועות הללו היו מאוד מפותחות, הן אכן לחצו על צרפת לממש את העצמאות שלהן. סוריה ולבנון הפכו למדינות עצמאיות במלחמת העולם השנייה. הבטחות פוליטיות, שהתממשו לבסוף בגלל לחץ.

היסטוריה פוליטית של זמננו: האימפריה העות’מנית

היסטוריה פוליטית – סיכומים

סיכומים אקדמיים

בנוסף לאימפריה הפרסית, האימפריה העות’מנית היא האימפריה העיקרית שהייתה במזרח התיכון.

הנסיונות במזרח התיכון להפוך את המשטרים הריכוזיים למשטרים פתוחים יותר נכשל במזרח התיכון. זאת מכיוון שראשי המדינות היו בעת ובעונה אחת הקיסרים, והן האוטוריטה הדתית מס’ 1 בעולם כולו (ח’ליף או סולטן).

בראשית המאה ה-20 האימפריה העות’מנית הולכת ומתפוררת, בגלל משקל החברה המסורתית שלא מצליחה להתאים את עצמה לעידן המודרני, ומצד שני בגלל המכות החיצוניות שהיא מקבלת מצידה של רוסיה, של הלאומיות הפן-סלבית בבלקנים. סדרה של מלחמות שנוגסות בטריטוריות האירופית שלה. אך גם בגלל שאיטליה כבשה את לוב, ולאיזור האיים סביב רודוס; בגלל שמצרים (שנכבשה על ידי הצרפתים המהפכנים בסוף המאה ה-18, והגיעו אליה רעינות מודרנים) הלכה ופרשה מהאימפריה העות’מנית. מוחמד עלי הקימה מדינה שהייתה כבר מאוד עצמאית במאה ה-19, ושחסלה לאט לאט את קשריה של העות’מנית כדי ליפול תחת חסות צרפת ואח”כ של בריטניה, בגלל תעלת סואץ.

כל אותה מערכת הלחצים פועלת גם במרכז האימפריה העות’מנית. הפרשה החשובה ביותר היא פרשת הטורקים הצעירים – קבוצה של קציני צבא ואנשים אחרים, שמורדים נגד הסולטן ב-1908 ומכריחים אותו להחיות את החוקה כדי לגרום לתהליך מודרניזציה. הם עושים זאת בין היתר כי הם רואים את התמונה מבחינה לאומית, ומזהים את מקור חולשתה של העות’מנית בפיגור שלה, בהיותה חברה מסורתית עם שלטון אוטוריטארי. למעשה הניסיון שלהם מחזיק מעמד איכשהו בין 1908-1912. ב-1912 הסולטן עוד פעם משליט דיקטטורה, ואין עוד ניסיון של פתיחה של ה מערכת.

במלחמת העולם הראשונה הכישלון מביא לשינוי דרמטי מאוד בלב האימפריה, ובמזרח התיכון כולו. באימפריה עצמה הכישלון היבא להסכם סוורה 1920, בו למעשה האימפריה נעלמת טריטוריאלית (אך לא לגמרי – משאירים את הסולטן שנשאר בתור ח’ליף, רשות דתית. הוא מצליח להישאר כך עד 1922). מבחינה טריטוריאלית כל שהיה באירופה ובמזה”ת נעלם.

באירופה – נעלם לטובת היוונים. מה שקורה, הוא ששטחים מאוד גדולים של הלב של האימפריה (חצי האי האנטולי) נכבשים על ידי המעצמות המנצחות. זו בעיה גדולה: א. צרפת איטליה ובריטניה משתלטים על איסטנבול למעשה. הבירה נמצאת בידי מעצמות זרות. לא רק הבירה, אלא איזור הבוספורוס והדרדנלים – המעבר החשוב. ב. לוקחים גם שטחים במקומות אחרים במה שיהיה טורקיה המודרנית. אך הדבר הגרוע ביותר הוא שיוון ב-1919 נמצאת בחלק המערבי של אנטוליה, מה שיהיה הרפובליקה הטורקית.

היו שם תביעות היסטוריות: כיוון שיוון ההיסטורית הייתה באסיה הקטנה בחלקה. היוונים יושבים בוויזמיר, ואז פורצת המלחמה היוונית טורקית. הלאומנים הטורקים קוראים לה מלחמת העצמאות של טורקיה (אחרים – המלחמה היוונית טורקית). המנהיגים האזרחיים והצבאיים מחליטים שתקום רפובליקה טורקית מודרנית, בעקבות תוצאות מלחמת העולם הראשונה.

היוונים במשך השנים הללו, לפחות בתחילת המלחמה (19-20) מצליחים לכבוש חלקים גדולים מטורקיה, ובשלב מסוים, לקראת סוף 21, מגיעים קרוב לאנקרה (עיר הבירה החדשה). לטורקים יש הרבה בעיות: הצבא התפורר במלחמה, השלטון המסורתי לא עובד, חוזים משפילים ממלחמת העולם הראשונה, ומעט ידידים בעולם.

הידיד הגדול של האימפריה העות’מנית באותה תקופה הוא רוסיה שלאחר המהפכה הבולשביקית, שמספקת ללאומיות הטורקית נשק, מימון ותחמושת, כדי להילחם מול היוונים (שהיו אויבים של רוסיה). רוסיה מספקת גם  את השטחים שרוסיה כבשה במזרח טורקיה (ארמניה), כי הם רואים בטורקים עם שעוזר להם במאבק הבינלאומי (לא נגדם), והם שכנים להם, ומכיוון שבאותן השנים ברוסיה יש מדיניות של כיבוד הלאומים השונים (סטלין נתפס כ”קומיסר הלאומים”).

אולם, ברור שכאשר מדינה מתהווה כמדינה מודרנית, והיא עושה זאת בתהליך של מלחמה, היא באופן טבעי מונהגת על ידי האליטה הצבאית. בראש האליטה הזאת עומד גדול גיבורי טורקיה – מוסטפא כמאל, אטא-טורק (הכינוי ניתן לו על ידי האסיפה הלאומית לאחר כינונה של טורקיה “אב הטורקים”).

אטא-טורק לא קיים את המדינה לבד, אלא מייסד גוף פוליטי מודרני, מפלגת העם הטורקי. היא מתכנסת למספר אסיפות מייסדות בכל מיני מקומות, ומשמשת בסיס לשלטון, בצורה שהיא מנסה להיות מודרנית, אך תואמת את המסורת האוטוקרטית המקומית.

אטא טורק תווה תוכנית מודרניזציה שתעבור דרך שלבי התייצבות. כל השלבים הללו למעשה טורקיה היא מדינה חד-מפלגתית, אך מקיימת בחירות, וכך היא מלמדת תהליך פוליטי דמוקרטי מהו, את העם. על בסיס זה צריכה לקום ממשלה, אך כל עוד אטא-טורק והאליטה הצבאית קיימים שם, הדמות השלטת והבולטת הוא הנשיא. אטא טורק היה הנשיא עד 38, ולאחר מכן הנשיא הבא היה סגנו, איסמט פשה.

רפובליקה טורקית שמצליחה לנצח את היוונים בקושי רב, ואז מתרחשת עליהם טרגדיה נוראית. לא ברור מה הביצה והתרנגולת כאן. בזמן המלחמה היוונים שרפו כמות עצומה של כפרים טורקים מוסלמים ושל רבעים מוסלמים בערים שהם ישבו בהם. כשהטורקים כבשו את השטח הזה, הם גמלו ליוונים בזה שזרקו את היוונים מטורקיה (מליון וחצי איש), ביצעו טרנספר. המעשה הזה פגע בטורקים כי הרס את המערכת הכלכלית – כיוון שהיוונים מילאו שם פונקציות סוציו-כלכליות חשובות, והיו אחד החלקים המודרנים והמתקדמים יותר. הכלכלה שהייתה רעועה בעקבות המלחמה שקעה עוד יותר. פגע גם ביוונים כי יוון לא הייתה עשירה, והייתה צריכה לקלוט המוני יוונים.

יוון ובולגריה סילקו את כל האוכלוסייה הטורקית. גם זה פגע בטורקיה, שנפגעה בגלל הצורך לקבל ולשקם את הפליטים. לא ממש עתיד מזהיר לרפובליקה הטורקית.

בכל זאת, ההנהגה הצבאית שהפכה לפוליטית, הצליחה להתגבר על הבעיות הללו ועל המשבר הכלכלי העולמי, ומבצעת רפורמה מהפכנית בחברה הטורקית. הרפורמה הולכת בהרבה כיוונים: פוליטית, ממשל מודרני עם בחירות (אמנם עם אותה מפלגה), ומכינים את טורקיה במשך עשרות שנים להיות דמוקרטיה רב מפלגתית;

הרפורמה המרכזית והחשובה ביותר מתבצעת בהדרגה בשנות ה-20: ביטול השריעה. קודם לכן ביטלו את תואר הח’ליף. החליפו את מערכת החוקים המוסלמית במערכות חוקים שהועתקו ממערכות מערביות: החוק הפלילי היה האיטלקי, וכן הלאה. תהליך שעם כל השוני, דומה לתהליך שעוברת יפן ברפורמת מייג’י: כמה עשרות שנים שבהם מאמצים אלמנטים מהמערב.

לא הסתיים עם החוקים: שינו את מערכת החינוך, הלבוש, תפקיד הנשים (טורקיה מקנה ב-33 זכות לנשים, וזכות בחירה אוניברסאלית). היה כאן ניסיון לשנות את החברה לפחות במובן אחד: הפיכת החברה המסורתית לחברה חילונית, ואז הכנסה של ערכים מערביים (בניגוד מסוים ליפן). הדבר השפיע מאוד על טורקיה.

כלומר, הדבר המעניין לגבי טורקיה הוא שבתהליך הדרגתי כן עשו מהפכה. היו כל מיני דברים באמצע: היה מרד של הכורדים, שדוכא. השאלה הגיעה לנקודת רתיחה דווקא בשלטון הרפובליקה. קרה דווקא אז כי באימפריה העות’מנית הייתה קיימת שיטת המילט, שאיפשרה אוטונומיה לעדות דתיות. כעת מה שניסו ליצור בגלל החילוניות היא דמות לאומית של טורקי. ואז יש בעיה להכיל את המיעוטים הלאומיים האחרים, והסובלנות אליהם הייתה מאוד נמוכה, דבר שהביא לגלים של אלימות.

דבר מעניין נוסף: ההדרגתיות וההליכה לשיטה רב-מפלגתית אחרי מלחמת העולם השנייה. הטורקים הבינו שהם לא צריכים להשתתף במלחמת העולם השנייה, ואכן הרוויחו מהניטרליות, ומצד שני נכנסו בסוף 45 כי אז לא ממש היה הסיכון, והטורקים הרוויחו בכך כניסה לאו”ם.

לא רק אלה, כשהתגלגה פרשת קוריאה, הטורקים הלכו להילחם לצד האמריקאים. זה זיכה אותם בכניסה לנאט”ו, שאז הייתה ערובה אנגלו-אמריקאית לקיום המדינה, כי טורקיה הייתה אז חלק מהמלחמה הקרה. צריך לקחת בחשבון שבסף שנות ה-40 מתרחשת טרגדיה אחרת, מלחמת האזרחים ביוון. כל אלה, ופרשת קפריסין והמלחמות בין הלאומנים בין שני הצדדים, הם חומרי נפץ; והאמריקאים מצאו דרך להרגיע את האיזור על ידי כך שהכניסו את שני הצדדים – טורקיה ויוון – לנאט”ו.

שלטון רב מפלגתי – יש מפלגות שקמות, מדכאים את הקומוניסטים כל הזמן. הדבר מאפשר דבר יוצא דופן, שהוא מאפיין של פוליטיקה בעולם השלישי – החוקה קובעת שלצבא יש זכות להתערב במערכת הפוליטית בזמן משבר, ואכן הצבא הטורקי נכנס ויצא מהפוליטיקה במהלך כמה משברים. היו נכנסים, תופסים את השלטון עד שהמערכת התייצבה, ואח”כ נסוגים. הצבא הוא למעשה, עד היום הזה, ערב לאופי הרפובליקני והחילוני של טורקיה, על אף שבשנים האחרונות שומעים שהשליטים האחרונים הצליחו להגביל את הסמכויות של הצבא בטורקיה.

המזרח התיכון מתפורר במלחמת העולם הראשונה גם בצורה אחרת – רבולוציוניזם פוליטי (כמו באירלנד וברוסיה – לנין). פוליטיקה מהפכנית בעורף האויב, הפעם עשו זאת הבריטים – לורנס איש ערב. 

היסטוריה פוליטית של זמננו: אירלנד במאה ה-20

היסטוריה פוליטית – סיכומים

סיכומים אקדמיים

עובדה בסיסית חשובה: יש הרבה יותר אירים מחוץ לאירלנד, הרבה יותר, מאשר מבאירלנד עצמה. רבים נמצאים בארה”ב. האוכלוסייה של אירלנד ירדה באופן דרסטי בשלב מסוים (בגלל סיבות שנדבר עליהן) אחרי 1840, ולעולם לא שחזרה את עצמה.

היחסים בין אירלנד לאנגליה מורכבים מאוד, בין היתר כי הם יחסים מאוד היסטוריים וותיקים. האנגלים כבשו את אירלנד במאה ה-13. משם מתחיל הסיפור של יחס של דחייה, במשך כ-800 שנה האירים סובלים מנחת זרועם של האנגלים. קורנוול, המרד ב-1798 שדוכא ביד ברזל.

נוהגים לאפיין את התנועות הלאומיות ככאלה המתפתחות באירופה סביב אמצע המאה ה-19. והרי מקרה, שמבלי להשתמש במושגים של לאומיות מודרנית, הולך ומתפתח סכסוך תוך כיבוש אירלנד, שנמשך כ-800 שנה, עד שהוא בא לפתרונות שיש היום, שעדיין לא ברור אם הם הטובים ביותר או האחרונים בשרשרת. היום נראה שהצליחו להגיע להסדרים שמאפשרים להם לחיות אחד עם השני, אחרי שנים רבות של מתח.

כיצד הגענו עד הלום?

הרעב הגדול באירלנד ב-1845-49. האוכלוסיה של אירלנד עד היום לא התאוששה ממה שקרה באותן שנים. היו שתי תופעות: יותר ממליון איש מתו מרעב, וכמליון ו-600 אלף היגרו, בעיקר לארצות הברית. זה היה הגל הראשון של הגירה אירית גדולה, היוו בערך חצי מכלל המהגרים לארצות הברית. מאז המשיכו להגר תדיר לארצות הברית, עד 1923, אז ארה”ב הגבילה את ההגירה.

קמה באירלנד התנועה הפניאנית. התנועה הזאת מתפתחת בעשורים האחרונים של המאה ה-19, ובמקביל יש הרבה מאוד תסיסה פוליטית באירלנד עצמה. פורמלית, אירלנד היא חלק מבריטניה (‘הממלכה המאוחדת’). סופחה כמדינה ב-1801, והתפתחה לאורך ההתפתחות הפוליטית באנגליה. משתתפים בפוליטיקה האנגלית, ולמעשה נחשבים לבריטים. אך האירים עצמם מחולקים על רקע דתי בין שתי קבוצות מרכזיות: הרוב קתולי, והמיעוט אנגליקני. כלומר המיעוט הוא בעל הדת האנגלית. לכן, שאלת הנאמנות לשלטון עוברת דרך נאמנות דתית גם כן. אותם מיעוט של תושבים מרוכזים בעיקר בצפון אירלנד, אך לא רק שם. מפתח חלוקת האוכלוסייה הושפע מהתנהגותה של בריטניה: קנתה אנשים בתארי אצולה כדי שיהיו נאמנים לה, וכו’.

לקראת סוף המאה ה-19, מתפתחים באירלנד שלושה זרמים פוליטיים:

הזרם שמייצג את האנגליקנים, זרם unionיסטי, רוצה שאירלנד תהיה חלק מהממלכה המאוחדת. בעיקר האוכלוסייה הפורטסטנית-אנגליקנית. הם מרוצים מהייצוג הפרלמנטרי שיש להם, נהנים מפריבילגיות כלכליות, ובהיותם קרובים לשלטון הלונדוני – רוצים להישאר באותו המצב. הם חרדים מהאפשרות שאם הזרמים האחרים – הזרם האוטונומי סטי (שרוצה אוטונומיה) או הזרם האינדיפנדנטיסטי (שרוצה עצמאות מלאה) – ידם תהיה על העליונה – האוניוניסטים יסבלו.

המנהיג שלהם – לורד קרסר. הם מתארגנים כמו שמתארגנת הפוליטיקה האירית בסוף המאה ה-19 – פוליטית, ומתחילים להתארגן צבאית בצורת מיליציות, כי כולם מבינים שהכל הולך להתנגשות אלימה, כפי שקרה תמיד בהיסטוריה של אירלנד.

אז ממשלת בריטניה, בעיקר בזמנו של גלדסטון, מנסה לפתור את הבעיה כמו שהפרלמנטריזם הבריטי פותר בעיות בדרך כלל –מנסים לחוקק חוקים שיסדירו את המצב באירלנד. החוקים מחוקקים ב-1886 ואילך. החוק השלישי בא ב-1914, חוק שהיה אמור להקנות אוטונומיה לשני החלקים של אירלנד, אך  הוא לא יוצא לפועל בגלל מלחמת העולם השנייה.

זהו תהליך פרוגרסיבי שבו המערכת הפוליטית הבריטית הולכת ונענית ללחצים ולדרישות של כל הצדדים בבאירלנד תוך ניסיון להשיג רפורמה שתוביל לפשרה שתאפשר לאנשים לחיות שם בלי אלימות.

בתחילת המאה ה-20, ארתור גריפיט, מייסד תנועה שנקראת שין-פיין. הפירוש בגאלית – “אנחנו לבדנו.” מנסה להשיג מקסימום אוטונומיה. רוצים לנהל שלטון אוטונומי, עדיין במסגרת האימפריה הבריטית, ולא מדברים בצורה גלויה על עצמאות.

הדיונים הפרלמנטריים בבריטניה מתייחסים לדרישות השין-פיין, ומי שמוביל את המאבק הוא ג’ון רדמונד.

ב-1913 היוניוניסטים מקימים אף הם כוח צבאי, שתפקידו להתעמת עם שני הזרמים האחרים. ב-1914 האוטונומיסטים מקימים מיליציה לאומית אירית, אך שתי המיליציות האלה יפגשו בצורה משונה בשורות הצבאות הבריטיים במלחמת העולם הראשונה. שתי התנועות הללו נענים לקריאה הבריטית להתגייס. אך הזרם השלישי, הזרם שרוצה עצמאות, מסרב להתגייס למאמץ המלחמתי הבריטי, וטוען למעשה שכשלונה של בריטניה במלחמה תביא את העצמאות לאירלנד.

כאן גרמניה שיחקה תפקיד מיוחד במינו: ב-1914 הגרמנים מספקים נשק ליוניוניסטים, כי האמינו שזה יעלה את רמת הסכסוך בתוך אירלנד. היו מעוניינים שתהיה מסוכסכת בתוך עצמה ולא תשתף פעולה עם בריטניה. אחרי כן, האנשים השהיו שייכים לזרם העצמאי באו במגע עם הגרמנים, והם הסכימו לספק נשק לכל מי שהיה מוכן למרוד בבריטניה בזמן המלחמה. פגשנו את זה גם אצל לנין – רבולוציוניים פוליטיק.

מרד הפסחא – המרד של הלאומנים הבריטים שרוצים לגרש את הבריטים באמצע המלחמה. הצליחו להשתלט על דבלין ועל כמה ערים גדולות, והבריטים נאלצו להעביר לשם כוחות כדי לדכא אותם. מאוחר יותר הלאומנים הקימו מפלגה לאומנים (הפניאן מובמנט- התנועה הכללית. זוהי התנועה הקיצונית יותר).

כל האנשים שהשתתפו במרד הפסחא ולא הצליחו לקבל את הסיוע הגרמני, נתפסים על ידי הבריטים. רבים נהרגים בקרבות. אחרים הוצאו להורג.

ב-1916- פרשנויות רבות למה שקרה. הפרשנות המעניינצ – המורדים האירים ידעו שאין להם סיכוי, אך בתוך התרבות הקתולית – הלכו בעקבות ישו, והיו מוכנים להקריב את עצמם למען הצלת כולם (האירים הקתולים). רצו לשמש דוגמא, כהשראה למי שבא אחריהם, כדי להציב משהו חזק במרכז הזירה הציבורית שלא יהיה ניתן להתעלם ממנו.

המרד דוכא, החוק של 1914 היה בלתי אפשרי ליישום, בעיקר אחרי המרד. כעת השאלה לא הייתה אם לתת אוטונומיה/שתי אוטונומיות. השאלה הייתה אוטונומיה, ונוספה האפשרות של עצמאות. סכסוכים פנימיים בין הקבוצות האיריות –דבר שהוביל בסופו של דבר למלחמת אזרחים.

מלחמת העולם הראשונה חלפה, והשאלה האירית עלתה מייד אחרי המלחמה למרכז הזירה של אירלנד ושל בריטניה. באירלנד, בנוסף, החלה להיות תנועת התנגדות הולכת וגוברת –גרילה כזאת שפעלה נגד הבריטים, ונגד האוניוניסטים (על ידי הקתולים הקיצונים). בריטניה נאלצה להכניס יותר ויותר צבא לתוך אירלנד ולדכא את המורדים האירים. במקביל, ניהלו משא ומתן.

ה-black and tans –המשטרה הבריטית שפעלה נגד אירלנד. רמת אכזריות גבוהה. ישנן פרשנויות שהאכזריות נועדה לדחוף את הרוב לכיוון המו”מ הפוליטי. קולינס – הנציג של השין-פיין במו”מ. אחד הגיבורים של מרד הפסחא. הבריטים הגדירו אותו כטרוריסט כמובן. לאחר מכן הפך לאיש פוליטי שניהל את המו”מ בשם התנועה הלאומית האירית. לאחר מכן הוא מפקד הכוחות המזוינים ואחת הדמויות הפוליטיות החשובות באירלנד כשהפכה ל-free state (מדינה אוטונומית). נרצח ב-1922 במסגרת מלחמת האזרחים בין האירים, על ידי הקיצוניים הקתולים.

ב-1920 האירים מקבלים אפשרות לאוטונומיה מלאה, בתנאי שהמדינה תישאר במסגרת הכתר הבריטי. אומנם יהיה להם פרלמנט וממשלה, אך החברים בהם חייבים להישבע אמונים למלך בריטניה. זו הייתה אבן הנגף המרכזית – בין אנשי שין-פיין לבין הלאומנים.

הלאומנים מסרבים להישבע אמונים לכתר הבריטי, על אף שהפרלמנט שלהם ברוב די גדול מקבל את החוזה עם בריטניה, והמדינה יוצאת לדרך- ואז פורצת מלחמת אזרחים בין האוטונומי סטים לבין הקתולים (1921-23). ב-23 המלחמה מסתיימת פחות או יותר, ונוצר המצב הבא (החוק הבריטי נתן אוטונומיה לכל האיזור, ולא חילק בין צפון אירלנד ליתר אירלנד, אבל למיעוט האנגליקני ניתצנה אפשרות ל-opt-out, והשישה מחוזות הצפוניים פרשו מההסדר הזה והחליטו להישאר נאמנים לבריטניה. אז בריטניה העניקה להם בשלב הבא אפשרות לקיים פרלמנט ואוטונומיה משלהם, שהייתה שונה מהאוטונומיה של הדרום. האוטונומיה של הדרום במידה ברורה הלכו מאוטונומיה לעצמאות, בעוד שבצפון הלכו מאוטונומיה להיצמדות לממלכה. למעשה הממלכה שינתה את שמה בשלב מסוים – great britian and notrth Ireland). אירלנד הדרומית הופכים למדינה עצמאית מ-1937, ומבטלים את הפריבילגיות של בריטניה באירלנד (שימוש בנמלים ומסחריות למיניהן). הביטוי הבולט ביותר לעצמאות הוא שבמלחמת העולם השנייה אירלנד לא משתתפת במלחמה. צפון אירלנד – כן משתתפת במלחמה, בגיוס חובה, והיא אף מופצצת על ידי הגרמנים.

מה המשמעות של כך? מצד אחד אירלנד הדרומית, ככל מדינה ניטרלית במלחמת העולם השנייה, נהנית מאוד מהניטרליות שלה. חלק הולכים להילחם עם הצבא הבריטי, ומצד שני נהנית מקשרים עם שני הצדדים, ומרוויחה כמתווכת. לעומת זאת אירלנד הצפונית סובלת ממכת המלחמה. מופצצת, משלמת מחיר גבוה מבחינת כוח אדם, ובנוסף מופעלים עליהם כל הצווים שמופעלים על בריטניה – קיצוב וצורך לתרום למאמץ המלחמתי.

המצב הזה מביא לדעיכה של אירלנד הצפונית, ולעליית המתחים בין הקבוצות שנמצאות שם (שהרי אין איזורים הומוגניים לחלוטין .יש רוב אנגליקני אוניוניסטי, ומיעוט קתולי). אחרי מלחמת העולם השנייה אירלנד מתחילה לשקוע כלכלית, שוב כי צפון אירלנד מקבלת את תוכנית מרשל, ואילו הדרומית לא מקבלת כלום ומפסיקה להינות מהניטרליות במלחמה. הדעיכה שוב מתבטאת באותה צורה – האירים מנסים להגר, בעיקר לארה”ב, אך גם לבריטניה. בחוף המערבי של בריטניה הם מתרכזים, אך חודרים גם לתוכה.

המתחים בתוך בריטניה עצמה הולכים ועולים בגלל זה. התנועה האירית בדרום ובצפון – הקתולית – ממשיכה לרוש אותו הדבר. לפיהם אירלנד היא מדינה אחת וצריכה לתפקד כך, יש לנתק את אירלנד הצפונית מבריטניה. הדברים מתחממים עד לנקודת רתיחה ב-69. אז ה-IRA פועל בצפון אירלנד. הבריטים לא מצליחים להרגיע את העניינים. אז הממשלה של צפון אירלנד (בעלת הסמכות לעניינים מקומיים) מבקשת מהממשלה המרכזית בבריטניה להכניס כוחות צבא, כי הם רואים שהם לא מצליחים לשלוט בעזרת המשטרה. הצבא הבריטי ברגע שנכנס לשם מעלה את המתח עוד יותר, ומתפתחת מעין מלחמת אזרחים שבין 1970 לשנת 2000 לערך עולה בחיים של כל-3,300 איש. אף היוניוניסטים משתתפים במאבק ותורמים להעלאת המתח.

ממשלת אירלנד שמאוד רוצה כל הזמן לאחד את כל אירלנד, נמנעת מלתמוך בצורה ישירה ב-IRA. הבריטים אף פעם לא הצליחו להוכיח תמיכה כזאת. מי שכן תומכים בו ישירות הם שני גורמים ישירים: ראשית, חלק גדול מהאוכלוסייה בדרום. הדרום משמש ל-IRA מקום נסיגה, שאליו הבריטים לא יכולים לרדוף אחריהם. אך מקור התמיכה האמיתי, ומקור המימון האמיתי (לאנשי ה-IRA לא היה כל כך כסף) הוא 35 מליון האירים בארה”ב. אומנם רבים מביניהם אינם מזוהים, אך ישנן קבוצות מספיק גדולות המרגישות עצמן כגולה אירית שחייבת לתמוך במאבק האירי. לכן ה-IRA מחזיק מעמד כל שנות הלוחמה האלה, אף שתנאי הדיכוי היו קשים.

הצבא הבריטי עצר את כל מי שרצה, הקים מעין מחנות ריכוז בצפון אירלנד – עשו את כל אותם הדברים שעשו כשמרדו בהם, ואדרבא באירלנד שהבריטים ראו בה חלק מבריטניה גופא. ככל שרמת הדיכוי גברה, האגף הקיצוני מתחזק. מחליטים שינקטו באותם אמצעים כלפי הבריטים, ופותחים בקמפיין טרור בתוך בריטניה.

בשנות ה-70 וה-80 היו מפוצצים פאבים בצפון אירלנד – פאבים של אנגליקנים, ובעיקר כאלה שהצבא והמשטרה הבריטים נמצאים בהם. כשראו שהדבר הביא לדיכוי נוסף, העבירו את הקמפיין ללונדון. החלו לפוצץ את הרכבת התחתית.

הטרור פעל בצורה מאוד אפקטיבית, והצליחו לדחוף את הבריטים לפינה שהביאה דרך השילוב בין מאבק אירי לדרך הפוליטית הבריטית, לניסיון לנהל מו”מ בצורה די מתוחכמת. בסופו של דבר, יש ללמוד את הפרשה דרך העיניים של הבריטים שניסו לפענח את העניין בשנות ה-90 וה-2000. ניסו לבדוק עם מי אפשר לדבר על הפסקת אש, ואחר כך מדברים על התנאים הפוליטיים והצבאיים. במקביל, הבריטים ניסו להכניס שסע בתוך ה-IRA. איך עשו זאת? ניהלו מסלול של יחסים מאוד טובים עם ממשלת אירלנד, וביקשו את שיתוף הפעולה שלה. ניסו לבודד את הקיצונים בתוך ה-IRA והלכו להרוג אותם ואת המנהיגים שלהם. הם פעלו בשני המסלולים בעת ובעונה אחת – מצד אחד חיסולים, מצד שני מו”מ מאוד פתוח.

התוצאה הסופית הייתה שהגיעו להסדר שלום, שבו בשנות ה-2000 ה-IRA מוותר על הדרך המזוינת ומוותר על הנשק בפיקוח בינלאומי. למעשה, הצליחו להגיע היום למצב של יציבות: הוחזר השלטון האזרחי לצפון אירלנד. הצליחו להכניס להסכם אל היוניוניסטים (שהיו בהתחלה נגד כל פשרה עם ה-IRA, ורצו לחסל אותם ושלא ידברו איתם). אחד מהסעיפים המעניינים של ההסכם הוא הסעיף האחרון: כל האזרחים של צפון אירלנד הם באופן טבעי האזרחים של הממלכה, אך הם גם אזרחים של אירלנד באופן טבעי. כלומר מותר להם להחזיק בשתי האזרחויות בעת ובעונה אחת. היום מכיוון ששתי הארצות חברות באיחוד, אין משמעות להחזקה של שני דרכונים. אולם זהו סיפוק סמלי ברמה מאוד גבוהה: הבריטים הכירו בכך שצפון אירלנד היא חלק מאירלנד וגם חלק מבריטניה. מהלך סמלי, אך בעל אפקטיביות מסוימת.

אירלנד הדרומית (הרפובליקה האירית) נכנסה לאו”ם ב-1955 ולאיחוד האירופי באמצע שנות ה-70, והפכה מהמדינה הנחשלת ביותר באירופה המערבית, למדינה המתעשרת ביותר, עד כדי כך שעברו את בריטניה. המקום ה-5 בעולם מבחינת פיתוח אנושי ואיכות החיים. האירים הצפוניים הלכו יחד עם בריטניה, אבל עם הצד הגרוע שלה – כי בצפון אירלנד מקור הפרנסה העיקרי הוא תעשייה כבדה (פלדה, ספנות), שבעולם המודרני אין לה הרבה עתיד. צפון אירלנד שקעה כמו סקוטלנד – עם הבדל אחד גדול – באירלנד אין נפט. מאז השלום, הכלכלה של הצפון הולכת ופורחת כמו הכלכלה של הדרום.

אלסטר – ששת המחוזות של צפון אירלנד שבחרו לא להיפרד מבריטניה, אלא להיפרד מאירלנד שקיבלה עצמאות. היה שם פרלמנט אוטונומי שתפקד עד ’72. אז המהומות בצפון אירלנד היו בקנה מידה כזה, שההתערבות הצבאית הבריטית הייתה מאוד עמוקה, ולמעשה בריטניה לקחה על עצמה את הניהול של צפון אירלנד, עד שהתחילו לחתום על הסכמי השלום שהרגיעו את המצב בסוף שנות ה-90. אז השלטון הוחזר כשלטון מקומי. באירלנד כולה יש כ-32 מחוזות, ש-26 מהם הם בדרום והפכו לרפובליקה האירית, ו-6 באולסטר.

רוג’ר קייסמנט – האיש הססגוני.

פטריק פירס  – איש ציבור ואחד מראשי המחתרת האירית שמרדו ב-1916, והוא מונה על ידי המורדים כנשיא הרפובליקה האירית שהולכת לקום, אך הרפובליקה לא קמה כי מרד הפסחא דוכא ומנהיגיו – כמו פטריק פירס – הוצאו להורג.

באירלנד, כמו בבריטניה, היו ארגוני פועלים. כולם התארגנו בצורה מיליציאנית – irish citizens army, אחת מהמליציות בעלות גוון סוציאליסטי. גם הן השפיעו על המצב הפוליטי (בנוסף לשלושת הזרמים – האוטונומיסטיים, האינדיפנטנטיאליסטים והשלישיים).

היסטוריה פוליטית של זמננו: סוציאליזם אוטופי

היסטוריה פוליטית – סיכומים

סיכומים אקדמיים

סוציאליזם אוטופי – המושג של סוציאליזם אוטופי לא הוגדר על ידי אותם הסוציאליסטים עצמם, הם לא קראו לעצמם אוטופים. הגדירו אותם כך מרקס ואנגלס. הם תרמו לו חלק מהרעיונות. האנשים הללו חשבו שהסוציאליזם שלהם מציאותי, ואף יותר מכך – חלק מהכינוי ,סוציאליזם אוטופי, היה כי הם ניסוי להקים קומונות סוציאליסטיות. במיוחד אוון בסקוטלנד, ניסה להקים מבנה חברתי סוציאליסטי על בסיס תעשייה מודרנית, ובו התכנים הסוציאליסטים היו שעות עבודה מוגדרות, לא לתת לילדים לעבוד. אוון עצמו, כתעשיין עשיר – דאג לרווחת הפועלים. אפשר להבין מייד למה מרקס מתנגד לסוג כזה של הסוציאליזםאיך יתכן שבעל העסק ידאג לרווחת הפועלים, אם הם שייכים למעמדות מנוגדים היסטוריים, בעלי אינטרסים שמגיעים לידי התנגשות (שעל פי התיאוריה הדיאלקטית תביא למהפכה ולפתרון הבעיה – סוף ההיסטוריה, חברת היצרנים החופשית).

מרקס טען שזה אוטופי משני הצדדים – א, כי אי אפשר להגשים זאת. עובדה שכל הניסיונות (גם של אוון וגם של פורייה) נכשלו בסופו של דבר (פורייה טען שהחיים המשותפים והעבודה יכולים להפוך לחדווה, מעין ציווי מוסרי על כולם לחיות ביחד – מנוגד בתכלית לבעיית הניכור אצל מרקס כפי שהוא מתאר אותה, שעליה אפשר להתגבר רק בעזרת מהפכה). לכן, מרקס לוקח את הרעיונות שלהם, אך הוא טוען שהם אוטופיים – לא ניתנים ליישום, ולכן משנה את התורה.

ראה: הוגים סוציאליסטים אוטופיסטים: פורייר, אואן וסנט סימון