סיכום " /> " />

ההגות הציונית לדורותיה: יהדות רוסיה – רקע

פרקים בהגות הציונית לדורותיה – סיכומים

רוסיה עד 1750- ללא תושבים יהודים

 אותם תהליכים שהתחילו בתחילת המאה ה-19 באירופה המערבית מגיעים למזרח אירופה ולרוסיה קצת יותר מאוחר. ולכן המעבר הוא לא רק מעבר גיאוגרפי אלא גם כרונולוגי. נראה התפתחויות שהן יותר מאוחרות מהארצות דוברות הגרמנית. במאה ה-19, האימפריה הרוסית הייתה המדינה עם האוכלוסייה הגדולה ביותר של יהודים. בין שניים לשלושה מיליון, לקראת סוף המאה המספרים הם יותר גדולים. מדובר ברוסיה הצארית, משטר אוטוריטארי, במושגים אירופאים לא עבר מהפכה צרפתית, רפורמציה או ליברליזציה. זה המשטר שבו המספר הגדול ביותר של יהודים בעולם במאה ה-19. ליהודים ברוסיה הצארית מותר היה לגור אך ורק בתחום המושב. זהו דבר ייחודי לרוסיה. אלו לא גטאות בערים מסוימות, אלא אזור שלם שרק שם היו רשאים יהודים לחיות. חשוב לדעת כיצד נוצר תחום המושב הזה כי היו לו השלכות גם לחיי היהודים וגם להתפתחות לאחר מכן. זה לא העניין שבשלב מסוים החליטו שמדובר לגור רק באזורים מסוימים. ההיסטוריה כאן חשובה. רוסיה ההיסטורית, עד אמצע המאה ה-18, מרכזייה היו קייב ומוסקבה, בה לא היו יהודים. הסיבות לכך הם מורכבות, מצד אחד רוסיה נמצאת לחלוטין בפאתי אירופה. פעילות כלכלית מאוד מאוד טרום מודרנית. רוסיה גם הייתה מאות שנים תחת כיבוש מונגולי, ובנוסף היא לא הייתה אז ציר מסחרי מרכזי. המרכז המסחרי היה במערב ומרכז אירופה, ושם ישבו היהודים. רק להזכיר, רוסיה עם הדת האורתודוקסית, גם לא מקבלת יהודים. באופן עקרוני, סיבות דתיות מורכבות. כך שב 1750, ברוסיה אולי יש יהודים בודדים.

רוסיה לאחר 1750- קבלת יהודים והקמת תחום המושב

אחרי 1750, במחצית השנייה של המאה  ה-18 יש שרשרת שלמה של אירועים שמשנה את המאזן הפוליטי, וגם את תפוצתם של היהודים. פולין שעד אמצע המאה ה-18 הייתה המדינה הגדולה ביותר במזרח אירופה וכללה גם את ליטא וגם את אוקראינה, מחולקת. שלוש מעצמות מחלקות את פולין ומחסלות את הישות הזאת, ולהזכירכם היא נתנה את המפלט הגדול ביותר ליהודים באירופה. חלקים גדולים נופלים בחלקה של רוסיה- ליטא, מזרח פולין, בלרוס ואוקראינה. ושם יש אוכלוסייה יהודית גדולה. זה מה שיקרה בחבל הריינוס מאוחר יותר. רוסיה מוצאת עצמה במצב שהיא מקבלת שטחים עצומים, הופכת למעצמה הרבה יותר קרובה, מעצמה חזקה, בימי הקיסרית הצארית קתרינה הגדולה.  ברוסיה עצמה יש רתיעה מיהודים והממשל הרוסי מקבל החלטה שנובעת מהמציאות הפוליטית. הוא מקבל את האוכלוסייה היהודית הזו שכנראה הייתה כמיליון נפש. יש לה משקל גדול בערים, בעיירות, במסחר, חוכרים של אדמות אצולה, בעלי בתי מזרח, יש להם תפקיד מרכזי מאוד בחברה שהיא עדיין בעיקרה חברה כפרית ולא מפותחת. חלק גדול מהמסחר המקומי הוא בידי יהודים. ואז רוסיה מקבלה החלטה שליהודים מותר לשבת רק באותם מקומות שבהם הם ישבו קודם, אסור להם לעבור לאזורי רוסיה גופה. זה מקורו של תחום המושב, שמצמית את היהודים לשטח עצום, אך מוגבל. זה יוצר מציאות מיוחדת במינה, עם ריכוז טריטוריאלי באזורים מסוימים ואזורים בהם אין בכלל יהודים.

רוסיה המעצמה והקדמת אודסה

יש דבר אחד חשוב, והוא בסוגריים, רוסיה בסוף המאה ה-18 מתעצמת, חלוקת פולין, סיפוח שטחים, והיא גם מנהלת מספר מלחמות עם האימפריה התורכית ששולטת באותה תקופה על חלקים גדולים של צפון הים השחור, אזור קרים. כתוצאה משתי מלחמות ושני חוזי שלום , בסוף מאה ה-18 ותחילת המאה ה-19. רוסיה הופכת למעצמת עם גישה לים. השלטון הרוסי מחליט להקים עיר נמל באזור זה שתהיה פתוחה למערב ובדרך זו מאפשרת לרוסיה קשר עם המערב-אודסה. כדי למשוך מתיישבים השלטון הרוסי מאפשר לארמנים, גרמנים, יוונים וגם ליהודים לבוא, מתוך הנחנה שמדובר בעיר נמל. התוצאה היא שבאזור אחד ברוסיה, עיר נמל חדשה, יהודים מורשים להתיישב ואנו רואים שמי שבא למקומות הללו הם צעירים, אנשים שרוצים לברוח מהמחנק הקטן של תחום המושב והעיירות, לברוח מהחברה המסורתית הרבנית. ולכן באודסה בתחילת המאה -19 צומחת אוכלוסייה יהודית מאוד לא מסורתית. בעלי מלאכה, יזמים, גנגסטרים, זונות, אינטלקטואלים. לא באותו סדר. מוצאים משהו שאין בשום מקום אחר, בשום מטרופולין אחר. ויש גם ספרות יהודית רוסיה- איציק בבל. שם מתחילה ההשכלה היהודית החילונית ברוסיה. יש שם אנשים שפתוחים למעבר, והם אינם תחת ההשפעה היהודית הרבנית. יש שם בתי ספר בעברית, חלק גדול מהאנשים שנדון בהם שהיו בראש האינטליגנציה היהודית ברוסיה, הגיעו לאודסה. בתחום המושב קשה מאוד לפתח בתי ספר חילוניים, להגיע לספרות חיצוני. שם יש מגע יומיומי בשל היותה עיר נמל, וגם היום האוכלוסייה היהודית שם חילונית יותר. דיברו שפות, נסעו למערב, פתיחות קוסמופוליטית.

ליית אלכסנדר השני ותחום המושב

בשנת ה60 של המאה ה-19 אחרי 1860, עולה לכס הקיסרות, הצאר אלכסנדר השני שיזם מהלכים לרפורמות, מרחיקי לכת בחברה הכללית- פיתוח בתי ספר, עידוד מסחר, פתיחות למערב, עידוד של מוסדות נבחרים ומייצגים, קודם לא היו בחירות אפילו לעירייה. ומדיניות המכוונות לאפשר ליהודים מצד אחד להתערות בחברה הכללית, לצאת מתחום המושב, גם באופן גיאוגרפי וגם סוציאלי. ראשית מתירים למספר קטן בייחוד יהודים עשירים וסוחרים לגור מחוץ לתחום המושב. הם מקימים בתי מסחר ובתי עסק מחוץ לתחום המושב- גינסבורג, ויסוצקי, מסחר בעצים בפחם. שנית, מתירים תוך עידוד ההשכלה הכללית גם ליהודים להיכנס לבתי הספר, תיכוניים ואוניברסיטאות. משפחות יהודיות יש ידיעת קרוא וכתוב. וכניסה זו יוצרת התפוצצות השכלתית, מאפס תלמידים יהודים מקבלים מספרים עצומים, מעבר לאחוזים של האוכלוסייה הכללית. זה מביא לעידוד של השקפת עולם בקרב אותם מכילים יהודיים, שבחלקם בייחוד באודסה, מתחילים לכתוב בעברית. ולא רק ספרי קודש. תקופה זו מ1860, עד 1881, היא תקופת התקווה הגדולה ליהודי רוסיה. אם קודם נדמה היה שאין עתיד למעמדם, ב1869 נפתח הפתח לתקווה גדולה. הצאר אלכסנדר השני הוא גם הצר שביטל ב1861-2 את מוסד הצמיתות. זוהי רפורמה מהפכנית מאוד שמשנה את המציאות. רוסיה היא מדינה ביקורתית מסודרת, יש רישום אוכלוסין חלקי. אבל, יהודים מזדהים כיהודים. בלבושם, בשפתם. רובם לא יודעים רוסית או אוקראינית, יש שמות יהודיים מובהקים. יש מגבלות על נסיעות, תעודת זהות פנימית, לא כל אחד יכול לגור בכל מקום.

Tagged with:
 

ההגות הציונית לדורותיה: משה הס – לאומיות במזרח התיכון

פרקים בהגות הציונית לדורותיה – סיכומים

משה הס מודע לכך שהפוליטיקה האירופית במאה ה-19 סייעה ליחידות אתניות להגיע לעצמאות: יוון, סרביה, מעט רומניה. נפוליון השלישי תמך בשחרור לאומי באיטליה, וזה יקרה גם במזרח התיכון. הוא מוסיף פרק די מעניין ואומר איך יראה המזרח התיכון “כשתקום מחדש ממלכת יהודה, יוקמו מחדש גם הממלכות הערביות של סוריה ומצרים” וגם הם ישתחררו מהעות’מאניים. הוא מדבר על כך שהתנועה הלאומית היהודית, עדיין לא קיים השם ציונות, תקים מדינה יהודית עם חידוש ממלכות סוריה ומצרים. אין ב- 1862 אף ערבי שמדבר על כך, אלא יהודי סוציאליסט גרמני, דיבר על כך. תפיסה שעברה שינוי בתוך השקפת עולם מאוד מורכבת שלעולם לא התנתק מהניסיון לעגן את עצמה בפרשנות סוציאליסטית. מצד שני להגיע לתפיסה שהיא לא מנוגדת לסוציאליזם ונותנת מקום למרכיב הלאומי, גם מקום לעלייה של תנועה יהודית והקמת מדינות לאום ערביות.

רומי וירושלים- קורבנות בהמה

הערת שוליים שמראה את המורכבות ויושר אינטלקטואלית של הס. רומי וירושלים היא מה שנקרא באיטלקית “רומה טרצה” רומא השלישית, לא רומי של הקיסרים או האפיפיורים, אלא רומי של מציני, של הלאומיות. ולכן ההשוואה על נהר הטיבר והמוריה. הוא מתחיל בשחרור איטליה. וזה כתוב כמכתבים פיקטיביים לידידה, עם תחושת עליונות. הנכונות שלו להתמודד על הטענה – אומרים לי אנשים איך אתה מעיז לחשוב מחדש על הקמת מדינה יהודית, כי אחד הדברים שינסו זה להקים מחדש את בית המקדש ולהקריב קורבנות בהמה, ואיך אדם כמוך יכול להוביל למהלך זה.  יש לו תשובה מלומדת כי הוא מקווה שזה לא יקרה, כי קורבנות הם לא הדבר המהותי ביהדות. ומתייחס לכמה ציטטות מהרמב”ם. מאחר שחיו ליד עובדי אלילים שהקריבו קרבנות אדם, הייתה צריכה להיעשות פשרה, ולהסדיר את מקום הקורבן, להמעיט. אני מקווה, אומר הס, שבדורנו הנאור זה, גם שלומי אמוני ישראל לא ירצו לחדש את עבודת הקורבנות. וביושרתו האינטלקטואלית הוא אומר משפט יפה מאוד: “אם זה לא יקרה, אז חבל. אבל אני, באי רצון, אקבל את זה, מתוך אהבתי לעמי. אשר לאהבתי לעמי ששבה ונעורה בי, אם כי באיחור זמן, שוכחת את כנראה שאהבה אמיתית היא אהבה עיוורת באמת. עיוורת משום שאין היא מכוונת למעלות הטובות בלבד שביתור האהבה אלא אוהבת אותו על כל מעלותיו וחסרונותיו.

…הצלקת שבפניה של אהובתי לא זו בלבד שאינה פוגמת בפניה אלא יקרה לי לא פחות ואף יותר מהעיניים היפות שלה. כי עיניים יפות יש לכולן, והצלקת הזו מייחדת אותה.”

הוא קצת קיטשי, אבל יש לו אמירה-אין מנוס-לא להכל אני מסכים, לא הכל אידיאלי, אבל מבחן הסולידאריות הוא האם אתה מסוגל לאהוב את הצלקת שבפניה של אהובתך.

 הפרולטריון של מרקס הוא מנוול-נשים זונות, ילדים גנבים, ואני אוהב אותו, ובגלל זה אני רוצה לשחרר אותו.

הרבה מן ההוגים העלו ביקורת חריפה מאוד על אספקטים רבים ביהדות, אבל יסוד הסולידאריות מחייב אותך לא רק להתמסרות טוטאלית לאחר, אלא גם לא ליצור אידיאליזציה, ולהבין את המציאות הבנה מורכבת שלא עושה אידיאליזציה רומנטית. איך מתמודד סוציאליסט חילוני עם תחייה שפירושה גם חזרה לקורבנות, זוועה בעיניו? הוא מכיר בחסרונות, שמח אם לא יהיו, אבל אוהב ומוכן לקבל גם אותם.

Tagged with:
 

ההגות הציונית לדורותיה: המחלוקת בין משה הס וקרל מרקס

פרקים בהגות הציונית לדורותיה – סיכומים

מחלוקת הס מרקס לאום\מעמד

בין משה הס וקרל מרקס יש מחלוקת בסיסית אחת, ולעיתים שניהם מבליעים ולעיתים פורצת המחלוקת. יש שנטען שמרקס מטריאליסט והס אידיאליסט, אבל המחלוקת העיקרית, בשביל מרקס כמו שהוא ואנגלס כותבים כל ההיסטוריה היא היסטוריה של מלחמת מעמדות. התשתית החברתית הכלכלית המעמדית קובעת את ההיסטוריה. כל התוצאות האחרות הן בניין העל שנובע מנושאים כלכלים וחברתיים. הביטויים הקלאסיים של מרקס, לפרולטרים אין מולדות, יש תודעה מעמדית חוצת גבולות. יש להם תודעה משותפת שנובעת מהיותם פועלים והיא שונה מהתודעה של הבורגני הגרמני. אצל משה הס, תמונת ההיסטוריה היא יותר דואלית. באותם כתבים שבהם מרקס מפרסם, הס טוען שיש שני יסודות- לאום ומעמד. ובכל תקופה יש דומיננטיות. אבל אי אפשר לייחס לפי הס לייחס סכסוכים לאומיים למעמדיים. אל תחשוב שתבין אותם אם תחפש את השורשים המעמדיים. הסוציאליזם המרקסיסטי לא הכיר בלאומים, וערב מלחמת העולם הראשונה הם טענו שלא תיתכן יותר מלחמה בעולם, כי פועלים גרמניים וצרפתיים לא ירימו נשק אחד נגד השני. מה שהתברר כעבור פחות משבוע כטעות. למרכיב הלאומי יש יסוד אוטונומי שלא ניתן לרדוקציה לסיבות כלכליות.

ביקורת יהודית לאומית

ההבדלים הללו מתחדדים במהפכות 1848, שמרקס לא ממש צפה, אבל ראה בכך תחילת מהפכה בורגנית. בגרמניה, באיטליה, בפולין, בצ’כיה, בקרואטיה של היום הגורם הדומיננטי היה לאומיות ולא כלכלי. במניפסט הוא מדבר על כך שתנועות לאומיות הן שריד של תקופה טרום קפיטליסטית. הוא קורא לכך שאחרי סוף הקפיטליזם תיעלם הלאומיות. לאחר מכן מרקס מסביר שהלאומיות מופיעה אצל יחידות שבהן יש אינטרס לצור שוק גדול, ומנסה לעשות רדוקציה של התנועה הלאומית להתפתחויות כלכליות. אצל הס מהפכות 1848 הן הוכחה לכך שלדעתו שהתנועה הלאומית היא אוטונומית. הס הוא הראשון שמזהה בשנות החמישים של המאה ה-19, בייחוד בגרמניה, שעולה נימה של אנטי יהודיות, שאיננה דתית. כולנו יודעים ב1850 שיש עמדה נוצרית נגד היהודים, וזו ביקורת על אי קבלת המשיח, אולי צליבתו של ישו. היהודים מסתגרים ואילו הנוצרים אוניברסאליים. זו ביקורת בעיקרה דתית. הס מגלה שבגרמניה עולה ביקורת על יהודים שאיננה דתית שמתבטאת בכך שגם אנשים שמתנצרים יש שנאה כלפיהם. זו שנאת ישראל גזעית, כלפי מתנצרים. הוא אומר שמה שמפריע לגרמני הלאומי אצל היהודים זה לא הדת של היהודים אלא החוטם של היהודים והשיער המקורזל שלו. אלו תכונות גזעיות, פיזיות, ביולוגיות. ככל שהתנועות הלאומיות גוברות באירופה, הוא רואה בשחרור לאומי דבר חיובי, אבל לזה נלווה העניין שככל שהתנועה הלאומית מתחזקת, מתחזקת גם דעה שרואה ביהודים משהו זר.

פתרון סוציאליסטי

לכן הפתרון לנושא זה הוא לא דרך הסוציאליזם, שימצאו את מקומם בעולם החדש. מדינה לאומית ליהודים בארצם ההיסטורית. וכך הס מגיע ברומי וירושלים לתזה של הצורך במדינה לאומית יהודי. הוא גם מסביר, שתנועה הרפורמה הגרמנית לא מבינה שהבעיה היא לא סוג הדת, אלא בעיה לאומית\גזעית. ולכן, הוא רואה בתנועת הרפורמה, משהו שמתכחש לתוכן הלאומי של היהדות. כשהוא מדבר על חברת העתיד, מאחר שהוא סוציאליסט שנשאר סוצ’, כל עם מממש את עצמו במדינתו עם הסוצ’. ליהודים יהיה קל יותר להקים חברה סוצ’ בא”י ללא הנטל של פיאודליזם. ומי יהיו המהגרים? הם יבואו בעיקר ממזרח אירופה ומהאימפריה התורכית ומצפון אפריקה. עם המודעות שלא יבואו מהמערב. הוא אומר גם שאם אתה מתבונן בחלק מיהדות מזרח אירופה ומגלים את החסידות, אי אפשר לזלזל בחסידות בתור אמונה מיסטית בכשפים פרימיטיבית ועושי נפלאות. הוא מסתכל על העדה החסידית- אם יש עדה שמוכנה ליטול על עצמה חובות חברתיות, לדאוג לפרטים בה ולחלשים, הם תשתית יותר טובה לסוציאליזם מאשר כאלה שגדלו על חברה מערבית.

Tagged with:
 

ההגות הציונית לדורותיה: חומר ורוח בהגותו של משה הס

פרקים בהגות הציונית לדורותיה – סיכומים

בפרשנות של משה הס לשפינוזה, המיוחד הוא השילוב של חומר ורוח, או בלשון אחד הפנתאיזם של שפינוזה, קרי אלוהים והטבע היינו הך. אלוהים לא בורא את הטבע, אלוהים הוא הטבע. בניגוד לתפיסה הנוצרית שהרוחני זה דבר אחד והחומרי דבר אחד. הס רואה בשילוב זה את החזרה לתפיסה היהודית הקלאסית שבסופו של דבר אומרות משהו על צדק חברתי שהוא מהותי לחברה.  ולכן שפינוזה הוא מבשר הסוציאליזם המודרני. ושפינוזה שחוזר ליהדות, כי מדינה ודת חד הם, אלוהים וטבע חד הם. פרשנות דחוקה, אבל בכל זאת השלכה לא רק מטאפיזית אלא חברתית. הס, בפרק הסיום לחיבורו “ירושלים החדשה” שמבשר שותפות קניינית והתגברות על הניכור והעוני “כאן בליבה של אירופה תוקם ירושלים החדשה” על בסיס רוח הקודש של שפינוזה וכאן גם תתקיים משום שהבשורה הסוצ’ של שוויון וצדק חברתי גלומה בשפינוזה ובחקיקה העברית הקדומה, העולם המודרני הסוצ’ הוא משורש היהדות.” וזה להזכירכם החיבור הסוצ’ הראשון בגרמניה. “הקרע שנבער באנושות לאחר העלמות המדינה היהודית לא יהיה נצחי. דת ופוליטיקה ישובו ויהיו לאחד. כנסייה ומדינה ישובו להתמזג אישה ורעותה. תולדות האנושות מציבות בפנינו דוגמא אחת לחוקה שנתבעה עמוקה בנפשו של העם כוונתו לאותה מדינת עם, מדינת לאום, קדומה ועתיקה שנעלמה מזמן. אך ממשיכה לחיות עד עצם היום הזה בתחושתם של בני עמה הפזורים, היהודים. ביהודים בעם בזוי זה שנשען עם זאת נאמן למסורתו שהתורה עכשיו…שינה ארוכה לתודעה מחודשת ועומד לסיים את נדודי הנצח שלו, אלוהים דן אותו, ביהודים קמה תחייתם הישנה לתחייה המעידה מחדש לקדושתה, … עם זה נועד מתחילתו לכבוש את העולם, אך לא כרומי האלילית לא בכוח זרועו, כי אם באמונתה הפנימית של רוחו, הוא עצמו נדד כרוח רפאים ממש בעולם שאותו כבש אלא לא עלה בידי אויביו להכחידו, שכן הרוח איננה ניתנת להישמד. כבר עלה בידי רוחו זה למלא עולם ומלואו… וחוקתו תופיע, החוק הישן יקום לתחייה ברור ובהיר מתוך העולם המתפורר עולה גאון האנושות”  לא קריאה להתעוררות יהודית לאומית, ודאי לא קריאה לעלייה לא”י, אבל זו לא התעלמות מהמרכיב היהודי. הוא רואה בסוציאליזם את האוניב’ האמיתית. האונ’ האמיתית לא נעשית על ידי הנצרות, היא נעשית על ידי הסינתזה של שפינוזה. זה מודל דיאלקטי קלאסי. הרוח שמאפיין את היהודים היא פער בין הרוחני לגשמי ודרך שפינוזה היא אבן הפינה של ירושלים החדשה שתוקם באירופה. זה ניסיון שהוא לכאורה השילוש הקדוש הנוצרי, עם המילה האחרונה לשפינוזה, שהוא יהודי פרובלמאטי, ולפי קריאתו של הס הוא יהודי במשמעות הסוציאלית. אצל הס הדברים הללו הם התייחסות מורכבת אפילו מיוסרת קצת של זיקה להבנתו את המורשת היהודית והיא מלווה אותו כל ימי חיו, גם בחיבורים נוספים.

Tagged with:
 

ההגות הציונית לדורותיה: משה הס וקרל מרקס

פרקים בהגות הציונית לדורותיה – סיכומים

משפחת מרקס

 קרל מרקס הוא ממוצא יהודי, אבל מה בדיוק הגדרתו? אבא של מרקס היה רב בעיר טריר, והוא למד משפטים ותחת השלטון הצרפתי היה עורך דין. כשהאזור עובר לפרוסיה הוא בדיוק הנשוא של התקנה. אביו של מרקס, אביו היה רב, אחיו רב, והוא נשוי לבת של רב. הוא מנהל התכתבות עם משרד המשפטים הפרוסי, ומבקש שיאפשרו לו להמשיך לכהן בעריכת דין מבלי שיחייבו אותו להתנצר. “אני ממשפחה יהודית, אינני כרגע בקהילה היהודית, אינני אתיאיסט, ואני מבקש להיות עורך דין כי- הרי זה יהיה בניגוד לעקרונות הנוצרים אם אדוני השר הנוצרי יביא לכך שמישהו כמוני יקבל את הדת הנוצרית לא מתוך אמונה נוצרית אלא מתוך פרנסה” ליד המשפט הזה יש שלושה סימני קריאה, השר מקבל את המכתב, ולאחר כמה חודשים של דיונים הם מכריעים שאין מה לעשות, והוא צריך להתנצר. מה עושה אביו של קרל מרקס? מגלה שמחוץ לעיר יש חיל מצב פרוסי פרוטסטנטי. הוא הולך לכומר שם ומתנצר לפרוטסטנטי, כאשר עכשיו יש 95% קתולים, 5% פחות אחד יהודים, ואדם אחד פרוטסטנטי. אמו של קרל לא מתנצרת, כי זה לא מחויב לפני התקנות. כעבור כמה שנים נולד קרל, לאמא יהודיה שעמדה ביהדותה. כעבור כמה שנים, קרל הצעיר עומד להיכנס לבית ספר, ובינתיים נפטר הסב, ואז היינריך לוקח את אשתו, ילדיו, ומטביל את ילדיו, כאשר קרל בן 5 וחצי. לפני כל האינפורמציה שבידינו אלו הפעמים היחידות שאביו של מרקס הלך לכנסיה. עכשיו תנסו להסביר אם קרל מרקס ממוצא יהודי, משפחה שהתנצרה, התבולל או מיני הגדרות אחרות.

הדור היהודי הצעיר

זו דוגמא ליישוב יהודי שב 1898 נפתחים בו שערים לשוויון זכויות וכעבור 20 שנים זורקים אותם מהדלת. זה יוצר אצל הבנים, הצעירים מאותו דור, כעס רב. אלו היו כמה עשרות אנשים שוכני אותו אזור, וזה ייחודי למקום זה. בקרב אותם אנשים שאבותיהם היו צריכים להתנצר, או שהם היו צריכים להתנצר, יש זעם מול החברה, ומוטיבציה עצומה למהפכנות- נגד הכנסייה, המדינה, השמרנות. משה הס שייך לדור זה, עם התסכול והכעס, ובמקודם או במאוחר גם מרקס, גם משה הס גם היינה עוברים לצרפת. כי זו בירת המהפכה הצרפתית, אפילו עם חזרת המלך. בשביל אותם יהודים צרפת היא המדינה אשר קיבלה אותם והיא בירת המהפכה שפתחה את שעריה לפניהם. זה חל על כמה אנשים, אבל אלו לא היו אנשים זניחים… הם לא היו מנוצלים ולא רדפו אותם, ולא הוכנסו לבית סוהר, הם היו שייכים לדור מתוסכל.

ההיסטוריה הקדושה של האנושות, 1837

אנו רואים שמשה הס, היה אחד ממייסדי התנועה הסוציאליסטית, קרל מרקס למד עם הס, התווכח איתו, ובאחד המאמרים קורא לו “הרבי הקומוניסטי שלי” כאשר מגרשים את מרקס הוא כותב להס שהוא רוצה לארוז אותו במזוודה כי הוא יחסר להם.

שניהם היו המייסדים של התנועה הסוצ’ בגרמניה. הוא כותב את רומי וירושלים שבו יש תזה שהפיתרון באירופה ליחסים בין יהודים ולא יהודים, הקמה מדינה יהודית סוציאליסטית בא”י. בספרות הפרשנית על הס נאמר שהוא מתחיל כסוצ’ אוניברסיאליסטי, ולאחר מכן הוא עובר לתנועה הציונית. אם קוראים בעיון את כתביו הראשונים של הס מוצאים התבלטות מאוד מורכבת ומעניינת גם בתקופה שהיא סוציאליסטית הוא לא חושב על מדינה יהודית. ספר המפתח שהוא כתב, מופיע בהיותו בן 25, לא הופיע בתפוצה, ולא מוכר (לא תורגם שאבינרי תרגם אותו). זה חיבור שלא קל לקרוא אותו, הוא לימד את עצמו פילוסופיה ושפינוזה. הוא למד גרמנית מהגל ולטינית משפינוזה. הוא לא כתב גרמנית טובה. זה ניסיון שהושפע מהגל לתאר את התפתחות ההיסטוריה האנושית, אבל הס פרסם זאת באופן אנונימי והוא קרא לזה “נכתב על יד אחד מתלמידי שפינוזה הצעירים” כדאי לזכור שאז האסכולה השלטת היא של הגל, ויש קבוצה של הגליאנים צעירים. אדם ממוצא יהודי שרואה עצמו כשפינוזיסתי, זה בעיה. זה לא דקארט, או קאנט, זה שפינוזה.

לפי הס ההיסטוריה מחולקת לשלוש תקופות:

א.      התקופה של אלוהים האב

ב.      אלוהים הבן

ג.        רוח הקודש

מיד רואים שזה השילוש הנוצרי, אבל התקופה הראשונה של אלוהים האב, מגיעה לסיום כאשר נולד בן למריה. התקופה השלישית מתחילה כאשר נולד בן להורים יהודים באמסטרדם. יהודי שרואה את זה, נרתע. נוצרי שרואה את זה גם כן נרתע. אנו רואים ניסיון שבו הס משתמש במודל שהוא לא התפיסה הנוצרית הקלאסי. תקופת אלוהים האב על פי הנוצרים זו תקופת בית ראשון ושני. אלוהים הבן זה הנוצרים, ואילו רוח הקודש על פי הס זו העת החדשה שמתחילה לא עם גילוי אמריקה או הרנסאנס, אלא עם הולדת שפינוזה. כאשר הס מתאר את תקופה ההיסטוריה שנשלטת על ידי הסיפור המקראי, את הרוח היהודית מאפיין האיחוד בין קודש לחול. בין דת למדינה, בין מוסר לחברה. מה שמאפיין את הנצרות (אלוהים הבן, ימי הביניים לפני הס), הוא המשפט הקלאסי “תנו לקיסר אשר לקיסר ותנו לאלוהים אשר לאלוהים” יש מלוכה ויש כנסייה. יש קיסר ויש אפיפיורות. על פי הס התקופה המקראית היא תקופה שבה במסורת ישראל המדינה והממלכה מעוצבות על פי ציוויים מוסריים, דומה לגרץ. בנצרות, על פי הס יש הבחנה בין הגשמי והרוחני, ולכן תחילת הקניין הפרטי והקפיטליזם הוא בנצרות. כי הצד החומרי הוא דבר אחד והרוחני אחד. הס נותן כדוגמא לשילוב מוסרי ופוליטי את הדוגמאות של גרץ, וזה הד לאותם דברים, למרות שהם לא מכירים אחד את השני. שבת- זו לא רק מנוחה, אלא גם היבט סוציאלי. לקט שכחה ופאה שממסד את החובה של הפרט לזולת, בייחוד הזולת החלש. שמיטה שהס מבין ובפרט כך שבקהיליה העברית הקדומה היה נהוג שיתוף קניינים “כי לי כל הארץ”- כלומר אין קניין פרטי, אבל במציאות יש קניינים פרטיים, ובסוף תקופת יובל הקניין חוזר לבעלים הפרטיים. אין לפרט זכות קניינית אלא זכות שימוש, כי הקניין בידי ריבונו של עולם. כדאי לזכור שיש אמירה שמוקד הקפיטליזם בנצרות בעוד שבמאה ה-19 יש שמקשרים יהודים עם קפיטליזם. “תורת משה התייחסה לאדם הפנימי כמו גם לאדם החיצוני דת ופוליטיקה כנסייה ומדינה אחוזות היו זו בזאת היה להן שורש אחד הניבו פרי אחד היהודים לא ידעו הבחנה בין ציווים דתיים לחובות בין אלוהים וחובות כלפי הקיסר.” הברית החדשה התייחסה אך ורק לאדם הפנימי. לנוצרים לא היה סדר חברתי המבוסס על אלוהים לא הייתה להם מערכת כוהנים או חוק אלוהי .

Tagged with:
 

ההגות הציונית לדורותיה: משה הס וחבל הריינוס

פרקים בהגות הציונית לדורותיה – סיכומים

משה הס נפטר בפריז, אחרי כמה ימים נקבר בעיר קלן בגרמניה ועל קברו היה כתוב “אבי הסוציאל דמוקרטיה הגרמנית”. עצמותיו הובאו ארצה והוא נקבר יחד עם סירקין, בורוכוב ואחרים. זה סיפור אישי וסימבולי מאוד מיוחד במינו. הס היה מצד אחד ממייסדי התנועה הסוציאל דמוקרטית הגרמנית, חבר קרוב של קרל מרקס. מצד שני ב- 1862 הוא פרסם את הספר “רומי וירושלים” משפט הפתיחה “עכשיו לאחר שחרורה של עיר הנצח של הנהר טיבר, רומא, זמן שחרורה של עיר הנצח של הר המוריה, ירושלים”.

חבל הריינוס בשלטון הצרפתים

כדי להבין את ההתפתחות של הס, תוכן מחשבתו, ואת המורכבות. כמה מילים על רקע היסטורי ודמוקרטי. הס נולד בעיר שאני מניח ששמה ידוע, העיר בון, על נהר הריינס. הוא שייך לדור שלם של יהודים או אנשים ממוצא יהודי שנולדו באזורים הללו, אזור חבל הריינוס. ריינוס הוא במערבה של גרמניה, ממנו יצאו מרקס, הנריך היינה, ואנשים נוספים, ששנות פעילותם לקראת אמצע ומחצית ראשונה של המאה ה- 19. משה הס נולד 1812, מרקס 1818, ויש משהו מיוחד גם באזור הזה, גם ביישוב היהודי בו, וגם בעובדה שמהאזור הזה יותר מכל אזור אחר בגרמניה יצאו אנשים יהודים שהפכו למהפכנים סוציאליסטים. ומה הייחוד של האזור הזה? לפני המהפכה הצרפתית האזור היה מפוצל להרבה נסיכויות. במהפכה הצרפתית הוא נכבש וסופח לצרפת הרפובליקנית, ונשאר בשליטה צרפתית מהפכנית עד 1814-5 מפלת נפוליון. המשטר המהפכני הצרפתי היה המשטר הראשון בעולם שהעניק שוויון זכויות ליהודים, למרות שלא היו יהודים רבים. ללא הבדל דת ולאום, אבל כן הבדל מין, שוויון זכויות. יהודי צרפת היו ראשונים שזכו לכך- אזרחות מלאה, זכות לבחור ולהיבחר, זכות ללמוד בבתי ספר, ללמד בבתי ספר ובאונ’, זכות לעבוד במשרות ממשלתיות. הצרפתים החלו את החוק הזה גם על החבל הזה. זה היה אזור של התיישבות יהודית היסטורית מימי הרומאים. בעקבותיהם הגיעו גם סוחרים יהודיים, ולכן לא מקרה שלערים היהודיות שם יש שמות יהודיים- מיינץ, קלן (קולוניה) וורמס (וורמניה), נוסח עברי של השמות הללו. באזורים הללו בתקופת מעשי הצלב, 1096, היו פרעות נוראיות של נושאי הצלב ביהודים. כאשר האזורים הללו סופחו לצרפת, החלת החוק הצרפתי פירושה היה גם מתן זכויות שוות ליהודים שישבו באותו אזור. שוב, המספרים לא גדולים אך גם לא מבוטלים. בזמן הסיפוח לצרפת, גדל דור צעיר יהודי שנהנה משיווי הזכויות, מאפשרות ללמוד, אפשרות להיכנס למקצועות חופשיים כמו עריכת דין ורפואה.

חבל הריינוס בשלטון הפרוסים

ואז קורה משהו שהוא ייחודי להיסטוריה היהודית, והוא ייחודי גם בהיסטוריה הכללית. אחרי מפולת נפוליון האזור הזה נקרע מצרפת, והמנצחים, כלומר המספחים, היו רוסיה, והם סיפחו זאת לפרוסיה. פרוסיה היא מדינה די במזרח גרמניה. אין לה שטחים שם, פעם ראשונה שפרוסיה שהיא מדינת ספר במזרח גרמניה זוכה לשטחים במערב גרמניה על גבול צרפת. וזה אחד הניצחונות על נפוליון. וכמו לעיתים בסיפוח, עם הטריטוריה באים אנשים, וזה לפעמים יוצר בעיות. פרוסיה מצאה עצמה פתאום עם שליטה באזורים רבים בגרמניה, ובהם מספר יהודים. בפרוסיה עצמה, בברלין, יש יהודים באותה תקופה ויש סובלנות ליהודים. אבל, יש מגבלות למגורים ולמקצועותיהם, וכמובן מגבולות על אי היותם כשירים לשרת בשירות המדינה, כי פרוסיה ראתה עצמה מדינה נוצרית שמרנית. באזור הריינוס שמסופח, עם ערים לא קטנות, יש מספר יהודים – אחדים מהם עורכי דין, אחדים בשירות הרפואה או אדמיניסטרציה, ופרוסיה עומדת בפני דילמה. בפרוסיה ההיסטורית יש יהודים שנסבלים במגבלות, הם לא יכולים ללמד באוניברסיטאות, או להיות עורכי דין, כי אלו שליחיי בית המשפט, אבל בריינוס כל זה מתרחש. ברור שזה יוצר בעיה פרקטית ניהולית. האם יהודי מריינוס שהוא עו”ד מנסה לעבור לברלין, הוא יכול לעבוד שם כערוך דין?. ולהפך, האם יהודי שיושב בברלין ולמד עריכת דין, יכול להגיע לקלן ולהיות ערוך דין? הפרוסים לא רוצים לתת שוויון זכויות לכלל יהודי פרוסיה. ומצד שני, מה עושים עם שופטים? עורכי דין? אנשי מדינה? לאחר התבלטות האדמיניסטרציה הפרוסית מקבלת הכרעה- כל אותם בעלי משרות יכולים להמשיך בתפקידם ובלבד שיתנצרו. כלומר לא מונעים מראש אפשרות אך מציבים תנאי.

Tagged with:
 

ההגות הציונית לדורותיה: תגובות בעולם היהודי לאלקלעי וקלישר

פרקים בהגות הציונית לדורותיה – סיכומים

התנגדות רפורמית

חלק מההתנגדות, וכאן צריך להבין את המורכבות- ההתנגדות לקלישר הגיעה מצד רבנים אורתודוקסים מסורתיים, אבל חלק מההתנגדות הגיעה מזרם אחר וזו תנועה הרפורמה. במאה ה-19 גם ברדיקליות שלה וגם במה שהיא ניסתה לעשות יש להבין. זה היה ניסיון בעייתי של לתת תשובה לאנשים שרוצים לשמר את הדת היהודית בעולם שבו היהודים פועלים בתוך החברה הכללית.  שינויים:

א.      לתת מימד יותר אסתטי לחוויה הדתית והתפילה ולכן לבנות בתי כנסת יפים שיוכלו להתחרות בכנסיות.

ב.      מוזיקה- עוגב, מקהלה של גברים ונשים.

ג.        לשנות את שפת התפילה מעברית לגרמנית או הונגרית או אנגלית. לא בגלל התבוללות אלא כדי להפוך את התפילה למשמעותית.

ד.      להעביר תפילה ליום ראשון, כדי שיוכלו לבוא לתפילה.

ה.      פירוש חדש למושג הגאולה

ראשית הרפורמה טוענת שהיהודים הם לא עם אלא דת. והמשיחיות זו לא חזרה לא”י אלא גאולה היא גאולה אוניברסאלית כי היהודים שיש להם תורה ומוסר, יהיו אחד המכשירים המרכזיים כדי לקרב את העולם לגאולה. ברפורמה יש ויתור על המימד הטריטוריאלי הלאומי שחבוי בתפיסה המשיחית אורתודוקסית.

כאשר קלישר כותב דברים אלו, הרפורמים תוקפים אותו בדיוק על דבר זה- הם רוצים להיות יהודים גאים שחיים בברלין ובפוזנן ובליפציג.

יש מתח כי מצד אחד חייבים להידמות ומצד שני זה יכול להתפרש כהתבוללות. נוטלים מהאדם היהודי מרכיבים וסממנים חיצוניים, אבל הכי חשוב אין מרכיב יהודי אתני.

כאשר עולה מאוחר יותר התנועה הציונית המתנגדים הגדולים ביותר להרצל בהצלחה זה הממסד הדתי האורתודוקסי והרפורמי, ממניעים שונים. האורת’ רואים בהרצל משיח שקר, והרפורמים מתנגדים לו בגלל החזרה למרכיב האתני. במאה ה-20 חלק גדול מהרפורמים שינו את דרכם.

כדאי שנזכור כשנגיע לדיון במשה הס. מאבק הזהויות נמצא ברבות מקהילות יהדות אירופה כי הם נמצאים באזורים חלוקים זהותית, מחפשים לתת זהות לא רק במצוות ובדת אלא גם בלשון, בהיסטוריה. גרץ כמו שראינו, מכניס את ההיסטוריה הנרטיבית היהודית כהיסטוריה יהודית לאומית כאשר הוא מחזיר את המימד הטריטוריאלי.

עדנה מאוחרת לקלישר ולאלקלעי

לאלקלעי ולקלישר הייתה עדנה מאוחרת. בתקופת פעילותם, לא הייתה להם תהודה, לקלישר יותר, אבל לרוב מתנגדים ולא תומכים. שנים אחדות אחרי מותם של קלישר ואלקלעי כתביהם לא היו ידועים. עם עליית התנועה הציונית הממוסדת ועליית קבוצה ציונית דתית, מה שלימים יהיה תנועת המזרחי ולאחר מכן המפד”ל, נעשה ניסיון רציני בתוך היהדות הדתית לאומית למצוא שורדים לרעיונות ציוניים או קדם ציוניים. ספריהם של קלישר ואלקלעי זכו למהדורות חדשות, ציטטות, בספרי לימוד או בתנועות נוער. הם מתחילים להופיע מחדש כי הם יוצרים את הקשר שמאפשר ליהודים דתיים למצוא את הקשר במסגרות ציוניות. דבר דומה נמצא אצל משה הס שהציונות שלו היא סוציאליסטית, והשומר הצעיר.

Tagged with:
 

ההגות הציונית לדורותיה: צבי הירש קלישר

פרקים בהגות הציונית לדורותיה – סיכומים

קלישר 1795-1874

הגות דומה לזו של אלקלעי דומה אבל קצת יותר פוליטית בצורתה המפורשת מוצאים  ב-1862, אצל צבי הירש קלישר- רב אורתודוקסי, בקהילה בפוזנן, באזור שהוא גבול בין התרבות הגרמנית והפולנית. אני רוצה להפנות את תשומת הלב, מדוע האזור של פולין ההיסטורית חשוב לאותה תקופה. בזמן מהפכת 1848, סדרת המהפכות של אירופה, אירע די משמעותי שהשפיע על הדימוי הפנימי והחיצוני של היהודי. זה אזור פולני שסופח במאה 18 לפרוסיה, והרוב היה דובר פולנית. הניסיון של המדינה הפרוסית היה לצור בכל מיני דרכים רוב של דוברי גרמנית וחלק מזה נעשה על ידי תהליך חינוכי של גרמניזציה- שינוי שמות לגרמנים, בתי ספר בגרמנית. בזמן זה כבר יש מפקדי אוכלוסין והשלטון הפרוסי עשה כל דבר כדי להעלות את מספרם של אלה שמזהים עצמם כדוברי גרמנים. אם מישהו דיבר רק בעבודה או במשפחה או בלימודים, באספקט אחד גרמנית רשמו אותו כגרמני. ביניהם יש אוכלוסיה יהודית לא גדולה, וההנחיות שלמשרד הפנים הפרוסי היה- כל יהודי שמדווח ששפת הדיבור היא יידיש נכתב כגרמני. חלק מיהודים לא התנגדו, כי זו שפת התרבות, גרמנית היא שפת השלטון, וחלק מהיהודים ראו בכך כקבלה. זה הוביל למשבר לא פשוט בקהילה היהודית, כי היו כאלה שלא אהבו זאת והיו כאלה שתמכו. שני ציבורים לשוניים נאבקים פוליטיות וסטטיסטית והיהודים נמצאים בתווך. מדובר במדינה מודרנית, ויהודים נדחפים אל סוגיה שלא כל כך להם. בתוך האווירה הזו, באזור הספציפי הזה, פועל קלישר. ולכן, בצורה הרבה יותר חזקה מאלקלעי העניין הלשוני מפריע לו. אלקלעי כתב ב- 1845, קלישר כותב 1862. והנה אנו מוצאים אצל קלישר מודעות לכמה וכמה תופעות שמתרחשות בעולם החיצוני, שהוא לא העולם היהודי.

 

התייחסות לעמים אחרים

אחת מהן היא התייחסות למה שעושים עמים אחרים, ומזה לגזור מה אמור להיעשות על ידי יהודים בספר של דרישת ציון “למה אנשי איטליה ושאר מדינות ימסרו נפשם עבור ארץ אבותיהם ואנו נעמוד מרחקו וכי נופלים אנחנו מכל העמים אנשים דמם ורכוש. שימו להם מה עשו עמי איטליה ופולין אשר השליכו נפשם מנגד כספם ויהבם . ואנו בני ישראל אשר…נפשנו”  הוא אומר כי כדאי שנסתכל מה אומות העולם עושות אם הם יכולים להקריב את נפשם ורכושם, אנו צריכים לעשות אותו דבר והרי נבוש אם לא נעשה כן. זו לא מחשבה דתית נורמטיבית להסתכל מה עושים הגויים ולחקות זאת. יש לו הצעות שדי דומות להצעות של אלקלעי, אבל הוא הולך כמה צעדים קדימה ובזהירות רבה, כדי לא לקרב את הקץ.

גאולה הדרגתית

הגאולה תהיה הדרגתית “ראשית הגאולה, תהיה על ידי התעוררות רוב נדיבים, ועל ידי רצון המלכויות לקבץ מעט מיני פזורי ישראל לאדמת קודם. גאולת ישראל אל יחשוב אדם כי פתאום ירד השם מהשמים הארצה או ישלח משיחו לתקוע בשופר…אבל לא במנוסה נלך ולא בחיפזון יום כי מעט מעט תבוא גאולת ישראל לאט לאט תצמיח קרן ישועה” המלכויות יעזרו, לא במרידה. כשחושבים שזה לא תהליך ניסי אלא יש שלבים, אזי מתברר שמשהו בידי אדם. הופך זאת לתהליך פרגמאטי פרקטי, ומאפשר לתבוע מאנשים לעשות משהו. קלישר הרבה יותר בפירוט מאשר אלקלעי מציעה שורה שלמה של שלבים אשר הם חשובים לא לקידום הגאולה אבל להקלה עליה. השלבים הללו מפורטים וכוללים כמה דברים:

א.      קרנות לקניית אדמות

ב.      עידוד הגירה יהודית הדרגתית לא”י

ג.        הקמת בית ספר ללימודי חקלאות

ד.      חיל משמר

ה.      הישוב יעסוק בפרנסה ולא רק בלימוד תורה. “האם בזה לא תהיה ביטול תורה?” הוא אומר שעבודת האדמה היא גם עבודת הבורא והטבע.

יש פה לא התרחקות מהתפיסה הניסית המסורתית אבל מודעות לכך שמדובר בתהליך שהוא בידי אדם לפחות בחלקו. המודל הוא לא מה שכתוב בתורה ובמסורת היהודית, אלא מה שעושים הגויים. הוא לא תובע להקים מדינה יהודית, אלא ליצור את התשתיות. כמעט יצא חרם עליו, הוא היה לא בפריפריה, קראו את ספריו, ורבנים אשכנזיים הם תמיד יותר פנאטיים מרבנים ספרדים.

Tagged with:
 

ההגות הציונית לדורותיה: יהודה אלקלעי

פרקים בהגות הציונית לדורותיה – סיכומים

אלקלעי 1798-1878

יהודה אלקלעי נולד למשפחה ספרדית. הוא נולד בסרייבו, עיר קלאסית של מפגש בין נוצרים קתוליים אורתודוקסים ומוסלמים וישוב יהודי לא מבוטל. הוא היה עד בתחילת המאה התשע עשרה לעליית הלאומיות הסרבית. זו תנועה שהשתחררה מהשלטון העות’מאני והקימה במאבקים קשים מדינה עצמאית. הוא נקרא לכהן ברבנות בעיר שהיום היא פרבר של בלגרד- זמלין. יש את בית הכנסת שלו, רחוב על שמו. אזור שבו נפגשו אירופה הנוצרית עם האימפריה העותומאנית. הוא (יהודה חי אלקלעי) מפרסם ב- 1845 ספר שנקרא “מנחת יהודה”, תחת המסורת בה שם המחבר מובלע בכותרת. הוא דן בנושא שלרוב ההגות הרבנית לא דנה בו בגלל החשש ממשיחיות שקר הוא ההתייחסות למימד הגאולה היהודית. יש ויכוח היסטורי גדול בהגות היהודית הדתית האם הגאולה תהיה ניסית, פתאומית הוא הדרגתית. מעניין כיצד אלקלעי נוטל חלק בויכוח זה ונוקט עמדה זו שמביאה אותו למסקנות עם היבטים פוליטיים. לדעתו הגאולה תהיה מעשה ריבנו של עולם אבל היא תהיה הדרגתית, עד שיגיע “המפץ הגדול” יתכנו שינויים ואולי צריך להתכונן אליהם. זה יהיה תהליך הדרגתי שיתחרש בתוך ההיסטוריה. חלק גדול ממנחת יהודה מתייחס לשאלה- מהם השלבים שבסופו של דבר יובילו לגאולה והאם יש מקום לפעולה אנושית למהלכים אלו?

השפה העברית

פתאום, באמצע הספר יש שאלה שמעלה אלקלעי- כאשר תתרחש גאולה ובגאולה הניסית יתקבצו כל הגלויות על ידי ריבונו של עולם, איך הם ידברו אחד עם השני? יהודים לא מדברים שפה אחת, “בחטאינו הרבים נתפזרנו בין 70 אומות ולשון”. אתה שואל את עצמך- למה זה מטריד אותו? נניח שהיינו מוצאים את הטקסט הזה בחפירה ארכיאולוגית, לא היינו יודעים מתי זה נכתב, לפי התוכן הייתי אומר שזה לא נכתב לפני 1800, כי לפני 1800 אין רגישות ללשון. בתודעה העצמית היהודית השאלה באיזו שפה יהודים מדברים אף פעם לא הייתה בעיה. יש לשון קודש, והיא לשון התפילה ולשון חכמים לשון של כתיבה רבנית שאלות ותשובות. יש הרבה יהודים משכילים מסורתיים היכולים לכתוב בלשון זו. אין איסור לדבר בה, אבל לא מדברים בלשון זו. אלקלעי חי בגבולות של שלוש או ארבע תרבויות לשוניות- סרבים, אוסטרו דוברי גרמנית, עות’מאנית, יהודים דוברי ידייש, ספרדית או גרמנית. הלשון מגדירה את הזהות. אחד הדברים בעליית תנועה לאומית ואלקלעי מודע לכך, תנועה לאומית מתרכזת במאה ה-19 מסביב ללשונות. אחד הדברים שאפיינו מדינה סרבית עצמאית- בתי הספר מדברים סרבית וכן ההיסטוריה. הרגישות הזו ללשון שמעלה את השאלה הזו, היא בעצמה עדות למודעות של מה שקורה בעולם הסובב. כותב אלקלעי “בעוונותינו הרבים מפוזרים אנו מפורדים איש מאחיו כי לכל מדינה ומדינה יש להם כתב ולשון מיוחד ומנהג מיוחד וזה מפריד את הקיבוץ, ומעכב הגאולה. מעיד אני עליי שכל ימי נצטערתי על דבר זה ולא טוב עשו אבותינו שכל כך השכיחו את לשוננו הקדושה ונעשתה אומתנו ל70- אומות ולשוננו ל 70 לשונות. אם יעשה ה’ ככל נפלאותיו ויקבץ פזורינו מארבע כנפות הארץ לארצנו, לא נכון לדבר איש אל רעיהו, והקיבוץ הנפרד לא יצליח. ואם יאמר האומר שהקוד סרוך הוא ישלח מלאכו וילמד אותנו לשון כמו שלימד יוסף נאמר שקר” כי אם להשתדל ברוב עוז ותעצומות הלקים את לשוננו ולהעמידה ולעשות אותה עיקר והקדוש ברוך הוא ישפוך רוחו על המלמדים ועל התלמידים על הבנים ועל הבנות וילמדו לדבר צחות “. שתי נקודות שעולות:

א. מהפכנות- ללמד בנים ובנות, יש דרכים ללמד נשים במאה התשע עשרה ביידיש ובלדינו. אבל כאן נאמר במפורש גם בנות. ולא כדי להבין את התפילה אלא כדי ש”ידברו צחות” 1845, גולת סרייבו, לפי הולדת אליעזר בן יהודה. הוא רוצה להקים בתי ספר שילמדו את הלשון, ולא בשביל התפילה. יסוד הלשון שהוא תמיד ניטראלי במסורת היהודית הופך למהותי. למרות שהגאולה היא גאולה שמימית והיא תהיה מעשה ניסים, יש לעשות כמה צעדים מכינים לקראת זה שיקבלו וכמו שהוא אומר הקיבוץ הנפרד, העדר שיתוף לשוני, מעכב את הגאולה. אם מזהים דברים שמפריעים לגאולה צריך למזער אותם. העברית תמיד הייתה לשון של העם- אברהם ודוד דיברו עברית. ההתקפה על העברית הגיעה מאוחר יותר כתגובה לציונות של חוגים שכיום אנו קוראים להם חרדים. בסופו של דבר זו השפה שמשותפת לכל היהודים. יידיש זה חלק מיהדות המזרח, לדינו זה חלק מיהדות המזרח, בעיראק ובפרס דיברו שפות אחרות, עברית זו לא רק השפה שבה נגלה הקדוש ברוך הוא לנביאים, זו שפה בעלת יסוד משותף. לא היו תוצאות פרקטיות להצעה זו בתקופה אלקלעי, אבל הוא מעלה דבר שלא יוצר התנגדות אבל יוצר אי נחת. הוא יוצר סדר יום חדש בלימוד, גם אם הוא עדיין לא מתממש.

ב. משיח בן יוסף ומשיח בן דוד- אלקלעי מתייחס בתוך מסגרת מסורתית ונורמטיבית לסוג מסוים של מסורת, שדנה בגאולה, ומדברת על כך שיהיו שני משיחים. כדאי לזכור, אין הלכה פסוקה, אבל יש מסורת. יהיה משיח בין יוסף ואחר כךמשיח בן דוד.משיח בן יוסף- משיח גשמי שינסה ללכד את היהודי באופן צבאי, ויצא למלחמה, ילכד אבל יכשל כי הוא גשמי. ואחר כך יקוםמשיח בן דוד, האמיתי הרוחני והוא יוליך את העם לגאולה. זו מסורת שלא העסיקה את מרבית ההוגים שלא עסקו במשיחיות אלא בעולם הנוכחי. אצל אלקלעי יש ניסיון לתת פירוש חדיש ומהפכני למשיח בן יוסף. זה טקסט שיכול להיות רק במאה ה-19 לאחר המהפכה הצרפתית.

אסיפה מכוננת של יהודים

לדעת אלקלעי צריך לכנס אסיפה מכוננת של היהודים, דבר פוליטי, גשמי ולדעתו יש כאלה שיכולים להיות באסיפה זו, יהודים שהם פעילים במסחר, שיש להם מעמד בינלאומי. פתאום משיח בןדוד הוא לא אישיות אלא “כתוב השיבה שופטינו כבראשונה אחר קיבוץ גלויות והמינוי הזה הוא ראשית הגאולה. הם יקימו דגל התורה והם יחזירו עטרה ליושנה כשנזכה למינו א.ע. 71 זקנים וה’ אליהם יראה והאסיפה המאושרת היא המשיח בן יוסף אשר אליו אנו מקווים. וקיבוץ הזה הוא תחילת מלכות בית דוד” עדיין הלשון קצת מטושטשת אבל היא מתייחסת ליצירת מוסד מייצג של יהודים. הוא לא מדבר במפורש על חידוש הסנהדרין- מי מוסמך, מי ימנה, האם רק רבנים? הוא דווקא לא מדבר רק על רבנים, אלא על משפחות הון וכוח. יש שימוש במושג מאוד מסורתי והוצאתו מדי פשוטו ושינוי שלי מאישיות אחת למוסד. מה תעשה האסיפה המכוננת הזו? כמו שאומר אלקלעי להלן- היא תקים קרן, ולכן חשוב שיהיו אנשים בעלי כספים וחשובים רוטשילדים ודומיהם, והיא תרכוש אדמות בא”י. פעם ראשונה שיש מוסד שבו מדובר על קניית אדמות. זה לא כי רוצים את הגאולה, אלא זה כדי להכין. מאחר שזה מאוד מאוד מהפכני, ולפניו אין מי שמעלה את הרעיון, ובסוגריים נאמר שזה מה שהתנועה הציונית מממשת. זה לעשות מה שעשה אברהם אבינו כשקנה את מערת המכפלה, אבל ברור שמדובר במשהו שונה, חדש ומרכיביו די בולטים בהקשר של המאה ה-19 לשון, מוסדות פוליטיים ובסיס טריטוריאלי. לא מדוברעל מדינה, אבל על יצירת דברים חדשניים שכולם ברוח התנועות הלאומיות של המאה ה-19. כאן אפשר לראות מפגש מרתק בין גישה מסורתית שמשתנה מבפנים. ולא רק אידיאולוגיה שנוצרת על ידי חילוניים והתרחקות מהמסורת. שימוש במסורת כמחצבה ממנה אפשר לקחת אבנים כדי לבנות בניין חדש. שילוב די מרתק של מסורת ושינוי.

Tagged with:
 

ההגות הציונית לדורותיה: הוגים טרום ציוניים- ציונות דתית

פרקים בהגות הציונית לדורותיה – סיכומים

הוגים שאפשר לראות בהגותם את ההתחלות של גישות שבסופו של דבר יובילו לציונות. היום נדון בשני הוגים שבאים מהמחנה הדתי אורתודוקסי. אלקלעי וקלישר. אלו שני אנשים די מיוחדים במינם ודי חריגים בהגות הדתית של המאה התשע עשרה. אצל שניהם יש גישה שהיא מצד אחד דתית נורמטיבית לא פורצת גבולות ונזהרת אבל מצד שני גם חדשנית. שניהם נתפסים בציונות הדתית כתרומה של רבנים לציונות הדתית. הציונות הדתית מנסה להראות שיש שורשים דתיים בציונות המודרנית. זה נכון אבל גם מסולף, שניהם חריגים. במאה התשע עשרה יש המוני רבנים שכתבו ספרים, וזו מחשבה שניסתה להתמודד עם השינויים במאה התשע עשרה- שינוי תפילות, לשונות, אוכלוסיות שלא מבינות עברית.

גאולה

התפיסה הכללית היא מסורתית במחשבות שיש אמונה בגאולה שבו תבוא ובין השאר פירושה סיומה של הגלות, כאשר גלות היא לא רק טריטוריאלית אלא גם מטאפיזית- העולם לא מתוקן. ככל שהמשיחיות מרכזית בה, המחשבה היהודית מאוד נזהרת. היהדות התנסתה בכמה תוצאות חמורות של תנועות משיחיות, לדוגמא השבתאים. אנשים נתפסו לכך ששבתאי צבי הוא מלך המשיח, כאשר זה הסתיים בכך ששבתאי צבי המיר את דתו. הרעיון שיש משיחיות בהם שנישאת על ידי אנשים בשר ודם- זהירות. יש מחשבה שתגיע הגאולה, אבל בעיתו. הדיון בגאולה הוא לא דיון מרכזי, הדיון המרכזי הוא היכולת לשמור מצוות, איך לקבוע סייגים למגעים בין יהודים ללא יהודים כדי למנוע המרת דת או עבירות. ככל שהקשרים בין יהודים ללא יהודים נעשים יותר פתוחים, אין תמיד תשובות טובות. מדובר בשני אנשים שאצלם יש שינוי. בשני המקרים מנסים להלך על חבל דק מאוד בין צמידות למחשבה היהודית הדתית, שהגאולה בידי שמיים, אבל גם השפעה מהעולם החיצוני. עליית תנועות לאומיות אירופאיות לא יהודיות משפיעה על שני רבנים אלו, שהם רחוקים מלאמץ דברים מהעולם הלא יהודי. כמו אצל רבנים אחרים יש הקשבה לעולם. שני ההוגים הללו חיים בקווי תפר בין מערב אירופה למזרחה, בין כמה תנועות לאומיות.

Tagged with: