ביאליק " /> " />

פעמי אביב /חיים נחמן ביאליק – סיכום וניתוח

סיכום זה הוא חלק ממאגר הסיכומים בספרות כאן באתר, פרק השירה, נושא שירת ביאליק

בשירו “פעמי אביב” מתאר המשורר חיים נחן ביאליק את הגעתו של האביב. “פעמי אביב” הוא שיר אופטימי שמקדם בברכה את שינויי העונה וההתחדשות בטבע. משמעות הכותרת של שירו של ביאליק היא “צעדי אביב” ואכן השיר מתאר את כל הצעדים, השלבים, המבשרים את בוא האביב והופעתו בטבע.

בית א’

הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת, גָּבְהוּ שְׁמֵי הַשָּׁמַיִם,וַיִּגָּלוּ מֶרְחַקִּים בְּהִירִים, רַחֲבֵי יָדַיִם –

עַל-הָהָר עוֹמְדוֹת רַגְלֵי הָאָבִיב!

עַל-הַמִּגְרָשׁ עִם-שֶׁמֶשׁ אֵדִים חַמִּים מִשְׁתַּטְּחִים,

מִן-הָעֵצִים הָרְטֻבִּים פְּטוּרֵי צִיצִים מִתְפַּתְּחִים –

הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת מִסָּבִיב.

 

     פְּטוּרֵי צִיצִים – גבעולי הפרחים

 

הבית הראשון של “פעמי אביב” מתחיל במילים “הייתה רוח אחרת”. אלו מילים המבטיחות שינוי ויוצרות אווירה של תקווה. ואכן “הרוח האחרת” עליה כותב ביאליק מתייחסת לשינויים שחלים בטבע עם בוא האביב: השמים הופכים להיות גבוהים יותר, הנוף המרוחק וההרים מתגלים לעין בשל נסיגת העננים, טיפות הגשם האחרונות שעל המגרש הופכות לאדים חמים ועל העצים הרטובים מתחילים לצמוח גבעולי הפרחים. בבית זה מוביל ביאליק את מבטו של הקורא מן  הכללי, הגבוה והרחב (השמים וההרים) אל הקטן והמצומצם (המגרש, העצים וגבעולי הפרחים ) וכך מתגלה בפניו באופן הדרגתי תמונת ראשית האביב.

בית ב’

עוֹד לֹא-פָרְצוּ הַנְּגֹהוֹת, אֵין עוֹד צִלְצְלֵי תְרוּעָה –מֵאֵלֶיהָ תִּתְפַּשֵּׁט שִׁירָה זַכָּה וּצְנוּעָה,

אוֹרוֹת רַכִּים כְּמוֹ בֹקְעִים וְעוֹלִים –

חֲבוּ כִמְעָט! וְהִתְפָּרֵץ עֹז הַחַיִּים הַחֲתוּמִים,

יָצִיץ פִּתְאֹם וְיִתְגַּל כָּל-עֱזוּז הָעֲלוּמִים,

כָּל-הַכֹּחוֹת הַפֹּרִים, הַגְּדוֹלִים!

    הַנְּגֹהוֹת – אורות,זוהר     חֲבוּ – נחבאו

   הַחֲתוּמִים – סגורים, לא גלויים לעין

   עֱזוּז הָעֲלוּמִים – כוח  הנעורים

הבית השני של “פעמי אביב” מתאר את הולדת האביב. הולדת האביב אצל ביאליק מתחילה בצורה מאופקת: “עוד לא פרצו נגוהות”, “אין עוד צלילי תרועה”. השימוש במילים “עוד לא” ו”אין עוד”  מעיד על מה שעתיד להתרחש בהמשך. האור והזוהר (“נגוהות”) עדין לא הופיעו במלוא הדרם וקולות התרועה עדין לא נשמעו. האביב מתגלה תחילה באופן צנוע ועדין: “מאליה תתפשט שירה זכה וצנועה, אורות רכים כמו בוקעים ועולים”. המשך הבית מתאר את ההתפרצות של כל אותם כוחות החיים שהיו חבויים עד כה “עוז החיים”, “עזוז העלומים” ו”כל הכוחות הפורים הגדולים”. גם כאן קיימת הדרגה מן הקטן והמאופק לגדול ולמתפרץ

בית ג

וּמַה-מָּתוֹק הָאוֹר וּמַה-מָּתוֹק הָרוּחַ!

פָּנִים שׂחֲקוֹת בַּכֹּל, בַּאֲשֶׁר עַיִן תָּנוּחַ –

שָׁם רְעוּתָהּ לִקְרָאתָהּ מַזְהֶרֶת.

וּמִכֹּל אֱלֵי-כֹל חוּטֵי זָהָב נִמְתָּחִים;

עוֹד מְעַט וְהִשְׁתַּפְּכָה בְּלִבְנַת הַפְּרָחִים

שִׁפְעַת נֹעַר הַלֵּזוּ וְזֹה הָעֲתֶרֶת.

שׂחֲקוֹת – צוחקות, מחייכות

מַזְהֶרֶת – מאירה פנים, מפיצה אור.

וּמִכֹּל אֱלֵי-כֹל – מאחד לשני.

שִׁפְעַת נֹעַר הַלֵּזוּ – שפע הנעורים הזה.

עֲתֶרֶת – שפע ,עושר.

הבית השלישי של “פעמי אביב” מתחיל  ב- ו’ החיבור כי תיאור תהליך ההתחדשות בטבע נמשך. לתיאור הקולות והאור נוספת גם המתיקות: “ומה מתוק האור ומה מתוק הרוח”. הדובר משתמש בעירוב חושים (סינסתזיה) כדי לתאר את האביב.  בהמשך מתאר ביאליק  גם את פניהם הצוחקות של בני האדם והמבטים הידידותיים שהם מחליפים ביניהם: “באשר עין תנוח שם רעותה לקראתה מזהרת”. העין המזהרת  מייצגת  את ההרגשה הטובה שיש בין בני האדם. הדובר מתאר גם את “חוטי הזהב הנמתחים” – זוהי מטאפורה לקרני השמש או לקשרי הידידות בין האנשים. הבית מסתיים בציפייה של הדובר לפריחה הלבנה השופעת שעתידה להתרחש.

בית ד’

עוֹד מְעַט וְהִשְׁתַּפְּכוּ בִּפְרָחִים לְבָנִים

גַּם-נְעוּרַי הַחֲדָשִׁים וַחֲלֹמוֹתַי הַיְשָׁנִים,

כִּי גַּם-בָּם נָשְׁבָה רוּחַ הָאָבִיב.

וּמִלְּבָבִי הַמָּלֵא כָּל-הֲגִיגִי אָשִׂיחָה,

וּבִדְמָעוֹת מַזְהִירוֹת שְׁחוֹר יֵאוּשִׁי אָדִיחָה –

הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת מִסָּבִיב!

 הֲגִיגִי – רגשותיי העמוקים

אשיחה – אספר

אָדִיחָה – ארחיק, אסלק

בבית האחרון של “פעמי אביב” ביאליק מקשר בין פריחת האביב , שנזכרה גם בסוף הבית הקודם, לבין פריחתו  והרגשתו האישית: “עוד מעט והשתפכו בפרחים הלבנים גם נעורי החדשים וחלומותיי הישנים” . כשם שבאביב נוצרה סולידריות והרגשה טובה בין האנשים, הדובר מאמין שהאביב ישפיע גם עליו ויגרום לו לחידוש הנעורים ולהגשמת החלומות הישנים, כי גם בו עצמו נושבת אותה רוח אחרת שהפעם הוא מכנה אותה “רוח אביב”. ליבו של הדובר מתמלא עד גדותיו מהתפעמותו  המאושרת מהאביב והוא רוצה  לסלק מתוכו את ייאושו  השחור באמצעות דמעות השמחה המזהירות.

 

דרכי עיצוב ואמצעים אמנותיים בשיר “פעמי אביב”

  1. מבנה הדרגתי – השיר מתאר באופן הדרגתי את הולדת האביב ואת התפשטותו.
  2. מטאפורות
  • בבית הראשון – קיימת הדרגה מן המרחב אל המצומצם (שמים –הרים-מגרש-עץ-גבעולי הפרחים).
  • בבית השני – קיימת הדרגה מן החבוי והמאופק אל המתפרץ והשופע.
  • גָּבְהוּ שְׁמֵי הַשָּׁמַיִם, וַיִּגָּלוּ מֶרְחַקִּים בְּהִירִים, רַחֲבֵי יָדַיִם –עַל-הָהָר עוֹמְדוֹת רַגְלֵי הָאָבִיב!” באמצעות מטאפורות אלה הדובר מתאר את השינויים החלים בטבע , את ה”רוח האחרת”. השימוש במילים :”גבהו” “מרחקים” “רחבי ידים” מדגישות את העוצמה של הרוח האחרת.
  • “וְהִתְפָּרֵץ עֹז הַחַיִּים הַחֲתוּמִים, יָצִיץ פִּתְאֹם  וְיִתְגַּל כָּל-עֱזוּז הָעֲלוּמִים” –
  • “עוֹד מְעַט וְהִשְׁתַּפְּכוּ בִּפְרָחִים לְבָנִים גַּם-נְעוּרַי הַחֲדָשִׁים וַחֲלֹמוֹתַי הַיְשָׁנִים”

מטאפורות אלו מתארות את עוצמת ההתפרצות של כל כוחות הטבע שהיו חבויים עד כה, והיא מקשרת בין התחדשות האביב לנעוריו המתחדשים של הדובר.

  • “וּמִכֹּל אֱלֵי-כֹל חוּטֵי זָהָב נִמְתָּחִים” – באמצעות מטאפורה זו מתאר ביאליק את קרני השמש כחוטי זהב או את הקשרי הידידותיים בין בני האדם ואת הקשרים בין בני האדם לטבע.
  • “שְׁחוֹר יֵאוּשִׁי אָדִיחָה” – הדובר מתאר את יאושו המר באמצעות הצבע השחור, שעומד בניגוד לאור ולזוהר המאפיינים את האביב, ולכן הוא רוצה להרחיקו מעליו.
  1. האנשה
  2. חזרה
  • “שִׁירָה זַכָּה וּצְנוּעָה”
  • המילים “הייתה רוח אחרת” חוזרות על עצמן שלוש פעמים לאורך השיר בשינויים קלים.
    • בתחילת הבית הראשון: “הייתה רוח אחרת”
    • בסיום הבית הראשון: “הייתה רוח אחרת מסביב
    • בסיום השיר: “הייתה רוח אחרת מסביב !” (תוספת סימן קריאה)
  • באמצעות חזרות אלו ניתן לראות כי “הרוח האחרת” מתעצמת מפעם לפעם, כשם שכוחות הטבע הפועלים באביב הולכים ומתעצמים וכשם שהרגשתו של הדובר הולכת ומשתפרת ומושפעת מכל השינויים החלים מסביב.

 

  1. עירוב חושים (סינסתיזה)
  2. מוטיב האור
  3. ארמזים מקראיים
  • “וּמַה-מָּתוֹק הָאוֹר וּמַה-מָּתוֹק הָרוּחַ!” – הצמדת המתיקות לאור ולרוח ממחישה את מצב רוחו המרומם של הדובר נוכח התחדשות האביב.
  • האור בשיר “פעמי אביב” של ביאליק מסמל את ההתחדשות, הפריחה והתקווה. אור זה מוצג כאור מתוק ושופע המצליח לחסל את החושך. בבית הראשון מתגלים “מרחקים בהירים”, קרני השמש מייבשות את אדי המים. בבית השני “הנגוהות” עומדים לפרוץ ו”אורות רכים כמו בוקעים ועולים”. בבית השלישי מתמזג האור המתוק בצבע הזהב, בחוטים הנמתחים בין בני האדם ומסמלים את הידידות והאחווה. ובבית האחרון האור מסמל את ההתגברות על הקושי והייאוש ” ובדמעות מזהירות שחור ייאושי אדיחה”
  • “עַל-הָהָר עוֹמְדוֹת רַגְלֵי הָאָבִיב!” – בספר ישעיהו (נ”ב,7) נאמר: “מה נאוו על ההרים רגלי מבשר! משמיע שלום, מבשר טוב, משמיע ישועה” . הנביא ישעיהו מדבר בפסוק זה על המשיח העומד להגיע ולבשר על הישועה. ארמז זה מלמד כי בוא האביב לגבי ביאליק מבשר את הגאולה, השחרור והגשמת המאוויים.
  • “אֵין עוֹד צִלְצְלֵי תְרוּעָה” – ספר תהילים מסתיים בקריאה חגיגית להלל את אלוהים “הללו בצלצלי תרועה/ כל הנשמה תהלל יה..” (ק”נ, 5) . בשיר הציפיה לצלצלי התרועה שעדין אינם נשמעים מבטאת את ההרגשה המרוממת שמביא עמו האביב.

 

לסיכום

ניתן לראות שהשיר “פעמי אביב” של ביאליק הוא שיר טבע שבו המשורר מביע את התרגשותו לנוכח התגלות האביב. האווירה האופטימית בשיר מאפיינת את מצב רוחו של ביאליק בשנה שבה נכתב השיר (תר”ס – 1900). מלבד העובדה ששנת כתיבת השיר היא פתיחתה של מאה חדשה, תקופה של התעוררות הציונות ותקווה לתחייה לאומית, זו הייתה גם תקופה חדשה וטובה בחייו האישיים של ביאליק. בשנה זו הוא עבר ממקום קטן ונידח לעיר אודסה (בירת ספרות העברית) ובשנה זו אף זכה להכרה באיכות יצירותיו. ומכאן שהאביב המתואר בשיר הוא גם האביב הפרטי של המשורר.

 

שירים רבים משיריו של חיים נחמן ביאליק הם שירים ארס פואטיים המופנים אל עצם מעשה היצירה של המשורר ומקורותיה. שלושה מהשירים הארס-פואטיים המפורסמים ביותר של ביאליק הם “לא זכיתי באור מן ההפקר”, “ים הדממה פולט סודות” ו”זריתי לרוח אנחתי”. להלן נציע סקירה קצרה של מוטיבים ותמות מרכזיים בשירתו הארס פואטית של ביאליק.

בחינה משווה של שלושת השירים הנזכרים לעיל מגלה כי בשלושתם משתמש ביאליק במטאפורות הלקוחות מעולם הטבע על מנת לתאר את מעשה היצירה, וכי על פי רוב מטאפורות אלו משמשות על מנת להדגיש את המחיר שמשלם המשורר בעבור יצירתו. ב”לא זכיתי באור מן ההפקר” המטאפורה הטבעית היא של סלע – “כי מסלעי וצורי נקרתיו”, ב”ים הדממה פולט סודות” המטאפורה היא של ים ונחל (אך גם של כוכב נופל) ואילו ב-”זריתי לרוח אנחתי” המוטיב הוא של רוח. עוד מוטיב טבעי שעליו ניתן לדבר ומופיע ב”ים הדממה” ו”זריתי לרוח” הוא מוטיב המעיין שמדמה את ליבו של ביאליק ממנו הוא דולה את שיריו ויצירתו. ראוי לציין כי גם בשירו “לנתיבך הנעלם” מופיע מימד ארס-פואטי בהקשר של מטאפורה טבעית בסיומת “אפלח עולם בברקי ורעמי \ ואחיהו בגשמי \ ובשירי”

מוטיב נוסף שרווח בשירתו הארס-פואטית של ביאליק הוא מוטיב האש. ב”לא זכיתי באור מן ההפקר” מתחיל מעשה היצירה ב”ניצוץ” ומסתיים ב”בערה” שאותה צריך המשורר, כלומר ביאליק, לשלם. ב-”זריתי לרוח אנחתי” שוב חוזר מוטיב האש – “בלבבי שלהבת יקודה”. כאן מתפתח מחיר הבערה שמשלם המשורר לכליה שהיא תוצאת הבערה הם מרכיב העשן – “אוד עשן הנני” ו-”לבבי עוד יעשן במסתר”.

בכל אחד מהשירים הארס-פואטיים מתאר ביאליק את המחיר שמעשה היצירה גובה ממנו. ב-”לא זכיתי באור מן ההפקר” המלאכה של חציבת השיר מתוך “צורו” של המשורר מובילה בסופו של דבר לבערה המוצגת בתור מחיר שיש לשלם, צרותיו של ביאליק הן הכלי לחציבת חרוזיו מתוך סלע חייב, מלאכה המובילה בסופו של דבר לבערה. ב-”ים הדממה פולט סודות” אנו נכנסים ל”פוקוס” על אותו הלב שמלאכת הכתיבה מבעירה אותו שמנהל מערכת יחסים בין הפנים והחוץ – הכמיהה של הלב אל הכוכב הרחוק (והנופל) שהיא כל עולמו של ביאליק. ב”זריתי לרוח אנחתי” אנו שוב שבים אל המחיר שמשלם המשורר בעבור יצירתו ובחזרה אל מוטיב המעיין כשעת הופך לפצע “מגולל באפר ודמים”.

Tagged with:
 

סיכום טוב: הציץ ומת / ביאליק

מתוך: סיכומים בספרות - פרק שירה - שירי ביאליק

הציץ ומת הוא אחד משיריו המפורסמים של חיים נחמן ביאליק שנכתב בשנת 1916 ומבוסס, כמו במקרים רבים אחרים אצל ביאליק, על סיפור ידוע במקורות היהודיים.

הסברים מקדימים להבנת השיר

 

  1. פרד”ס – פשט, רמז, דרש, סוד – כינוי לתורת הנסתר ביהדות (קבלה), בייחוד למעשה בראשית ולמעשה מרכבה, שהם סודות הבריאה והשמיים.  עיסוק בתורה זו נחשב למסוכן והותר רק מגיל 40, ורק למי שהוכשר לכך.
  2.  מקורות השיר:

א.      השיר “הציץ ומת” מבוסס על סיפור ידוע במקורותינו, במסכת חגיגה:  ארבעה נכנסו לפרדס – בן עזאי, בן זומא, אחר (=אלישע בן אבויה)  ורבי עקיבא.  בן עזאי הציץ ומת,  בן זומא הציץ ונפגע (=יצא מדעתו),  אחר קצץ  בנטיעות  (=כפר, חזר בשאלה)   ורבי עקיבא יצא בשלום.

ב.     נ’ שערים -  50 השערים.  במסכת “ראש השנה”  נאמר ש- 50 שערי בינה נבראו בעולם.  למשה ניתנו 49 שערים, שנאמר:  “ותחסרהו מעט מאלהים”.  משה, אדון הנביאים,  לא הגיע לשער ה- 50 , ששייך לאלוהים בלבד!!!

ג.       בספר שמות ל”ג/ 20  האל אומר למשה:  “לא תוכל לראות את פני, כי לא יראני האדם וחי!”

  1. פירוש המילה “בלימה” :

א.    בלימה= קצה  (ע”פ איוב כ”ו: ” תולה ארץ על בלימה = משהו שהארץ תלויה עליו).

ב.     בלימה = בלי-מה  =  ריק, לא כלום, אפס. (תולה ארץ על בלימה= על לא כלום)

ג.       “בלימה”  כמילת יסוד בקבלה. יש 10 ספירות של בלימה (= עשר דרגות האצילות האלוהית שנברא בהן העולם – מילון אבן-שושן). לספירות העליונות אין סוף עומק ואין סוף גובה…  “מפתן הבלימה” = מפתן הסוד הנצחי.

ד.     בלימה = עיכוב, עצירה, חסימה,  גבול.

  1. פירוש המילה “תרשישים” – מלאכים המופיעים בספר יחזקאל במעשה מרכבה, מהויות עליונות.
  2. “כליל אבני השיש הטהור” (מסכת חגיגה) – סודות התורה, דברי תורה נסתרים ואמיתיים.
  3. ספר הזוהר – ספר היסוד של ספרות הקבלה ותורת הנסתר היהודית.  מיוחס לרבי שמעון בר יוחאי (מאה 2), אך למעשה חובר בספרד במאה ה- 13.  כתוב כפירוש לתורה ולמקצת המגילות).

תוכן השיר

 

בשיר “הציץ ומת” יש יסוד סיפורי מובהק.  הוא מגולל את סיפורו של בן עזאי שהסתכן בניסיונו להיכנס לפרדס, לתורת הנסתר.  דרכו בפרדס בעל 50 השערים מתוארת כדרך חתחתים, רצופת מכשולים, וליתר דיוק “מכשולים בריבוע”:  לא סתם  תהומות, אלא “תהומי תהומות”, הררי-הרים, חרבות, נחשים (בתים 1, 2 ).  התרשישים -  מלאכים, ישויות עליונות – נחרדו מפני העזתו-חוצפתו להגיע לשער ה- 50,  שער שמאחוריו מסתתר האל,  שער שאף למשה, אבי הנביאים,  לא הותר להגיע אליו!  והם נדהמים:  “היהרוס”  (=היעז)?  -  בית 3.

בן עזאי נחוש בדרכו למקום שהוא מעבר לזמן ולמקום, לטוב ולרע, לראשית ולאחרית, לאור ולחושך. כל מבוקשו הוא להגיע לשער ה- 50, משכן האל (בית 5),   וזאת למרות כל המכשולים ההולכים וגוברים מסביב : קשיים פיזיים ונפשיים (החשיכה, הלפיד הדועך, הדרכים המשתבשות, העייפות, רוחו המטה להישבר – בתים 6 – 8 ). בחתירתו להגיע לאותו מקום מיוחל, המקום שבו נמצא האל, תשים כוחותיו, והוא זוחל על גחונו ומלחך עפר כנחש (שהוא שורש הרע, שורש הגירוש מגן עדן – בית 8).

בכוחות אחרונים, ובטרם ידעך הלפיד מגיע בן עזאי אל השער ה- 50 , שמאחוריו “כליל אבני השיש הטהור” (סודות התורה, דברי תורה אמיתיים – בית 10),  וכל משאלתו היא להציץ  בעינו מוכת הזוהר (רמז לספר הזוהר) מעבר לשער ה- 50 , מעבר לפרגוד – להציץ  אל  המקום האסור. בהיסוס רב, בחיל וברעדה, ואחר כך בהתחזקות הרוח, הוא דופק על השער, מציץ פנימה… ומת!!!

“ותצנח גופתו… על מפתן הבלימה” (בית 12).

משמעות השיר

מדוע בן עזאי “הציץ ומת”?  מה קרה מעבר למפתן הבלימה?  האם מת בנפשו או בגופו?

כמה אפשרויות:

  1. קורצוויל -  ה”בלי-מה”  היא “לא כלום”,  “ריק”.  בן עזאי נדהם לגלות שאין מעבר לשער ה- 50 דבר.  מה שראה שם הוא ריק. הוא הבין שהכל אשלייה. כגודל הציפיה – כך גודל האכזבה. כוחו לא עמד לו בגילוי אמת קשה זו,והוא איבד את משמעות החיים.  מה שנותר לו הוא למות מצער (פיזית או נפשית).
  2. משמעות החיים היא בחיפוש אחר משמעות, בדרך, בתהליך.  כשבן עזאי הגיע לסוף התהליך והגשים את יעדו, איבד את משמעות החיים, שהיא החיפוש עצמו, ולכן הוא מת.
  3.  “בלימה” = עיכוב-עצירה-חסימה, קצה, גבול. עליה תלוי העולם,  וכן “בלימה” כספירה אלוהית עליונה בתורת הקבלה   -  בן עזאי העז בחוצפתו לחצות את הגבול , רצה להגיע לאלוהים, להיות אלוהים, לראות את מה שמעבר לפרגוד, את מה שאסור לו לראות!!!  השער ה- 50 נועד לאל בלבד, ולא לאדם.  בן עזאי חטא בחטא הגאווה והיהירות – התיימר להיות אף יותר ממשה רבנו, אבי הנביאים, שאפילו לו ניתנו לו 49 שערים בלבד, כי “לא יראני האדם וחי”!  הוא רצה לעבור את שער ה- 50.

ללמדך:  אי אפשר לראות את מה שמעבר ולחיות!  חדירה לתחום האלוהי והתערבות במעשי האל – סופם קטסטרופה ( בדומה לטרגדיה יוונית).  על האדם להבין שיש גבול למה שמותר לו לעשות (לדוגמה הנדסה גנטית).  מן הראוי שידיעת האמת המוחלטת תישאר בחזקת סוד.   בן עזאי התיימר  לפרוץ את הסוד האלוהי השמור ביותר, לעבור את גבול המותר, את המידה הנכונה, הציץ ומת!!!

      ולסיכום:  במופלא ממך אל תדרוש!!!

דרכי מבע בשיר “הציץ ומת”

  1. יסוד עלילתי  (שיר סיפורי שיש בו מתח והתפתחות : התחלה, סיבוך, שיא והתרה.  כמו כן קיים שיח פנימי:  הרהורי התרשישים, הרהוריו).
  2.  שימוש במקורות קבליים  שונים (תורת הנסתר). כבר בשם השיר נרמז סיפור הארבעה בפרדס. במילים “עז-נפש” ו”ויעז” – מסתתר שמו של בן עזאי.
  3. שימוש בלשון המקרא בחלק גדול מהשיר -  נכתב כסיפור מקראי תמים, אך מאחוריו משמעות קשה  (“לא יראני האדם וחי”).
  4.  ארמזים מקראיים  וארמזים ממקורות אחרים –  א)  החרבות בשערים הם ארמז לחרב המתהפכת בגן עדן שאחרי הגירוש (בראשית ג’).  שמא גיבורנו רוצה להגיע אל הבלתי אפשרי – אל גן העדן האבוד, שממנו גורש!!!   ב)  הנחשים – מסיפור גן עדן.  ג) “לפני ולפנים” – קודש הקודשים.  לשם נכנס רק הכוהן הגדול ביום הכיפורים.   ד)  “גנזי גנזים” – המקום הגנוז ביותר, מקום משכן האל (מסכת חגיגה).
  5. הפתעה בסיום הטרגי  המתואר בקצרה.  (זה פתאומי, למרות שהמוות נרמז כבר בכותרת).
  6. מבנה – 12 בתים בעלי מבנה קבוע.  בכל בית 4 שורות – שורה ארוכה ושורה קצרה – משקל קינה (אולי כרמז מטרים לסוף הטרגי).  ניגוד בין המבנה ההרמוני לבין התסבוכת שלתוכה נקלע גיבורנו (מעין אמצעי איפוק).
  7. יסוד של חדירה  לפני ולפנים -  חזרה 3 פעמים על הפועל “חתר”, והופעת פעלים מאותו שדה משמעות:  נכנס, בא, הגיע.  בן עזאי מסתכן לחדור למקום לא לו. הסגת גבול מסוכנת, קטלנית.
  8.  פירוט רב, בעיקר פירוט הקשיים השונים. חדירתו היא על אפם ועל חמתם של הקשיים.   כך מובלטות העזתו ועקשנותו, שסופן רע ומר.
  9. כפלי מילים – להעצמה ולהמחשת המכשולים וגבולות החדירה:  תהומי-תהומות,  הררי- הררים, לפני ולפנים, גנזי גנזים.
  10. מוטיב החשיכה ההולכת ומאיימת  (הלפיד הדועך – אוד עשן – מוזכר 4 פעמים ). החשיכה כרמז להסתבכות ולטעות הנובעות ממנה. כל הדרך מתחילתה – בטעות יסודה.  בן עזאי  היה עיוור למעשיו, ואור הלפיד המפזר את החשיכה הוא אור מדומה. (היער והחשיכה כסמל להסתבכות ב”האדונית והרוכל” מאת עגנון).
  11.  כפל משמעות בשימוש במילים. לדוגמה:

א)    ” היהרוס ”  – א.  היעז בחוצפתו להגיע לשער ה- 50?  (שמות י’ -  האל מבקש ממשה להזהיר את העם במעמד הר סיני: “פן יהרסו אל ה’ לראות, ונפל ממנו רב…”)     ב.  רמז להרס שיבוא בסוף – הקטסטרופה בעקבות חטא הגאווה.

ב)       “חתר”  -   א.  חדר, פרץ  (אולי פרץ את גבולות המותר).  ב.  חתר נגד האל בעזות מצח (בניסיונו לחפור ולהגיע אליו).

  1.    דימוי -  זוחל כנחש  (והמשתמע מכך – רמז מטרים לחטא ולעונש).

 13.      ניגודים  ואירוניה -   מה שהתחיל כביכול באור,  הסתיים בחושך מוחלט  (חושך סמבולי). כל

         הדרך   הארוכה שתחילתה  היתה מלאת התקווה–  הלפיד – הביאה אותו לעברי פי  פחת!

       הלפיד המבטיח הפך לאוד עשן !!!

סיכומים נוספים של שירי ביאליק: אחרי מותיהכניסיני תחת כנפךהקיץ גוועוהיה כי יארכו הימיםבעיר ההריגהים הדממה פולט סודותעל השחיטהלא זכיתי באור מן ההפקרלבדיואם ישאל המלאךזריתי לרוח אנחתילנתיבך הנעלםלא ביום ולא בלילהצפורת

אַחֲרֵי מוֹתִי \ חיים נחמן ביאליק

לזכר N.

אַחֲרֵי מוֹתִי סִפְדוּ כָּכָה לִי:

“הָיָה אִישׁ – וּרְאוּ: אֵינֶנּוּ עוֹד;

קֹדֶם זְמַנּוֹ מֵת הָאִישׁ הַזֶּה,

וְשִׁירַת חַיָּיו בְּאֶמְצַע נִפְסְקָה;

וְצַר! עוֹד מִזְמוֹר אֶחָד הָיָה-לּוֹ –

וְהִנֵּה אָבַד הַמִּזְמוֹר לָעַד,

אָבַד לָעַד!

וְצַר מְאֹד! הֵן כִּנּוֹר הָיָה-לּוֹ –

נֶפֶשׁ חַיָּה וּמְמַלְּלָה,

וְהַמְשׁוֹרֵר מִדֵּי דַבְּרוֹ בוֹ

אֶת-כָּל-רָזֵי לִבּוֹ הִגִּיד לוֹ,

וְכָל-הַנִּימִין יָדוֹ דוֹבְבָה,

אַךְ רָז אֶחָד בְּקִרְבּוֹ הִכְחִיד,

סְחוֹר סְחוֹר לוֹ אֶצְבְּעוֹתָיו פִּזְּזוּ,

נִימָה אַחַת אִלְּמָה נִשְׁאֲרָה,

אִלְּמָה נִשְׁאֲרָה עַד-הַיּוֹם!

וְצַר מְאֹד, מְאֹד!

כָּל-יָמֶיהָ זָעָה נִימָה זוֹ,

דּוּמָם זָעָה, דּוּמָם רָעֲדָה,

אֶל-מִזְמוֹרָהּ, דּוֹדָהּ גּוֹאֲלָהּ,

כָּמְהָה, צָמְאָה, עָגְמָה, נִכְסְפָה,

כַּאֲשֶׁר יֶעְגַּם לֵב לַמְזֻמָּן לוֹ;

וְאִם-הִתְמַהְמַהּ – בְּכָל-יוֹם חִכְּתָה-לּוֹ

וּבִנְהִימָה טְמִירָה שִׁוְּעָה-לּוֹ –

וְהוּא הִתְמַהְמַהּ אַף לֹא-בָא,

אַף לֹא-בָא!

וְגָדוֹל מְאֹד, מְאֹד הַכְּאֵב!

הָ יָ ה   אִישׁ – וּרְאוּ:   אֵ י נֶ נּ וּ   עוֹד,

וְשִׁירַת חַיָּיו בְּאֶמְצַע נִפְסְקָה;

עוֹד שִׁיר מִזְמוֹר אֶחָד הָיָה-לּוֹ,

וְהִנֵּה אָבַד הַמִּזְמוֹר לָעַד,

אָבַד לָעַד!”

השיר “אחרי מותי” של ביאליק שייך אל שירי הווידוי של ביאליק. הסיטאוציה בשיר “אחרי מותי” שמעצב ביאליק היא סיטואציה היפוטתית העוסקת באופן שבו על הנמענים של “אחרי מותי” לספוד לביאליק.

“אחרי מותי” של ביאליק בנוי במבנה של מסגרת הנוצרת על ידי הבית הראשון והאחרון העוסקים באבידה. מבחינה מבנית החריזה ב”אחרי מותי” היא חריזה חופשית, השיר נבנה מתוך הדרגתיות והמילה “לו” חוזרת הרבה ומדגישה את הכמיהה שמבטא ביאליק ב”אחרי מותי”.

הכינור שמופיע בבית השני של “אחרי מותי” של ביאליק הוא מטאפורה לשירה שלו. הפריטה על הכינור מתקשרת אצל ביאליק לנפש המדברת דרך המוזיקה. אך יש משהו מוכחש בנפשו של ביאליק והוא אינו מצליח לצאת החוצה במוזיקה – “רז אחד בקרבו הכחיד”. כלומר, יש משהו מודחק בביאליק שהוא אינו מצליח להוציא החוצה, ולמעשה כאן אנחנו מתחילים להבין את הנושא המרכזי של “אחרי מותי” של ביאליק.

בבית השלישי של “אחרי מותי” אנחנו רואים כיצד המצוקה של ביאליק נבנית והניסיון הנואש לחלץ מתוכו את אותו רגש חמקמק ולבטא אותו במוזיקה (בשירה). הציפייה היא כמו למשיח שאינו מגיע.

לסיכום, ב-”אחרי מותי” ביאליק מבטא את חרדתו של כל משורר, ואולי של כל אדם, חרדה שאין לה פיתרון זולת ההכרה הכואבת בה – שלא נצליח להיות כל מה שאנחנו רוצים בטרם מותנו. כאשר ביאליק מדמיין את יום מותו ב-”אחרי מותי” הוא מדמיין אותו כרגע מתסכל, ככישלון הסופי להוציא איזה ביטוי טהור ואמיתי של משהו שמקנן בפנים ואין לו שם, אין לו מילים, הוא אינו מוצא את החריזה הנכונה והמשקלים כדי להגיד “זה אני”.

סיכומים נוספים של שירי ביאליק: הכניסיני תחת כנפךהקיץ גוועוהיה כי יארכו הימיםבעיר ההריגה, הציץ ומתים הדממה פולט סודותעל השחיטהלא זכיתי באור מן ההפקרלבדיואם ישאל המלאךזריתי לרוח אנחתילנתיבך הנעלםלא ביום ולא בלילהצפורת

“צפורת” \ ביאליק – סיכום

צפורת הוא שיר אהבה עמוס בדימויי  טבע.

הסבר ורקע כללי:

השיר צפורת של ביאליק עמוס בתיאורי נוף וטבע (שמים, שיבולים, עצים, פרפרים, אוקיאנוס וכולי), אך אין זה הנושא המרכזי. הנושא המרכזי של השיר הוא האהבה, היצרים ורגשות החיבה שחש הדובר, אותם הוא מעביר בעזרת ציורי לשון שונים (מטאפורות, דימויים והאנשה) של הטבע.

ידוע לנו שביאליק כתב את השיר צפורת לאחר שבעת ביקור בכפר אירופאי פגש בנערה וחש תשוקה עזה כלפיה. הדבר עורר אצלו את הדילמה הקשה – האם יש ניגוד בין מימוש האהבה הרוחנית למימוש האהבה הפיזית.

ניתוח בית א’ של צפורת:

צפורת פותח בתיאור טבע. במשעול המוביל בין יער לשדה (“במשעול הנמתח בין יער וניר”) הולכים להם זוג אוהבים בשקט ובדממה. הטבע ממש נוגע בהם. אוצרות החיים מתגלים בפניו לראשונה – “כל העולם טובע באור ובשיר”. התחושה שהדובר מעביר היא כי הטבע מכתר אותו ואת הנערה, מקיף אותם – “אפפונו שיבולים, כיתרונו צפורת”. מועלות אסיטואציות שליליות של מוות וקרב, עקב השימוש במלים “חנית” ו”טובע”.

ניתוח בית ב’ של צפורת:

“הדמות כרוב אם עב קלה ברום עולם רפרפה?” – פותח בשאלה רטורית. פירושי מלים: כרוב = מלאך, עב = ענן, ברום עולם = בשמים, רפרפה = ריחפה מעל לפני השטח. הוא שואל אם הענן מצטייר כדמות מלאך, כאשר הכוונה היא בעצם לנערה האידיאלית. הוא מייחל לה, אך מתגלה לו שהיא הפליגה הרחק בים. היא לוקחת עמה את חלומו, ומותירה אותו מיואש ומתוסכל. לאחר קטע זה הדובר מחזיר אותנו לתמונת הטבע בבית  א’ (החל מהמלה “ושוב”) והוא ממשיך לתאר אותו ואת הנערה בטיולם בטבע (“השתרע הנוף”). הוא אומר כי הוא כרוך אחרי הנערה והולך אחריה. הטבע משתקף בעיניה והוא הולך אחריה.

ניתוח בית ג’ של צפורת:

הדובר מבטא בבית זה את הרהוריו הכמוסים. לראשונה הוא חושף כי אהבתו איננה רק אפלטונית – רוחנית אלא גם רומנטית – פיזית. הדובר נמשך אל היער שלדבר וטמון בו מטמון שמעורר את תשוקתו לנערה. מטמון זה = המיניות, האהבה הפיזית. הוא ממלא את תיאור תשוקתו הפיזית בתיאורי טבע, כמו ריחוף הקמה (=התבואה הבשלה) וריחוף קבוצת ציפורים מעליו ומעל הנערה.

ניתוח בית ד’ של צפורת:

צפורת נקלעה בשערה של הנערה, והדובר משתמש בסיטואציה כדי ליצור מטאפורה להשתוקקותו לאהבת הנערה: הוא טוען שגם הוא נתפס בנערה, ושבוי באהבתו אליה. הוא שואל אותה האם גם היא הרגישה בציפור, ובעצם מבקש לשאול אם הרגישה באהבתו אליה ומה יחסה לאהבה זו – “ההרגשת בצפורת ובי? / ההרגשת, כי גם נפשי נתונה בשבי…”.

המטאפורה יוצרת הקבלה ברורה בין הצפרות לדובר. הוא מדמיין כי הצפרות רומזת לו לקום ולנשק את הנערה, כלומר – לממש את האהבה הפיזית, אך הוא איננו משוכנע שהיא אכן רוצה בזאת כמוהו, ולכן שואל אותה אם הרגישה בצפורת; האם גם היא חשה תשוקה הדדית כלפיו.

ניתוח בית ה’ של צפורת:

הדובר מבקש לממש את האהבה הפיזית, והוא מודה כי מימוש אהבה זו ימית בוודאי את האהבה הרומנית בין השניים. בבית זה התשוקה הורצון הפיזי מתפרצים החוצה. הוא מבקש תשובה בעיניה (האם גם היא מעוניינת בו). עיניה אמנם צנועות, אך שערה משדר לו מעין שובבות מסוימת, והוא מסיק מכך שגם היא חושקת בו. הוא מזמין אותה ליער, מפני שהיער בשירת ביאליק הוא מקום בו יש חופש למימוש התאוות והיצרים, ומצהיר כי את כל אהבתם הרוחנית ימיתו בנשיקה אחת: “נבואה היערה/… ואת כל אהבתי התלויה בשערה / נמית שנינו בנשיקה”.

אמצעים אומנותיים בשיר צפורת של ביאליק:

* ניגודים: הדמויות בשיר מנוגדות זו לזו. הדובר: מאוהב, מוחצן, מדבר, מראה רגשות ומגלה עניין. האהובה: בדיוק ההפך ממנו, מופנמת, סגורה, לא מדברת, שקטה. יש גם ניגוד בצבעים – היער האפל והשחור אל מול הצפורת והפרפרים הלבנים. הניגוד המרכזי הוא בתפיסת האהבה – הוא מהופנט וכרוך אחריה, ואילו היא לא מחצינה את רגשותיה, כך שאיננו יודעים אם היא מעוניינת בסוף. יש גם ניגוד חזק שמתגלע לקונפליקט של ממש בין האהבה הרוחנית אפלטונית לאהבה הארצית פיזית. ביאליק לא אומר במפורש איזו אהבה הוא מעדיף, אך מציין כי שתיהן לא יכולות להתקיים יחד. הוא מעוניין בהגשמת האהבה הפיזית לאורך כל השיר, אך חושש להפר את האהבה הרוחנית. הכרעתו שמתקבלת בסוף היא להמית את האהבה הרוחנית בנשיקה, כלומר; לממש את האהבה הארצית.

* מטאפורה: המטאפורה המרכזית בשיר היא המטאפורה המתארת את מצב נפשו של המשורר, בבית הרביעי. הוא מתאר את הפרפר הכלוא בשערה של אהובתו, ומדמה את עצמו לפרפר; גם הוא, כמו הפרפר, שבוי על ידי הנערה: “…גם נפשי נתונה בשבי”. הוא הבחין בצורה ברורה בדמיון בינו ובין הציפורת (שניהם נשבו על ידי הנערה) ואף אומר זאת במפורש – “וכמו רמזה לי: קום שקה לה, ודמה אלי הציפורת!”.

המטאפורה יוצרת הקבלה בין המשורר לציפורת. המשורר רוצה לבטא ביתר שאת את רגשותיו החזקים כלפי הנערה, ומשתמש באמצעי אומנותי זה לצורך העצמה – כפי שהציפורת מפרפרת וכלואה בשבי הנערה, כך גם הוא, הדובר, מרגיש כי נשבה בקסמיה של אהובתו: “נפשי נתונה בשבי, ומפרפרת ותלואה, ומצפה לישועה…”

מטאפורה נוספת בשיר היא עולם הטבע; הדובר מזהה את הטבע עם האהבה בינו ובין הנערה, לעתים האהבה הרוחנית והנכספת ולעתים האהבה הארוטית והמינית. לדוגמא, הן היער והן הציפורת נועדו לסמל את האהבה הארוטית. היער מסמל את יצריו של האדם ואת נטייתו לפעול על פי המאווים (המיניים במקרה זה), והציפורת מסמלת את סערת הרגשות שחש המשורר נוכח רצונו “להפר” את האהבה הרוחנית במימוש תשוקותיו (שהרי על פי ביאליק לא תיתכן הגשמה הדדית של אהבה ארצית ואהבה רוחנית)

* האנשה: ביאליק מרבה להאניש את הטבע בשיריו, ובמיוחד בשיר זה.

האנשה פירושה הענקת תכונות ואפיונים אנושיים לדבר שאיננו אנושי, וכך ביאליק מקנה לטבע תכונות ויכולות אנושיות. לדוגמא, “כל העולם טובע באור ובשיר” – ברור כי אין ביכולתו של העולם לטבוע, אך ביאליק משתמש בניסוח זה כדי לסמל את אוצרות החיים הנחשפים לפניו לראשונה. עוד ביטוי להאנשת הטבע מצוי בתיאור הקמה (=התבואה הבשלה), כשביאליק אומר כי “פתאום רחפה הקמה”. מובן כי התבואה ריחפה רק בעיני רוחו, ולא במציאות.  האנשה נוספת מצויה בתיאור הליכתם, כאשר העצים והשיבולים לכאורה “נוגעים” בהם. כאמור, הטבע מסמל את הצד היצרי יותר באהבת הדובר, אהבה שהוא חושש עד מאוד מהגשמתה, ולכן ניתן להבין מדוע האנשה זו מלווה בקונוטציות שליליות ומאיימות – הטבע סובב אות המשורר ואהובתו, מכתר אותו ואופף אותו. גם המלה “טובע” יש בה להצביע על רגשות שליליים.

השימוש בהאנשה מבטא את תחושות הדובר, שעיקרה בסערת רגשות עזה; הוא מתלבט בין האהבה הרוחנית והנעלה יותר, אל מול האהבה היצרית התוקפת אותו, וסבור כי לא יוכל לדבוק זמן רב בראשונה. לדידו, ברגע שיבחר בהגשמת האהבה היצרית, ימית את האהבה הרגשית, ומכאן התלבטויותיו וחששותיו.

* דימוי: בבית השני ביאליק מדמה את אוצרות הטבע היפים ליופייה של הנערה המושלמת, באומרו כי “…השתרע הנוף, והכל בהיר בו כמו בעיניך”.

כלומר; בתיאורו את הנערה המושלמת, התהוות חלומו, הוא מחזיר אותנו גם לתיאורי הנוף שפתחו את השיר – הטבע משתקף בעיניה של האהובה.  הדימוי מציג את הנערה כמושלמת, ונועד לבטא את רחשיו הכמוסים של המשורר כלפיה; המשורר מתוסכל ומיואש מפני שהוא נוכח כי חלומו באשר לאהבה רוחנית הולך ונעלם ממנו, שהרי הוא חושק בנערה, וייאלץ להמית את האהבה הרוחנית.

* שאלות רטוריות: ביאליק מותיר פתח נרחב לפרשנויות שונות שכשהו מפזר לאורך השיר שאלות רטוריות משוללות תשובה. המטרה היא לתת לקורא להפליג בדמיונו. “אולם את – ההרגשת בצפורת ובי?” האם גם הנערה שמה לב לאהבת הדובר? “ההרגשת כי גם נפשי נתונה בשבי?” האם גם הנערה הבחינה כי הדובר כרוך אחריה? ביאליק בכוונה משאיר שאלות אלו ללא מענה, כך שכל קורא יוכל לתת תשובה כאוות נפשו.

* תמונה מרכזית: בשיר צפורת של ביאליק יש תמונה מרכזית ומסגרת. התמונה המרכזית היא אהבת הדובר לנערה, תהייתו באשר להדדיות אהבה זו וההתלבטות הנוקבת והקשה בין האהבה הרוחנית והאהבה הפיזיתץ המסגרת היא הטיול בטבע ותיאורי הנוף הרבים ששזורים לאורך השיר.

סיכומים נוספים של שירי ביאליק: אחרי מותיהכניסיני תחת כנפךהקיץ גוועוהיה כי יארכו הימיםבעיר ההריגה, הציץ ומתים הדממה פולט סודותעל השחיטהלא זכיתי באור מן ההפקרלבדיואם ישאל המלאךזריתי לרוח אנחתילנתיבך הנעלםלא ביום ולא בלילה

“הכניסיני תחת כנפך” \ ביאליק

 

פנייה לאהובה או אולי לשכינה ולאלוהות.

אפיון הדובר בשיר:

בודד, זקוק לאהבה, סובל מחסכים רגשיים, עצוב, מתוסכל ומאוכזב ממצבו, פגוע. מבקש אהבה שמהותה בקשר רוחני; קשר שמזכיר יחסי אם- ילד או אח-אחות. זהו קשר שמבוסס על אהבה אפלטונית בלבד, וביכולתו לספק לו את ההגנה והקרבה שהוא מחפש ולהפיג את בדידותו.

בית א’:

הכניסיני תחת כנפך” – דימוי מתחום הטבע. הדובר פונה אל אהובתו (או אל האלוהות והדת), ומבקש שתנהג בו כפי שציפור לוקחת את גוזליה תחת כנפיה.

“והיי לי אם ואחות” – ניגוד מסויים לשורה הראשונה. מהביטוי “הכניסיני תחת כנפך” משתמע קשר פיזי כלשהו, ואילו בשורה השנייה ביאליק מדבר על קשר אפלטוני גרידא, כיחסי אם ובנה או אחות ואחיה. בשורה זו ובשיר בכלל יש שימוש בו’ החיבור, אמצעי אומנותי שמעיד על סגנון כתיבה תנכי.

“ויהי חיקך מקלט ראשי” – שוב, חזרה על הדימוי של השורה הראשונה, הפעם על ידי מיטונימיה (=חלק, פרט מסויים שמציין את השלם. לדוגמא: ‘ידיים עובדות’ מתייחס לאיש העובד כולו) – חיקה של מושא הפנייה מציין את הכלל, את הכנף כולו.

“קן תפילותי הנידחות” – הדובר רוצה איזושהי אוזן קשבת, הקשבה לתפילותיו שאינן מתקבלות. הוא מייחל להאזנה ולתמיכה רגשית.

לסיכום, בבית א’ המשורר מתייחס לתכונת האידיאליות שמעצבות יחדיו את דמות האהובה הרוחנית. הוא רוצה שתגונן עליו, תאהב אותו במובן האפלטוני ותקשיב למאוויו. עם זאת, ניתן לציין כי הבקשה ל”אחות” יכולה גם להתפרש כבקשה לאהבה פיזית, מפני שבספר “שיר השירים” הביטוי “אחות” מתייחס באופן כללי לאישה. כלומר; יש גם פנייה אירוטית לאהובה.

בית ב’:

“ובעת רחמים, בין השמשות” – בשעת ערביים, לפנות ערב לקראת השקיעה.

“שחי ואגל לך סוד ייסורי” – הדובר קורא לאהובה שתתכופף אליו והוא יגלה לה את מהות ייסוריו וסבלו הרב.

“אומרים, יש בעולם נ ע ו ר י ם –  / היכן נעורי?” (‘/’ = מעבר שורה) – הדובר מדגיש בעזרת שאלה רטורית את תסכולו. הוא מעולם לא חווה את חווית הנעורים. בהקשר ההיסטורי חשוב להזכיר שביאליק חי בתקופה בה נהוג היה לצאת לעבוד בגיל צעיר מאוד, ולכן הוא לא זכה מעולם לחוות את ימי נעוריו. משתמש באמצעי אומנותי נוסף – פיזור אותיות. זוהי דרך להדגיש את המשמעות של חשיבות תקופת הנעורים, שנבצר ממנו לחוותה.

בית ג’:

“ועוד רז אחד לך אתוודה” – נכון לגלות לנמענת סוד נוסף.

“נפשי נשרפה בלהבה” – נפשו נשרפה מחוסר אהבה. הוא החמיץ את חווית האהבה, כפי שיאמר בבירור בהמשך. זוהי מטאפורה.

“אומרים, א ה ב ה יש בעולם – / מה זאת אהבה?” – מבנה זהה לשתי השורות האחרונות בבית ב’. שוב, משתמש בפיזור אותיות ובשאלה רטורית, כדי להדגיש את הפסדת חווית האהבה בחייו.

בית ד’:

זהו שיאו של הוידוי שמבצע הדובר. הוא מתוודה לגמרי בפני אוהבתו.

“הכוכבים רימו אותי” – הכוכבים מסמלים את העולם הרוחני. הוא מרגיש מרומה, חש תחושת ריקנות בניגוד לציפיותיו ותקוותיו מהחיים.

“היה חלום – אך גם הוא עבר” – חלומו ותקוותיו התפוגגו לחלוטין, והוא התפכח.

“עתה אין לי כלום בעולם –  / אין לי דבר” – הדובר מתאר אכזבה קשה מעולם הנעורים. הוא מאוכזב מהעולם הרוחני (בסמל הכוכבים) ומציין כי הוא  נותר חסר כל. הוא חש תסכול רב נוכח מצבו העגום – תקוותו וחלומו התנפצו לרסיסים, והוא סובל מריקנות ומחוסר אונים. זהו שיאו של תיאור האכזבה שנרקמת לאורך כל השיר, החל מתיאור העידר הנעורים, דרך תיאור היעדר האהבה, וכלה בתיאור רמיית הכוכבים.

בית ה’:

חזרה על הבית הראשון. הדובר חוזר לנקודת ההתחלה, מפני שזהו שיר מעגלי. המעגליות מעצימה גם היא את תחושת האכזבה והתסכול, הרי שום דבר לא משתנה בחייו של הדובר; הכל מתרחש במחזוריות מייגעת ומאכזבת. מועברת לקורא ביתר שאת תחושה של חוסר מוצא, מבוי סתום. לא נותר לו דבר והוא משולל כל תקווה שהיא. הוא שב ומדגיש את בקשתו וקריאתו לאהובה שתנהג בו כאם וכאחות.

אמצעים אומנותיים:

שיר מעגלי – מתחיל ונגמר באותו בית לצורך הדגשת המעגליות ותחושת המבוי הסתום.

שאלות רטוריות – להדגשת החסך הנפשי באהבה ובנעורים. פיזור אותיות – כנ”ל.

חריזה מסורגת – כל שורה שנייה מתחזת עם רביעית. זהו שיר לירי שמדבר על חוויה אישית של הדובר, ונוצרת בו אווירה של ריקנות, בדידות, עצבות ואכזבה ותסכול.

פרשנויות שונות לשיר:

פרשנים שונים ניסו להבין את הפנייה בשיר. זרם אחד טען שהפנייה היא לאשה, במשמעות של חבר או ידיד. פרשנות שנייה גורסת כי ביאליק פונה לשכינה, לאלוהות. על פי ההקשר ההיסטורי, ביאליק נמשך לתנועת ההשכלה ונטש במידה מסויימת את היהדות, לאחר שהרגיש כי היא אנכרוניסטית מידי לימיו. לכן ניתן לראות בשיר געגוע ליהדות ולדת, לאור התנפצות החלומות והתקוות שתלה ביאליק בתנועת ההשכלה. ביאליק חש תלוש ולא שייך בין תנועת ההשכלה ליהדות האורתודוכסית, ועקב זאת פרשנות זו נפוצה ומקובלת. ביהדות הקשר בין המאמין ובין השכינה (=אלוהים) הוא קשר של דאגה והגנה – האל מגן על מאמיניו כשם שהציפור מגינה על גוזליה, ומכאן הדימוי: “הכניסיני תחת כנפך / והיי לי אם ואחות”. ביהדות נפוץ הדימוי שה’ מטפל ודואג לעם, והם חוסים תחת כנפיו. באשר לשעת בין הערביים המצוינת בשיר (“בין השמשות”); על פי היהדות בשעה זו נפתחים שערי שמיים ונחרצים גורלות. ביאליק טוען כי התבדה, ותקוותיו לדלות אושר וסיפוק מעולם ההשכלה האירופאי-חילוני התגלו כלא אמיתיות. הוא שואף לשוב לשכינה ולהיכנס תחת כנפיה.

עם זאת, הפרשנות הראשונה שטוענת כי מדובר ביחסי גבר אישה פשוטים טוענת כי ביאליק מתייחס לבעיות אוניברסליות חסרות נגיעה של ממש בנושא היהודי. סוגיות של אהבה, נעורים וחלומות שלא התגשמו הן נושא השיר, ולכן אין לפרשו בפרשנות צרה – יהודית, אלא כשיר כללי.

“לא זכיתי באור מן ההפקר” \ ביאליק

 

השיר “לא זכיתי באור מן ההפקר” של ביאליק ארס פואטי שעוסק בתהליך היצירה.

 

מילים קשות:

הפקר- משהו שאין לו בעלים, משהו מוכן שלוקח אדם לעצמו מרשות הרבים.

צור- סלע גדול.

צור עוזי- עוצמה פיזית.

ניתז- נזרק בצורה חזקה.

יתמלט- נמלט, בורח, יוצא לחיים עצמיים.

אור אשכם- מדורה, אור האש שלכם- בשיר זה הכוונה לרגשות.

בחלבי ובדמי- מיטב הכוחות הנפשיים.

בעירה- שריפה, להבה.

חרוז- יצירה.

ניקרתיו- לחטט, חיטוט.

רקע – השיר “לא זכיתי באור מן ההפקר” של ביאליק הוא שיר בעל 4 בתים בו מביע המשורר את עמדתו כלפי שירתו. השיר מציג את מקוריות השירה ומתאר בדרך מטאפורית את תהליך הווצרות השיר. השיר נפתח בנימה מתנצלת (“אפולוגטית”): לא גנבתי, לא לקחתי… נימה זו אופיינית לשיר מסוג ארס פואטי. בשיר זה נראה שהדובר משיב להאשמות כאילו שירו הוא אינו מקורי וכאילו הכתיבה באה לו בקלות.

בתים א’ וב’ מציגים את מקוריות השיר.

בית א’ – מציג את מטאפורת האור: “לא זכיתי באור מן ההפקר”, האור = כשרונו של המשורר ליצור שירים, והכוונה: הוא לא זכה בכשרונו ממישהו אחר, לא לקח אותו מרשות הרבים, יש לו בלעדיות על כישרון הכתיבה.

לאור בשפה שלנו יש השלכות חיוביות ומכך משתמע כי כשרון כתיבתו נחשב בעיניו למשהו חיובי מאוד, שהרי למלה אור קונוטציות חיוביות.

הדובר אומר כי יכולתו ליצור לא באה לו בקלות, כשרונו לא בא לו כמתנת ירושה מאביו. כשרונו בא לו ממקום פנימי (הלב שלו) ולא ממקור חיצוני! יכולתו מושגת בעבודה קשה מאוד המושוות לפעולה פיזית קשה של חציבה בסלע. הוא ואמר כי אמנם הפוטנציאל גלום בו (הוא לא זכה בו מן ההפקר, הוא כולו שלו) אך תהליך כתיבת השיר הוא תהליך מאמץ מאוד.

הדובר מדגיש שמקור השיר הוא מלבבו: “ניקרתיו” = חיטוט בלב.

שני הפעלים: ניקתיו וחצבתיו ממחישים את העבודה הקשה של הוצאת האור מהחציבה ליצירה.

אמצעים אומנותיים ב-”לא זכיתי באור מן ההפקר”:

הדובר מדגיש את עבודתו הקשה ע”י ניגוד – הפקר וירושה בהם לא צריך להתאמץ בניגוד לנקרתיו וחצבתיו שבהם צריך להתאמץ.

“מסלעי ומצורי ניקרתיו”- דימוי לעבודה קשה.

“חצבתיו מלבבי”= מטאפורה.

חזרה על המילה “לא” להדגשה שהוא עבד קשה ולא קיבל את הכישרון במתנה וכירושה.

בית ב’ – יש חזרה על הבית הראשון בבית השני רק במילים אחרות להדגשה אצל הקורא. מטאפורת האור ממשיכה ע”י הניצוץ = כישרון לכתוב וליצור. הניצוץ זהה לאור; שניהם מייצגים את הכישרון הגלום במשורר. המשורר מבטא יחס גאווה כלפי הניצוץ, בזה שהוא אומר שזה רק שלו- הניצוץ הוא מקורי והוא לא גנוב.

אמצעים אומנותיים:

יש חזרה על המילה “לא” – כדי להדגיש שהוא לא לקח את הכישרון מאיש ושהיצירה הגיעה ממנו.

יש חזרה על המילה הוא, הניצוץ- כדי להדגיש שהניצוץ הוא ממנו.

“בצור ליבי מסתתר”= מטאפורה.

בית ג’ – עוסק בתהליך היצירה בחמישה שלבים:

  1. הניצוץ – הכישרון ליצור שירים שנימצאים במצב רדום בעמקי ליבו, בנפשו. זהו למעשה הפוטנציאל עצמו. (קיום פאסיבי, כישרון)
  2. החוויות הקשות ביותר שפוקדות אותו וגורמות להתעוררות הניצוץ הרדום בו- הצרות הגדולות מדומות לפטיש המכה בחוזקה על ליבו וגורמות לפיצוץ הלב המדומה לסלע. (השפעה חיצונית)
  3. הניצוץ מתפרץ באופן פתאומי החוצה. המשורר מתאר חוויה נפשית קשה מאוד של השתחררות הניצוץ מהלב ונזרק לעין. (התפרצות)
  4. המשורר רואה את השיר בדמיונו, בעיני רוחו. (התהוות)
  5. המשורר כותב את החרוז (=השיר) על נייר בצורה של שורות וחרוזים שאופייניות לשיר. מרגע פריצת הניצוץ מתקיים תהליך מהיר – הניצוץ עף לעין הדובר והופך כמעין תמונה. (קיום אקטיבי, הכישרון נהיה ליצירה)

אמצעים אומנותיים:

“יתפוצץ לבבי”, “הניצוץ עף ניתז אל עיני”, “פטיש צרותיי”- מטאפורה.

יתפוצץ, ניצוץ= מצלול ( כלומר – הדגשת צליל מסוים, במקרה זה האות צ’).

בית ד’ – מדבר על גלגול היצירה שמגיעה לקוראים. בבית זה הדובר פונה ללב הקוראים ובא בטענות אליהם משום שמרגיש פער מסויים: הוא מרגיש שהם לוקחים בקלות את שירו למרות שהוא עבד עליו קשה. הוא אומר שהחומר השירי הוא בעל עוצמה רגשית של חוויה חזקה מאוד משתחרר מפנימיות המשורר ללב הקוראים, אך הם אינם מתייחסים אליהם בחשיבות הראוייה. הניצוץ מצית את אש הרגשות של הקורא המזדהה עם החוויה שהשיר מבטא, אך לא במידה פרופורציונלית לעמל שהשקיע המשורר בשיר. הקורא לא מבחין במקור השיר. השיר הגמור ניפרד מהמשורר, יוצא לחיים עצמיים בתוך החברה, השיר הופך לאומנות, לנחלת הכלל.

השיר “לא זכיתי באור מן ההפקר” מצית את בקורא אש רגשות אך יש פער עצום בין היוצר לקורא: הקורא אומנם מזדהה עם רגשות חוויות המשורר או מבין באופן שונה את השיר, אך הקורא נהנה מתהליך קריאת השיר בזמן שתהליך היצירה הוא תהליך קשה.

התהליך מדומה ע”י המשורר לניצוץ שמתלקח לבעירה שיש לה שני הביטים:

  1. חיובי – אש מאירה את הסביבה והקוראים נהנים.
  2. שלילי – האש שורפת, הורסת את המשורר, כלו כוחותיו הנפשיים האחרונים  של המשורר, הוא משלם את מחיר הבעירה על תהליך יצירתו, מחיר שנחסך מהקוראים: “ואני בחלבי ובדמי את הבעירה אשלם”.

*** דימוי שיכול לעזור להבין את הביקורת של ביאליק על קוראיו: תארו לעצמכם שאתם מכינים לכל המשפחה את ארוחת סדר פסח. מגיעים אליכם עשרים קרובי משפחה, ולכן אתם צריכים להתכונן – לערוך קניות רבות, לבשל במשך יום שלם ולסדר את השולחן. אתם משקיעים עבודה עצומה. לבסוף, מגיעים האורחים ומסיימים בחצי שעה את כל האוכל. הם אמנם נהנו מהאוכל ואמרו לכם שהצלחתם בבישול, אבל ההנאה שלהם לא פרופורציונלית לסבל שלכם!! אתם עבדתם כל כך קשה, משך יום שלם, והשקעתם את נשמתכם, ואילו האורחים אכלו במהירות ונהנו מאוד, אך לא העריכו את מקור האכילה, הלוא הוא עבודתכם הקשה. ומכאן ניתן להמשיל לביאליק (ואת זה אפשר לכתוב במבחן): הוא עובד כל כך קשה כדי להוציא את הכישרון שלו מהכוח אל הפועל (ואף משווה פעולה זו לחציבה בסלע גדול וקשה), ואילו הקוראים מקבלים את השיר, קוראים אותו, נהנים ממנו לכמה רגעים ומכניסים אותו למגירה. ביאליק מוחה על חוסר הפרופורציה, ועל העובדה שהוא משלם מחיר כל כך כבד והקוראים לא מכירים במאמציו כלל!!

אמצעים אומנותיים ב-”לא זכיתי באור מן ההפקר”:

“יתמלט לבבכם”- מטאפורה

“יתעלם”, “ישלם” – חריזה

 

אמצעים אומנותיים – כללי:

השיר “לא זכיתי באור מן ההפקר” של ביאליק הוא שיר מתהפך – דעת הקורא מוסחת מהנושא וגורמת לו לחשוב על נושא אחר ופירוש אחר לשיר ורק כשהוא מגיע לסוף היצירה הוא נוכח לדעת שהוא טעה ונאלץ לקרוא את היצירה שוב כדי להבינה. השורות הראשונות של השיר: “לא זכיתי באור מן ההפקר אף לא בא לי בירושה מאבי”, “כי מסלעי וצורי ניקרתיו וחצבתיו מלבבי”, “לא שאלתי מאיש ולא גנבתיו”, “ניצוץ אחד בצור ליבי מסתתר… והוא כולו שלי”- מדברות על נושא המקוריות ותהליך היצירה, ואז המילה: “התעלם” שוברת את הרעיון שהקורא דבק בו. מתעלם= עושה עצמו כלא רואה. מכאן מבין הקורא שהמשורר לא עוסק בתהליך היצירה אלא בהתעלמות של הקורא מהקושי העצום ביצירתה.

ארמז מקראי- בספר ירמיהו פרק כג’ ירמיהו כועס על נביאי השקר המסלפים את דבריו ומעמידים פנים שהם נביאים – והוא אומר שדבריו הם דברי ה’ ובכוחם לפוצץ סלע כפטיש.

עיצוב חיצוני- אחידות סימטרית: בשיר 4 בתים, בכל אחד ארבע שורות. כל שורה שנייה מחורזת עם רביעית. השיר הוא שיר לירי קצר המבטא חוויה רגשית ואישית של המשורר המתוארת בלשון ציורית.

מבנה השיר “לא זכיתי באור מן ההפקר”- השיר הוא מעגלי: המשורר ß ניצוץ ß עין ß חרוז ß קוראים

“על השחיטה” הוא אחד השירים המפורסמים ביותר של חיים נחמן ביאליק והוא נכתב על רקע וכתגובה לפרעות קישינב שארעו ברוסיה בשנת 1903. על השחיטה מביע את הטראומה העמוקה של ביאליק, חוסר האונים המלווה בזעם נוכח הזוועות שבוצעו כנגד היהודים. על השחיטה הוא אחד מהשירים מלאי הרגש ועם זאת הקודרים ביותר של חיים נחמן ביאליק ואולי אלו הן עוצמות הרגש הכל כך אינטנסטיביים שבו שגרמו לו להיות אחד השירים הבולטים והמוכרים ביותר של ביאליק.

אחד המאפיינים הבולטים של “על השחיטה” שמבדילים אותו משירים אחרים של ביאליק הוא אי הדבקות במבנה הפורמלי, וזאת בניגוד לנטייה של ביאליק להיות מדויק ותבניתי במרבית השירים שלו (למשל, לבדי).

הזעם הראשוני של ביאליק נוכח הפרעות שבאות לידי ביטוי ב-”על השחיטה” מופנה דבר ראשון לא אל הפורעים, וכמובן לא אל הנפגעים, אלא דווקא כלפי האל. ב-”על השחיטה” ביאליק מטיח כנגד האל את ההאשמה בכך שהוא זה שאפשר לדברים כמו מאורעות קישינב ופוגרומים בכלל להתחרש לעם שכביכול אמור להיות תחת חסותו. הפנייה של ביאליק אל האל היא פנייה של זעם, אך זעם שנובע מתוך חוסר אונים וכאב שבהכרה שבאי-אפשרותו של האלוהים ונוכחותו בעולם רווי רוע.

אך במהרה פונה “על השחיטה” אל האשמים הארציים, התליינים שבפניהם מוטחים מעשיהם הנוראיים המלווים פעם אחר פעם במילה “דם” שהיא מוטיב חוזר ב-”על השחיטה”. ביאליק מקונן על דם היהודים שהותר לפני שהוא פונה לחפש נקמה. ביאליק מחפש צדק אך אינו יכול למצוא אותו, לא שלם, לא אמיתי, כנגד מה שכבר נעשה ולא ניתן להשיבו. ואם לא צדק, אז לפחות נקמה אך גם בה “על השחיטה” מסרב להתפייס והוא מתסיים בתחושה חריפה של חוסר אונים וזעם חסר מוצא “תקוע בגרון”.

למרות קיומם הניכר של אמצעים אומנותיים בו, השיר “על השחיטה” של ביאליק הוא כאמור יוצא דופן מיחס לשאר שירת ביאליק בעוצמות הרגש שלו שפורצות מתוך המגבלות הפורמליות של משקל וחריזה ומבטאות בכאוס העצור שלהן את הזעם והתסכול שרוחשים בקרביו של ביאליק. “על השחיטה” כך נותר שיר קאנוני בחברה היהודית, בפראנויה שלה, בתחושת ה”כל העולם נגדנו” שלה, ובפחדים הכי עמוקים שלה.

Tagged with:
 

השיר “לא זכיתי באור מן ההפקר” הוא שיר ארס-פואטי של חיים נחמן ביאליק העוסק במקורות היצירה וההשראה לה. ביאליק מדבר אודות “המקור” של השירה שלו וטוען כי היא נובעת מתוכו ולא מכל מקום אחר.

המבנה של “לא זכיתי באור מן ההפקר” הוא מבנה שיר קלאסי בין 4 בתים, 4 שורות בכל בית ועם חריזה כל שתי שורות. הרגש הפואטי של ביאליקה כך נדחס אל תוך תבנית מובנית קלאסית. “לא זכיתי באור מן ההפקר” הוא שיר שבו יש מוען, ביאליק עצמו (מכיוון שזהו שיר ארס-פואטי) ונמענים – קהל הקוראים.

ב-”לא זכיתי באור מן ההפקר” ישנה מטאפורת יסוד של “האור” המומשל להשראה והשירה והופך ממשהו קונקרטי, אור, למשהו מופשט, היצירה. ביאליקה אומר בשיר כי ה”אור” לא בא לו מן “ההפקר” כלומר, במקרה ולא בזכות ואף לא בירושה, אלא מתוך רגשותיו ומתוך הוא עצמו. מטאפורת היסוד של האור ממשיכה בבית השני עם ה”ניצוץ” יחד עם מטאפורת החציבה בסלע המדמה את פעולתהכתיבה והיצירה של ביאליק. ביאליק מדגיש שוב כי היצירה, האור, הם שלו ולא של אף אדם אחר.

בבית השלישי של “לא זכיתי באור מן ההפקר” ביאליק מוסיף את נסיבות חייו שמנביעות את מעשה היצירה ומשלב לתוך המטאפורה את צרותיו שהן כפטיש המכה בסלע, ממנו יוצאים הניצוצות המהווים את אור היצירה והשירה.

בבית האחרון של “לא זכיתי באור מן ההפקר” ביאליק פונה אל קהל קוראיו ומציין את חרוזיו כמעין מדיום המתווך אל ליבם את האור. האור של ביאליק שורה רגע קצר בלב קוראיו אך הוא משלם בעבורו מחיר כבד של מאמץ.

לסיכום, “לא זכיתי באור מן ההפקר” של ביאליק מנסה לתאר את עמלו של האמן, השימוש בנסיבות חייו וצרותיו בכדי להפיק את שירתו האישית והמקורית שאינה באה אליו משום מקור אחר זולת נפשו, ואז נמסרת דרך המבנה הסדור של השיר אל הקורא שסופג את האור שנחצב בדמים אך נותר שם רק לרגע קט בעוד ביאליקה ממשיך לסבול וליצור בעבור קוראיו.

שירת ביאליק

סיכומים לבגרות בספרותפרק שירה

לֹא זָכִיתִי בָאוֹר מִן-הַהֶפְקֵר

לֹא זָכִיתִי בָאוֹר מִן-הַהֶפְקֵר,

אַף לֹא-בָא לִי בִירֻשָּׁה מֵאָבִי,

כִּי מִסַּלְעִי וְצוּרִי נִקַּרְתִּיו

וַחֲצַבְתִּיו מִלְּבָבִי.

נִיצוֹץ אֶחָד בְּצוּר לִבִּי מִסְתַּתֵּר,

נִיצוֹץ קָטָן – אַךְ כֻּלּוֹ שֶׁלִּי הוּא,

לֹא שְׁאִלְתִּיו מֵאִישׁ, לֹא גְנַבְתִּיו –

כִּי מִמֶּנִּי וּבִי הוּא.

וְתַחַת פַּטִּישׁ צָרוֹתַי הַגְּדוֹלוֹת

כִּי יִתְפּוֹצֵץ לְבָבִי, צוּר-עֻזִּי,

זֶה הַנִּיצוֹץ עָף, נִתָּז אֶל-עֵינִי,

וּמֵעֵינִי – לַחֲרוּזִי.

וּמֵחֲרוּזִי יִתְמַלֵּט לִלְבַבְכֶם,

וּבְאוּר אֶשְׁכֶם הִצַּתִּיו, יִתְעַלֵּם,

וְאָנֹכִי בְּחֶלְבִּי וּבְדָמִי

אֶת-הַבְּעֵרָה אֲשַׁלֵּם.

סיכומים נוספים של שירי ביאליק: אחרי מותיהכניסיני תחת כנפךהקיץ גוועוהיה כי יארכו הימיםבעיר ההריגה, הציץ ומתים הדממה פולט סודותעל השחיטהלבדיואם ישאל המלאךזריתי לרוח אנחתילנתיבך הנעלםלא ביום ולא בלילהצפורת

השיר “על השחיטה” מאת חיים נחמן ביאליק נכתב בעקבות פרעות קישיניב ברוסיה ב-1903 וברוח הטראומה של ביאליק בעקבות האירועים. לכן “על השחיטה” הוא שיר מלא להט ורגש אך הוא אינו רפלקסיבי ואינו מציע תובנה מסוימת לגבי האירועים אלא רק מוסר תחושות לגביהם. הדיוק המאפיין רבים משירי ביאליק אינו נשמר ומבנה החריזה של “על השחיטה” שונה משירים אחרים של ביאליק בכך שבכל הבתים אין חריזה של השורה השישית.

הכותרת של השיר “על השחיטה” היא אירונית משום שהיא מרמזת אל הברכה הנאמרת ביהדות לאחר השחיטה, אך כאן הכוונה אינה לבעלי חיים שנשחטים אלא בני אדם.

“על השחיטה” פותח בביקורת חריפה כלפי האל ובשאלה האם הוא בכלל קיים, ואם הוא אכן קיים, כיצד הוא מנהל את העולם שלו באופן שגורם לפרעות כאלו להתרחש. ביאליק פונה אל השמיים אך יש בפנייה זו משהו חסר תוחלת, ריק ומתריס ויותר מכל חסר אונים, כי גם השמיים הם חסרי אונים וקיומו של האלוהים בעבור ביאליק מוטל בספק.

בבית השני של “על השחיטה” פונה ביאליק אל התליינים עצמם ומתאר את המאורעות. סדרו של העולם הופך להרג ורצח של יהודים, וכל מקום הוא הגרדום. דמם של היהודים הותר וכל אחד יכול לפגוע בהם לאחר שאלוהים נעלם ואינו יכול עוד להגן עליהם מפני השחיטה. “דם” מהווה מילה מנחה בבית השני של “על השחיטה” והוא למעשה הערך שלהם.

בבית השלישי של “על השחיטה” פונה ביאליק בכדי לדבר על צדק שמגיע שנים לאחר האירוע שהוא אינו צדק כלל, שכן צדק בעבור ביאליק הוא צדק שמתקיים בזמן אמת. “זדים” הם רשעים של פשעיהם אין כפרה. כל הבית השלישי של “על השחיטה” מבטא זעם עצום בעקבות מה שהתרחש.

בבית האחרון של “על השחיטה” ביאליק אינו מתפייס והזעם שלו מגיע לשיא עם הרצון העצום בנקמה.

לסיכום, “על השחיטה” הוא שיר אמוציונלי ביותר המתחיל מביקורת כלפי האל, ביקורת כלפי האנשים שביצעו את המאורעות והרגו את היהודים, זעם על עצם קיומם של האירועים ולבסוף רצון יוקד בנקמה. אלו רגשות פשוטים, אינטואיטיביים, הבאים לידי ביטוי אצל ביאליק ב-”על השחיטה” בעוצמה רבה.

 

 ראה גם פוסט אודות משמעות אלטרנטיבית של “על השחיטה” לביאליק בבלוג שלנו

שירת ביאליק

סיכומים לבגרות בספרותפרק שירה

עַל הַשְּׁחִיטָה

שָׁמַיִם, בַּקְּשׁוּ רַחֲמִים עָלָי!

אִם-יֵשׁ בָּכֶם אֵל וְלָאֵל בָּכֶם נָתִיב –

וַ אֲ נִ י   לֹא מְצָאתִיו –

הִתְפַּלְּלוּ אַתֶּם עָלָי!

אֲ נִ י   –   לִבִּי מֵת וְאֵין עוֹד תְּפִלָּה בִּשְׂפָתָי,

וּכְבָר אָזְלַת יָד אַף-אֵין תִּקְוָה עוֹד –

עַד-מָתַי, עַד-אָנָה, עַד-מָתָי?

הַתַּלְיָן! הֵא צַוָּאר – קוּם שְׁחָט!

עָרְפֵנִי כַּכֶּלֶב, לְךָ זְרֹעַ עִם-קַרְדֹּם,

וְכָל-הָאָרֶץ לִי גַרְדֹּם –

וַאֲנַחְנוּ – אֲנַחְנוּ הַמְעָט!

דָּמִי מֻתָּר – הַךְ קָדְקֹד, וִיזַנֵּק דַּם רֶצַח,

דַּם יוֹנֵק וָשָׂב עַל-כֻּתָּנְתְּךָ –

וְלֹא יִמַּח לָנֶצַח, לָנֶצַח.

וְאִם יֶשׁ-צֶדֶק – יוֹפַע מִיָּד!

אַךְ אִם-אַחֲרֵי הִשָּׁמְדִי מִתַּחַת רָקִיעַ

הַצֶּדֶק יוֹפִיעַ –

יְמֻגַּר-נָא כִסְאוֹ לָעַד!

וּבְרֶשַׁע עוֹלָמִים שָׁמַיִם יִמָּקּוּ;

אַף-אַתֶּם לְכוּ, זֵדִים, בַּחֲמַסְכֶם זֶה

וּבְדִמְכֶם חֲיוּ וְהִנָּקוּ.

וְאָרוּר הָאוֹמֵר: נְקֹם!

נְקָמָה כָזֹאת, נִקְמַת דַּם יֶלֶד קָטָן

עוֹד לֹא-בָרָא הַשָּׂטָן –

וְיִקֹּב הַדָּם אֶת-הַתְּהוֹם!

יִקֹּב הַדָּם עַד תְּהֹמוֹת מַחֲשַׁכִּים,

וְאָכַל בַּחֹשֶׁךְ וְחָתַר שָׁם

כָּל-מוֹסְדוֹת הָאָרֶץ הַנְּמַקִּים.

סיכומים נוספים של שירי ביאליק: אחרי מותיהכניסיני תחת כנפךהקיץ גוועוהיה כי יארכו הימיםבעיר ההריגה, הציץ ומתים הדממה פולט סודותלא זכיתי באור מן ההפקרלבדיואם ישאל המלאךזריתי לרוח אנחתילנתיבך הנעלםלא ביום ולא בלילהצפורת