סיכום מאמר: קרייני \ "על ה'שלנו': רב-תרבותיות בהקשר הערבי-יהודי" – חלק ג
מיכאיל קרייני "על ה'שלנו': רב-תרבותיות בהקשר הערבי-יהודי" עיוני משפט כז (תשס"ג) 75.חלק א – חלק ב – חלק ד
מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית
ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית – סיכומי מאמרים
א. הגישה הרב תרבותית: ההקשר הבין דתי
בישראל קיים ויכוח רב שנים על הגדרת המדינה כיהודית ודמוקרטיה- יש כאלו שחושבים ששני המאפיינים לא יכולים להתקיים יחד, יש כאלו שחושבים שכן, יש כאלו שחושבים שערכי הדמוקרטיה גוברים על ערכי היהדות ויש כאלו שחושבים שערכי היהדות גוברים על ערכי הדמוקרטיה.
בהקשר הערבי, יש התייחסות מסוימת למתח בין יהודים לערבים, אבל אין כמעט התייחסות למתח שבין יהדות לנצרות או לאיסלם. שאלות הקשורות לעדות הערביות פלסטיניות במדינה נתפסות כחלק ממערך ההסדרים ה"אוטונומיים" של אותן העדות ובשל כך מתמקמות במישור נורמטיבי אחר מזה בו מתמקמת השאלה בדבר היחס בין דת למדינה.
הטענה היא שלאור יסודות הדיון כפי שהוצגו, ההסדרים המשפטיים הניתנים לעדות הדתיות ערביות בישראל נתפסים כזכות או הגנה קבוצתית, וההשלכה לכך בפועל היא שהפרט באותן הקבוצות רחוק יותר מגעם של הסדרים ליברליים, במיוחד כאלו שמתנגשים עם ערכי הקבוצה אליה הוא משתייך.
- למהותה של הפרדיגמה החשיבתית בענייני העדות הדתיות של האוכלוסיה הערבית בישראל
בפרספקטיבה של הספר (שזו המסגרת של המאמר), כל הדיון עוסק במתחים שבין ה"יהודית" ל"דמוקרטית" במישור היהודי. אין התייחסות למתחים אפשריים אחרים בין ערכיהן של דתות אחרות בישראל למאפיינים החילוניים דמוקרטיים של המדינה.
בספר זה, וגם בספרים אחרים המתייחסים למתח שבין היהודית לדמוקרטית, כמעט ואין התייחסות לזווית הערבית בסיפור- בהקשר של חילוני ודתי.
לדעת קרייני יש מספר גורמים שמובילים לחשיבה פרדיגמטית זו:
(א) מאז חקיקת חוקי היסוד ב- 92' התיבה "יהודית ודמוקרטית" משמשת כשם קוד לשני השסעים המרכזיים בחברה: השסע היהודי-ערבי והשסע הדתי-חילוני. לכן כשמדברים על המתח הדתי חילוני זה ביחס לערכים דמוקרטיים וליברליים. התוצאה היא שכל דיון שקשור לדת בהקשר ערבי נכנס אוטומטית לקטגוריה של היחסים הלאומיים בין יהודים וערביים בישראל (ערבים ßàיהודים, ערבים ßà המדינה בכללותה).
(ב) גם מהבחינה הנורמטיבית, ההסדר הבינדתי, ככל שהוא נוגע בעדות הערביות פלסטיניות, משתקף כביטוי של אוטונומיה חלקית המוענקת לדתות אלה בהקשר לאומי. יש ערבוב בין היסודות הלאומיים ליסודות הדתיים- וכל דבר נכנס לקטגוריה של יסוד דתי, ומקבל הגנה בשם הדת.
(ג) המדיניות הממסדית בישראל רואה במשטר הבינדתי כפי שהוא קיים בקרב העדות הדתיות הערביות בישראל משטר בעל חשיבות פוליטית לאומית, ומשום כך כורך בחובו נושאים שמעבר לפרמטרים המאפיינים את המתח הדתי חילוני. דוגמא למדיניות ממסדית היא אי ההתערבות (הקיצוני) בבתי הדין הכנסייתיים- אין מנגנון קבוע בחוק למינוי שופטים, אין מקום מסודר בו ההחלטות מתפרסמות. ייתכן שזה נובע מחוסר הרצון של המדינה ליצור חיכוכים מיותרים עם מדינות נוצריות (מערביות) על ידי ניסיון להתערב בעניינים הפנימיים של העדות הנוצריות השונות.
(ד) השיח המתקיים בתוך החברה הערבית פלסטינית עצמה תורם גם הוא לעיתים לטשטוש הגבול בין הזהות הלאומית הקולקטיבית לזהות הדתית, דבר המקשה על סיווג ענייני הדת של העדות הדתיות כעניין דתי בלבד.
יוצא שהדיון בנושא יחסי דת ומדינה רלוונטי רק עבור האוכלוסיה היהודית במדינה. שאלת היחס בין דמוקרטיה לדת באוכלוסיה הערבית נכנס אוטומטית לגדרי הדיון בנושא יהודים וערבים, והדיון לגבי הגנה על זכויות מתרחק, ולכן הפרט הערבי חשוף יותר לפגיעה בזכויותיו (בשם ההסדרים הדתיים שחלים עליו).
- העדה הדתית, המדינה והיחיד
טענתו של קרייני היא כי אזרח ערבי שמשתייך לאחת העדות המוכרות חשוף לפגיעה חמורה בערכים הליברליים המגנים על הפרט וזאת בגלל החיבור בינו לבין העדה הדתית המוכרת לבין המדינה, אשר על פי הגדרתה היא מדינה יהודית ודמוקרטית (משרטט משולש, כאשר כל רכיב הוא קודקוד במשולש).
(א) העדה הדתית כיישות אוטונומית- התפיסה הרווחת היא שהסדר המילה הוא ביטוי של האוטונומיה המגן על זכויות חברתיות. המשמעות היא שכאשר רוצים להתערב בהסדר כזה, צריך טיעון חזק יותר מהטיעון הליברלי הכללי (מדוע השינוי יגן טוב יותר על זכויות אדם), שכן מדובר בהתערבות בפגיעה בהסדר אוטונומי. נראה שזו העמדה גם של הציבור הערבי-פלסטיני.
(ב) המדינה כמדינת לאום אתנית ומדיניות השליטה- הדת היהודית נחשבת לדת הרשמית של המדינה, ועל כן לא זוכה למעמד "אוטונומי". לפיכך, כאשר יש דיון בין דתיים לחילוניים, כל הדיון מתנהל במישור של ערכי הדת מול ערכי היחיד, בלי דיונים הקשורים להתערבות באוטונומיה וכו'- הדיון הרבה יותר "נקי" מהבחינה הזאת (מינוח שלי, לא של קרייני- ש.ש.]
לפעמים לראיית ההסדר במגזר הערבי כהסדר אוטונומי יש השלכה נוספת- מכיוון שמדובר בהסדר אוטונומי סבורים כי אין לנסות להתניע שם רפורמות, אלא לפנות לקהילה האוטונומית עצמה- ויוזמות חיצוניות נתפסות כפטרנליסטיות. גם זה מרחיק את הפרט מלנסות לפעול דרך הרשויות השונות (שלא רוצות לפגוע באוטונומיה). ביטוי לכך יכול להיות הגישה המקלה להחריד של הרשויות בכל התחום של רצח על רקע "כבוד המשפחה".
[וכאן מגיעה הטענה החתרנית יותר] אך נדמה כי תפיסת המדינה לגבי המשטר הבינדתי בהקשר הערבי פלסטיני, אינה מתמצה בראיית ה"אוטונומיה", אלא גם בתפיסה כי ההסדר עצמו הוא מכשיר נוח לשליטה אפקטיבית באוכלוסייה הערבית.* טיעון זה מקבל חיזוק לנוכח העובדה כי אין הרבה יסודות הכרחיים לקיומו של הסדר אוטונומי- במקרים רבים אנשי מוסדות הדת לא נבחרים על ידי בני העדה עצמם, למשל.
הצד השני של המטבע הוא שהענקת זכויות לפרט נתפס כמסכן גם את המסגרת הדתית של העדה, וגם מסכן את אפקטיביות השליטה בעדה. זה עוד גורם להרחקת הפרט מאפשרות להגנה על זכויותיו (ביחס לאזרח שאינו נמנה על קבוצה ש"נהנית" מאותה האוטונומיה). מצב דברים דומה אינו קיים לגבי המגזר היהודי.
(ג) היחיד – גם הכוחות הפועלים ברמה האישית של היחיד חבר אחת העדות מרחיקים אותו מהסדרים אזרחיים ליברליים. הדוגמא המובאת היא מתחום דיני האישות. כידוע, דיני הנישואין והגירושין בישראל הם דינים דתיים, אשר חלים על אזרחי המדינה, גם אם התחתנו מחוץ למדינה. לכאורה, כל אזרחי המדינה כבולים להסדרים אלו. אך לא כך הדבר- בעוד שעבור היהודים פותח הכלי של "ידועים בציבור", לא מדובר באלטרנטיבה אמיתית לבני המגזר הערבי. בהעדר מוצא, אפשרותו של הפרט להביא לשינוי בתוך אותה הקבוצה נחלשת ופחות משפיעה, במיוחד לאור האינטרס הממסדי למנוע התנגדות בתוך הקבוצות (כפי שמתואר בסעיף הקודם).
לאור השסע היהודי- ערבי, היחיד הערבי לא רוצה לעורר שסעים בתוך המגזר הערבי כדי לא להחליש את המאבק הלאומי של החברה הערבית בישראל.
אין זאת אומרת שאין מימוש של ערכים ליברליים**, אך הטענה היא שלאור המשולש שהוצג- החדרת ההסדר הליברלי כדי להטיב עם הפרט חבר העדה הדתית הערבית היא משימה קשה יותר. לכן במקרים רבים הסדרים מתקבלים במגזר הערבי רק לאחר קבלתם במגזר היהודי- בבחינת השוואת סמכויות.
* הוא מפנה למאמר של מנאר חסן, "הפוליטיקה של הכבוד"- שמתייחס לנקודה זו בהקשר של רצח על רקע פגיעה בכבוד המשפחה- מומלץ J (המאמר, לא הרצח)
** הדוגמאות המובאות הן: תיקון החוק כך שגם אישה מוסלמית ונוצרית יכולה לפנות לביה"מ לענייני משפחה בתביעת מזונות, וכן קבלת הבקשה של ילדה ערביה להצהרת אבהות מהערכאה האזרחית ולא מביה"ד השרעי.
