סיכום מאמר: קרייני \ "על ה'שלנו': רב-תרבותיות בהקשר הערבי-יהודי"
מיכאיל קרייני "על ה'שלנו': רב-תרבותיות בהקשר הערבי-יהודי" עיוני משפט כז (תשס"ג) 75. חלק א – חלק ב – חלק ג – חלק ד
מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית
ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית – סיכומי מאמרים
בקיצור מאוד: כרגע הגישה הרב תרבותית לא מאוד מתאימה ליישום בישראל, בתור התחלה כדאי ליצור מרחב אזרחי כללי.
א. מבוא
המחשבות שהבשילו לכדי מאמר תחילתן בשתי התרחשויות: הראשונה- תגובות מצד סטודנטים לעצם ההתייחסות אל התקסד"א כתקנות "שלנו", כאשר המרצה הוא ערבי. השניה- חוק המשפחה הביזנטי: לאחר חיפוש ארוך (למרות שמדובר בדין שחל בישראל ונחשב למשהו שכל שופט יודע במסגרת הידיעה השיפוטית שלו) איתר את החוק, אשר ההסדרים בו די בעייתיים מבחינת נשים- אפשר להתגרש מאישה אם הלכה לראות מסיבות של מרוצי סוסים בלא ידיעת הבעל ועל אף איסורו. מאידך, הכאת האישה לא מהווה עילה לגירושין.
קבלת דינים אלו כחלק מרב התרבותיות הינה בעייתית: מחד- הגנה על הקולקטיב בסיסה בטיעון ליברלי, המתרכז בטובת הפרט. מאידך- התוכן של ההסדר של הקולקטיב הינו פוגעני, לפחות עבור חלק מבני הקבוצה. היכן עובר הגבול? שאלה זו מקבלת זווית נוספת כאשר בוחנים אותה במדינת לאום אתנית- וכאן הוא מגיע לשאלה: האם ההתערבות בסמכויות הדתיות בקרב החברה היהודית בישראל זהה להתערבות באותן הסמכויות בחברה הערבית-פלסטינית בישראל?
לדעת קרייני, קיומם של ערכי אזרחות המשותפים לכל הקבוצות יכול לחזק את ההצדקה לקיומו של משטר רב תרבותי, שכן לפרט יש איזושהי אפשרות לחבור לערכים האזרחיים, וזה גם יתרום לשמירה על המרקם הפוליטי חברתי הכולל. בישראל הבעיה היא לא רק שאין תחושת אזרחות המשותפת לכולם, אלא אין גם תרבות משותפת.
הבעיה נובעת מהיחס השונה שמקבלים מגזרים שונים בחברה, מה שמעלה את התמיהה האם משטר רב תרבותי יכול להתקיים גם במדינה בה קבוצה מסוימת מקבלת יחס מועדף- לא רק בפועל, אלא גם ברמה הרשמית?
לעניין הניגוד בין שמירה על זכויות הפרט לבין הגנה על רב תרבותיות (כאשר אחת הקבוצות או יותר פוגעות בזכויות הפרט) מזכיר קרייני את המודל שמציע קימליקה כדי שאפשר יהיה לשמר רב תרבותיות וגם לשמור על זכויות הפרט, לפיו יש להבחין בין הגנות חיצוניות לקבוצה לבין הגבלות פנימיות- יש להגן על הזכויות הקבוצתיות של הקבוצה (ייצוג ראוי במוסדות ציבוריים וכיו"ב), אך לא להכשיר פגיעות בתוך הקבוצה (פגיעות בנשים, למשל).
הגבלה פנימית אפשרית ע"פ קוקתאס היא שימור הסדר רב תרבותי, אך זאת רק בתנאי שלכל חבר בקבוצה יש אפשרות לצאת מהקבוצה אם ירצה בכך.
לטענתו (אם הבנתי אותה נכון)- שני המודלים הללו (ההגבלות הפנימיות ואפשרות היציאה) לא ממש מתקיימים בישראל, ביחס לעדות הערביות-פלסטיניות. בהקשר של דיני המשפחה, לטענתו מידת ההתערבות של המדינה בדיני המשפחה אינה רק שאלה של היחס בין הדת למדינה, אלא גם שאלה במישור היחסים הלאומיים ביו יהודים לערבים. אפשרות הפגיעה בזכות מקצינה שכן כדי למנוע פגיעה בזכות ע"י נורמות דתיות לא מספיק הטיעון הליברלי הכללי המגן על הזכות, אלא צריך הצדקה נוספת כלשהי (מבחינת הדוגלים ברב תרבותיות ומבחינת חלק מבני הקבוצה) להתערבות כאמור.
ואז עולה השאלה- האם הגישה הרב תרבותית מציעה פתרון כלשהו לעניין?
לשם הגילוי הנאות מציין קרייני כי סבור שהכתיבה באקדמיה הישראלית על נושא רב התרבותיות לוקה במידת מה שכן היא מתמקדת ביסודות העיוניים של הרעיון, ולא בוחנת את השאלה המעשית: האם החברה הישראלית, כפי שהיא כיום (מבחינה חברתית ונורמטיבית) מקיימת את דרישות הסף של הגישה הרב תרבותיות. במסגרת המאמר יהיו התייחסויות לנושאים שונים, והפלטפורמה לדיון היא ספר הזכרון לאריאל רוזן צבי ז"ל- בנושא רב תרבותיות בישראל.
