סיכום מאמר: חמאיסי – שטח, אוכלוסייה ויחסי יהודים וערבים

סיכום מאמר: חמאיסי – שטח, אוכלוסייה ויחסי יהודים וערבים

ראסם חמאיסי, "שטח, אוכלוסייה, ויחסי יהודים ערבים, בתוך רייטר (עורך) דילמות ביחסי יהודים וערבים בישראל,  2005, עמ'  137-147.

מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית

ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית – סיכומי מאמרים

סיכומי מאמרים במדעי המדינה

המאמר הוא תגובה להרצאה של פרופ' ארנון סופר, נראה שגם הוא במקורו נישא כהרצאה.

אפשר להתבונן במושגים, במילים ובנתונים מפרספקטיבות שונות. התיאוריה הפוסיביליסטית יצרה מנגנונים שאפשרו איזונים בין אוכלוסיות ובין ניגודים, שהביאו למצבים של win win situation במקום zero sum game. המושגים "טריטוריה" ו"דמוגרפיה" לא צמחו במרחה הלשוני שלנו, אלא הגיעו אליו כשכבר מחוברים אליהם מטענים נתונים, אליהם התווספו מטענים הנובעים מהנסבות הספציפיות כאן. אם נדבר על "שטח" ו"אוכלוסיה" נמצא עצמנו במקום נייטרלי יותר, אפשרי יותר.

יחסי מאבק בין רוב למיעוט על שליטה בשטח וגידול דמוגרפי אינם ייחודיים לישראל. תיאוריה הנוגעת להתפתחות דמוגרפית של מראה שככל חברה מתפתחת, תהליכי צמצום ילודה מתפתים בה יותר, תמותת התינוקות פוחתת ובמקביל תוחלת החיים עולה. בשלב הביניים מתרחשת התפוצצות אוכלוסין. זו התרחשה כמעט בכל החברות כך: ירידה מהירה בתמותת תינוקות, המשכות מגמת הפריון הגבוה, עד שהחברה מפתחת לה מנגנוני איזון המביאים לירידה בפריון ובכלל זה לירידה בריבוי הטבעי. במאמר שני תרשימים המראים כי התהליך בקרב האוכלוסיה הערבית בארץ דומה לתהליכים המתוארים במודל הכללי. האוכלוסייה הערבית נמצאת כעת בשלב האחרון של התפוצצות אוכלוסין. הפריון הגולמי, הריבוי הטבעי וקצב גידול האוכלוסיה תואמים מאפיינים של מדינות וחברות מתפתחות בעוד תמותת התינוקות ותוחלת החיים תואמות חברות ומדינות מפותחות.

בקרב האוכלוסייה הערבית יש מאפיינים דמוגרפיים שונים בהתאם לשיוך העדתי, רמת העיור והאזור הגיאוגרפי. כאשר מיושמת מדיניות נכונה, העונה על צרכי האוכלוסיה, עולה חציון שנות הלימוד בקרב האוכלוסייה. זאת לא משום שהערבים מבקשים להידמות ליהודים, אלא משום שזהו צורך אנושי המתגבש לתהליך. האוכלוסייה הערבית אינה מתנגדת לרווחה ואינה מבקשת להתעמת עם האוכלוסייה היהודית באמצעות הדמוגרפיה. הניגוד אינו בין יהודים לערבים, אלא בין אוכלוסייה כפרית לאוכלוסייה עירונית, כפפי שמוכר בעולם כולו. כך למשל, האוכלוסייה הערבית הנוצרית, שברובה עירונית ומשכילה, נוהגת באורח דומה לאוכלוסייה היהודית. אם תמשיך מגמת הפיתוח בקרב האוכלוסייה המוסלמית ייצפו גם בה נתונים דומים. אין צורך לכפות תיאוריות על נתונים ולעורר בכך חיכוכים וניכור.

הכותב יוצא מנק' הנחה שנמשיך לחיות במדינה יהודית, ציונית ודמוקרטית. יש לשים לב שסדר שמות התואר משקף סדר עדיפות. רבים מדברים על הערבים כ"בעיה דמוגרפית" אך נמנעים מלדבר (ואולי אף לחשוב) כך על החרדים. ממליץ שלא להתבצר בקונספציות ובמערכות מונחים ודעות קדומות. ההנחה היא שהאזרחים הערבים ימשיכו להיות חלק מהטריטוריה של מדינת שראל.

אין המדובר רק בטריטוריה. אזרח אינו שותף רק לטריטוריה שהוא חי בה. כל אזרח נושם אויר, צורך מים וכו'. אלו משאבים של כולנו. גם ערבי ישראלי תומך בשמירה על איכות הסביבה, הוא חלק מהעשייה בנושא, ואינו מוכן שיחסמו את דרכו ליהנות מתוצאות עשייה זו. מעיד על עצמו שכשניתנה לו ההזדמנות להיות חבר בצוות תכנון ישראל 2020 קיבל אותה, שבאונ' מלמד סטודנטים יהודים ולא רק ערבים. נוצר מעגל סגור: המתנגדים יוצרים דימוים של איום וסכנה, של עימות ועוינות, מקימים חומת הפרדה בין אוכלוסיות ומציאות של מצור ומצפים שהמציאות שהם מייצרים תצדיק את הדימויים שלהם.

באשר לתכניות הממסדיות ליישובי הבדווים בנגב- אומר שליהודים מותרת התיישבות בודדים בנגב, אך א הערבים נטען שצריך לרכז. מדוע? הרי השטח חשוב לכולנו, אנחנו צריכים אותו גם במונחים של פיתוח בר-קיימא. כל אחד מאיתנו צורך פחות או יורת את אותו השטח ודרוש לו אותו הבית. הדואליות בתפיסת המרחב מוטעית ביסודה ומקעקעת את יסודות האזרחות והשותפות. הדימוי של הציבור הערבי כמתנגד לבנייה לגובה או לבנייה עירונית הוא ריק ומזיק, מביא לדוגמא את סכנין בה נבנים מבנים לגובה של 5-8 קומות. היצע המגורים לאוכלוסייה הערבית הוא בעל אופי של בנייה עצמית של עשירים לאוכלוסייה ענייה.

טענת הבנייה בניגוד לחוק- הועדות הציבוריות לבדיקת בעיית הבנייה ללא היתר זיהו את הבעיה בקרב יהודים וערבים כאחד. מחצית מהבניה ללא היתר קיימת גם בישובים יהודיים אך הציבור היהודי מפרש בנייה שכזו בישובים הערביים כעניין בטחוני ופוליטי. מדגים זאת באמצעות רהט- רצו ליישב אוכלוסיה אך לא נתנו כלים. עד 94' לא היתה מערכת ביוב, עוד אין איזור תעסוקה. כדי להביא לתהליכים אוניברסאליים, צריך ליצר הזדמנויות. כדובר על הקמת א"ת רצו לצרף את להבים- הרשות שבתחומה מצוי א"ת יכולה לגבות ארנונה ומסים. נוצר מצב בו מעמיסים על הציבור הערבי שלל בעיות וגם מאשימים אותו בהן.

הבעיה של הערבים בישראל אינה עם עצם הגדרת המדינה כיהודית-דמוקרטית או כיהודית-ציונית, אלא בשימוש בהגדרה לאפליה מבנית וממסדית עקבית נגד האוכלוסייה הערבית. כשישראל קבעה את דגלה היא לא התייעצה עם הערבים, גם לא כשר הבטחון פטר אותם משירות צבאי וכשביקשו מהם להביע בבחירות. הדברים נקבעו בהתאם לנורמות, בהתאם לנרטיב מסוים שהתפתח.

האוכלוסיה הערבית חיה בפריפריה, לא מתוך בחירה אלא בעקבות מלחמת 1948. נוכח מצב זה מתבלטת העובדה שרק פעם אחת היה מי שהקים באגף התכניות [לא יודעת איפה, אולי משרד הפנים] את הפורום האזורי וביקש להקים שכונות לאוכלוסייה הערבית בתוך הערים בשנת 1983. אך ראשי הערים היהודיות אינם מעוניינים שהערבים יחיו בתחומי עריהם. המלכוד והאבסורד ברורים: מחד, לא רוצים את הערבים בערים ומאידך טענים שהם משתלטים על הפריפריה. הפריפריאליות יוצרת גם תנאים מבניים שמצמצמים את הזדמנויות האוכלוסייה לזכות בפיתוח. לדוגמא- בין חולון להרצליה חיים 60% מדוברי האנגלית בארץ, אלו כבר חלק מהכלכלה העולמיתף מתהליכי הפיתוח. בנוסף, בפריפריה יושמה מדיניות של פיזור אוכלוייה יהודית כדי להשיג יעדים גיאו-פוליטיים. זו צמצמה את הטריטוריה של האוכלוסיה הערבית והפכה אותה מאוכלוסייה שצמודה לקרקע לפרולטריון. כיום העובדים הללו הגיעו לגיל מסוים, ללא רכישת השכלה מספיקה, וכתוצאה משינויים מבניים במשק הישראלי הם הופכים למקור של אבטלה. הסיבה אינה חוסר רצון של עובדים ערביים להשתתף בכלכלה הישראלית, אלא שהתנאים המבניים מייצרים כללי משחק שונים המייצרים חסמי השתלבות בהם.

ממשטר אינו רק פוליטיקאים אלא גם ביורוקרטיה, והערבים אינם חלק מהבירוקרטיה המקבלת החלטות ביחס למדיניות הפיתוח. הבירוקרטיה לא מצה משאבים בהתאם לצרכים אלא בהתאם ליעדים גיאו-פוליטיים. אפילו באקדמיה הם אינם שותפים במידה ראויה. כל זאת מנציח את הבעייתיות וחוסר ההזדמנויות של האוכלוסייה שבפריפריה, האוכלוסייה הערבית. ואחרי כל זה עוד טוענים כנגדה שהיא אינה מתפתחת.

לפני 48' היתה כאן חברה עירונית ביפו, בחיפה ובערים אחרות. אוכלוסייה ערבית היגרה אליהן ואליטות התגוררו בהן. כתוצאה ממלחמת 48' האליטה הזו אינה קיימת עוד. יש צורך דחוף לייצר אליטה והדבר צריך להיעשות מתוך שותפות ולא מתוך ניכור והתנגדות. אל לציבור היהודי לראות את התביעה לשותפות כאיום על המדינה היהודית-ציונית. יש אוכלוסייה ולאוכלוסייה יש צרכים. על שתי האוכלוסיות לבער מקרבן את תופעת תיאוריות הקונספירציה (כמו למשל "האיום" האוכלוסיה הערבית). כל אמירה ניתן להוציא מהקשרה ותמיד ימצא מי שיעשה בה שימוש הרסני.

מציע גישה שונה לחלוטין. 35-40% מהאוכלוסייה הערבית היא אוכלוסייה צעירה. יש לחדול מלהביט עליה כנטל, סכנה או איום ולהתחיל לראות בה מנוף ומקור לתקווה. מחקרים רבים מראים שכלכלה יכולה להיהרס כתוצאה מהזדקנות האוכלוסייה ולכן יש מדינות שפתחו בעידוד ילודה. לנו בישראל יש כבר דור צעיר, דור שכבר קיים. עלינו לראות בו משאב זמין. יש להגביר את החינוך בקרבו ולפתוח בפניו הזדמנויות. התוצאה תהיה שיתרום לכלכלה. כולנו חלק מהמדינה ותורמים לתל"ג, גם בייצור וגם בצריכה. תעסוקה היא מפתח להשתלבות ולרצון להשתלב. נכון להחזיר ארצה צעירים ערבים משכילים כדי שיתרמו לכלכלה. התפיסה לפיה היהודים הם האדונים והערבים הם העבדים לא תוביל אותנו לשומקום.

התפיסה הגלובלית והתרבות העולמית מאפשרות לנו זוית אחרת. יש בינינו, היהודים והערבים, הרבה מהמשותף.  כולנו רוצים בטובת ידנו והם המשאב הגדול לפיוח. הקונספציה הגיאופוליטית הנכונה צריכה להתבסס על שיתוף ולא על הגמוניה ושליטה.

מפלגת חד"ש, שהובילה את בדר היום של האוכלוסייה הערבית מ-1948 דגלה בשתי מדינות לשני עמים. כיום גם הנצים בחברה היהודית הגיעו למסקנה שצריך שתי מדינות. התכנון הקונסטרוקטיבי דורש להתייחס לאוכלוסייה הערבית בישראל כאל חלק מהמרחב של מדינת ישראל, בה יש אוכלוסייה עם רוב יהודי. החברה הערבית לא תיטמע בחברה היהודית, האחרונה מעולם לא נטמעה ולא תאפשר היטמעות בה. הנסיבות הפוליטיות הן תוצאה של מאבק ולמאבק יש למצוא פתרונות מעשיים ולנהלו. המשך במדיניות הדואלית היא פשוט טעות. אדם בעל תעסוקה יחפש דרך להשתלב.

נותרת תלויה ועומדת שאלת הנאמנות. כל עוד ישראל מגדירה עצמה בצורה חזקה אוד כ"יהודית-ציונית" שאלת הנאמנות היא נטל נפשי ועובדתי על הערבים. החוק מעל כולנו ואסור לאיש לעבור עליו, אך קשה לבקש דברים שמלכתחילה קוראים להתנגד אליהם.

המיתוס הדמוגרפי המוצג עלול לפגוע בהגדרת סדר יום של שיתוף ופיתוח והגדרת האזרחות של הערבים.

ללמוד טוב יותר:

לקבל השראה:

להפעיל את הראש:

להשתפר:

הכסף או החיים: כמה זה "מספיק"?

כמה כסף זה מספיק בכדי לחיות חיים מאושרים? אם התשובה היא "עוד" אז אין לכם סיכוי, אבל מבט אחר על העבודה והקניות יכול לשנות את זה.