אריסטו דוחה את האפשרות להישארות הנפש משום שלטעמו הנפש והגוף אחד הם, תלויים הדדית וניתן להבחין בניהם בדיון אך לא בממשות. הנפש אינה קיימת בלעדי הגוף ומותו של הגוף הוא בהכרח סופה של הנפש. מאידך, אריסטו מותיר במשנתו "דלת אחורית" להישארות הנפש על ידי בידוד יסוד נצחי בה בדמות "השכל המפעיל".
אריסטו מחיל את אבחנותיו בנושאי חומר-צורה, כוח-פועל ותכליתיות על השאלה הפסיכופיזית. לדעתו מקבילים יחסי הגוף והנפש ליחסי החומר וצורה והכוח והפועל. הגוף הוא החומר שטומן בחובו בכוח את פעילות האדם, והצורה, דהיינו הנפש, היא שמממשת את האדם ומוציאה את הכוח לפועל. במובן זה הנפש היא פעילות של הגוף, והיא התכלית והמימוש שלו. כך הגוף והנפש אינם שתי מהויות נפרדות, הנפש כצורה מעניקה לחומר את היכולת להתקיים ולפעול, והחיים מתאפשרים ומתקיימים רק משילוב זה של חומר וצורה שתכליתו להוציא את קיומו של האדם מהכוח לפועל.
כך ניתן לדבר על קיומו ופעילותו של אדם בשני מובנים נפרדים, האחד גופני והשני נפשי, אך במציאות אין הפרדה בין השניים והם בבחינת שתי דרכים להתייחס אל אותו הדבר. דוגמת ה"רוגז" של אריסטו ממחישה זאת כאשר ניתן לדבר על רוגז כעל "רתיחת הדם" במובן הגופני ועל "דחף להשיב כאב תחת כאב" במובן הנפשי, אך אלו הם רק שני אופני תיאור של דבר שהוא אחד ואחיד. לכן, לפי אריסטו, ההבחנה בין גוף ונפש אפשרית מבחינת הדיון אך בממשות היא אינה מתקיימת ושני הדברים כרוכים אחד בשני.
הדואליזם של אפלטון, למשל, רואה בגוף או בנפש דברים מובחנים לא רק בדיון אלא גם בממשות, ועל כן הגוף הוא כעין "נשא" בלבד של הנפש, זמני, וכך כאשר הגוף כלה הנפש יכולה להמשיך ולהתקיים. אולם אצל אריסטו הגוף והנפש הם אחד, שני צדדים של אותו מטבע, ועל כן אין זה מן האפשר שהאחד יתקיים ללא השני, וכשם שלא ייתכן גוף ללא נפש, כך גם לא תיתכן נפש בלעדי גוף.
אך עם זאת אריסטו בכל זאת מדבר על נצחיותה של הנפש דרך מושג "השכל המפעיל". מאחר והפועל קודם לכוח הכרחי שהצורה תהיה קיימת עוד בטרם התפתח אליה החומר, צורה זו היא "השכל המפעיל" שלמעשה קיים אפריורית ל"שכל הנפעל" (הוא ההכרה והמחשבה) ו"השכל המפעיל" הוא שמכוון ומאפשר את פעילותו של "השכל הנפעל". אולי ניתן להבין את "השכל המפעיל" בתור תכליתו הסופית של "השכל הנפעל" והנפש במצבה הראשוני (לידה, לצורך העניין) מתהווה כל העת לקראת תכלית סופית זו, ותכלית זו גם בהכרח חייבת להיות קודמת למימושה אחרת לא היה דבר שיקבע את פעילותו של "השכל הנפעל", או למעשה את צורתו של החומר. ומאחר ובכך בהכרח נגזר קיומו של "השכל המפעיל" בנפרד מהקיום הממשי של שילוב הגוף ו"השכל הנפעל", אנוס אריסטו להכיר בכך שנצחיות מסוימת של הנפש בכל זאת מתקיימת. ברם, אין בהכרה זו בכדי לקבוע כי הנפש במובן של הכרה, מחשבות, זיכרונות וכו' נותרת לאחר המוות או מתקיימת בנפרד מהגוף, שכן השכל המפעיל הוא צורה מופשטת (אולי בדומה לאלוהים של אריסטו שחושב רק את עצמו) ללא תוכן קונקרטי (התוכן הקונקרטי הוא נחלתו של השכל הנפעל), ועל כן אין לדבר בהקשר זה על נפש "זוכרת" כשל אפלטון, חיים שלאחר המוות של הדתות המונותיאסטיות או גלגול נשמות בודהיסטי.
