התקשרות בישראל בשנות ה-50
בבחירות 1951 מקבלים הציוניים הכללים 20 מנדטים, חצי מפא"י. עם זאת, הציונים הכלליים מעולם לא ראו עצמם כאלטרנטיבה פוליטית. זאת בניגוד לחירות שחרף גדלה הלא מרשים ראתה עצמה כאלטרנטיבה שלטונית אמיתית. גם הכנענים לא היוו שום אלטרנטיבה, גם לא תרבותית אך ניתן לומר כי הם היוו מטרד. אנחנו רואים כי מפא"י נוקטת בשתי צורות פעולה מאוד מעניינות בכדי להתמודד עם אותה אלטרנטיבה תרבותית:
שיטת שומרי הסף: התקשורת לא הייתה פתוחה כמו היום. העיתונים המפלגתיים והרדיו היו האמצעים המרכזיים. העיתון המרכזי היה דבר. אחד משומרי הסף היה אוריאל אופק. הוא היה שומר הסף של ספרות הילדים התקנית בישראל. כתב שורה ארוכה של ספרים. אוריאל אופק מתרגם את הספרות הקנונית הנחשבת-תום סויר, האקלברי פין וכו'. שרגא גפני מנגד, מתרגם ספרות זולה יותר ופחות נחשבת. האלטרנטיבה השנייה להתמודד עם האינדוקטרינציה היא דרך עשיית ספרות בלתי קנונית אלטרנטיבית.
חזי לופמן: עיתונאי, איש דבר, שירת בפלמ"ח. הוא מגוייס כעיתונאי לייצר ספרות בלתי קנונית שאלטרנטיבה לספרות הבלתי קנונית הכנענית. כשם שיש את כל עלילות הגבורה, גם כאן הוא מפתח סדרה של גיבור על. יש כאן נסיון ליצור אלטרנטיבה לספרות פופולרית אל מול הכנענים. לופמן היה פחות מתמיד מגפני והוציא פחות ספרים.
"העולם הזה"
אורי אבנרי חונך על ברכי האידאולוגיה הלאומניות הקיצונית. הצטרף לאצ"ל, בשנת 1946 הוא עורך את כתב העת "במאבק". בכתב העת הוא מנסה לייצר אלטרנטיבה פוליטית ותרבותית. כתב העת מזהיר מפני מלחמה עברית ערבית והם קוראים לברית עם התנועה הלאומית הערבית וחיבור עם העולם השמי. בשנת 1948 הוא מצטרף ליחידת הסיור האיכותית של חטיבת גבעתי (שועלי שמשון). בהיותו לוחם ביחידה הוא כותב מכתבים למערכת עיתון הארץ כאשר הוא מתאר את הדיווחים מהקרבות. קובץ המכתבים נקרא בשם "בשדות פלשת". במכתבים הוא מתאר מה הוא הצבא. הוא מגדיר באופן מדויק את חלוקת התפקידים במחלקת החי"ר. המעניין בספר הוא שהספר הפך להיות מקובל מאוד בקרב הממסד. הספר נתפס במיינסטרים. כאשר אבנרי משתחרר מהשירות הצבאי הוא מצטרף לשלום כהן והם רוכשים עיתון שנקרא "העולם הזה" מאורי קיסרי (ממגדירי המושג צבר). העיתון היה עיתון פופולרי ואופנתי. סיסמת העיתון הייתה "ריתמוס החיים-דופק הזמן". אבנרי וכהן משנים את הסיסמא של העיתון ל"ללא מורא וללא משוא פנים", כלומר, מהעיתון המעודכן לעיתון שאומר את האמת. צריך לזכור כי רוב העיתונות היא מפלגתית, אפילו ל"הארץ" יש אוריינטציה מפלגתית לפרוגרסיביים. "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" הם ללא השפעה חשובה באותה תקופה. "העולם הזה" מנסה לחקות עיתונים אמריקאים המאופיינים כצעקניים, קלילים, פרובוקטיביים, המכניסים בכריכה אחת גם רכילות, תמונות פרובוקטיביות ופובליציסטיקה לא מיינסטרימית. “העולם הזה" יוצר שפה חדשה, שובר את התבנית הלשונית המוכרת בתקשורת. העיתון היה חדשני גם בנושא הצילום בישראל. התפיסה של הצלמים עד כה לא הייתה מקובלת על העורכים. הם השתמשו בתמונות לא מחמיאות וחדשותיות באופן שונה. תמונות השער של העיתון היו גם כן מעוררי פרובוקציות. נקודה נוספת היא שבירת טאבו בכל הקשור לנושא הסיקור. מה שלא פורסם בעיתונים אחרים פורסם אצלם. כמו כן, העיתון הוציא לאור את נושא העוני, עולם הפשע קיבל סיקור מיוחד וכו'. הפרובוקציות המרכזיות היו בנושא של שחיתויות, שערוריות מין והתאבדויות. "העולם הזה" היה אחד העיתונים היותר נקראים. בן גוריון היה המטרה המובהקת של העיתון. סביב בן גוריון העיתון יצא נגד דיין, שמעון פרס ועוד. דמות נוספת שהעיתון שם למטרה הוא אבא חושי.
גם נגד עיתון זה אנחנו רואים דפוסים של מגננה של המשטר. המשטר נהג להתריע בפני האוכלוסייה כמה העיתון לא טוב. בהבימה יוצאת הצגה בשם "זרוק אותו לכלבים" על איש פלמ"ח, מלח הארץ, עליו קושר קשר עורך עיתון מסואב. דוגמא נוספת להתמודדות המרכז עם "העולם הזה" היא הוצאת המתחרה. חזי לופמן עורך את עיתון "רימון". סיסמת העיתון הייתה עצמאי, שקול, מראה הכל.
בשנות ה-50 יש חשש גדול מריגול פנימי בשירות הבטחון. המדינה נמצאת בשלביה הראשונים, יש פרשות ריגול שנחשפות. החשש הוא שיש פעולה הבאה לנגח את המשטר בישראל. תחושה פרנואידית שהעולם הזה הוא לא מיזם עצמאי של אורי אבנרי אלא שיש כאן גורמים חתרניים, קונספירטיביים וכו'. בנוסף, תפיסת העולם של בן גוריון לא הייתה תנועתית. בן גוריון מזהה כאויב הגדול של המדינה את התנועתיות ומפרק אותה.
