האידיאולוגיה של האליטה הרוסית בתחילת המאה ה-20

בסוף המאה ה-19 נוצרה ברוסיה תרבות גבוהה, עם מעמד אליטיסטי שתורם המון לתרבות האירופאית. כך נוצר פער בין התפיסה הפנימית של האליטה אשר שאבה את עקרונותיה מאירופה, לבין איך שהם תפסו את העם הרוסי. הם הרגישו שברוסיה אין להם מקום, כי הערכים שלהם כל-כך זרים לערכי החברה. האדם המיותר, הלא מרגיש שייך, הוא הגיבור המרכזי בספרות של המאה ה-19, באשמת החברה כמובן – סגורה, אוטוקראטית. הדרך היחידה לדבר על פוליטיקה הייתה באמצעות הספרות. כך כתבי עת ספרותיים היו למקום בו התעצבה תפיסה פוליטית, ודיון. הויכוח חדר עמוק לספרות, שחלק נכבד ממנה הפך לספרות חברתית. עיקרון של "אומנות למען אומנות" היה זר עבורם.

הפוליטיקה היתה לאובססיה ששיקפה את עוינותם וניכורם מהחברה שאינה חפצה כמותם, בקדמה. חלקם טענו שלא מדובר בפיגור אלא בייעוד מיוחד בעולם (סלבופילים). זרם שני טען שרויה צריכה לאמץ חיים של מדינה אירופאית מערבית וזה הפיתרון היחיד. הבעיה היא שהמערב אינו מקשה אחת, צריך לאמץ ערכים מסוימים ויש לגשר על הפער בין מציאות לאידאל. הפער הוביל לכך שהפוליטיקה של האנשים האלו היתה רדיקלית שחותרת כנגד הסדר הקיים.מצד אחד שואבים רעיונות מהמערב, אבל מצד שני מאמצים את התפיסה הרדיקאלית ביותר במערב. תועלתנות, שחדרה עמוק לשיח הליבראלי והובילה למספר רפורמות מוצדקות. לתועלתנות ברוסיה, שהומצאה על ידי סופר בשם ניקולאי שבצ'נסקי, ולשם כך הוא לא החליט לכתוב מאמר בעיתון, אלא לכתוב רומן – "מה לעשות?". בתועלתנות שלו נעלם כל מימד אישי – היא תועלתנות חברתית רדיקאלית. יש גיבור אחד שדוחף את ההיגיון הזה עד הסוף. השם שלו רחמיטוב, והוא מהפכן מקצועי. מכין עצמו לחיי המהפכנים, ומנהל אורך חיים אסקטי. זו תועלתנות דגם רוסיה. ולדימיר אוליאנוף היה אחד מאלה שהכי הושפעו. ניקח משהו אחר – פוזיטיביזם, תפיסה מכובדת במערב (מיל, רנאן, ספנסר). איוון טורגנייב, "אבות ובנים", שאחד הגיבורים הוא איש בשם באזארוב, שרואה עצמו כניהיליסט. ההתבוננות הזאת בחיים על פי מתודה של מדעי הטבע מובילה אותו לדחייה מוחלטת של המוסד הקונבנציונאלית של אותה תקופה, ולהתנגשות עם ליבראלים טובי לב.

נבצר מהם ליטול חלק מעיצוב הכללים בתוך המוסדות, אז הם מקשרים פוליטיקה עם חוסר אחריות ציבורית. ראינו את אותה תופעה אצל האינטלקטואלים הצרפתיים במאה ה-18, אבל עוצמת הניכור והבוז אצל האליטה הרוסית הייתה הרבה יותר גבוהה. בתקופה מסוימת האינטליגנציה הזו קיוותה לחנך את העם, אלא שזה נכשל – שלחו מבלבלי מוח לאיכרים. השאלה הייתה "מה לעשות?". התבססה התפיסה שהדרך היחידה לפעול היא פעולה מהפכנית של קבוצות קטנות של אנשי אינטליגנציה, אשר מערערות על יציבות המשטר. כך הם פיתחו אסטרטגיה של טרוריזם, כדי להוביל לדיכוי שיביל להתמרמרות. אפילו הצליחו להרוג את הצאר אלכסנדר השני, שעבד על רפורמה של הקמת מוסדות נבחרים. זוהי דמותו של המשכיל הרוסי הרדיקאלי. כך קמה תפיסת עולם חדשה בשמונים-תשעים – המרקסיזם, שלא הפך לאופנה חולפת, אלא להפוך לאחד מעמודי התווך של התודעה הרוסית. למה? ההתפתחות התעשייתית הובילה למעמד פועלים גדול יותר, אבל גם כי המרקסיזם היה מהתיאוריות הרדיקאליות ביותר של המערב. חוץ מזה, למרקסיזם אופי שמציג את עצמו כמדע אמיתי, אשר נותן הסבר מלא לחוקי ההיסט', והדגש הזה משך את הרוסים, שהתחנכו על רדיקאליזם שמאמץ תפיסת עולם פוזיטיביסטית. דור עוין לכל דבר שנודפת ממנו רוח של רוחניות ודת. בנוסף, המרקסיזם משך את הרדיקאליים באמצעות החד-משמעויות שלו – ביקשו משהו שיוביל אותם הלאה בלי שום התפשרות. התחושה הזו הייתה חשובה לביטחון העצמי של הרוסים, אשר הרגישו לרוב מנותקים גם ממרכזי השלטון גם מהציבור הרחב. הפנייה לדרך הטרור הייתה ביטוי לכישלון בכיבוש הציבור הרוסי. אבל כשאתה מרקסיסט, אתה יודע שאתה בצד הנכון של ההיסט', ומבטיח לך ניצחון. על רקע כישלון הטרור, יש זליגה למרקסיזם. המשפט של ולאדימיר אוליאנוב (שאח שלו הוצא להורג אחרי שרצה להתנקש בצאר): אנחנו נעשה את זה אחרת.

ללמוד טוב יותר:

לקבל השראה:

להפעיל את הראש:

להשתפר: