סארטר – היישות והאין
- ההבחנה המרכזית של סארטר ב"היישות והאין" היא בין תודעה לתודעה עצמית ב"טרנצנדנציה של האני"
- בישות והאין (לא כמו לפני כן בפילוסופיה) הטענה של סארטר היא: אין פער בין תודעה ותודעה עצמית. הדילמה ב (האני מתייחס לעצמו, ואז הוא נפרד מהעולם, לפי סארטר אם אנחנו רוצים שהוא יהיה בתוך העולם אנחנו צריכים לוותר על הזיקה העמוקה בין תודעה לתודעה עצמית. בישות והאין סארטר אומר שהתודעה יכולה לחשוב על עצמה מבלי שהיא צריכה להתנתק מהעולם. => אז אין בעיה לסארטר להכניס את מושג החירות וכד'.)
- בבסיס "היישות והאין" של סארטר עומדת ההבחנה בין 'ישות עבור עצמה' לבין 'ישות כשלעצמה'.
- הוויה=קיום=יישות.
ישות עבור עצמה | ישות כשלעצמה |
לא בהכרח זהה עם עצמה אבל יכולה להתייחס לעצמה -מאופיינת כתודעה. -ההתייחסות העצמית לא מובילה לזהות עצמית. | זהה עם עצמה (עקרון זהות אישית, A=A) |
חירות (במונחי אין/שלילה) | חיוב (אין יסוד של שלילה בעולם). |
זמן אפשרות | הווה |
– שאלת ההוויה היא השאלה המדריכה אצל "היישות והאין" של סארטר. מהו המובן של להיות שמתוכו אנחנו מבינים 2 אופני קיום שונים? זוהי שאלה אונתולוגית בסיסית שסארטר לא עונה עליה באופן מלא. יש תשובות של סארטר (התשובה המרכזית: אונטולוגיה פנמנולוגית) אבל היא בעייתית מאוד. מה שמעניין את סארטר זה הניסיון לאפיין את הישות – להבין את האדם, את שאלות התודעה, התודעה העצמית וכו'. זה השאלות שסארטר מתעסק בהן ולאו דווקא השאלות האונתולוגיות שבהן עוסק היידגר בפילוסופיה שלו
– התייחסות היידגר לסארטר: סארטר חוקר את האדם ובכך הוא לדעתו של היידגר אנתרופולוג ולא פילוסוף. (באמת מה שמעניין את סארטר זה האדם). אנקדוטה: גם הוסרל כשקורא את היידגר אמר עליו את זה.
– עד כמה אפשר לראות את הוויה וזמן כספר נאצי – משהו אחד שלא מאפשר לראות את היידגר עם נאציזם זה הקרבה לעמדה של הישות והאין של סארטר וההסתכלות על האדם במרכז (המרכזיות של האינדיווידואל).
