קאנט – ביקורת התבונה הטהורה: ההקדמה למהדורה הראשונה – הצלת המטאפיזיקה והמהפכה הקופרניקאית
הפילוסופיה של העת החדשה – סיכומים
ביקורת התבונה הטהורה של קאנט נפתח במשפט שמבטא ומסכם את כל המפעל הקנטיאני ואת המסקנות מההסיטוריה של הפילוסופיה:
"התבונה האנושית…מטרידות עליה שאלות שאין בידה לדחותן, משום שהונחו עליה בידי טבע התבונה עצמה. אך אין בידה גם להשיב עליהן, משום שהן למעלה מכל יכולתה של התבונה האנושית".
נכון שהדחף הבסיסי לחפש סיבות ראשוניות הוא הדבר החשוב והמהותי ביותר שמגדיר אותנו כבני אדם, אך הפרוייקט הזה לא ניתן למימוש מלא. למה לנסות לענות על השאלות המטאפיזיות בכל זאת? כי לפי קאנט טבעה של התבונה לנסות לענות על שאלות שמחוץ לה.
יש כאן מספר חידושים:
- השאלות המטאפיזיות הן חשובות ולא שטותיות. למעשה, הדבר הכי חשוב שיש לאדם לעשות הוא לתהות לגבי שאלות מטאפיזיות.
- לא ניתן לתת תשובות לשאלות המטאפיזיות.
- תמונת אדם חדשה – האנושיות מוגדרת בתור המתח בין שאילת השאלות המטאפיזיות ואי היכולת לענות עליהן. זאת בנגוד להוגים קודמים לקאנט שחשו שאי מענה על השאלות המטאפיזיות היא סוג של הרמת ידיים. תמונת האדם החדשה של קאנט היא תמונה של אדם טראגי. האידיאל של האדם הוא לרצות יותר ממה אפשר להשיג.
מטרת ביקורת התבונה הטהורה
בביקורת התבונה הטהורה קאנט בוחן את השכל. מטרתו היא למפות את התבונה הטהורה, לגלות מה היא יכולה לעשות ולהציב לה גבולות, לחפש קריטריון למה היא יכולה לעשות ומה לא. הביקורת של התבונה הטהורה משרטטת את הגבול, שבתוכו נמצא מה שמבוסס היטב ומחוצה לו מה שלא.
באיזה אופן קאנט ממפה את התבונה הטהורה?
התבונה היא גם החוקרת וגם הנחקרת. קאנט מדמה את התבונה להיות גם העו"ד וגם הנאשם בבית דין. זהו פרוייקט שמחפש קריטריון פנימי (ולא חיצוני, כמו למשל האור הטבעי של דקארט), התבונה הטהורה קובעת את הקריטריון של עצמה.
עד קאנט לא הייתה קיימת בקרבנו התובנה שיש ביכולתה של המחשבה לבקר את עצמה באופן זה. לחילופין, היו, מן הקצה השני, שלא חשבו, קודם זמנו של קאנט, שישנה בכלל בעיה למחשבה להגיע אל סוף הדרך, אל הישג שלם ומושלם.
הערה נבחין את התבונה הטהורה, או את השכל, מהתבונה שעליה מדובר בבספרו הבא – ביקורת התבונה המעשית (נקרא גם הביקורת השנייה). בביקורת כח השיפוט (הביקורת השלישית) קאנט קורא למה שנחקר בביקורת התבונה הטהורה בתור "שכל" ולמה שנחקר בביקורת התבונה המעשית בתור "תבונה".
הצלת המטאפיזיקה
רב המטאפיזיקה היא דוגמאטית, מניחה קביעות שאין לה איך להוכיח (למשל שפינוזה הניח שקיים עצם), לכן פתוחה מאוד למתקפות ספקניות. התוצאה היא שחושבים [בזמנו של קאנט] שאין טעם לעסוק במטאפיזי. למשל האימפיריציזם רואה במטאפיזיקה מושג ריק שניתן לפרק.
קאנט רוצה להציל את המטאפיזיקה, ולדעתו ניתן לבצע את זה רק ע"י חקירה ביקורתית שהמסקנה שלה היא המשפט שפותח את ביקורת התבונה הטהורה. הטענה היא שבמקום לטעון בדוגמאטיות שנמצאה האמת, עלינו להיות בתהליך בחינה מתמדת ובלתי פוסקת של הטענות שלנו. קאנט מציע להיות במצב פעיל במקום במצב פסיבי, כאשר הפעילות הזו היא מה שמגדיר אותנו.
המהפכה הקופרניקאית
בתמונת העולם של קאנט, קיים משהו חיצוני לתודעה, יש אובייקט שהוא חיצוני לסובייקט. באופן כללי, מה שמטאפיזיקאים תמיד שאפו לעשות הוא לבסס אפשרות לדעת משהו על האובייקט לפני שהוא מפעיל את הסובייקט. קאנט טוען שלא רק שזה לא אפשרי, אלא זו סתירה לוגית. האמירה הזו משקפת את המהפכה הקופרניקאית שממנה הושפעה והיה חלק וטענה:
הסובייקט אינו מותנה ע"י האובייקט, אלא הסובייט מתנה את הסובייקט. לא אני מושפע מהדבר, אלא אני קובע אותו. לא אני מושפע מהטבע, אלא אני קובע את הטבע. לא ניתן לדעת דברים לגבי האובייקט לפני שנחשפים אליו משום שבעצם ההחשפות אנו קובעים את האובייקט.
התזה הקופרניקאית של קאנט היא למעשה היפוך הכיוון בין האובייקט לסובייקט (שינוי בתורת הייצוג).
התקבל עולם של מטאפיזיקה אובייקטיבית.
