אסתטיקה: סיכום מאמר ו' – אמת וייצוג
סיכום:
אפלטון ואריסטו מתייחסים לשני נושאים עיקריים: האמנות כאמצעי מחנך והאמנות כמייצגת המציאות. ושני הדברים מתקשרים בשל התפיסה האובייקטיביסטית של האמת, האם אמנות שמייצגת את האמת מחנכת אליה?
אפלטון
פוליטיאה, ספר ג' – אפלטון מתייחס לאומנות ככלי חינוכי וכצעד ראשון טוען כי תוכנה של האומנות צריך לעורר דעות אמיתיות ולא שקריות. מכיוון שתלמידים גילמו את הדובר בשירים הוא מציע להגביל את השירה רק לכזו המושרת מפי "אנשים טובים". ליצירות פסולות בעיני אפלטון שלושה מאפיינים: 1.הן שקריות 2. השקר שלהן זדוני משום שמדובר בעניינים כבדי משקל 3. הן משחיתות את בני-הנוער.
ספר י' – אפלטון טוען כנגד האמנים שהם מייצגים רק את הביטויים, ולא את האידיאות.
אריסטו
אריסטו חולק על תורת האידיאות של אפלטון וטוען כי האידיאות – ה"כוללים", נמצאים בעולם הזה ונקלטים דרך החושים. נקודת המוצא שלו היא שאומנות היא מימטית, דהיינו, מחקה. השירה והמוזיקה היא אופני חיקוי העושים שימוש באמצעים שונים, מייצגים דברים שונים ובדרכים שונות. הוא מתייחס רק לאומנויות היפות – שירה, ציור, פיסול ומוזיקה וטוען כי הן כולם מחקות בני אדם ופעולה.
הטרגדיה אינה חיקוי של אנשים "אלא של פעולה ושל חיים, והאושר והאומללות מתבטאים בפעולה", והפעולה האחת הזו היא אחדותית (בעלת התחלה, אמצע וסוף וקשר בין החלקים).
השירה אצל אריסטו עולה בערכה על ההיסטוריה מכיוון שהיא מספרת בעיקר עניינים כללים ואילו ההיסטוריה מספרת על מקרים פרטיים.
בעוד שאפלטון יצא נגד השירה מתוך ההנחה שהיא מבקשת לייצג רק תופעות, אריסטו משבח אותה בשל מטרתה לייצג אמת או עיקרון כללי.
ייצוג בתמונות
ציורי "אחיזת עיניים" – ציור שניתן לטעות ולחשוב שמדובר במציאות.
"מיתוס העין התמימה" – ניסיון האמן לייצג את מה שהוא רואה, ולא את המציאות עצמה.
מה מאפשר לנו לראות ציור ייצוגי של X בתור ציור או ייצוג של X? תשובה אחת לכך היא הדומות בין המייצג ומושא הייצוג, מאפיינים משותפים או דומים המאפשרים זיהוי. אפשרות שנייה היא "מוסכמות", כשרים הנמצאים בנו במסגרת מערכת מסוימת המאפשרת לנו לזהות "צפנים" בייצוג. הטענה הקונוונציונליסטית (מוסכמות) גורסת כי יותר מלכל דבר אחר, מרבית הציורים דומים זה לזה (למרות תוכן אפשרי שונה, הם עדיין צבע וצורות על בד). סמיילי כלל אינו דומה לפרצוף של אדם, אך אנו מזהים בו פרצוף בגלל מוסכמות. גומבריך: מול פרוטומה איננו מתבקשים לזהות היצג של ראש כרות. לפי טענה זו, גם פרספקטיבה היא חוקיות שלמדנו לזהות בכדי ליצור דימוי של עומק ומידות נכונות. מנגד, כאשר מדברים על צבע קשה לטעון שתפוח אדום על מפה כחולה דומה לתפוח מתוקף מוסכמות אם אותן מוסכמות חלות גם על ציור זהה בו התפוח כחול והמפה אדומה (לא לגמרי ברור הקטע הזה – 258).
ההבדל בין אחיזת עיניים לייצוג ממשות הוא שבראשון נראה את הציור בתור מה שמופיע בו, בשני נראה את הציור כמייצג את מושאו.
האמת בספרות
"תיאורית אפס האמת" – כל פסוק טענתי יכול להיות אמת או שקר, בעלי גישה זו טוענים כי במקרה של יצירת ספרות דבר זה אינו רלוונטי. הטענה הראשונית היא שספרות היא בדיונית, ולפיכך הפסוקים בעלי התוכן הקביעתי (טענה) בהם אינם צריכים להיות מובנים כמתייחסים למציאות, אלא לבדיון. הטענה היא כי אין לחפש אמת ביצירה, אלא להתייחס אליה כאל מה שהיא, בדיה הבוראת עולם אחר ולא האמיתות שלו. ההבנה אינה תלויה בשאלת האמת או השקר. כנגד טוען ר"ק אליוט כי הבנתנו של יצירה מסוימת כן תלויה באמונות מסוימות שלנו לגבי העולם ודרכן אנו מבינים את היצירה (???)
תיאורית "אפס הידיעה" – מאחר והגישה ששוללת אמת מהיצירה כושלת, ניתן להציע גישה מרוככת הטוענת כי הספרות איננה מקור לידיעה. ניתן לרכוש ידיעה מספרות (למשל אודות הזמן והמקום שהספר מתאר) אך לגשת ליצירת ספרות במטרה ללמוד דבר מה היא טעות. אין להתייחס לספרים כאל מסמך היסטורי או חברתי (כי אז מאבדת יצירה ממעמדה הייחודי) אלא כיצירה בפני עצמה שאינה צריכה להיות מועילה או מלמדת, אלא בעלת ערך פנימי עצמאי.
דילמן (Dilman) טוען כי בדומה לפרויד, גם דוסטוייבסקי העניק לקוראיו תובנות פסיכולוגיות לגבי נפש האדם.
חבר'ה:
גומבריך (Gombrich) – האמן, כמו פיגמליון, בורא מציאות. האמן אינו רק מעתיק את המציאות, אלא מייצג אותה בתור משהו, כפי שהוא רואה או רוצה שיראו אותה. כאשר קבלו כנגד פיקאסו על שדיוקן גרטרוד סטיין אינו דומה לה הוא השיב: "לא חשוב, הוא עוד יהיה דומה לה" – הכוונה היא שהציור משנה את דרך ההסתכלות על העולם וכך גם עליו עצמו.
ג'ון קיטס: "יופי הוא אמת, אמת היא יופי"
דילמן – לומר על יצירת ספרות שהיא משקפת את החיים פירושו "לחרוץ משפט פעמיים: ראשית, לחרוץ משפטו על מה שהיצירה מתארת… שנית, לחרוץ משפט על טיבם של חיי אדם (…וכאן יש חשיבות הן לערכים שלנו והן לניסיון שלנו)".
—
