התרבות האזרחית ויציבות דמוקרטית \ אלמונד גבריאל וסידני ורבה
בהתרבות האזרחית ויציבות דמוקרטית אלמונד גבריאל וסידני ורבהבוחנים באיזו מידה תרבות פוליטית יוצרת ומשמרת דמוקרטיה יציבה ויעילה.
השאלה היא מדוע לא כל האזרחים מעורים בפוליטיקה ומבצעים שיקולים רציונלים בבחיורת, והאם עובדה זו מעידה על כשלון הדמוקרטיה? התשובה היא לא, שאמנם תרבות השתתפותית של כל העם היא אידילית, יש צורך בניגודים בדמוקרטיה כדי לשמור על איזונה ויציבותה. ולכן עירוב תרבויות פוליטיות בחברה שומר על הדמוקרטיה.
דוגמא לכך היא עוצמה והיענות מצד השלטון.
המתח הזה יוצר סתירות אצל האזרח: בכדי לגרום להיענות מצד השלטון עליו להיות מעודכן ופעיל, ועל מנת שהשלטון יוכל להפעיל עצמה, על האזרח להיות פסיבי…
לחלק מסתירה פנימית מוסבר על ידי סקר שהם ערכו ותוצאותיו שיש פער בין ההתנהגות הפוליטית בפועל לבין תפיסת יכולתם של האזרחים לפעול, ותפיסת מחויבותם לפעול.
הם מדברים על איזונים חיונים בדמוקרטיה- איזון בין עצמה לאחריות, בין הסכמה לשסע.
המסקנות שלהם הם שקידום המודרניצזיה מוביל לפיתוח תרבות אזרחי ת עם דגש על חינוך. ומכאן שמודרניזציה יוצרתהזדמנות לדמוקרטיה.
תרבות פוליטית:
תרבות בה הפרט מעצב את תפיסת עולמו של הפרט, ישנם סוכני חיברות לתרבות פוליטית: הורים, בה"ס, אמצעי תקשורת. מתוך הדרך שבה האזרחים תופסים את הפוליטיקה נוצרת ה-תרבות הפוליטית. תרבות פוליטית עניינה בתפיסה ולא בהתנהגות, מתוכה צפויות לנבוע התנהגויות מסוימות.
תרבות פוליטית פרוכייאלית: במדינות לא מפותחות, בהן השלטון המרכזי לא מצליח לפרוס את יריעותיו הרבה מעבר לעיר הבירה- התרבות הפוליטית דלה.
תרבות פוליטית נתינית: האזרחים מודעים על ההשפעה של הפוליטיקה על חייהם אך מרגישים שאינם יכולים באמת להשפיע.
תרבות פוליטית השתתפותית: האזרחים מודעים להשפעתה של הפוליטיקה על חייהם ולוקחים חלק ענייני בהשפעה על מקבלי ההחלטות.
אלמונד וורבה ערכו מחקר (ע"י סקרים) וגילו כי בכל מדינה קיימות 3 התרבויות. הם טענו ששילוב 3 התרבויות הנ"ל יאפשר יציבות למדינה. אם אחת מהתרבויות תשלוט – המדינה תקרוס. אלמונד וורבה ייסדו את המושג: תרבות אזרחית.
טענת החוקרים היא שתרבות פוליטית מסוימת תקבע את אופי המשטר(דמוקרטי, אוטוריטארי)
הביקורת נגד המחקר שואלת: האם זה באמת כיוון הקשר? או אולי ניתן לומר כי אופי המשטר יוצר תרבות פוליטית (לדוג': אזרחים הנמצאים תחת שלטון אוטוריטארי שנים רבות הם נהפכים לנתינים)
חברה אזרחית:
התפיסה המקובלת היא שהחברה האזרחית היא מרכיב מרכזי בדמוקרטיה. ציבור של פרטים בודדים אינו יכול לעמוד לבדו מול כוחה של המדינה, לכן נתפסת החברה האזרחית כקבוצת נגד לשלטון, עצם הותרת חלק מהמשאבים מחוץ לידיה של המדינה הוא מרכיב חשוב בדמוקרטיה. חברה כזו יכולה לשמר את הדמוקרטיה ולפקח על המדינה. אחת הדוגמאות לכך: קבוצות "ירוקים" שפועלים בשביל כלל האזרחים לשימור הטבע והסביבה .
החברה האזרחית נתפסת כמי שמטפחת את פעולת הפרט, התארגנויות חותכות(בחברה אזרחית קיימת הידברות בין פלגים שונים, הפריה הדדית), תרומה לחוסן של הפלורליזם והדמוקרטיה.
ביקורת:
1)תפיסה מוגזמת וחשדנית כלפי המדינה. ניתן לקחת את ארה"ב והקשר של האזרחים לשלטון. החברה האזרחית עשויה להיות גורם אלטרניטיבי ומאיים על המדינה, כאשר אין לשלטון המדינה סמכות ממשית בפני האזרחים (לדוגמת: המאפיה האיטלקית באיטליה)
2) מתן תשומת לב ואוטונומיה לקידום ערכים של קבוצות אנטי-דמוקרטיות ואנטי-ליברליות.
3) בחברה האזרחית אין חלוקת ייצוג. נשמע קולם של אנשים בעלי משאבים, פנאי, קירבה לאמצעי המידע וכו'. לכן המבקרים יאמרו שאסור לתת לחברה האזרחית כוח מופרז מדי.
החוקרים של תרבויות פוליטיות כתבו ספרים (בחלקם השוואתיים) על נושא זה. אחד המחקרים המפורסמים ביותר הוא של החוקרים אלמונד וורבה (Almond and Verba), אשר השוו את התרבויות הפוליטיות של גרמניה, איטליה (ולא צרפת), אנגליה, ארה"ב ומקסיקו. הם מנתחים תרבות פוליטית במונחים שונים, אך קשורים זה לזה. מבין השאלות בהם עסקו: 'מהי מידת הגאווה של הציבור במדינה שלו', 'מה התחושה של האזרח לגבי היכולת שלו להשפיע', 'מהי דרגת האמון של הציבור במוסדות השלטון'. מחקרים אלו התבססו על הנחות מסוימות, למשל, ההנחה כי תרבות פוליטית דמוקרטית מבוססת על אמון (במנהיגות, במוסדות, בחוקים ובתהליכים פוליטיים). אולם, הנחה זו עברה, במובן מסוים, רוויזיה, וכיום ההנחה היא מורכבת יותר, ואומרת כי תרבות פוליטית דמוקרטית משלבת אמון עם ספקנות (משום שביקורת והטלת ספק הם מרכיבים חשובים ביותר במשטר דמוקרטי), פעילות עם פסיביות, אדישות עם מעורבות, אינסטרומנטליות עם רגשיות, הסכמה עם שסע ("קיטוב מוגבל") – צריך איזון. הם מדברים במאמרם גם על הקשר בין אותה תרבות אזרחית והאיזונים הנ"ל לבין דמוקרטיה יציבה. הם מצביעים גם הקשר בין התרבות הפוליטית של המדינה והאזרחים בה לבין דמוקרטיה פוליטית, בין החיברות הפוליטי במדינה ואיך מונחלת הפוליטיקה במדינה לבין דמוקרטיה.
התרבות האזרחית היא דבר המתפתח עם השנים, ובצורה איטית למדי. חינוך הוא דבר המעביר חלק ממרכיבי התרבות האזרחית אך לא נראה שהוא מסוגל להעביר את האיזונים הנ"ל (מעורבות ופסיביות וכו'). צריך להגביר את הערוצים לחיברות פוליטי, צריך לפתח תודעה פוליטית (יותר בגרמניה) יחד עם רגש לפוליטיקה (יותר במקסיקו), צריך סמלים מאחדים וזיקה רגשית למערכת (מקסיקו) וכישורים הכרתיים (גרמניה). בבסיס התרבות האזרחית עומדת העלאת רמת החינוך במדינה. (ראה המאמר שלהם)
מפלגות הן ארגונים וולונטריים, ומבחינה זו ניתן לומר שישראל, כמדינה רב מפלגתית, הינה בעלת ארגונים וולונטריים רבים, אך השאלה באיזו מידה המפלגות אכן מתפקדות בצורה אותה תאר פוטנם. תכליתו של מודל 'הנאורות' בכך שהאזרחים יקבלו אינפורמציה באמצעי התקשורת, וכך יוכלו להשתתף בתהליך הפוליטית על בסיס של ידע. בכל העולם, כולל ישראל וארה"ב, מתרחש תהליך של התמעטות הארגונים הוולונטריים במדינות (החל ממפלגות ועד לוועדי הורים, וועדי עובדים וכו'). פוטנם טוען במאמרו כי אחד ההסברים לתופעה זו היא אמצעי התקשורת ההמוניים (ובמיוחד הטלביזיה), משום שהטלביזיה גוזלת זמן רב אשר בעבר הופנה לפעילות וולונטרית. בהקשר זה נשאלת השאלה עד כמה תורמת הטלביזיה לתחושת האשליה של השתתפות פוליטית (במקום השתתפות פוליטית בפועל). כלומר, אנשים בעידן המודרני, בעצם הצפייה בטלביזיה מרגישים כאילו הם לוקחים חלק בתהליך הפוליטי, למרות שהם לא באמת עושים זאת. הציבור יכול, באמצעות החוויות של הטלביזיה, לייצר דעת קהל פוליטית בעלת משמעות עצומה, כלומר, לטלביזיה פוטנציאל להשפעה רבה, אשר כמעט ולא נעשה בו שימוש למטרות חיוביות. כלומר, הבעיה איננה בטכנולוגיה של הטלביזיה, אלא בשימוש הלקוי שנעשה בה.
הגישה של 'התחשבות הפרט בצרכי הציבור' אומרת, בניגוד לגישה הליברלית-קפיטליסטית, כי בתרבות פוליטית מתקדמת באמת, על כל פרט לשים גבולות לאגואיזם האישי שלו בנקודות מסוימות בהן אכפת לו מהכלל. חוקרים רבים מתייחסים לגישה זו למעלה מ – 50 שנים, ותוהים האם היא ריאלית.
תרבות פוליטית קשורה בשאלה באיזו מידה יש במדינה מסוימת תרבות של אינדיבידואליזם, כלומר, באיזו מידה נחשב האינדיבידואל למקור של ערך, סמכות, שיפוט? כלומר, עד כמה יש התייחסות במדינה לאינדיבידואל כאינדיבידואל (דבר זה איננו נפוץ, משום שבד"כ אנו נוהגים לסווג כל אדם ע"פ קבוצות שונות: דת, מין, קבוצה אתנית וכו'), וזהו מאפיין בעל משמעות של תרבות פוליטית של מדינה. המבנה של התרבות הפוליטית של מדינה תלוי, אם כן, ברמת הקולקטיביסטיות של המדינה (כלומר, עד כמה המדינה נוהגת לסווג אנשים לקבוצות).
מחקרים שנעשו ב 70 השנים האחרונות הניחו כי יש תרבות כללית ויש תרבות פוליטית.
