דקארט מתחיל בסיווג של אידאות ל-3 קטגוריות. עמוד 71: והנה בין האידאות הללו יש הנדמות כאילו הן טבועות בי מלידה, אחרות זרות ובאות מבחוץ, ואחרות נדמה שנעשו ועוצבו ע"י עצמי'. דקארט אומר בעצם – אני יודע שיש בי אידאות שהם וודאיות כל עוד אני לא שופט אותם כמתקיימות מחוץ לעצמי ונמנע מלייחס את מקורם למשהו חיצוני. 3 הקטגוריות:
אידאות שטבועות בי מלידה– כלומר אידאות שהן אינהרנטיות לי. המושג דבר, אמת והמושג מחשבה עצמה.
אידאות שבאות לי מבחוץ – רעש, שמש, עצמים חומריים.
אידאות מומצאות – שהומצאו ע"י עצמי. סירנות, סוסים מעופפים., כימרות.
עמוד 72: 'מה שמוטב עלי לעשות בראש ובראשונה הוא לבחון באשר לאותן אידאות שנדמה לי שבאות מדברים מחוצה לי – מה הם הטעמים המחייבים אותי לחשוב כי הן דומות לדברים הנ"ל.' השאלה בשלב זה חלה על אידאות שאני מסווג אותם ככאלה שבאות לי מבחוץ. כלומר בשלב הראשון של שאלת הסוליפסיזם היא לבחון האם יש לי טעם מספיק לחשוב שהאידאות שנדמה לי שהן באות מבחוץ אכן באות מבחוץ? דקארט לא יכול לסמוך על החושים כי הוא כבר הגיעה לשלב של האני. החושים הם לא הדרך שתוכיח את מציאותם בחיצונית של הדברים. כאן מגיע דקארט למתודה חדשה שתעזור לו לפתור את הקושי.
עמוד 75: 'אך קיימת דרך נוספת אשר באמצעותה ניתן לבדוק אם מקרב הדברים שהאידאות שלהם נמצאות בי, ישנם כאלה המתקיימים מחוצה לי…. מיוצגים לי העצמים הסופיים.' בחלק זה אומר דקארט מהי אותה דרך נוספת כדי לבדוק האם האידאות הללו שהוא סבור שבאות לו מבחוץ, אכן באמת ותמים באות לו מבחוץ?מה המתודה? הוא מציע לנו בעצם מה אנחנו צריכים לבחון: הוא אומר בתור מושאי המחשבה כל המחשבות הן אותו דבר, כולם קיימים במידה ואני חושב אותם. במובן הזה אין בהם הבדל. באופן גורף האל קיים ביחס אלי, הכיסא קיים ביחס אלי, השמש קיימת ביחס אלי. הוא אומר שבשלב הראשון כל האידאות הן שלי והקיום שאני מייחס להם הוא תלוי בי, כל האידאות בהתחלה הן באותו סל. דקארט אומר – יש דרך אחרת לבחון את האידואת הללו. מהי? 'בכל זאת ישנן הבחנות, אני יכול לבחון את האידאות שיש בי, מתוך המרחב הסגור של האני, ולהבחין בהבדלים בין האידאות שמופיעות בפני. יש הבדל בין האידאה של הספר, לאידאה שלי (האגו) לבין אידאה של האל. הרי הבחנתי כבר בדין והחשבון שנתתי על האגו קוגיטו ברמות של ממשות – הרי אמרתי שאני הוא העצם שהתואר המהותי שלו היא המחשבה והאופנים של המחשבה הזו היא רצייה, מחשבה, הטלת ספק וכו. כבר הגדרתי רמות שונות של השתתפות בקיום והשאלה היא האם מתוך אותם הבחנות לבחון האם יש דברים שמחוצה לי.
דקארט אומר שהעצם (כמו האגו) הוא עדין יותר ממשי מאשר אופני המחשבה ויותר מובהק מהם. יש כאן נסיון להבחין בתוך העולם הפנימי של האני בגוונים השונים שמתאימים לאידאות מסוימות ולא לאידאות אחרות. האידאה של האני, האגו גאידאה הוא בעל גוון בהיר יותר מאשר הרצייה שלי, או ההליכה שלי למשל.אלו תלויים באגו, והאגו לא זקוק לשום דבר אחר. יש היררכיה בין העצם לאופניו. העצם הוא בלתי תלוי באופניו, והאופנים הם תלויים בעצם. מבחינה מושגית מדובר בהררכיה– השתתפות בדרגות שונות בממשות.
הקוגיטו– עצם סופי (כי יש לו פנים).
עצם אינסופי – האל.
אם אני יכול להעלות בדעתי עצם אינסופי אז אותו עצם אינסופי משתתף בדרגה גבוהה יותר של ממשות מאשר העצם הסופי. האידאות לא זהות מבחינת מעמדם. כבר בשלב הטרומי הזה הוא מתייחס להיררכיה:
אופני המחשבה
המחשבה עצמה כעצם
אם יש אידאה של האל אז האידאה של עצם אינסופי היא יותר מובהקת והיא משתתפת בדרגה גבוהה יותר של ממשות.
אובייקטיבי ופורמאלי –נבהיר את האבחנה בין המושגים:
אובייקטיבי – אצל דקארט אובייקטיבי משמעו מה שמופיע בעיני רוחי. פנימי (סובייקטיבי במובן מסויים) אובייקטיבי זה לא מה שנמצא מחוצה לי אלא משהו שנמצא בי. כשדקארט אומר 'יש לי אידאה אובייקטיבית של השולחן' כוונתו בדיוק הפוכה ממה שאנחנו חושבים לאובייקטיבי. השולחן מופיע בעיני רוחי.
פורמאלי – כשדקארט מדבר על האידאה הפורמאלית הוא מתכוון למקור. האידאה הפורמאלית היא המקור של האידאה האובייקטיבית. הדבר הקיים באופן פורמאלי הוא המקור של הדבר המתקיים באופן אובייקטיבי. להיות
