עקרון ההפרשיות– 1.שוויון הזדמנויות, 2. תועלת החלש
עקרון ההפרשיות אומר באופן כללי כי אי שוויון כלכלי חברתי, הוא מוצדק אם ורק אם מתקיימים שני התנאים של שוויון הזדמנויות ואי שוויון לחלש. וזה בניגוד לעקרון החירות שמתייחס לכולם באופן שווה. יש לנו טובין משותפים והשאלה היא איך אנו מחלקים אותם בינינו. קל יותר לקבל את עקרון החירות, אבל עקרון ההפרשיות מציב יותר בעיות. כבר על פי שמו, זה עקרון לא מרקסיסטי. המצב הצודק יכול להיות שוויוני, או להתקרב לשוויון, כפי שרולס מקווה, אך אין לו אידיאל כזה. כמין חוליה מקשרת בין עקרון החירות ועיקרון ההפרשיות יש את עקרון שוויון ההזדמנויות. כשאנו מחלקים את המשאבים בתוך החברה, אנו צריכים לאפשר שוויון הזדמנויות לכל. יש בזה משהו שקשור לחירות האדם, כי אני זכאי להתחרות באופן שווה. עקרון החירות הוא עקרון נגטיבי, על דרך השלילה ובו אי התערבות של המדינה. עקרון שוויון הזדמנויות הוא פוזיטיבי, יש לאפשר לבני אדם ולקדם באופן מכוון וחיובי שוויון הזדמנויות. לדוגמא, באוניברסיטאות כשמקבלים מועמדים עם רקע שונה, צריך לקחת בחשבון את הרקע הכלכלי-תרבותי שאולי פגע בציונים. וזה חלק מהמאבק הפוליטי, אבל אז יש כאלה שיאמרו שבאוניברסיטה זה מאוחר מדי, וצריך לעשות זאת עוד בזמן היסודי, או אפילו לפני- מהלידה עצמה, לחנך את ההורים. שוויון הזדמנויות יכול לגרום לאבסורד, זו רגרסיה מתמדת. אולי כל פעולה שאדם עושה היא תוצאה של אי שוויון הזדמנויות ואי אפשר להאשים אותו. קל לקבל את העיקרון אך קשה ליישם אותו.
לפי רולס כל אי שוויון חברתי כלכלי מוצדק אמ"מ הוא לטובתו של החלש בחברה. אי השוויון הזה הוא לגיטימי בתנאי שממנו החלש ביותר בחברה זוכה במשהו, ולא במעט. אם תחשבו עלינו תחת מסך הבערות, אנו יודעים שהמציאות לא שוויונית, והיא באה לידי ביטוי במספר רבדים. הוא לא מדבר על אנשים חלשים באופן פרטי, אלא על קבוצה, משהו דומה לעשירון תחתון. זה לא משנה איך נחלק את החברה, אלא רק העיקרון שאי השוויון יפעל לטובת החלק התחתון.
רולס אומר שיכול להיות שאנו יכולים לשפר את המצב הכללי של החברה (שיפור רפואי, גילוי נפט…) ואז יכול להיות שנעבור ממצב א' למצב ב' שהוא גבוה יותר. השתנה לטובה המצב של החברה באופן אבסולוטי. אולי יש פרט שנפגע מהמעבר, אך סך כל התועלת בחברה עלה. בחברות המערביות יש פיתוח וצמיחה כל הזמן, בקצב זה או אחר. אולם, מה שקורה זה גם הגדלת הפערים. רולס אומר שהמעבר מא' לב' הוא בסדר, בין אם זה מעבר היסטורי, או הצעה פוליטית כלכלית. המעבר תקין כי מי שנמצא בתחתית קיבל משהו. זה לא חייב להיות באותה מידה שבה קיבלו הטבות המעמדות העליונים, כל עוד קיים שיפור. רולס קורא לסילוק רגש הקנאה במבנה של מושג הצדק. אי אפשר לתת לקנאה להכתיב לנו את הנורמה של מה צודק. ולכן, אם קנאה לא קיימת, אז כאשר האדם שבתחתית משפר את מצבו, הוא לא יכול להתנגד לשיפור מצבו כנגד שיפור גדול יותר במצב האחר. אנו יודעים שבן אדם קנאי לפעמים, ויעדיף שכולם יהיו בתחתית איתו על פני שיהיו פערים. רולס אומר שזה טבעי להרגיש כך, אבל זו לא ראיה רציונאלית. זה שלד בלבד להדגמת האופן שבו עקרון ההפרשיות עובד לטובת החלש. רולס כתב את ספרו הראשון ב 1971, אז היה בסיס נרחב יותר לאופטימיות. רולס חשב שעיקרון ההפרשיות בפועל, באופן אמפירי, לא ילך עם הלגיטימציה שהוא מעניק להגדלת פערים. הוא קיווה שתהיה צמיחה מתונה, אבל החלשים ביותר מתקרבים לחזקים. הוא חשב שפערים גדולים זה דבר לא טוב לחברה. לצערנו, אנו רואים שהמצב שקורה בפועל הוא שאו שהפער גדל יחד עם שיפור החלשים, או, גרוע מזה, שהפער גדל וגם מצב החלשים מורע.
כורתי האמנה החברתית אומרים כי לכל אחד יש סיכוי טוב יותר במעבר מא' לב', לא משנה היכן אני נמצא. אפשר לומר שהאתגר שרולס עמד בפניו זה אתגר התועלתן. יכול להיות שהצמיחה גדלה בהרבה, אבל גם החלשים ניזוקו. ובאופן רציונאלי אולי עדיף לי מצב כזה, כי יש אפשרות שארוויח מזה מאוד. רולס מתנגד לכך, בשל "סף ההימור", אני חייב למנוע את הסיכוי שמצבי יורע, גם אם לצידו יש סיכויים גדולים יותר להיטיב את מצבי. רולס חושב שכל אדם רציונאלי יבחר בעקרון ההפרשיות, כי החברה תדאג לשיפור מצבי, ולהרגשת ביטחון. עקרון ההפרשיות לא נותן הכרעה אחת, אין פתרון יחיד. עקרון ההפרשיות הוא תנאי עבור הפתרונות האפשריים. שתי חברות שונות יכולות להיות צודקות באותה מידה, ועם זאת רמת האי שוויון לא זהה. צמצום פערים זה לא עקרון מנחה.
