Veil of ignorance
מסך הבערות (או מסך אי הידיעה; בערות זה כבר משהו ששופט לגנאי) מכסה את הידיעה של כל אחד מהפרטים המשתתפים, וכל תכונה לגביהם. לאיזה מין, גיל, לאום, תקופה היסטורית, מצב בריאותי, יכולות כלכליות, תכונות גנטיות וכו’. אין להם שום ידיעה בגוף ראשון. מה שנשאר זה הידיעות הכלליות- חוקי הסוציולוגיה, חוקי הפסיכולוגיה, כל מיני הכללות סוציו אקונומיות שהן מהותיות בחיים. אנו יודעים שיותר טוב להיות עשיר ובריא מאשר עני וחולה, ועדיף להיות צעיר מאשר קשיש, ובחלק מהחברות עדיף להיות גבר מאשר אישה. מה שלא נכלל זה איפה האדם עצמו עומד בתוך הדינאמיקה הידועה.
Justice as fairness– צדק כהוגנות. מה שמסך הבערות נותן לנו, כדבר שלא היה אצל הובס לוק ורוסו, זה שהדבר הראוי הוא משהו הקשור להוגנות. כשאין בסיס נורמטיבי שאפשר להסכים לגביו, מה שאנו כן יכולים להחליט לגביו הוא כללי המשחק. כללי המשחק קובעים בסוף מי ינצח, אבל אין להם אמירה קודמת, והדבר היחיד שחשוב הוא יישום כללי המשחק. אנשים לא מתווכחים על ההוגנות עצמה, זו תפיסה פרוצדוראלית של צדק.
רולס אומר שהקונסטרוקציה הזו לא לגמרי משוללת יסוד, הוא מסתמך הרבה על תורת ההתפתחות של האדם של Jean Piaget בפסיכולוגיה, על ההתפתחות המוסרית של הילד. פרויד חשב שהעקרונות המוסריים שלנו הם תוצר של הפנמה של דמות האב הסמכותית-דורסנית שיוצרת את הסופר אגו (מצפון). זה קול פנימי שנוצר אצל ילדים באופן הדרגתי, כמערכת של ייסורים ואזהרות של דמות ההורים ודמות האב. כאשר אב אומר לילד קטן לא ונותן מכה על היד הוא נרתע מן המעשים. אבל בהדרגה מספיק שיאמר לא, ואצל האדם המבוגר אף אחד לא צריך לומר. לא האב ולא המדינה, או המפקד או המנחה. לאדם יש קול פנימי שאומר לו לא לעשות. פיאג'ה יצא נגד המודל הסמכותי הזה, הוא אמר שהילדים לא לומדים את המושגים המוסריים מההורים. לא לגנוב, לקיים הבטחות וכו’ לומדים מבני אותה קבוצת הגיל. ילדים משחקים זה עם זה ודרך המשחק לומדים לבד, בלי שמישהו ילמד אותם, את המושגים הבסיסיים. פיאג'ה ניסה לגבות את התיאוריה בתצפיות ועשה מחקרים בתחום זה. לדוגמא, ילד בגיל 7 כבר מבין שכאשר מוותרים ונותנים לו לנצח, זה לא לגמרי ניצחון. ילדים לומדים את כללי המשחק, ומבינים שהם לא יכולים להכריז על עצמם כמנצחים, לקחת את כל הכלים וכו’. ברגע שהילד יודע את זה, הוא כבר מבין מה זה מוסר, מה שרולס הגדיר כ- justice as fairness. אם אתה גונב ויוצר יתרון שלא על פי כללי משחק, זה לא בסדר. הוא לא אומר שאנשים לא עושים זאת, אבל הם יודעים מה הוא המעשה הנכון, מה יחשב להישג ולניצחון.
מה המניע של אנשים להגיע להסכמה על צדק חלוקתי?
למשחק הזה נכנסים רק אלו שמעוניינים בתכלית של צדק חלוקתי.
איזון- שיווי משקל רפלקטיבי, reflective equilibrium מה התוקף בסופו של דבר ההכרעה? במושג של צדק המשחק פוסק להיות משחק באמת. המשחק הוא רק אנלוגיה כדי להבהיר את מושג ההוגנות, את "תכלית המשחק". הוא לא משחק כלל, הוא נוגע לשורשי קיומנו, משהו אוניברסאלי שמחייב את כולם. ההבדל הגדול הוא שממערכת הצדק אי אפשר לצאת, אלא כשאני מת. החיים המוסריים, הנורמטיביים מחייבים. רולס אומר שאין בררה אלא שכל אחד ואחד ישקול בדעתו האם התוצאה (כפי שנראה בהמשך) משכנעת. לפעמים אדם משנה את האינטואיציות המוסריות בגלל התיאוריה, אבל לעיתים התיאוריה נותנת תוצאות כמעט נוגדות לשכל הישר, וצריך לעשות תיקונים בתיאוריה. זה תהליך מתמשך, שבו נוהגים בשווי משקל רפלקטיבי. הדוגמא הטובה והמעניינת שלו זה מדקדוק. השפה החיה משנה את עצמה, ואת הדקדוק שלה. עברית תנ"כית לא דומה לעברית מודרנית. ולכן צריך ליצור שווי משקל רפלקטיבי, צריך להתייחס להיסטוריה הלשונית אבל גם להתאים למציאות.
