סיכום: פואד עג'מי, מלכוד: ערביות וערבים מאז 1967

1.       פואד עג'מי, מלכוד: ערביות וערבים מאז 1967, פרק ההקדמה.

עג'מי טוען כי העולם הערבי של 1980 הוא עולם שאינו מקבל אחריות למעשיו. ההיסטוריוגרפיה הלאומית הערבית עד כה הפנתה תמיד אצבע מאשימה כלפי חוץ: עות'מנים, אירופאים, קולוניאליסטים, ואחרים כמי שגרמו לתחלואיו של העולם הערבי. אולם, מאז חיים הערבים בעולם שכמעט כולו ערבי. השעירים לעזאזל החיצוניים נעלמו והפצעים החשובים באמת היו מתוצרת בית – שיקפו את ההיגיון של ההיסטוריה הערבית ואת איכות ההנהגה שעמדה בראשה. הפילוגים בעולם הערבי היו ממשיים ופנימיים.

המלכוד הערבי בעולם המודרני – כך מתייחס עג'מי למתח שבין החיים המודרניים והשבעים המייצרים פוליטיקה נינוחה הנכתבת על גבי עיתונים (דוגמה לכך היא עיתונאי בשם אל לאוזי שפעל בביירות בשנות ה-50-60) לבין ה"קדרות הזועפת" שהתרגשה על החיים הערביים בעקבות מלחמת ששת הימים.

אל לאוזי מייצג את המלכוד הזה בדרך חייו המודרנית והראוותנית ובעיסוקו, ובמותו – הוא נרצח בלונדון לאחר שגלה מביירות, כנראה על ידי תומכי המשטר הסורי.

בעקבות מלחמת ששת הימים התפרקה החברה הערבית באופן שגרם לערבוביה של עבר ועתיד ושל פונדמנטליזם וטכניקליזם. לפני מלחמת ששת הימים ניתן לראות את הדברים כמשחקים תמימים לכאורה, ששיחקו אידאולוגים ערבים. במהלך כעשר השנים שלאחר מלחמת ששת הימים פינו המילים את מקומן לכדורי הרובה, שהפכו אז, כך נדמה, לבורר העליון. לפי אחת האבחנות התפצל הדור לשתי קבוצות: אלה שאחזו בנשק ואלה שנסעו למקום אחר. הלך הרוח החדש חשף את השבטיות והפיצול בלבנון. מישל אל חאייק: כשם שלבנון הובילה את העולם הערבי אל עידן הבורגנות, כעת היא מובילה אותו אל הגיהנום המצפה לו בעתיד.

תבוסת 67 נתפסה בכלל העולם הערבי כבלתי מתקבלת על הדעת. השליטים עשו מאמץ לגשר על הפערים ביניהם ונתנו מענה רחב בדמות מלחמת יום כיפור. בין שתי המלחמות התבסס המשטר על פטריוטיזם ופעל על סמך הנחות המשותפות לרוב העם, ולכן הצליחו לקיים מספר תהליכים של פיתוח שיח עם העולם החיצוני. תקופה זו מתאפיינת באידיאולוגיים וחולמים שהציעו סדר מדיני וחברתי חדש.

ב"ניצחון" (המרכאות במקור..) באוקטובר 73 היה קשה יותר לשלוט וקשה יותר לחיות איתו. החברה הערבית פסעה לרגע קט גאה על בימת העולם ומיד לאחריו בא המשבר. במאמר שכתב עג'מי ב-78 הוא מצביע על נשק הנפט ששימש נגד המערב באמברגו שהחל באוקטובר 73, ועל ההתעשרות המופלגת של מעטים בעקבותיו, כעל סיבות לפילוג חברתי בחברה הערבית. העולם הערבי ייבא מהמערב "חפצים" בלבד, ללא אימוץ נורמות תרבותיות ושלטוניות. חפצים אלה אינם מתאימים לתרבות הערבית וגורמים לאי שוויון ולפילוג.

החוקר המרוקני עבדאללה לרוי מבחין בארבעה שלבים בהיסטוריה הערבית בת זמננו:

  1. הנהצ'ה (התחייה הערבית) 1859-1914. התאפיינה בחיפוש דרך "להטמיע את ההישגים המרשימים של הציוויליזציה המערבית האירופאית".
  2. המאבק למען עצמאות – החל עם התמוטטות האימפריה העותמנית ונמשך עד אמצע שנות החמישים. התאפיין במפלגות שהפיצו אידיאלים דמוקרטיים ובמידה פחותה ערכים סוציאליסטים.
  3. "התנועה האיחודית" – שגשגה לאחר 48. הנהגתה: נאצר במצרים ומפלגת הבעת' בסוריה.
  4. "המשבר המוסרי" לאחר תבוסת 67. ביקורת עצמית מכאיבה, חיפוש והערכה מחדש של העשייה הפוליטית והתרבותית.

לאחר 67 עג'מי מחלק:

  1. 67-73 – נסיון להתאושש מהתבוסה, התפייסות בין המדינות הרדיקליות לשמרניות. הפלסטינים מקצינים את עמדותיהם.
    ספטמבר 1970 – מלחמת האזרחים בירדן. צבא ירדן דיכא באכזריות את הפלסטינים שעל אדמתו. כל ארצות ערב מלבד סוריה תמכו במעשה זה או העלימו עין. יצירת הברית המשולשת מצרים, סוריה וערב הסעודית שפתחו במלחמת אוקטובר 73.
  2. 73-79 – רגע קצר של התרוממות הרוח לאחר המלחמה. 75 – חתימה על הסכם סיני בין ישראל ומצרים בחסות ארה"ב. מבשר על נחישותה של מצרים ללכת בדרכה שלה. באותה שנה פורצת מלחמת האזרחים בלבנון שבה היו מעורבות כל מדינות ערב והתדרדרה לכדי חלוקה למעשה בין לבנון הנוצרית למוסלמית.
  3. 78-79 – המהפכה האיראנית על מלחמותיה. הנושאים אותם מעמיד חומייני במרכז המהפכה: דרישה לממלכה חופשית מהתערבות הזרים (האמריקאים), אשר נשלטת בידי האסלאם ולא בידי ממשלות חילוניות. הוא שילב בגישתו בין השיעה האסלאמית (אמונתם של רוב האיראנים) לבין רגישות "אוניברסאלית" יותר כלפי המדוכאים. 80 – מלחמת איראן-עיראק. במקביל מלחמה קטנה יותר בביירות בין אוכלוסייתה השיעית לבין ארגון השחרור הפלסטיני. היו גם התנגשויות במפרץ הפרסי בין גורמי השלטון לבין האופוזיציה השיעית המקומית. 82 – ישראל פולשת ללבנון, כאשר בגין ראש ממשלה ושרון שר הביטחון. הפלסטינים בשלב זה בעלי כוח פוליטי בלבנון, המתואר כמדינה בתוך מדינה. בגין שאף לשים קץ לארץ המקלט הפלסטינית בלבנון ולהחזיר את השליטה לקהילה המארונית שבה. ישראל הציבה אתגר של תרבות זרה, בעוד שחומייני הציב אתגר מבפנים.
    סדאם חוסיין כובש את כווית בקיץ 1990. הזדקפות לאומנית זו של עיראק באה לאחר שהעולם הערבי חיבק את סדאם חוסיין שעצר את התפשטות המהפכה האיראנית. בעיני רבים הוא נתפס כ"חרב הערבים", שהבטיח לטפל גם בישראל. לאחר שמצרים פרשה מהפוליטיקה הערבית, הייתה תקווה כי עיראק תירש את מקומה ותוביל לאיחוד בין מדינות ערב. עם זאת, הפלישה לכווית הובילה לתגובה אמריקאית בשל חשש לאיום על אזור ההשפעה שלה בגבול סעודיה-כווית. קואליציה צבאית בפיקוד אמריקאי ריסקה את יוזמת הפעולה של סדאם ועיראק נחלה תבוסה.

נאצר של ערב מלחמת ששת הימים היה מנהיג כריזמטי בשיא תהילתו הפוליטית. המהלך של סגירת תעלת סואץ הביא לו כבוד אפילו אצל יריביו – אנשי הבעת' בסוריה, ומלכי ערב הסעודית וירדן. התבוסה במלחמה הייתה עבורו משמעותית יותר אפילו מזו של 48. ההישגים של ימי שלטונו עמדו בסימן שאלה, וההיגיון והסמלים שייצגו עידן של סדר ערבי חדש התערערו.

בין 1955-1967 היו נאצר במצרים והבעת' בסוריה, שהגיעו לשלטון בנסיבות שנוצרו בעקבות מלחמת פלסטין ב-48 הגורמים הדומיננטיים. הם הגיעו מהמעמדות הבינוניים ועלו מתוך ביקורת על המשטר הישן בעל הבסיס הפוליטי הצר יותר, כי הוא פשרן, חלש ומנותק. היו אלה הימים של סואץ, של המלחמה למען אלג'יריה, התמוטטות הממלכה ההאשמית בעיראק ב-1958 ושל עליית הרעיון של ניטרליות ומאבק נגד המערב. הדור הזה היה אמור לשחרר את פלסטין וליצור אחדות פאן ערבית, ליצור מדינות מודרניות וצבאות מודרניים. תבוסת 67 כפתה בדיקה וביקורת על הבטחות אלה. הפולמוסים שנוצרו בעקבות כך היו אפיזודה מיוחדת במינה בחברה שאינה אמונה על ביקורת ובדיקה עצמית. המגמות שהתגבשו בעשר השנים שלאחר תבוסת 67: התפכחות מהדוקטרינות הפאן ערביות אצל האוכלוסיות הביקורתיות בעולם הערבי – הפלסטינים והמצרים בדרכם-הם; התפכחות מן החילוניות ופניה לפונדמנטליזם אסלאמי, והתפכחות מאשליות פוליטיות תוך חיפוש אחר מקום מפלט וביטחון אישי. במישור הפוליטיקה הבין-מדינית תקופה זו מתאפיינת באנדרלמוסיה פוליטית. המדינות הרדיקליות (מצרים וסוריה) ביקשו מחסה וניסו ליישב את חילוקי הדעות עם המשטרים הערביים הישנים (מדינות הנפט, ירדן). אלה גם אלה ניסו לדכא את המגמות הקיצוניות ואי השקט שרחש מאחורי הפלסטינים. תחילתן של מגמות שהתחזקו עם הזמן: ויתורה ההדרגתי של מצרים על השקפת העולם הרדיקלית, השפעתן המתחזקת של המדינות השמרניות על הפוליטיקה הבין-ערבית, המאבק בין המשטר השליט לגורמים צעירים בלתי מרוצים, הניסיון של מערך מדינות ערב לנסות ולצאת מן השוחה הערבית-ישראלית.

מצרים כמדינה, כבבואה: מצרים נמצאת במקום שבו ממוקדת ההיסטוריה הערבית. מצרים עברה ניסויים שונים בצורות משטר, וסימלה תהליכים שונים בעולם הערבי כולו. נאצר כדוגמה לדמות מפתח בעולם הערבי. (כאן נותן עג'מי סקירה על מצרים ולמה בחר להקדיש לה פרק בספרו. נראה לי לא רלוונטי לעניינינו).

הקנאות האסלאמית והחזרה בתשובה: שורשי התופעה בשני תחומים מכריעים: אחד הוא היחס בין השליט (מי שיש לו ורכש לעצמו ממלכות פוליטיות וכלכליות) ונתיניו (מי שאין לו. כישלונן של האליטות החילוניות והעדר ערוצים חלופיים לביטוי מצוקות כלכליות-חברתיות ופוליטיות. ההסבר השני לקנאות האסלאמית קשור במידת השתלבותו או אי השתלבותו של המשטר הערבי-מוסלמי בסדר העולמי המודרני. לטיעון זה מזכיר עג'מי שתי נקודות מבט: 1. קיים חוסר התאמה בסיסי בין האסלאם למערב. המרד של האסלאם הוא בעצם מרד נגד המודרניות שמשקף את העדר היכולת של האסלאם והמוסלמים ליצור קשר עם האחר. זוהי השקפתו של האנתרופולוג קלוד לוי-שטראוס, עג'מי אינו מסכים עמה. 2. כוח מוליד התנגדות, ולכן כוחו של המערב כציוויליזציה מתנשאת גורם לאחרים להתנגד.

עג'מי עצמו טוען כי העניין מורכב יותר, ונעוץ במתח שבין הרצון להשתלב ולייבא תרבות מערבית, לבין הכישלון בייבוא וההכרה ברעות שתרבות זו או ביטוייה מביאים עמם. זוהי דרמה תרבותית המסבירה לנו באופן בהיר יותר את המצב מאשר הסברים הנובעים מקנאותם של בעלי אמונות משיחיות בעולם המוסלמי, וגם מאשר סטריאוטיפים מערביים של אנשים בעלי גישה רציונאלית.

דמוקרטיה בעולם הערבי: ב-1989-90, עם התמוטטות ברית המועצות והחלפת משטרים מלוכנים בעולם בדמוקרטיות (רומניה, צ'ילה, ארגנטינה, ניקרגואה), לא נעשה מהלך דומה בעולם הערבי. בשנים אלה במדינות הערביות התנהלה "כלכלת שליטה" המרכזת את הכול בידי השליטים. חלופה אסלאמית ממשיכה אמנם להתקיים בשוליים, מכוח האמונה המשיחית ולא מכוח הדמוקרטיה.

במשך אותה "מלחמה קרה ערבית" בשנות ה-50 וה-60, כאשר געש מאבק בין המשטרים המלוכנים לבין הרפובליקאים, האחרונים מבטיחים חיים פוליטיים המאפשרים השתתפות רחבה יותר. הקצינים והחיילים שתופסים את השלטון בכוח הפכו למלכים בדרכם הם, ע"י הפעלת משטרים אכזריים, בניגוד לבתי המלוכה הישנים שאפשרו אורח חיים ושלטון שפירים יחסית. ערב הסעודית, ירדן ונסיכויות המפרץ ממשיכות להתקיים כשושלות ובתי מלוכה, המקיימות ברית עם החברות עליהן הן שולטות באופן יציב יחסית שיש לו גם יתרונות. "מדינות הביטחון הלאומי" – סוריה, עיראק ולוב מתבססות על השלטת אימה פוליטית, פולחן אישיות, ותפישה של המדינה כרכושו של השליט. מעשי טבח של הצבא במתנגדי המשטר מבית קרו בסוריה ובעיראק. קשה היה לערבים להימלט מהתלבטות היסטורית קשה: כלא או אנרכיה. דמשק ובגדד מספרות את הסיפור של מאסר. ביירות מספרת את הסיפור האחר. קהיר נמצאת במקום כלשהו באמצע, ידיו של הכוח הפוליטי אינן חונקות כמו בדמשק או בגדד, אך גם שם קיים שלטון עריצות צבאי שבו הבורר הסופי הוא הצבא. השיח הפוליטי הוא מונולוג המסתיר את המציאות ובורח מפניה.

ערכים בתרבות הישראלית – סיכום קורס

ללמוד טוב יותר:

לקבל השראה:

להפעיל את הראש:

להשתפר: