קולקטיב – קבוצה עם תכלית מסוימת, שהסכימה לוותר על רכוש למען הקבוצה תמורת הסכמה לרגולוציות שונות.
מועילות ותוצאות:
תשומות – התארגנות – תפוקות – תוצאות
אנחנו לא יודעים מה יוביל לתוצאה הרצויה. השיח שלנו הוא של תשומות ושל תפוקות (להפחית חצי מהתלמידים בכיתה).
אפקטיביות – יעילות (האם כביש 6 קירב את הפריפריה למרכז)
מועילות – efficiency
Think tank: מחקרים ומסמכים שיכולים להוביל שינוי. "חיה היברידית" בין האקדמיה לבין הפוליטיקה והמגזר הציבורי. מגיעים חוקרים ואנשים שהיו בשירות הציבורי ומייצרים משהו שמדבר גם עם הפוליטיקה והמגזר הציבורי וגם עם האקדמיה.
ריצ'רד טיטמוס: מדיניות חברתית היא מועילה (beneficient), מחלקת מחדש (redistributive) ועוסקת בכלכלי וגם לא-כלכלי. אנו בוחנים "מה קיים ומה צריך להיות" – what is and what might be.
שני מישורי השפעה:
- Appropriation – תקציב.
- Regulation – רגולציה.
תקציב המדינה: 12% הלך לריבית ועמלות, 24% הולך להחזר חובות.
נבחן את צירי החלוקה מחדש:
- אופקי: זמן – דורות
- שכבות – עשירונים באוכלוסייה
רולס – מה זה צדק?
Ostrom – אוסטרום – לכאורה, אין שום הצדקה לכך שתימשך פעולה קולקטיבית. היא בחנה קולקטיבים קטנים יותר ושאלה למה זה עובד. היא מצאה שכשלאנשים יש יותר כוח להשפיע על הקולקטיב הם נשארים.
מה זה חברתי? טיטמוס דיבר על חברתי כעל חלוקה מחדש בין אלה שיש להם לבין אלה שאין להם. אם זה חברתי, מהו כלכלי?
אפשר לבחון החלטה מדינית על ציר:
חלוקה מחדש פרוגרסיבית (שוויון)—————— חלוקה מחדש רגרסיבית (תורמים לאי-שוויון בטווח הקצר)
מהו הציר הכלכלי?
הקשר הלוגי הכלכלי: תחרות משוכללת מביאה להקצאה יעילה.
כל החלטה כלכלית בוחנת האם היא מקדמת הקצאה יעילה או מרחיקה הקצאה יעילה.
יעילות—–ציר הכסף—-אי יעילות (הקצאה לא יעילה)
ציר הכסף נמדד על פי תמ"ג וצמיחה.
הציר החברתי נמדד לפי ג'יני ואי-שוויון.
האתגר הוא לייצר מהלכים, למצוא את עמק השווה, בין החלטות בציר הכסף וציר החברתי.
אגליטריאנים – שוויון מוחלט. הם מאמינים בחלוקה מחדש שוויונית מוחלטת של הרכוש.
ליברטריאנים – נוזיק, "מס הוא גניבה".
הציר:
ליברטריאנים – ניאו ליברלים – ליברלים – "הדרך השלישית" – סוציאל-דמוקרטי – סוציאליזם ישן – אגליטריאנים
אגליטריאנים – תכנון מרכזי מהותי.
סוציאליזם ישן – כפייה חלשה. Central planning.
סוציאל-דמוקרטי – לא חיים במציאות של מחליט יחיד. יש דמוקרטיה. יש גם שוק.
ליברלים –
הדרך השלישית – the third way. יש מקום לשוק, יש לו יתרונות, הוא מביא לרווחה לכל. צריך להשתמש בו כדי להשיג תכלית. החלוקה מחדש תיעשה דרך השוק. הממשלה לא תעסיק המון פקידים אלא תייצר תחרות על המשאבים הציבוריים.
ניאו ליברלים – הם מכירים בכך שיש צורך להקים רשת ביטחון סוציאלית.
ליברטריאנים – הבחירה הקולקטיבית נעשית דרך השוק. אחריות אישית, גם כשבונים
נפריד בין האמצעי לבין המטרה והתכלית.
בלייר – אני רוצה לעודד את העסקים להרוויח. גידינס – החשיבה לפיה אם נפגע בבעלי הון וניקח מהם יותר מס, אז זה בעיה כי הטרייד-אוף קשה.
בלייר: ועידת המפלגה ב-95 אמר במפלגת הניו-לייבור ביטל את הבעלות השיתופית במצע המפלגה. הוא הוביל מהלך נגד איגודי העובדים לבטל את התמיכה בבעלות קולקטיבית. הבעלות המשותפת על בעלי הייצור לא מובילה לתכלית ולמטרה. אנחנו רוצים לגוון את האמצעים.
הדרך השלישית אומרת שיש יעילות כלכלית למדינת רווחה.
אטקינסון: מה ההשלכות של הקטנת מדינת הרווחה היום.
בריטניה: 1979 המדינה הצטרכה ללוות כסף מקרן המטבע העולמית. התנאים של הקרן היו קיצוצים במדינה. תאצ'ר עולה וכותבת בתקציב הראשון – the government is not the solution, it is the problem.
בלייר ב-94 נתקל בסוציאליסטים שטוענים tax and spend, והציבור הבריטי פוחד מזה. הוא זוכר מה היה בשנות השבעים. בלייר אומר: לא נעלה מסים. ננהל את התקציב הקולקטיבי אחרת. הכסף המנוהל הפך ליותר יעיל. עם הרגולציה על השוק הגיעו לתכליות, לאו דווקא דרך מסים.
ליברטריאנים – שוויון זכות על הרכוש (האישי, הבין-דורי)
אגליטריאנים – שוויון ברכוש. לכל אחד זכות על הרכוש.
אנשי האמצע – צדק כשוויון (רולס).
המדינות מתיישרות לפי הוצאה ממשלתית של 20%-40% לצורך הפעלת השירותים הקולקטיביים. בישראל זה 35%.
אנשי הדרך השלישית מדברים על שוויון הזדמנויות. זה מתחבר לרולס. נקודת האיזון של רולס היא לתת את המשאבים הנדרשים כדי לתת הזדמנות שווה לכל פרט.
הסיבות לעסוק במדיניות חברתיות: לקדש ערך של שוויון בין בני אדם ועד למצב האיום מהתקוממות (תפישה תועלתנית).
תפקיד המדינה בטיפול באי-שוויון:
סיבות לאי-שוויון:
היסטוריות – משפחה, המקום בו נולדתי.
כישורים (תכונות טבעיות)
אפליה – לא מוצדק.
מאמצים.
באיזה סוגים של אי-שוויון המדינה צריכה לטפל ולאזן?
חוקי עניים – poor laws – היית עני, הורחקת מהחברה. מטפלים בך במקום אחר, תמיד מבינים שיהיו עניים אך לא אצלנו. מתפתחת החברה הפאביינית – ועדה לבחינת חוקי העוני. האחיות ווב ביאטריס ועוד אחת מכוונות לכך שהטיפול בעניים הוא לא רק בהוצאתם מהחברה, וזה מתקשר עם כשלים של השוק.
1890 – ביסמארק – מתפתחת תפישה שרואה במדינה (ולא רק בכנסייה) כאחראית לרווחת אזרחיה.
את המדיניות החברתית יוצרים האקדמאים. השיח שלהם הצליח לשנות מדיניות.
באותם שנים מוצאים את המחקר הראשון בעיר יורק על כמה עניים יש באותה עיר.
מי קובע את המדיניות החברתית בישראל?
בעל הסמכות לקבוע בישראל הוא הכנסת. המחוקק קובע כמה מהתל"ג הולך לתקציב ציבורי קולקטיבי. הכנסת גם קובעת מהיכן זה יגיע ולאן זה יילך.
מטה הממשלה מגיש הצעת תקציב. חוק הפחתת הגירעון (85') הוא חוק של הכנסת.
אמנת מסטריכט – במדינה מערבית מתוקנת גובה החוב הממשלתי צריך להיות 60% מהתל"ג. מדינת ישראל היתה לפעמים גם ב-130%. חוק הפחתת הגירעון אומר שני דברים:
- להגיע לגירעון של 60%. אם יש עודף מסים נחזיר חוב.
- בכל שנה החוב הכולל, קרי הכנסות פחות הוצאות, לא יעלה על 3% (החוב ביחס לתל"ג – לבדוק).
החוק אומר שאי אפשר ללוות יותר מ-12 מיליארד שקל. ההוצאות לא יכולות לעלות ב-1.7% בשנה מהתקציב של השנה הקודמת. הממשלה לא יכולה להוציא יותר והיא חייבת להחזיר חובות אם יש לה עודף גבייה.
