הטקסט של אנדרסון שונה ממה שקראנו עד כה. המטרה הייתה להמחיש טענה חשובה:
אם באמת העמדה הנטורליסטית הבסיסית שמדעי החברה אמורים לחקור את מדעי הטבע מבחינה מתודית, אז התמורות שחלו במדעי הטבע אמורות להשפיע על מדעי החברה (מבחינה נטורליסטית).
בזמנו של ובר מדעי החברה נתפשו כמנותקים לחלוטין משאלות ערכיות. ואז מי שרצה לחקור את מדעי החברה היה מראש מחוייב למדע נטול-ערכים. אבל אם זה השתנה במדעי הטבע עצמם (כמו שאמר תומאס קון) אז השאלה היא מה זה אומר להיות נטורליסט בפילוסופיה של מדעי החברה? כי משהו השתנה כאן. ואז אנדרסון כותבת שהעמדה הנטורליסטית דווקא מחייבת (גם במובן שהופך לחיובי וגם במובן של הכרחיות) עירוב ערכי בחקירה המדעית. היא מגיעה למסקנה הזאת במאמר.
הנטורליזם של אנדרסון הוא מהזן הפרגמטי (חלק מהפרגמטיזם האמריקאי) והוא כולל התייחסות פרגמטית לא רק למדע, אלא גם לערכים. אנדרסון מנסה להגיד שתמונת העולם הפרגמטית אומרת משהו על מדע ואיך לא להיות דוגמטי בהקשר ערכי.
רקע:
הרקע לאנדרסון היא הגותו של קוויין QUINE (שדיבר על פרגמטיות ועל הוליזם של השפה). קוויין לימד פילוסופיה בהרווארד. המפעל שלו מתואר כסינתיזה בין הפוזיטיביזם הלוגי והפרגמטיזם האמריקאי.
קוויין אמר במאמרו החשוב ביותר (על שתי דוגמות של אמפריציזם) שההבחנה בין אנליטי וסינתטי (בין פסוקים ששואבים משמעות ממרכיביהם ובין פסוקים שמשמעותם תלויה בעולם) לא טובה. הביקורת נסמכת על כך שמושג האנליטיות מסתמך על שוויון משמעות. שוויון משמעות זה קריטי לדיון על משמעות (כדי לדבר על ישים בעולם צריך לספק את תנאי הזהות שלהם). בכל מיני שיטות קוויין מראה שאי אפשר להוכיח שוויון משמעות. לדוגמא, רוצים להגיד שיש שוויון משמעות בין שני ביטויים אם יש להם אותה אקסטנציה (קבוצה זהה). הדוגמא שהוא נותן היא קבוצת בעלי הלב ובעלי הכליות. אבל למרות שהאקסטנציה זהה נגיד שיש הבדל בין להגיד שיש למישהו לב (לא במובן דמגוגי, במובן ביולוגי) ולהגיד שיש לו כליות. כלומר, טענת האקסנטציה לא מכסה את הכל. קוויין מסיק שצריך לוותר על ההבחנה בין אנליטי וסינתטי. קוויין מציג שיטה אחרת לתאר את הידע האנושי: כמו רשת, שחופפת לנסיון בשוליים. יש ברשת כל מיני טענות והכללות, שנמצאות בקשרים (סיבתיים, לוגיים וכו') לטענות אחרות. העיקר הוא שמרגע שנזנחת ההבחנה בין אנליטי וסינתטי, אז הכל ניתן לשינוי. כל הרשת הזאת נזילה. יכול להיות מצב שבו נשנה את הכללים הלוגים שלנו בהנתן התנסות שתצדיק את זה. לדוגמא, תורת הקוונטים שגורמת לנו לחשוב מחדש על חוק השלישי הנמנע (כל משפט הוא או אמיתי או שקרי. אין עוד דרך).
הטענה הזאת, על נזילותם של חוקי הלוגיקה, היא חריפה מאוד. קוויין אומר שאין לנו דרך להכריע לוגית בין טענות שצריך לזנוח: אפשר או לשנות קשר A ברשת או קשר B. כל אחד מהשינויים יפתור את ההתנגשות שיש לרשת של השפה עם ההתנסות בעולם. אבל אין לנו איך לבחור בין A וB. זה נקרא UNDERDETERMINATION OF THEORY (תת היקבעות התאוריה). כל תאוריה יכולה להיות מאוששת אם נשנה מספיק דברים בשפה (ברשת). והשאלה היא מה מחליפים ואיך מכריעים. קויין אומר שההכרעה צריכה להיות פרגמטית: הדת יותר נכונה מהמדע כי היא נותנת יותר יכולת חיזוי. כאן קוויין מציע שיטה חדשה להצדיק (פרגמטיזם).
לסיכום קוויין:
· הוליסט – יחידת המשמעות היא השפה כולה
· פרגמטיסט – חושב שהדרך הנכונה נקבעת באופן פרגמטי.
· נטורליסט – חושב שזאת השיטה גם במדעי הטבע וגם במדעי החברה.
· שומעים את הדי קוויין אצל קון: אפילו המתודות, אפילו הכללים הלוגים הם ממוסגרים. בהקשרים שונים יהיו כללי לוגיקה שונים.
אנדרסון לוקח את תת-ההיקבעות של תאוריה ומוסיפה לה. קוויין דיבר על אנליטי/סינתטי ואמר שאין לנו אמיתות אנליטיות נצחיות. זה נקרא "תת-היקבעות" כי כל התנסות שמתנגשת עם התאוריה לא מפריכה אותה אלא משנה אותה, אבל לא באופן מוגדר (כי או A או B שניהם יעבדו). היא טוענת שבתוך הרשת יש גם ערכים. ואז יש התרחשויות בעולם שהן במתח עם הרשת והדרך הטובה להבין אותם היא לשנות את הערכים שלנו. כי נהוג לחשוב על ערכים כעל משהו אנליטי (לא תלוי בנסיון). אנדרסון אומרת שזה להיות דוגמטי: הערכים והעולם נמצאים בדיאלוג. וכאן הקו בין הערכי והעובדתי מתפורר ושוב נזילות.
דוגמא:
"התפכחות" – פעם חשבתי משהו אבל אז התפכחתי ואני כבר לא מחזיק בערכים האלה.
הייתה תאוריה קודמת שנקראה "נטורליזם נורמטיבי" שתיארה 3 רמות:
· בבסיס – עובדות ותיאוריות
· באמצע – מתודות
· למעלה – אקסיולוגיה. נמצא מעל המחקר. לא נחקר. המטרה (צמיחה בכלכלה. לא צריך הצדקה).
העובדות והתאוריות יכולות לאשש את תקפותה של מתודה להשיג את המטרה. הנקודה היא שהמטרה נקבעת בלי קשר למחקר. ובר אמר את זה גם.
ערכן של העובדות והמתודות נקבע לעומת המטרה.
לאודן אומר שיש לזנוח מטרות אוטופיות. אם נקבל את ההנחה הזאת ייתכן כי ידע מדעי יוביל לזניחת ערכים. כלומר, הערכים (המטרה) נכנס למשוואה, ולא מונח מעליה. עכשיו אפשר לערער על המטרה (על ידי ההבהרה כי היא בלתי אפשרית).
· מתי מטרה בלתי ניתנת להשגה? אפשר לטעון שאין סיכוי לייצר חיים באפס המוחלט. אבל איך זה אותו סוג של מטופש כמו להגיד שיכול להיות סוציאליזם? הפרגמטיסטים, נוסח קוויין, יגידו שאין לנו ברירה אלא ללמוד מהנסיון. קוויין יגיד שלא צריך להציב את המטרה רחוק מדי (שמרן שמרן). לפי קוויין הידע משתנה קצת קצת (תהליך איטי). ואם אנשים יציבו לעצמם יעד רחוק מדי אז מבחינה מעשית, עכשיו הוא בלתי אפשרי. זה חלום. ובר היה אומר שבאותה מידה שאנחנו סומכים כאן על האינדוקציה, אנחנו גם מניחים שאנשים מונחים על ידי מטרות ניתנות להגשמה ויטען שאפשר להשיג את האפשרי רק דרך שאיפה לבלתי אפשרי (מדינה סוציאל-דמוקרטית אפשרית רק אם נשאף לסוציאליזם הבלתי-אפשרי).
אנדרסון מזכירה את הסכנה: האנשים שהתנגדו לעירוב הערכים במחקר פחדו בצדק. היא מנסה לתקוף סוג מסויים של הנחת המבוקש בהקשר זה (שהמדע ניתן לניצול כדי לחזק ערכים מסויימים). היא מקבלת את הסכנה ורוצה להציע קריטריונים שיבדילו בין שימוש לגיטימי ושימוש לא-לגיטימי בערכים במחקר מדעי. המטרה שלה היא להבחין בין שני מושגים שמתייחסים אליהם כאל מקבילים: חוסר משוא פנים וניטרליות.
· ניטרליות – עובדות / תאוריות מדעיות לא מניחות ולא מנביעות עמדות מוסריות או פוליטיות. דרישת הניטרליות היא על מבנה של תאוריה מדעית. כאן נמצא יום שאומר ש IS לא יכול להפוך ל OUGHT. הדרישה הזאת מתארת את חוסר הזיקה הלוגי בין עובדות וערכים.
· העדר משוא פנים – אסור שהערכת וקבלת תאוריות יושפעו מערכים שאינם קוגניטיביים (כמו רגשות). אפילו אם אני רוצה שהתוצאה תהיה A, אסור לי לפסול את התוצאה B או את האפשרות לה.
אנדרסון מקבלת את דרישת העדר משוא-הפנים. היא רוצה שהמדע לא יותאם לערכים, אלא מחקר שיאפשר גם פסילה של ערכים. לעומת זאת, היא טוענת שלדרוש את שני הדברים (ניטרליות כתזה לוגית + העדר משוא פנים כתזה פסיכולוגית שמניחה שיש לנו נטייה לאמץ מסקנות נוחות לערכים חוץ-מדעיים) מוביל למתח. כי לדרוש העדר משוא פנים זה להכיר שהעובדות יכולות להצביע על ערכים (אפשר לאסוף עובדות שיחזקו או יחלישו ערכים מסויימים). זה מנוגד לטענת הניטרליות שגורסת שאין קשר בין ערכים ועובדות. אם אין קשר אין צורך בחוסר משוא פנים (כי אין עובדות שיביאו למסקנה מוסרית). מתח. ובר טוען את הניטרליות במובן לוגי חמור: עובדות לא יכולות לשמש ערכים.
מבחינת אנדרסון, אפשר להחזיק בטענת חוסר משוא הפנים בלי טענת הניטרליות (למעשה, רק בלי דרישת הניטרליות). כלומר, היא מכחישה את הניטרליות (בצורה מתונה: עובדות יכולות לשמש עדות לקביעת ערכים. וערכים יכולים לתפקד בתוך מחקר מדעי). זה לא נביעה אלא עדות, בין היתר כדי להחליש את הטענה.
היא טוענת שצריך לבחון בכל תכנית מחקר ספציפית את הערכים שהמחקר רוצה לחזק ולוודא שיש לעובדות אפשרות להפריך אותם. ושאם הן באמת מפריכות אז צריך לעשות רוויזיה בערכים.
היא מציגה שני כיוונים של חוסר משוא פנים.
ללמוד מנסיון זה לא רק על מדע אלא גם על ערכים. זה נעשה על ידי חוויות רגשיות שחושפות היבטים של העולם. החוויות הרגשיות יכולות גם להמחיש את הערכים שלנו וגם לקשר ביניהם ובין העולם. מצב בעולם (כמו שיעור) הוא רע (מוסרית) אם הוא עושה הרגשה גרועה. הטענה כאן תלויה בכך שרגשות הם משהו קוגניטיבי.
כדי שמצב מנטלי יוכל להעיד על העולם הוא צריך להיות:
· קוגניטיבי – בעל תוכן מחשבתי. לשמוח ממשהו בעולם, ולא רק לשמוח.
· בלתי תלוי במצב העולם שהוא אמור להעיד עליו.
· ניתן להפרכה וזקוק להצדקה. יש רגשות שיכולים להיות לא מתאימים לעולם (מה את נעלבת?).
ורגשות לפי אנדרסון מקיימים את כל התנאים.
אנדרסון בוחנת את תקפות הטענה שלה במקרה בוחן של מחקר שבדק את השפעות הגירושין.
בשיעור הבא גירץ ידבר הרבה על "מושג גדוש" THICK CONCEPTS. מושג גדוש הוא מושג שמשלב טיעונים תיאוריים ונורמטיביים (כמו טראומה. אם התרחשות היא טראומטית, זה לא רק תאור של ההתרחשות, אלא גם ההערכה נורמטיבית שלה).
המחקר המסורתי ראה באופן לגיטימי את הגירושים כטראומה וסוג של אובדן. זאת הנחה ערכית שכיוונה את המחקר (באופן לגיטימי). מי שחושב שגירושים זה טראומה יחפש את הבעיות הפסיכולוגיות. מכיוון שהוא לא בטוח ימצא אותן אז העמדה המוסרית הזאת היא לגיטימית (כי היא ניתנת להפרכה). השאלות שנובעות מהנחות מוסריות הן שאלות מדעיות לגיטימיות כל עוד הן ניתנות להפרכה.
עוד מושג גדוש לגבי גירושין: כאפשרות לצמיחה אנושית (צמיחה אנושית = מעובה). זאת תפישה שאומרת שגירושים זה לא ההתחלה, ההתחלה היא נישואים לא מוצלחים. תוצאות הגירושים לא נמדדות בטווח קצר, אלא נותן אפשרות להתפתחויות מאוחרות יותר שבהן נקווה לראות צמיחה אנושית. גם זה ניתן להפרכה אז זה גם בסדר.
מה ובר היה עונה?
הוא הכיר שכל מחקר על החברה הוא מחקר של נורמות. ההבדל בין מדעי הטבע והחברה, לפי ובר, הוא שאחד עוסק בדברים נטולי משמעות בהגדרה והשני עוסק בדיוק בדברים שאנשים מייחסים להם ערך. אבל הוא עדיין יבדיל בין מצבים שאנשים אומרים עליהם שהם רעים לעומת לטעון שהם באמת רעים.
לדוגמא, ביורוקרטיה טובה היא נטולת-אישיות (רק תפקידים ולא אנשים). כשובר אומר את זה הוא לא אומר שככה הוא מרגיש. הוא גם לא מכריח מדינה להתארגן באופן ביורוקרטי. הוא אומר שמושג הביורוקרטיה כולל את הטענה הנורמטיבית הזאת וזה מאפיין את האופן בו אנשים מתייחסים אל המוסד. אם פקיד מתנהג כמו אדם (כלומר, קטנוני או אדיב) זה ממרמר או מפתיע.
המטרה של ובר היא לתאר מציאות נורמטיבית בלי לנקוט יחס אליה: יש מוסר כזה וכזה, אבל זה לא אומר שזה טוב…
נשרטט רגע תפישה של מושג הגירושים. ובר חושב שיש לתאוריות דינמיות היסטורית. אז נתאר את אידאל הגירושים בשנות ה 90. בתיאור הזה נכתיב את שאלות המחקר. אם נציג מודל שמרני שאלת המחקר תהיה לכיוון הטראומה ואם נאמץ מודל פמיניסטי נגיע למקום אחר. ובר יכול להסכים ששווה לחקור את שתי התפישות. אבל הוא לא יסכים שדעתו האישית על גירושים יכולה להשפיע באופן מועיל על המחקר. למה? כי הערכים יעוורו את עיניו מלראות את התשתית הנורמטיבית שיש בחברה שהוא חוקר. כלומר, הוא ירצה שכולם יסכימו איתו ויכשל בלתאר טוב את מה שהם באמת מאמינים בו.
דוגמא: אם נרצה לחקור את תופעת האונס נצטרך להתייחס לבושה (מושג גדוש). אבל זה לא אומר שלדעתנו צריכה להיות בושה (של הנאנסת. כן של האנס). הטענה היא שאם אנחנו לא חושבים שראוי שתהיה בושה אולי נחשוב שאין בושה ואז לא נתייחס אליה בחקר התופעה החברתית הזאת או נחשוב שאסור להתייחס אליה כי זה יחזק אותה.
כנ"ל גירושים: אולי אי אפר לחקור גירושים בלי לבחון את מימד הכשלון. זה לא אומר שלדעתנו גירושים זה להכשל.
וכך הדגמנו את הטענה של ובר שהדעות שלנו לא רלבנטיות למחקר. כלומר, יש מקום לדעות במחקר, אבל לא לדעותיו של החוקר אלא של הנחקרים.
לפי אנדרסון צריך שמחקר יהיה גם ערכי. כלומר, זאת דעתה. זה לא אומר שככה העולם (כלומר, יכול להיות שהיא טועה: שעולם בו חוקרים ככה יהיה פחות טוב ולא יותר טוב).
