חשיבותה של ירושלים בימי בית שני

ירושלים ובית-המקדש בימי בית שני היו מוקד הזיקה והזהות וה"דבק" המאחד של עם ישראל ביהודה ובתפוצות, אך חשיבות זו חרגה מקיומה הפיזי של העיר כמרכז שלטון ופולחן וכללה גם ובעיקר חשיבות רוחנית ותודעתית. לראייה ניתן להביא את העובדה שלאורך מרבית ימי בית שני הסכין העם בארץ עם שלטון זר, העלאת מיסים ועול מלחמות, אך ברגע שהגיעו הדברים לכדי פגיעה בי-ם ובקדושת בית-המקדש (כמו מעשי אנטיוכוס ב-169 לפנה"ס) הם גררו מרד אלים משום שעם פגיעה ברוח לא יכלו בני העם להסכין. רבים השליטים הזרים בימי בית שני שהתירו חופש פולחן ודת בירושלים ודאגו למעמד בית-המקדש מתוך הבנה שפגיעה באלו עלולה לסכן את שלטונם באזור, ואילו אלו שלא עשו כן לרוב שילמו על כך מחיר בצורת התקוממות.

מעמדה של ירושלים ומרכזיותה בתודעת העם התבססו כבר בימי בית ראשון למן ימי דוד ושלמה, דרך פיצול הממלכות וגלות ישראל ועד לחורבן בית-ראשון שעצם היותו קטסטרופה (כפי שניכר בספר תהילים, למשל) בעבור העם היהודי מראה עד כמה הייתה העיר חשובה. מקור חשיבותה של העיר בעיני העם למן תקופת המלוכה היה תיאולוגי ונעוץ בתפיסת ירושלים כעיר הנבחרת ומקום משכנו של אלוהים, תפיסה כזו, שהתבססה בימי בית ראשון ולאחר הגלות, לא הייתה יכולה אלא לייחד לעיר מקום מרכזי ובלעדי בתודעת העם. וכך הייתה שיבת ציון הגשמה וגילום של "ציפור נפשו" של העם שנדבך חשוב בזהותו, תפיסתו העצמית ואחדותו בגולה היה הכמיהה לשוב לירושלים ולחדש את בית המקדש.

השיבה לירושלים בעקבות הצהרת כורש וחידוש בית המקדש היו מאורע חשוב ביותר בחיי העם ועוררו תקוות רבות. חשוב לציין כי גם אם לא כל העם שב מיד מן הגולה לא"י הרי שחלקים משמעותיים ממנו היו שותפים ותומכים בדרך כזו או אחרת במפעל, והיהדות שנותרה בתפוצות שימשה עורף כלכלי, רעיוני ואולי אף פוליטי לחזית העולים לי-ם. כך נוצרו יחסי ירושלים ויהדות התפוצות שנשתמרו במידה רבה לאורך שנים ארוכות מאז שיבת ציון. עיקר תכליתה ומהותה של שיבת ציון היה חידוש השליטה היהודית בירושלים ובניית בית המקדש, ועצם קיום המפעל תרם להעלאת קרנה של מטרתו ומיצב את מעמדה של ירושלים, בית המקדש והכוהן הגדול שעמד במוקד הפעילות.

בימי עזרא ונחמיה יצאו לפועל למעשה שני מפעלי ביצור, האחד פיזי שכלל את שיקום החומות והשני שהיה רוחני והוא משול להצבת חיץ בין העם וסביבתו הלא-יהודית. מפעל שני זה כולל את החלת חוקי התורה כדין הממלכה, שמירה על טהרה ואורך החיים היהודי בעיר ומאבק בנישואי תערובת.

מוסד המלוכה של ימי בית ראשון לא חודש בתקופה הפרסית והשלטון המנהלי נמסר בידי הפחה שמונה על ידי השלטון הפרסי כאשר לצידו עומד הכוהן הגדול שמעמדו הלך וצבר חשיבות. מוסד הכהונה הגדולה עמד בזיקה ישירה למעמד בית-המקדש, וכך ניתן לקבל ביטוי למרכזיותו של בית-המקדש משום שהעומד בראשו ואמון עליו עומד גם בראש העם ואמון על חייו הדתיים והמדיניים, לא ניתן אלא להסיק מכך כי בית המקדש היה המוסד העליון של העם והעומד בראשו לפיכך השליט.

התקופה ההלניסטית הייתה במידה רבה המשך של התקופה הפרסית מבחינת מעמדם של ירושלים ובית המקדש ומרבית השליטים ההלניסטיים הכירו בחשיבותם וכיבדו את מעמדם מתוך הבנה כי פגיעה בהם עלולה לגרור התנגדות לשלטונם. ראוי לציין בהקשר זה את שני המקרים בהם ביקש שליט לפגוע במקדש ונתקל בתגובה קיצונית וחריפה של העם, האחד של תלמי הרביעי ב-217 לפנה"ס והשני של הליודורס בשליחות סלווקוס בראשית המאה ה-2 לפנה"ס. השליט היווני שכן מימש את כוונותיו לפגוע במקדש היה אנטיוכוס והוא גרר בעקבות כך מרד רבתי כאשר רוב ניכר מהעם מניח בצד את מחלוקותיו הפנימיות ומתאחד בכדי להגן על עיקרון שאינו מוטל בספק. מן השקט שנשמר לאורך תקופות השלטון הפרסי וההלניסטי לעומת התפרצות מרד החשמונאים אנו למדים כי בעוד שהעם יכול היה לשאת פגיעה בחומר (כמו הפגיעה הכלכלית על רקע המלחמות הסוריות), הרי שפגיעה ברוח ובסמל החשוב ביותר לעם היוו קאזוס בליי ועילה להתקוממות.

המסורת מייחסת את חורבן בית-שני ל"שנאת חינם" ואולי במידה מסוימת של צדק שכן מחלוקות פנימיות בירושלים, הן במישור המסורתיים מול המתבוללים והן במאבקי הצדוקים, פרושים ואיסיים, הובילו לפגיעה בה כמו כיבוש פומפיוס בשנת 63 לפנה"ס וכמובן חורבן הבית. אך למרות חילוקי הדעות גם בתקופה השלטון הרומי אירעו מקרים בהם שליט זר איים על טוהר המקדש (פונטיוס פילאטוס, קאליגולה) וכתגובה התאחד רוב העם בהתנגדות רחבה למהלכים. עובדה זו מעידה על היות ירושלים ובית-המקדש גורם מאחד של העם ובכמה מישורים, הן מישור יהודה והתפוצות, הן שומרי המסורת מול המתבוללים והן הזרמים התיאולוגיים (והמעמדיים) בתוך העם. בני ישראל ישבו במקומות שונים, ניהלו אורך חיים שונה והחזיקו בהשקפות דתיות שונות אך בנושא ירושלים ובית-המקדש היו ככל הנראה מרביתם תמימי דעים.

מספר נושאי רוחב המתפרסים לאורך כל תקופת בית שני גם משמשים בכדי להאיר את מרכזיות ירושלים ובית המקדש בקרב העם.

בשל מיקומה הגיאוגרפי לא יכולה הייתה ירושלים להיות כלכלה אוטרקית וודאי שלא יצרנית. חלק גדול מבני העיר עסקו במשלחי יד בלתי-יצרניים בהקשר בית-המקדש, התעשייה בעיר הייתה מוגבלת ובחלקה הגדול זכתה לפרנסתה מבית-המקדש ושטחי החלקאות באזור היו מצומצמים. גרעון סחר החוץ שנוצר במצב זה כוסה באופן קבוע על ידי תרומות ומסים שונים שהעלה שאר העם לבית-המקדש. בית המקדש מימן באופן ישיר או עקיף את מחייתם של רבים מתושבי ירושלים, אך הונו של בית-המקדש עצמו הגיע ממחוץ לעיר, מהעם ומהשלטון הזר שהכיר בחשיבותה. כך, העם, בין אם בשאר יהודה ובין אם בתפוצות, קיים את ירושלים במצב בו לא יכולה הייתה להתקיים בכוח עצמה ומעמדה היה למעשה מקור כוחה הכלכלי.

חשיבות כלכלית נודעת גם למסורת העלייה לרגל שהביאה רבבות אנשים לעיר בכל רגל, אם כי משמעותו של מוסד זה חורגת בהרבה מהתחום הכלכלי בלבד. העלייה לרגל שהתקיימה לאורך תקופת בית-שני וביתר שאת בתקופת הרומאים הייתה ביטוי פיזי של מרכזיות ירושלים בעבור העם. בעלייה לרגל מקבלת חשיבותה התיאולוגית של ירושלים משנה תוקף בתפיסה כי חג כהלכתו הוא חג שנחגג בירושלים (ולא עלו לרגל לאף מקום אחר) וכי חובתו של יהודי היא לעלות לרגל ככל שידו משגת. העלייה לרגל ביטאה גם את היותה של י-ם ה"דבק" המאחד את כל העם והחגים היו הזדמנות לאינטראקציה ותחושת אחדות בין חלקי העם ששכנו באזורים גיאוגרפים שונים.

בנוסף, כל מוסדות ההנהגה היהודית שכנו מאז שיבת ציון בירושלים, ומה שקבע את מקום השלטון היה החשיבות התיאולוגית, סמלית ותודעתית. גם כאשר המרכז המנהלי הרומי שכן בקיסריה לא איבדה ירושלים את מעמדה הדתי, מה שמלמד כי בתקופה זו לפחות (ואולי בניגוד לימי דוד) הקדושה הנביעה את השלטון ולא השלטון את הקדושה, ואף אדם, גם לא הקיסר עצמו, לא עמד מעל לחשיבותם של ירושלים ובית המקדש.

לסיכום, חשיבותה ומרכזיותה של ירושלים בתודעת העם היהודי הייתה תנאי מקדים לכל מפעל שיבת ציון, והיא הלכה והתפתחה בד בבד עם התפתחות העיר והעם בארצו. ירושלים שימשה כלב הפועם של של העם ומעבר להיותה מרכז שלטוני ודתי היא היוותה גם מרכז של קונצנזוס שאיחד בין יושבי הארץ והגולה, הזרמים השונים בקרב היהודים והנוטים להתייוון מול הנוטים לשמור על המסורת. נוכחות השלטון בירושלים ומעמד הכוהן הגדול, התנגדות העם לפגיעה בבית המקדש, תמיכתו הכלכלית בעיר ומוסד העלייה לרגל משמשים בין היתר בכדי להמחיש את מעמדה בעולם היהודי.

ראה: ירושלים לדורותיה

קשרי הון-סגנון: הביטוס והון תרבותי

כיצד הסגנון שלנו משפיע על המעמד החברתי שלנו ועל סיכויי ההצלחה שלנו בחיים? על הקשר בין מושג ההון התרבותי ו"הביטוס" אצל בורדייה

עוד דברים מעניינים: