דיברנו בשיעור שעבר על ההקשר והטכנולוגיה כפרמטרים משמעותיים בתהליך המישמוע, בתהליך הפקת המשמעות של הטקסט על ידי הקהלים. היום נדבר יותר על הקשר בין היוצרים לקהלים, איך הם משפיעים עליהם וכמה זה משפיע על איך נוצר הטקסט ועל המשמעויות שהקהל יכול להפיק ממנו. ננסה להגדיר את היחסים בין שני הגורמים שלוקחים חלק התהליך.
עמית קמה מנסה להגדיר את היחסים שבין מחברים לבין קוראים או בין מחברים קוראים וצופים.
יוצרים <-> קהלים
קמה יוצא מההגדרה של יצירה שהיא של אוסף סימנים חסרי משמעות, עד שהיא נקראת בידי קורא אמיתי והופכת להיות טקסט. כלומר כל טקסט מפעיל פעילות קוגניטיבית שאנו כקוראים וצופים מפעילים עליו מערך של סימנים, של ידע, של ניסיון קודם, כדי לפענח את הקודים שהכניס בו היוצר/המחבר. כלומר, הטענה היא שכשאנו נחשפים לטקסט כקוראים/צופים אנו מפעילים עליו מערך של משמעויות ומפיקים ממנו משמעות. נותנים פרשנות לסימנים ולקודים, לסמלים המצויים בטקסט, ומחברים עם הידע המוקדם שיש לנו, התפיסה שלנו, הנסיון שלנו, ונותנים לטקסט הזה משמעות.
קמה מנסה להגדיר מושגים מספר:
קורא אידיאלי לעומת קורא ממשי קורא אידיאלי ~ (שונה) קורא ממשי
קורא אידיאלי – קורא היודע להעניק את המשמעות הנכונה לטקסט ומממש אותו על פי כוונת "המשורר". כלומר, הקורא האידיאלי הוא מי שהמחבר רואה לנגד עיניו בעת כתיבתו את הטקסט. מה שהוא היה רוצה שיבינו מהטקסט הזה. זה אידיאלי כי מצב כזה כמעט ולא קיים ואין כמעט קורא שיכול להבין בדיוק את מה שהתכוון המחבר.
הקורא הממשי – זה קורא אמיתי, שלא בהכרח מבין או מפרש ומקבל את המשמעות שאליה התכוון הכותב.
ליוצר יש אידיאל בראש מי הוא היה רוצה שייחשף לטקסט שלו ומה הוא היה רוצה שיבינו ממנו, אולם בסופו של דבר נחשפים לטקסט אנשים אחרים המפרשים זאת אחרת ומבינים את הטקסט בצורות שונות. גם אם הטקסט יהיה סגור, עדין יש אפשרות להסתכל עליו ממקום לביקורתי ולאו דווקא לפרש אותו בדיוק על-פי מה שהתכוון היוצר.
מחבר אמיתי -> מחבר משתמע -> קורא משתמע
מחבר אמיתי זה מי שכתב את הטקסט – בספר זה הסופר. בטלביזיה זה יותר מורכב כי יש מערך של כותבים העומדים מאחורי הטקסט, אולם יש מישהו שהוא האחראי על היצירה של הטקסט והוא המחבר האמיתי.
מחבר משתמע –בספר זה יכול להיות הדמות שהכותב החליט שיעביר את המסר. למעשה זה מי שמפגיש אותנו כקהל עם הטקסט. מבחינת הקהל זה מי שנוצר על מנת להעביר את הטקסט. פעמים רבות זה ישפיע עלינו כיצד נבין את הטקסט. למשל אורנה בנאי מעבירה דמות, חלק מהצורה שהיא מעבירה וחלק ממה שהיא, זה חלק מהמסר. איננו יכולים להתנתק מאורנה האמיתית לבין הדמות שאותה היא מייצגת. כלומר, היא דמות שהיא חלק מהמסר, לגבי המאפיינים שלה, התנהגותה, הדיבור שלה, היא מבחינתנו חלק מהטקסט. היא המחברת המשתמעת. דוגמא נוספת בטלביזיה ליוצרים את הטקסט שגם מעבירים אותו הוא ארז טל, דן שילון בזמנו, אמנון לוי, רפי גינת. הם חלק מהתהליך של התחקיר, הם מעורבים והם לא רק מקריאים.
הקורא המשתמע – המפגש של הקורא/צופה עם הטקסט בזמן החשיפה אליו. ברגע שהטקסט מועבר על ידי המחבר המשתמע אנחנו נחשפים אליו ואז אנחנו מפרשים אותו.
פוליסמיה (פיסק) – מנסים לראות איך טקסטים שונים פונים לקהלים שונים בו זמנית. בתחילת הקורס דיברנו (דרך קלנר) שבעיקר בטלביזיה יש רצון לפנות לקהלים רבים יותר, מסיבות כלכליות. פיסק מנסה לטעון שיש מנגנונים שונים בטקסטים המאפשרים פרשניות שונות על ידי הקהל. זה פוליסמיה – רב משמעות. כלומר, אותו טקסט יכול להתפרש בצורות שונות על ידי קוראים/צופים שונים. פיסק מדבר על 5 מנגנונים המאפשרים פוליסמיות:
- אירוניה – כשמדברים באירוניה, למעשה אומרים דבר אחד אך מתכוונים להיפך, לדבר אחר. למשל, בכל הסטירות יש הרבה שימוש באירוניה וציניות. ארץ נהדרת. כבר בהגדרה מדברים לפחות על 2 סוגי פרשנויות – מי שיקבל את המסר כלשונו ולא יבין את האירוניה ולא יבין שיש כאן ציניות ומסר שונה, ויש מי שיבין את ה אירוניה ואת המסר שהועבר למשל, אם קיציס מתאר סיטואציה של מדינת רווחה ועל תשלומים לרפואה וכו' והוא מדבר על כך שאנשים משלמים כל חודש ובסוף הם מוצאים את עצמם במיטה במסדרון. יש מי שיבין את האירוניה והפרדוקס שבדבר, אך יש מי שלא יבין. וכך אנו רואים את 2 סוגי פרשנויות סביב המנגנון של אירוניה.
- מטאפורה – מתארים דבר במושגים שלוקחים מעולם מושגים אחר. כפי שהדגמנו את דג במים או ארגז כלים – זה מטאפורה. הכוונה לקחת מושג מעולם מושגים שונה ולהשליך אותו על הגדרה או מושג או להלביש אותו בעולם אחר. יש צורך להבין את המטאפורה, את משמעותה ואת מה שהיא מייצגת. להבין את הכוונה של מה זה דג במים כדי להבין מה מנסים להגיד. צריך להבין את המטאפורה, את המשמעות של דג במים, אך לא באופן לשוני של 'דג במים' אלא להבין מה זה אומר מבחינת התקשורת, לכך שאנחנו לא מודעים לנעשה מסביבנו כשם שהדג חי בעולם נפרד ומנותק מהחיים שמחוץ למים. ברגע שיש מנגנון שמשתמשים במטאפורות, דימויים, שמשאילים מילים או מושגים מעולם מושגים אחר, יש מי שיבין את המטאפורה ויש מי שלא יבין את המטאפורה, הרעיון, ההאנשה וההשלכה.
- סתירות – כשיש אי התאמה בתוך הטקסט. דהיינו, הטקסט עצמו מחבר בין כוונות נוגדות ונוצרת סתירה ואי התאמה. דבר זה יוצר 2 אפשרויות לנקודות מבט שונות. בגלל הצגת שני הצדדים זה מעורר מחשבות, נקודות מבט שונות.
- בדיחות – כדי להבין את ה'פאנטש ליין' אנו למעשה שוברים את מה שאנו מכירים. הבדיחה מתארת סיטואציה רגילה ואז השבירה, הפאנטש ליין, הדבר שלמעשה מצחיק אותנו, הוא כשהופכים את הקערה על פיה ואומרים משהו מנוגד למקובל, משהו שונה ממה שאנו מכירים. השבירה הזאת יוצרת סוג נוסף של חשיבה ונותנת אפשרות לראות את זה גם אחרת. עצם הצחוק גורם לבדיחות הדעת ויוצר אפשרות להסתכלות אחרת, תפיסה שונה או שבירה של מקובעות כלפי דימוי מסויים.
- עודפות סמיוטית – הכוונה שלטקסט יש משמעות מועדפת, אבל לצידו יש מערכת סימנים לא ממושמעת שהיא אינה חלק מהמסר הדומיננטי. הטענה היא שבתוך הטקסט, דומה לסתירה, משהו בטקסט לא מסתדר עם המסר המרכזי שלו, משהו נוגד את המסר המרכזי. למשל, כתבת חדשות המסקרת את האמריקאים שפגעו במפעל לייצור נשק בעירק. הקריין שמסקר את החדשות מספר שהאמריקאים התקיפו את המתקן שיש בו חומרים מסוכנים ואנחנו מקבלים מסר מאוד ברור שהאמריקאים מנסים למגר את הסכנות ולהפחית את הלחימה וכד', ואז רואים ילד המסתובב בין ההריסות. הילד הוא העודפות הסמיוטית, הוא לא מסתדר עם הטקסט. אם המקום מסוכן, מה הילד עושה במקום מסוכן כזה. כלומר, הילד לא מסתדר עם המסר. זה מטשטש את המשמעות או נכון יותר יוצר משמעות שונה. העודפות הסמיוטית היא בדרך כלל של סמלים וויזואליים אך היא יכולה להיות גם במלל.
עמית קמה מסכים עם המנגנונים של פיסק שזה עשוי לאפשר פוליסמיות. השאלה הנשאלת היא עד כמה הצופים באמת ביקורתיים, ערניים לזה, עד כמה הם מודעים לפוטנציאלי הביקורתי או החתרני. במקרים רבים הצופה פאסיבי ולא מעמיק בנושא . רואים את האירוניה ומבינים אותה אך לא עוצרים לחשוב מאחר ורובנו צופים בטלביזיה כדי לשכוח מעמל ותלאות היום ולא כדי לחשוב חשיבה מעמיקה על נושאים פוליטיים, מדיניים, חברתיים וכד'. בכל זאת, אין זה סותר את האפשרויות שהטקסט נותן לנו את היכולת לחשוב. פיסק מאוד מדבר על פתיחות, על טקסטים פתוחים, על אמצע אין סופי, טקסטים שאין בהם הרבה דמויות. פיסק טוען שיש הרבה מאוד אפשרות לתת לקוראים את החופש לפרש באופנים שונים כלפי טקסטים שונים. למרות זאת, לא בטוח שאנחנו מנצלים אפשרות זאת. מעוניינים שהקהל יהיה פעיל, כי אקטיביות מעוררת מחשבה ופעילות וזה יוצר הרבה יותר פתיחות ופוליסמיות.
חזרה אל: תקשורת כתרבות
תקשורת כתרבות – אילוצי טקסט
