?האם אתיופיה היא דמוקרטיה

אתיופיה נחשבת בעיני עצמה ונוטה להיתפס בעיני העולם כדמוקרטיה שהצליחה לשמר יציבות שאינה מובנת מאליה באפריקה במשך 19 השנים שחלפו מאז השתחררה ממשטר צבאי-קומוניסטי דיקטטורי. אולם ה-Democracy Index של המגזין Economist בשנת 2008 מדרג אותה רק במקום ה-105 מתוך 167 מדינות ומסווג אותה כמשטר כלאיים (hybrid regime). בעבודה שלהלן ארצה להשתמש בכלים לסיווג וניתוח דמוקרטיות בכדי לבחון את טיב ה-"הכלאה" במשטר האתיופי בין מאפיינים דמוקרטיים ומאפיינים אנטי-דמוקרטיים, זאת על רקע שאלת הפער בין הלכה למעשה בשנותיה הקצרות של הדמוקרטיה שכן חוקתה שנקבעה אך לא מזמן נחשבת כדמוקרטית לכל עניין ודבר[1].

בפרק הדיון של העבודה תסווג הדמוקרטיה האתיופית כדמוקרטיה המבוססת על הסכמיות ובעלת מבנה פדרטיבי וכן תיבחן שאלת יציבותה מתוך מגמה להדגים את שבריריות הדמוקרטיה במדינה. בהמשך הפרק יסקרו מאפיינים של הדמוקרטיה האתיופית בתחומי הדת ומדינה וזכויות קבוצות המיעוט שידגימו את הסממנים הדמוקרטיים של אתיופיה. בחלקו השלישי של פרק הדיון ייבחן סיווגה של אתיופיה בספרות כמדינה "ניאו-פטרימוניאליסטית" ותשאל השאלה האם קביעה זו אכן מאפשרת להחשיב אותה עדיין בתור דמוקרטיה. בכדי לענות על שאלה זו ייבחנו מאפייניה הניאו-פטרימוניאליסטים של אתיופיה כנגד גישות שונות לדמוקרטיה בכדי לבדוק האם ישנה תפיסה תיאורטית של דמוקרטיה התואמת את המשטר האתיופי בפועל ובכך עדיין להחשיב את המדינה כדמוקרטיה. דיון במצב השורר באתיופיה כיום, בייחוד על רקע בחירות שנויות במחלוקת שנערכו בשנת 2005, יראה כי המשטר האתיופי יכול להחשב כדמוקרטיה רק, אם בכלל,  במסגרת התפיסה האליטרית שתואמת במידת מה את ההתנהלות הניאו-פטרימוניאליסטית המתוארת בספרות. עם זאת, מסקנתה של העבודה תהיה כי לא האידיאולוגיה ולא הפרגמטיקה האליטריות הן שעומדות בבסיס אופי השלטון הנוכחי באתיופיה, ולפיכך המגמות בעשור האחרון באתיופיה מצביעות על נסיגה מתהליך הדמוקרטיזציה של המדינה בכיוון של אוטוריטריות סמכותנית ולא על "עדכון" בתפיסת הדמוקרטיה שלה מכורח הנסיבות.

דיון

3.1. סיווג הדמוקרטיה האתיופית

3.1.1 אתיופיה כדמוקרטיה המבוססת על הסכמיות

כמדינה המתאפיינת בגיוון אתני עצום (כ-80 קבוצות) אתיופיה היא דמוקרטיה המבוססת על הסכמיות יותר מאשר על הכרעת הרוב. השלטון באתיופיה מבוסס על חוקה ששינויים בה מחייבים רוב מיוחס של שני שלישים מבית הנבחרים או את הסכמתן של מועצות כל המדינות החברות בפדרציה[2]. הפרלמנט האתיופי הוא דו-ביתי ומורכב מבית נציגי העמים (House of Peoples' Representatives) תחתון בן 547 נציגים הנבחרים בבחירה ישירה עם מקומות משוריינים לקבוצות מיעוט ובית הפדרציה (House of Federation) עליון בן 108 נציגים הנבחרים על ידי מועצות המדינות השונות של הפדרציה, ושני הבתים יחד בוחרים ברוב מיוחס של שני-שלישים את הנשיא. עם זאת, היותה של אתיופיה דמוקרטיה פרלמנטרית שמנהיגה בפועל הוא ראש הממשלה עומדת בניגוד לתפיסה ההסכמית.

כך נראה כי הרב-גוניות האתנית הגדולה של אתיופיה מובילה אל השיטה הדו-ביתית, הבחירות היחסיות, המסגרת הפדרטיבית והחוקה שמסווגות את אתיופיה באופן ברור למדי כדמוקרטיה הסכמית למרות היותה פרלמנטרית. ניתן לציין כי שיטת הפדרליזם האתני המונהגת באתיופיה אינה חפה מבעיות כאשר אחת מהעיקריות שבהן היא ששיטה זו למעשה מעודדת בדלנות אתנית משום שזו מתרגמת לכוח פוליטי גדול יותר[3].

3.1.2 אתיופיה כדמוקרטיה פדרטיבית

חגי ארליך מתאר כי מה שהוא מכנה "התזה האמהרית-שואנית" של שלטון ריכוזי והאחדה חברתית, תרבותית ופוליטית של עשרות הקבוצות האתניות של אתיופיה קרסה במהלך המאה העשרים ופינתה את מקומה ל"תזה התיגרינית" של שלטון ביזורי והגדרה עצמית בעבור כל עמי המדינה הגדולים[4]. בהתאם לכך, אתיופיה היא דמוקרטיה פדרטיבית (פדרליזם אתני[5]) המקנה למסגרות הלאומיות ואתניות המהוות את הפדרציה זכות לשלטון עצמי בטריטוריות שלהן במקביל לזכות בייצוג שווה בשלטון המרכזי[6].

3.1.3 יציבות הדמוקרטיה האתיופית

בבחינת היציבות של הדמוקרטיה האתיופית נראה כי למרות קיומה הרציף במשך 19 שנים ולמרות התמודדותה עם אתגרים לא פשוטים, היא רחוקה מלהיחשב כדמוקרטיה יציבה. לפי Henze מידת הלגיטימיות של השלטון בעיני רבות ממפלגות האופוזיציה תלויה במידת יכולתן לקדם את עניינן של הקבוצות שהן מייצגות, וכאשר שאיפה זו נבלמת הן נוקטות במדיניות של "rejectionism" שאינה משתפת פעולה עם השלטון[7], מה שגם גורע מההסכמה הרחבה הנחוצה ליציבותה של דמוקרטיה. ההאשמות בדבר אי-סדרים והטיית הבחירות האחרונות ב-2005, וכן אכיפת תוצאותיהן בכוח (דיכוי אלים של הפגנות ומעצרים של אנשי אופוזיציה) מלמדים על הקושי בחילופי שלטון מסודרים במדינה ומובילים לכרסום האמונה של האזרחים בשלטון[8] ואף נגרמים בשל חוסר אמונה זו[9]. גם בתחום היעילות השלטונית דומה כי המשטר האתיופי אינו נוחל הצלחה עם כלכלת המדינה שממשיכה להיות נחשלת, תת-פיתוח, אי-סדרים במערכת הדמוקרטית וקשיים ניכרים בהובלת תהליך רחב ומעמיק של דמוקרטיזציה כפי שידון להלן.

הדמוקרטיה האתיופית מתמודדת עם קשיים רבים המאיימים על יציבותה. בראש הקשיים הללו עומד מצבה הכלכלי-חברתי של אתיופיה שהיא אחת מעשרת המדינות העניות בעולם[10]. המדינה היחידה באפריקה שמעולם לא הייתה קולוניה לא זכתה לפיכך לפיתוח מערבי בצורת תשתיות תחבורה, תעשייה, מנהל ומערכת חינוך מודרניים שעד היום חסרים למדינה שגם חוותה כמעט 20 שנים של שלטון קומוניסטי שניוון את תהליכי הפיתוח בה. Abbink[11] מצביע על העדרו של מעמד בינוני כעל אחת מהסיבות הפוגעות בתהליך הדמוקרטיזציה באתיופיה ולכך ניתן להוסיף את פערי המעמדות במדינה הנמתחים בין שבטים פרימיטיביים ביותר (כמו ההאמר או המורסי) שחיים בדרום המדינה ואורח החיים המערבי והשבע של חלק מתושבי אדיס-אבהה, פערים שהם במקרים רבים חופפים להבדלים אתניים. בעיה נוספת בהקשר זה היא מיעוטים ומיקודם הצר של הארגונים הוולונטריים באתיופיה שאינם מהווים על פי רוב גורם משמעותי בזירה הפוליטית[12]. לפי ה-Human Development Index 64.1% מהאתיופים הבוגרים אינם יודעים קרוא וכתוב ובסיכום הנתונים הללו נראה כי מצבה הכלכלי-חברתי הרעוע של אתיופיה הוא מכשול משמעותי בפני התבססות הדמוקרטיה בה.

הפוליטיקה האתיופית מתאפיינת בקווים אתניים ובמתח בין-עדתי המובילים לקיטוב פוליטי ועוינות בין הקבוצות העיקריות בה (תיגרינים, אמהרה ואורומו[13], ועוד כ-80 קבוצות קטנות יותר) שנושאות גם יריבויות היסטוריות עתיקות יומין, ובכל אשר נוגע לשיתוף פעולה בין האליטות די לציין כי חלקים ניכרים מהאליטה האמהרית שוהים בגלות ופועלים ממנה כנגד השלטון התיגריני[14]. אל הקלחת ניתן להוסיף את ההטרוגניות הדתית של אתיופיה הכוללת נוצרים, מוסלמים ודתות אפריקאיות. כך היכולת לדו-שיח, משא ומתן ופשרות הדדיות הדרושים לדמוקרטיה חסרה במערכת השלטונית האתיופית. Abbink טוען כי התרבות הפוליטית באתיופיה טרם השתחררה ממורשת האוטוריטריות ואוליגרכיה ההיסטורית שלה ומייחס למצב זה את הקשיים בחילופי משטר סדירים במדינה[15], וכן טוען כי במערכת הפוליטית האתיופית אין הסכמה על סוגיות הליבה ואף על עצם המדינה ומוסדותיה[16]. לקשיים אלו ניתן להוסיף את עומס המשימות המוטל על המשטר, שבצד יציבות שלטונית, פיתוח תשתיות ונושאים כלכליים-חברתיים פנימיים מתמודד גם עם בעיות לאורך גבולותיו, כמו הגבול המתוח עם אריתריאה (המדינות לחמו בשנים 98'-2000), חוסר היציבות בסומליה (לשם פלש צבא אתיופיה ב-2006), המשבר בדרפור שבסודן שגורם לזרם פליטים הזורם אל תוך המדינה וכן  לחימה בתוך המדינה עם מורדי ה-ONLF  (Ogaden National Liberation Front) התובעים עצמאות בחבל אוגדן שבמדינה.

3.2 מאפיינים של הדמוקרטיה האתיופית

3.2.1 יחסי דת ומדינה באתיופיה

הנצרות האתיופית האורתודוקסית היוותה באופן מסורתי ועד לקיצה של המונרכיה ב-1974 לא רק כדת המרכזית באתיופיה אלא גם נתפסה כמקור הסמכות של השלטון שקיסריו טענו למוצא מזרע בית דוד (הקיסר הראשון, מנליק, היה לפי האמונה בנם של המלך שלמה ומלכת שבא) ולקחו לעצמם שמות כתר דתיים כמו היילה סלאסי ("כוח השילוש [הקדוש]"). הנצרות האתיופית היא דתם של 43.5% מאזרחי המדינה (33.9% מוסלמים, 18.6% פרוטסטנטיים ו-2.6% אנימיסטיים[17]), אך למרות זאת אתיופיה נוקטת בדגם ההפרדה[18] בכל מה שנוגע ליחסי דת ומדינה. המדינה אינה מכריזה על עצמה במפורש כחילונית אך  סעיף 11 של החוקה האתיופית קובע במוצהר כי דת ומדינה הן נפרדות, אין דת מדינה והמדינה לא תתערב בענייני דת והדת לא תתערב בענייני מדינה.

3.2.2 מעמד המיעוטים באתיופיה

אתיופיה היא מדינה מרובת קבוצות אתניות ללא קבוצת רוב מוחלט, אך 10 הקבוצות הגדולות בה מהוות למעלה מ-85% מהאוכלוסייה. שתי הקבוצות האתניות הגדולות בה הן האורומו (34.5%) והאמהרה (26.9%), עם הסומלים (6.2%) ותיגרים (6.07%) אחריהן, 6 קבוצות נוספות (סידמה, גוראגה, וולייטה, הדייה, עפאר וגאמו) המונות 1-5% מהאוכלוסייה וכ-70 קבוצות נוספות המונות פחות מ-[19]1%.

שני המשטרים שקדמו למשטר הדמוקרטי באתיופיה, השלטון המלוכני והשלטון הצבאי-קומוניסטי, שאפו להתמודד עם בעיית המיעוטים במדינה על ידי ריכוזיות והאחדה, ובספרות המחקרית התגבשה ההערכה כי בעיותיה של אתיופיה במאה ה-20 נבעו בין היתר מגישה ריכוזית זו והעדר זכויות לקבוצות מיעוט[20]. הגישה הריכוזית הומרה בביזורית עם נפילת השלטון הקומוניסטי ותחילת תהליך הדמוקרטיזציה של אתיופיה. בועידת-"National Conference on Peace and Democracy" שנערכה ביולי 1991 באדיס-אבבה לאחר נפילת השלטון הקומוניסטי נחתם "Transitional Period Charter" על ידי ארגוני המורדים המנצחים שלפיו תכונן המדינה החדשה כדמוקרטיה. לפי הצ'רטר הדמוקרטיזציה האתיופית תתבצע על בסיס זכויותיהן של קבוצות אתניות, וביזור הכוח השלטוני על פי קריטריונים אתנו-לשוניים[21]. במסגרת החוקה האתיופית קיבלה כל קבוצה את הזכות לשמר את זהותה ולנהל את ענייניה בטריטוריה שלה על ידי הקצאת הכוח השלטוני לאזורים השונים על חשבון השלטון המרכזי במבנה של ממשלה מקומית וממשלה לאומית[22].

לפיכך נראה כי הדמוקרטיה האתיופית נוקטת בגישה המגלמת בעצם מבנה המדינה והשלטון וחוקי המדינה הכרה קיצונית בזכויות מיעוטים להגדרה ושלטון עצמיים. הדמוקרטיה האתיופית היא דמוקרטיה המושתתת על פלורליזם אתני. סעיף 39 של החוקה האתיופית מבטיח לכל לאום ועם באתיופיה את זכות ההגדרה העצמית, השלטון העצמי ואף את זכות הפרישה מהפדרציה, ובכך מעוגנת חוקתית ההכרה הן בקיומן וזהותן של הקבוצות האתניות והן בזכויותיהן, והמדינה אינה מסתפקת בהכרה בזכויות המיעוטים כפרטים בלבד[23].

3.3 תפיסת הדמוקרטיה באתיופיה: ניאו-פטרימוניאליזם כדמוקרטיה אליטרית או סמכותניות?

בשנותיה הראשונות של הדמוקרטיה האתיופית נראה היה שהמדינה חותרת ליישם ומתאפיינת במספר גישות דמוקרטיות. השנה הראשונה של ממשלת המעבר לאחר נפילת השלטון הקומוניסטי (1992) התאפיינה בריבוי של התארגנויות פוליטיות ומפלגות חדשות (63 לפי ארליך, למעלה מ-100 לפי [24]Henze) וכן ריבוי של עיתונים (כ-100 על פי שניהם[25]) שהובילו את אתיופיה על הגיוון האתני שלה בכיוון של דמוקרטיה פלורליסטית עם שיטה רב-מפלגתית.

Henze מציין כי ממשלת המעבר הפריזה בהערכת היכולת של האוכלוסייה והתנועות הפוליטיות להבין ולקחת חלק במשחק הדמוקרטי[26], וכי למרות מאמציה והצלחותיה בדמוקרטיזציה של המדינה, מרבית מפלגות האופוזיציה לא תפסו את תפקידן כשותפות בהובלת המדינה אלא כמיועדות להשיג באמצעים של לחץ תנאים מועדפים בעבור הקבוצות האתניות שלהן ולמעשה לא שיתפו פעולה עם המנגנונים הדמוקרטיים אלא השתמשו בהפעלת לחץ חיצוני כאמצעי להשגת הישגים[27]. ארליך מציין גל מעצרים של בקרב סגל אוניברסיטת אדיס-אבבה ב-1992 ואי סדרים בבחירות מקומיות שנערכו באותה השנה הובילו להאשמת המשטר האתיופי ב-"ניאו-פטרימוניאליזם"[28]. ובבחינת מערכת בחירות שנערכו 13 שנה לאחר מכן תוהה Abbink האם לאורן ניתן להסיק כי הניאו-פטרימוניאליזם באתיופיה כבר הוביל לסטגנציה של המערכת הפוליטית והידרדרות בכיוון של אוטוריטריות[29],. Abbink מציין כי מפלגת השלטון היחידה שידעה אתיופיה בימיה כדמוקרטיה, ה-EPRDF, הכריזה על הדמוקרטיזציה של אתיופיה כמשאת נפש אך בפועל בנתה רשת של שליטה פוליטית וכלכלית שהתבססה על נאמנויות אישיות וכי מרבית ההחלטות הפוליטיות החשובות מתקבלות למעשה מחוץ למוסדות הדמוקרטיים[30], ושמוסדות אלו הן למעשה רק חזות המחביאה מאחוריה מציאות פטרימוניאלית[31], מה שמתיישב עם דבריו של נויברגר על כך שבאתיופיה לא יושמה התפיסה של הכללת כל הקבוצות האתניות בממשלה ושמפלגות האופוזיציה העיקריות מדוכאות ואף הוצאו מחוץ לחוק[32]. Edozie גורסת כי למרות ריבוי המפלגות באתיופיה בפועל מדובר במידה רבה בשיטה חד-מפלגתית[33]. Abbink מדגים את טענותיו על רקע מערכת הבחירות האחרונה והשנויה במחלוקת שנערכה באתיופיה ב-2005, בה הושמעו טענות לאי-סדרים רחבי היקף בניצחונה של מפלגת השלטון ומחאות האופוזיציה דוכאו באלימות ובמעצרים המוניים.

על רקע הנטייה המחקרית לראות את אתיופיה כ"ניאו-פטרימוניאליסטית"[34] ניתן לתהות האם היא עדיין כשירה להיחשב דמוקרטיה ודומה כי התשובה לכך אינה חד-משמעית. נויברגר מסביר כי תהליכי דמוקרטיזציה במדינות אפריקה בשנות התשעים חוו לעיתים נסיגה לכדי דיקטטורה או מצב ביניים של משטר "שמעורבים בו מרכיבים דמוקרטיים ואוטוריטריים"[35], מצב שהוא ככל הנראה במידה רבה מצבה של אתיופיה.

כאשר שואלים על הגישה המנחה את אותם "מרכיבים דמוקרטיים" במשטר האתיופי אפשר להציע כי יש בהם מידת מה של קשר לדמוקרטיה אליטרית. חוסר הבשלות והפנמת ערכי הדמוקרטיה של מפלגות האופוזיציה שתוארו לעיל, ונטייתן שלא לשתף פעולה ולהחרים ממשלות נבחרות, מספקים הנמקה (שניתן להתווכח עליה ועל הגורמים לה, כמובן) להדרתן מהמערכת השלטונית וחוסר. Henze מציין את כישלונן של מפלגות האופוזיציה באתיופיה לפתח מדיניות ממשית ואת חוסר יכולתן להציע מנהיגות שיכלה לתפקד בצורה יעילה במרחב דמוקרטי[36]. שיקולי יציבות שלטונית, מצב שכלל אינו מובן מאליו ב"שכונה" ושחשיבותו קריטית, מובילים למדיניות של "יציבות לפני מהות" המסייגת את הדמוקרטיה ואת מידת הכוח של מנגנוניה לטובת שלטון הנשען גם ואולי בעיקר על דרכים אחרות (קשרי נאמנות, יחסי פטרונות) של התבססות ויציבות[37] ובהקשר זה כדאי להביא את דבריו של Abbink כלשונם: "From events so far, one can conclude that the consultation and inclusion of citizens, the ‘broad masses’, is neglected, if not considered irrelevant, in view of the vanguard role of the dominant party and the intricate political-economic power structure now established"[38] . במילים אחרות, החברה האזרחית באתיופיה חסרה תרבות דמוקרטית מפותחת דיה, גורס הטיעון האליטרי, ועל כן יש להגביל את השתתפותה בשלטון לפחות בעת הדורות הראשונים שחיים תחת דמוקרטיה ולרכזו בידי קבוצה של אליטה נבחרת שתדאג ליציבות המדינה. גירסה אחרת של טיעון זה יכולה להישען על מצבה השביר של הדמוקרטיה (ראה סעיף 3.1.3) והקשיים בכינונה של הדמוקרטיזציה כמצדיקים את הנסיגה ממנה[39].

אולם הניאו-פטרימוניאליזם של אתיופיה הוא לדעתי, אם בכלל, רק מראית עין של דמוקרטיה אליטרית, שכן במסגרת האליטות עצמן לא מתקיים משחק דמוקרטי לגיטימי, האופוזיציה מדוכאת והבחירה של הציבור אינה מהווה בכל זאת את המשענת העיקרית של השלטון. במצב הנוכחי חלוקת הכוח והחלפת המחזיקים בו אינם נראים כאופציה העומדת בפני האליטה השולטת[40].

דומה כי תחת התפיסה האליטרית שנובעת מהנסיבות שתוארו לעיל, בעיות התרבות הדמוקרטית של אתיופיה למעשה מובילות להגבלת הדמוקרטיה מתוקף סוג אחר של חשיבה, החשיבה האוטריטרית. במצב הפוליטי באתיופיה כיום אפשר (לטעון) שאין זה רצוי ו\או אפשרי לקיים משטר דמוקרטי למהדרין בסגנון מערבי, והצורך בתפקוד ויציבות שלטונית אינו מובטח על ידי הגבלת הדמוקרטיה לאליטות, אלא על ידי הגבלת הדמוקרטיה עצמה.

4- סיכום

בעבודה זו נותחה אתיופיה על רקע סיווגה כ"משטר כלאיים" במדד הדמוקרטיה של ה-Economist וההתייחסות אליה בספרות כ"ניאו-פטרימוניאליסטית". במהפכה של שנת 1991 סיימה אתיופיה מסורת בת אלפי של שנים של שלטון ריכוזי, בין אם מונרכי-דתי ובין אם קומוניסטי-צבאי, ועברה למשטר דמוקרטי, ביזורי-פדרליסטי וחילוני. העבודה הראתה כי להלכה, בעיקר מבחינת החוקה שלה וככל הנראה כוונות מייסדיה ודור המנהיגות הדמוקרטי הראשון, אתיופיה מתאפיינת בסממנים דמוקרטיים מובהקים (לכך מצטרפים נושאים שלא נידונו במסגרת הנוכחית כמו שלטון החוק, חירויות הפרט, הפרדת רשויות ועוד הבאים לידי ביטוי מפורש בחוקה). אנו ראינו כי אתיופיה, המתמודדת עם גיוון אתני עצום וכלכלה חלשה ביותר, היא דמוקרטיה המתבססת על הסכמיות שבאה לידי ביטוי במבנה פדרטיבי. דגם ההפרדה בין דת למדינה מבטא אף הוא סממן דמוקרטי ודומה כי גולת הכותרת של הדמוקרטיה האתיופית היא מבנה הפדרליזם האתני שמבטא הכרה קיצונית בקבוצות מיעוט. עם זאת, העבודה הראתה כי מידת היציבות של המשטר הדמוקרטי באתיופיה היא נמוכה, וכי חסרים בה התנאים ליציבות משטר דמוקרטי בצד מכשולים רבים העומדים בפני תהליך הדמוקרטיזציה במדינה.

בעבודה נותחה הטענה המחקרית (והפוליטית-אופוזיציונרית) כי תהליך הדמוקרטיזציה של אתיופיה נסוג לכדי ניאו-פטרימוניאליזם בעל סממנים אוטוריטריים. לתהליך זה ניתן להציע לדעתי מספר גורמים תורמים שבראשם חוסר היציבות של המדינה, מצבה הכלכלי-חברתי הרעוע וכן מסורת השלטון האוטוריטרי-ריכוזי שעוד נותנת בה את אותותיה. הניסיון "לזכות" את המשטר האתיופי הנוכחי כדמוקרטיה הפועלת לפי הדגם האליטרי נראה כניסיון שאינו מחזיק מים. הנסיגה מעקרונות הדמוקרטיה, שבאה לידי ביטוי בצורה הקיצונית ביותר בהטיית בחירות ודיכוי אלים של האופוזיציה, אינה מתיישבת גם עם עקרונותיה של הדמוקרטיה האליטרית ונראה כי היא נובעת מחשיבה אוטוריטרית הגורסת כי דמוקרטיה באתיופיה אינה רצויה או אפשרית וכי משטר יציב הוא ערך הקודם למשטר נבחר.

עיקוב ונסיגה בתהליכי דמוקרטיזציה ונטייה בכיוון ניאו-פטרימוניאליזם אינם תופעה ייחודית לאתיופיה בקרב מדינות אפריקה. כשמשימתם הבוערת ביותר של משטרים היא לשמר את עצם קיומם, וכנגד מציאות של מצב כלכלי-חברתי רעוע, העדר תשתיות פיזיות ושלטוניות ומתיחויות אתניות ולאומיות שנותרו כמורשת הקולוניאליזם, מדינות רבות ביבשת השחורה בוחרת בפועל, חרף הצהרות ומראית עין של דמוקרטיה המיועדים בעיקר לאוזניים ועיניים של מדינות ותורמי המערב, לסייג במידה ניכרת את מאפייניהן הדמוקרטיים ולנוע בכיוון צורות שלטון אוטוריטריות הנשענות על מוקדי או צורות כוח מסורתיים.

על רקע זה נשאלת השאלה האם מדינות אלו, במקרה שלנו אתיופיה, עדיין נחשבות כדמוקרטיות או כבר כמדינות אוטוריטריות מתקדמות או סמכותניות ודומה כי על אף שהנטייה היא לסווג את אתיופיה כמדינה סמכותנית ובכך לסתור את טענתה לדמוקרטיה, התשובה אינה חד משמעית. הסיבה המרכזית לכך היא כל המאפיינים (שבאים לידי ביטוי בחוקה) שלהלכה הופכים את אתיופיה לדמוקרטיה מלאה וכן יישומם בחלק מתחומי המדינה. עם זאת, התקשטות בנוצות דמוקרטיות והחלתה רק בתחומים "נוחים" עדיין אינם מספיקים בכדי להפוך מדינה לדמוקרטית באמת ודומה כי דרכה של אתיופיה, כמו גם מדינות אפריקאיות אחרות, עוד ארוכה ורצופה באתגרים לא פשוטים. הנקודה המכריעה בעניין זה היא כי לאחר הבחירות ב-2005, נראה כי באתיופיה עדיין לא ייתכן מצב של חילופי שלטון דמוקרטיים[41]. עד אז, ההכלאה ב"משטר הכלאיים" היא ככל הנראה הכלאה בין הלכה למעשה, בין מראית עין והצהרות ובין התנהלות בפועל, בין תיאוריה דמוקרטית ופרקטיקה סמכותנית.

5- ביבליוגרפיה

1. ארליך, חגי, צמיחת המדינות החדשות באפריקה: אתיופה – קיסרות ומהפכה בקרן אפריקה (תל אביב, האוניברסיטה הפתוחה, 1997).

2. נויברגר, בנימין, דמוקרטיה, דמוקרטיזציה ודה-דמוקרטיזציה באפריקה (תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 2003)

3. נויברגר, בנימין, דמוקרטיות ודיקטטורות: רעיונות, הקשרים, משטרים: כרך א' –דמוקרטיות (רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2004).

4.  Abbink, J, Discomfiture of Democracy? The 2005 Election Crisis and its Aftermath (African Affairs, 105/419 (2006), p.173-199, Oxford University Press)

5. Edozie, Rita Kiki, Reconstructing the Third Wave of Democracy: Comparative African Democratic Politics (Lanham, Maryland: University Press of America, 2009) (retrieved from Google Books 28.8.10)

6. Henze, Paul B., Layers of Time: A History of Ehiopia (Addis Ababa: Shama Books, 2000)

7.Smith, Lahra, Voting for an Ethnic Identity: Procedural and Institutional Responses to Ethinc Conflict in Ethiopia(The Journal for African Studies, 45(2007): p.565-594, Cambridge University Press)

8.Tesfaye, Aaron, political Power and Ethinc Federalism: The Struggle for Democracy in Ethiopia (Lanham, Maryland: University Press of America, 2002) (retrieved from Google Books 28.8.10)


[1] Henze, 335

[2] החוקה האתיופית, סעיף 105 (נלקח מ-http://www.servat.unibe.ch/icl/et00000_.html ב-28.8.10)

[3] Smith

[4] ארליך, 189-190

[5] Smith

[6] חוקת אתיופיה: סעיף 39\3 (נלקח מ-http://www.servat.unibe.ch/icl/et00000_.html, 28.8.10)

[7] Henze, p.336, Abbink  טוען דברים דומים בסיכום מאמרו.

[8] על פי שיחה עם יוהנס ינהון, פליט פוליטי שנמלט מאתיופיה בעקבות בחירות 2005, התגורר בישראל וכעת שוהה בארה"ב.

[9] Abbink, 179

[10] במונחים של תמ"ג לנפש: התשיעית מהסוף לפי קרן המטבע העולמית ושביעית לפי הבנק העולמי, נכון ל-2009.

[11] Abbink, 176

[12] Tesfaye, 161

[13] ארליך, 188; Abbink, 194

[14] על פי שיחה עם יוהנס ינהון.

[15] Abbink, 193

[16] Ibid, 181

[17] המפקד הלאומי האתיופי, 2007 (נלקח מ-http://www.csa.gov.et/pdf/Cen2007_firstdraft.pdf, 28.8.10)

[18] נוינברגר (2004), 245

[19] הלאומי האתיופי, 2007 (נלקח מ-http://www.csa.gov.et/pdf/Cen2007_firstdraft.pdf, 28.8.10)

[20] Tesfaye, 153, ראה גם: ארליך, 189

[21] ibid, xiii

[22] Ibid, xiv

[23] נויברגר (2004), 232

[24] Henze, p.335, ארליך, עמ' 186

[25] שם.

[26] Henze, p.334

[27] Ibid, p.336, 341

[28] ארליך, 188

[29] Abbink, p.173

[30] Ibid, p.174

[31] Ibid, 177

[32] נוינברגר (2003), עמ'75-76.

[33] Edozie, 119

[34] אצל Abbink (p.175) מופיעה הגדרתו של Médard לניאו-פטרימוניאליזם כ-""specific link between the nominal features of a bureaucratic-legal state structure with personalized, ‘traditionalist’ forms of domination, via clientelistic networks and loyalties of ethnicity and kinship".

[35] שם, 59.

[36] Henze,341

[37] Edozie, 151

[38] Abbink, 197

[39] Tesfaye, 157

[40] Abbink, 197

[41] Abbink, 196

עוד דברים מעניינים: