אחת מתובנות היסוד של הבודהיזם היא ההכרה בכך ששום דבר אינו קבוע וכל דבר במציאות נתון במצב של התהוות, שינוי וכלייה. זה נכון לגבי כל דבר בעולמנו ובראש ובראשונה לגבינו עצמנו. הגישה המערבית נוטה לראות ב"עצמי" או ב"אני" – בין אם הנשמה, המוח או האישיות שלנו – כמשהו קבוע שהוא המוקד המתמשך של כל החוויה שלנו. אולם בודהה טוען כי כאשר אנחנו מנסים לאתר את אותו היבט קבוע ובלתי-משתנה של עצמנו אנו מוצאים שהוא למעשה לא קיים. החוויה של הקיום היא זרם מתחלף תמיד של רשמים, מחשבות ורגשות, והתחושה שיש לנו של עצמי מתמשך איננה אלא אשליה. ה"אני" שלנו בעבור הבודהיזם הוא דבר זמני, משתנה וארעי כמו כל דבר אחר בקיום. ברגע שנכיר בכך, נוכל לשחרר את ההאחזות שלנו בעצמנו ופשוט להתקיים מבלי להיות חייבים להיות "מישהו".
מושג ה-"אנטה"
בבודהיזם, המונח אנטה (anattā) מתייחס לתפיסה של "אי-עצמיות" או "העדר-אני". טענה זו לעתים מובנת לא נכון כגורסת שאין בכלל דבר כזה "אני". אולם המבט הבודהיסטי שהתפתח בעבור תורת בודהה הוא מורכב יותר ומדבר על גישה הכרתית המנתקת את ההאחזות שלה במציאות על ידי הכרה באי-הקביעות של כל הדברים.
מושג ה"אנטה" קיבל פירושים שונים, מגוונים ומורכבים בתולדות הבודהיזם והזרמים השונים שלו. אחד מאלו הוא שהאי-הקביעות של העצמי מוביל למעשה בהכרה של הנצחיות שלו, משום שהוא לא נוצר ולא נהרס אלא מתקיים בכל רגע. מכיוון אחר ההכרה בכך שה"אני" אינו מהות קבוע מאפשרת את ההתנתקות ממנו שהיא שלב בדרך אל ההארה והנירוונה.
