מילים הן תוצרי תרבות השייכים למורשת תרבותית קולקטיבית, אך השפעתן חובקת כל תודעה אישית. מאמר זה מתמקד בקשר שבין שפה ובין מגדר בחברה, וזאת כל ידי התבוננות בדרכים בהן השפה מבדילה בין גברים לנשים, במטרות ההבחנה, ובתוצאותיה.
התייחסות לשונית לאבחנה בין שני המינים חודרת לכל רגע בחיינו, והיא אינה נתונה לשליטתנו, ובמקרים רבים אין השפה מאפשרת לנו להתעלם מן ההבחנה בין המינים וכופה מודעות מתמדת למינם של מושאי השיח שלנו. נטייה מגדרית חזקה או חלשה נקבעת על פי הדגש בשפה נתונה בהבחנה בין המינים ובתכיפות הצורך לעשות כך. השפה העברית מאופיינת כשפה בעלת מטען מגדרי מירבי, ומסמנת את מגדרם של מושאי השיחה ובוחרת במסמן הגברי כמסמן ראשי, הכולל תחתיו את המסמן הנשי. המונח לבחינת הרגישויות והתובנות שפותחו במחקר הבוחן את הקשרים שבין מגדר לשוויון נקרא 'קריטיקה' פמיניסטית של הלשון (ביקורת). הטענה – הכללים הלשוניים נוגעים ישירות בנושא השוויון בין המינים ומשפיעים עליו.
הסיפור הראשון – "לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת".
בסיפור בריאת העולם, בורא אלוהים את העולם, ויחד איתו את אדם וחוה, "זכר ונקבה ברא אותם". ההבחנה הלשונית בין זכר ונקבה היא כינונה של המגדר. שמו של הגבר הראשון שבורא אלוהים הוא 'אדם' – והוא האב-טיפוס שיצר אלוהים. מעת בריאתו, הוענק לאדם מאת בוראו הכוח למתן שמות, ותופעה זו של הענקת שמות לכל הסובב אותו נקראת (ע"פ המחברת) "הפרח בגנו". הכוח להעניק שמות הוא גם הכוח להעריך, לקבוע מיקומים היררכיים, לעצב את הסדר הנוהג וליצור את תמונת העולם. האדם הראשון הוא המעצב של המציאות הסובבת אותו, את מציאות גנו. האישה שנבראה מצלעו, אינה שונה מבחינה זו מיתר הפרחים שברא האל בגן העדן. גם לה, האדם הראשון העניק שם. הוא עושה שימוש בעצמו כבמסמן ראשי – "לזאת יקרא אישה כי מאיש לקחה זאת". בכך מעמיק ומקבע האדם הראשון את ההגדרות המגדריות שייסד האל, ואת מעמדן כמסמן ראשי בתוף המערכת המגדרית. עד היום משמש הדגם הגברי כמסמן ראשי, שממנו נגזרים ובהתאם אליו מעוצבים סימנים אחרים. המלה אדם משתמשת בשפה העברית כמסמן כללי לכל גבר ולכל אישה – מסמן של האנושות כולה, כמסמן של זכר ספציפי וגם שם פרטי גברי. וכשרוצים לייחס לדבר כלשהו אופי כללי, עושים שימוש במבנים לשוניים זכריים – האדם כפוף למסגרת לשונית שנתן לו האל, והאישה לכודה בתוך אותה שפה מכניעה – שפה שאינה שלה, אלא שפה שעיצב האדם מתוך כפיפותו לאל, ומעתם היותו עליון עליה. סיפור הבריאה והעולם הלשוני שהוא מייצג הם חלק ממגוון עצום של תוצרים תרבותיים ששימשו כמכוננים ומסמיכים את העליונות הפוליטית של גברים על פני נשים. "הדגם הגברי משמש כנורמה, והדגם הנשי – כיוצא דופן לנורמה".
תודעה אישית, תודעה קולקטיבית ושפה
הסיפור הראשון מהדהד בכל משפט, והוא בעל תפקיד חשוב בעיצוב התודעה המגדרית הקולקטיבית. הסיבה לכך היא שהשפה היא אחד הגורמים המרכזיים ובעלי ההשפעה על הבניית ראיית העולם שלנו. הסימנים הלשוניים והתבניות הלשוניות מייצגים את דרכה של החברה לקבוע מה נחשב למציאות ומהו סדר הדברים הקובע בה. על רקע זה, לכלל המחייב סיווג רצוף של גברים ונשים והענקת מעמד של מסמן ראשי לדגם הגברי יש השלכה כפולה: אישית וקולקטיבית.
השפה מייצגת את ליבת התרבות הנהוגה בכל חברה, ומשמשת כאמצעי עיקרי להעברת והנחלת. השפה קובעת מיקומים ומקבעת אותם. המסר שמייצרת משדר מי במרכז ומי בשולי החברה, מי הרגל ומי האחר וכדומה. מכאן שהשפה משמשת ככלי חזק בעיצוב התודעה הקולקטיבית. העברית אינה מצהירה באופן גלוי על חוסר שוויון בין גברים ונשים, אך אינסוף הצהרות זעירות עולות ללא הרף כשאנו משתמשים בשפה. השפה גם מעצבת, והיא כלי לצמיחה אישית. גבר או אישה יתייחסו ויפנו לזולתם בצורה התואמת את מגדרם וכך גם לעצמם. במחקר שנעשה, התברר כי ישנו קשר בין המטען המגדרי של שפה ובין גיבוש הזהות והמודעות המגדרית בקרב ילדים. מכאן, שהשפה אינה מערכת שרירותית של סימנים שאינה משפיעה על צמיחת התודעה המגדרית. השפה היא המפתח לצמיחה של זהות, של מודעות עצמית וגם של מודעות לקשת האפשרויות הפתוחה והחסומה לפנינו. הקשת הזו נעה בין אדישות לתופעה של שימוש במבנה גברי על אישה, תוך אי נוחות רגשית ולבסוף עד כדי פגיעה רגשית. פגיעה זו נגרמת עקב הצורך הכמעט מתמיד של נשים לוותר על ייצוג לשנוי-עצמי מדויק. אחד הניסיונות להוכיח כי אכן ישנה פגיעה בנשים בשימוש בשפה נעשה על ידי 'דגלאס הופסטדר'. הופסטדר החליף את כל המילים בהן מופיעה במילה מן (man) במילה וויט (white). התוצר היה שפה גזענית ונטולת שוויון. מכאן, הוא טוען כי השפה הנוכחית בה המבנה הזכרי הוא הלגיטימי היא פוגענית ומלאת חוסר שוויון כלפי נשים. כך גם בשפה העברית, כל פעם שנעשית פניה כללית בלשון זכר, אין מדובר בשימוש ניטראלי, וכי המבנה הזכרי מעורר קונוטציות זכריות בראש המאזינים. לא ניתן להפריד בין ערך המסמן הדנוטטיבי, ובין המשמעויות הקונוטטיביות שלו. חוק "כבוד האדם וחירותו", אם נרצה או לא, אנו עושים בפועל שימוש במסמן לא ניטראלי, והפניה משתמעת לקיומם של מבנה היררכי פטריאכלי ושל יחסי כוח בלתי שוויוניים בין גברים ונשים.
שפה בשדה המשפט
אחת האידיאולוגיות המופיעות כאשר עוסקים בסביבת השיח- המשפט הישראלי, והנתונות כיום תחת מתקפה ביקורתית פמיניסטית היא זו המכוננת מגדר בהקשרים שבהם המגדר אינו רלוונטי. הבחינה תעשה בעזרת מושגיו של בורדייה המתאר את החברה כמארג של שדות כוח. על פי בורדייה ניתן לתפוס גם את השפה וגם את המשפט כשדות חברתיים בהם ישנם שולטים ונשלטים, ושיש בהם יחסים מתמידים של חוסר שוויון והוא מהווה גם שדה קרב לשימור או שינוי יחסי הכוחות הללו. על פי רב, השפה נתפסת ככלי לשימור ולהבניית מציאות חברתית וחיזוקו של קונצנזוס חברתי – וכיום, השדה הלשוני מייצג הכפפה נשית לקדימות גברית. על פי בורדייה, הלשון הנהוגה כיום משקפת ניצחון שהושג בעבר במאזן הכוחות שבין גברים ונשים. הכרעה זו משקפת גם את יחסי הכוחות בחברה, ובה בעת מנציחה אותה ומעכבת שינוי אפשרי. כיום, המשפט הוא הגורם החברתי שבידיו הכוח למתן שמות (כמו האדם הראשון), והוא יותר קבוצות חברתיות. שתי הקבוצות החברתיות אותן יוצר המשפט הן הגברים והנשים, וביניהן קיימת היררכיה ברורה שנוצרה בעזרת האמצעי הלשוני. זכויות האדם (זכר) הן הקבועות בחוק, והאישה כלולה תחתן. כך גם מגולמת טובת הילד (והילדה משוקפת תחתיו). בורדייה טוען שמתן השמות הופך לביטוי בעל כוח יוצר רק כאשר הפעולה הולמת את אופן חלוקת הכוח ודרך ראיית הדברים הנהוגים כבר בחברה. מכאן, כוחם של הייצוגים הלשוניים משמש לאישור מחדש וחיזוק המבנים החברתיים שהצמיחו אותם. ההתייחסות המשפטית לצורות הלשוניות הגבריות נותנת תוקף נורמטיבי להדרת נשים\ ומקבעת מצב בעייתי קיים. התוצאה היא קיבוען של פרקטיקות מפלות בשדה המשפט.
עברית כשפה משפטית
השיח העוסק בהקשרים בין שפה ומגדר זכה להדים רבים, והתוצאה המרכזית האחת היא החלת השימוש בשפה פחות ממוגדרת. אך בעברית, האקדמיה ללשון דוחה הצעות לשוויון מגדרי בשפה, בטענה כי "דרך המלך בעברית מאז ועד עולם". משפט זה מייצג את המטען המגדרי הכבד של השפה העברית. העברית עושה שימוש כמעט מתמיד במבנים גבריים והיא כמעט נטולת מסמנים ניטראליים (כמו person). אך ישנם הישגים מינוריים בתחום, כגון ציון שהמודעה מנוסחת בלשון זכר, אך פונה לשני המינים. מעט מאוד אזכורים קיימים בחוק העברי הפונים לזכר ונקבה גם יחד, והם הסעיפים המתייחסים לאי שוויון במקום העבודה למשל. השדה הלשוני הוא כיום בבחינת מלכודת המונעת מגברים ונשים כאחד מלפתח תפיסה שוויונית. אישה החיה ברחב לשוני שהדגם הנשי נעדר ממנו, תתקשה לפתח זהות עצמית ברורה ומובהקת. הפתרון לכך הוא הפעלת הדמיון לצורך בריאתה של זהות נשית חדשה, חזקה, נשמעת ומשפיעה. המשפט הוא כלי מתאים להשגת מטרה זו ובעזרתו יתאפשר לנשים להרגיש "סמכות סמנטית" – מחוקקים ומחוקקת מצאו כי הניסוח אכן מצוי בתחומם, ויזמו בחוק שוויון ההזדמנויות בתעסוקה, שינוי סמנטי. אפשרות ליצירת שוויון מגדרי בשפה היא החלת חוק המשווה בצורה מוחלטת את המילה אדם למילה אישה. אפשרות נוספת היא החלפת המילה אדם, בצמד המילים איש ואישה.
הכוח הפורץ של המודעות הלשונית
מאז ומעולם כולנו עושים שימוש בשפה ממוגדרת, וקשה לדמיין שפה משפטית חדשה נטולת מגדר. אך דווקא במוזרות הלשונית הזו טמון כוחה הגדול. ניתן להמציא דרכי דיבור והתנהגות עיוורת מגדר, אלא שאם נעשה כך, תיפגם יכולתנו לתקשר באופן נאות עם סביבתנו וניתפס בעיני אלו "כמוזר". למרות האיום והקושי והמוזרות ששינוי לשוני כזה של מערכת הדינים מגלם, ואולי דווקא בגללם, ראוי ליטול על עצמינו את משימת השינוי. שינויים בגוף העולם המשפטי עשויים להוביל לשינויים מרחיקי לכת הרבה יותר. התקינות הלשונית בשדה המשפט תגלם הרבה יותר מתקינות פוליטית גרידא. היא מהווה צעד הכרחי בדרך התקינות המהותית. השפה היא יצירה תרבותית ולא תוצר טבע ניטראלי ובלתי ניתן לשינוי. בדומה למשפט, היא משקפת פרקטיקות משתנות של שיח חברתי ותרבותי. שינויים תרבותיים עשויים להוות מאיץ לשינויים לשוניים, בין אם מדובר בשינוי יזום,ובין אם מדובר בשינויים ספונטניים. כאשר יש ללשון המשפט השפעה על השוויון המגדרי, מדיניות ראויה תוביל לעבר שיוני הבחירה הלשונית הראשונית והחלפתה בבחירה ראויה יותר, נטולת מטען מגדרי או מופחתת מטען כזה.
ראה גם: לשון, חברה ותרבות
