המונח "סלנג", נטבע לראשונה במאה ה-18, לציון אוצר מילים של העולם התחתון, ומאז ועד ימינו משמש כביטוי לשפה עילגת של מחוסרי השכלה, תת לשון נמוכה המשמשת בעיקר בני נוער. יש הרואים בו אנטי שפה, מעין קוד חתרני לא טבעי במכוון, שהשימוש בו מבטא מרידה בממסד ובמוסכמות. בימינו יש נטייה להתייחס לסלנג כאל ביטוי אותנטי של התרבות הפופולארית, וכסימן להשתייכות לקבוצה מסוימת. ייחודם של ביטויי הסלנג מתבטא בחריגה מכללי הדקדוק של השפה.
הגדרת המושג "סלנג" מעט בעייתית. קשה להבחין בין סלנג ובין וריאציות לשון עממיות אחרות, וקשה לתחום את אומר המילים של הסלנג. התפיסה הרווחת בימינו מגדירה אותו, בראש ובראשונה על פי מאפיינים חברתיים. קבוצות סגורות עושות שימוש נרחב בסלנג, במודע, על מנת לשייך עצמם לקבוצה מסוימת, וכדי לבדל עצמם מקבוצות אחרות על ידי יצירת זהות קבוצתית הסלנג בקבוצות אלו הוא כצופן, קוד דיבור מיוחד.
הסלנג הוא עניין של אופנה, והוא יכול להיכנס לתחום השפה הרשמית, התקנית. אך לרוב, מילות הסלנג מתיישנות במהירות ויוצאות משימוש, ואת מקומן תופסות מילים חדשות. משום כך יש עניין וערך למעקב אחר ההתפתחות והשינויים בסלנג, אשר מעידים על התפתחויות סוציולוגיות ותרבותיות. כמו כן, הסלנג עשיר בקונוטציות רגשיות -במיוחד 'מעצימים' וביטויי התפעלות- ובהיותו כזה יש חשיבות מיוחדת להקשר בו השתמשו בסלנג.
מקור ערכי הסלנג כרוך בשני מישורים: התצורה והסמנטי. במישור התצורה מדובר ביצירת מילים חדשות (שבוז), ובמישור הסמנטי הכוונה היא ליציקת תוכן ומשמעות למילה קיימת על ידי שינוי ההקשר שלה. (המילה גנוב הופכת להיות בעלת משמעות חיובית) כמו גם ליצירת צירופים חדשים ממילים קיימות (חבל על הזמן). בהיותנו חברת מהגרים, חלק נרחב ממילון הסלנג העברי מכיל מילים לועזיות, בעיקר יידיש אנגלית וערבית. חלקן מושאלות וחלקן 'מעוברתות' (לפנטז מלשון פנטזיה).
בימינו ביטויי הסלנג חודרים לתחומים שונים כגון עיתונאות, פרסום ואף לספרות היפה. לא נדיר למצוא שימוש בסלנג על שלטי חוצות ובעיתונים מה גם שהגבול בין העברית התקנית והסלנג הולך ומטשטש.
