התהליך הדו שלבי אשר תואר בניסויו של פבלוב, כונה על ידו התניה מדרגה נמוכה. אולם ניתן לתאר התניה גבוהה יותר – התניה מדרגה שניה כאשר בע"ח מוגבלים ביכולתם בהתניה מהדרגה שניה ובני אדם מסוגלים ללמוד גם התניות מדרגות גבוהות יותר. תופעה של התניה מדרגות גבוהות קשורה בתופעת הכללה = מלמדים את החיה להגיב ת.מ. לג.מ. מסויים ואח"כ להגיב ת.מ. גם לגירויים שדומים לג.מ. המקורי. לדוגמא: כאשר כלב למד להפריש ריר למשמע פעמון הוא יפריש ריר גם למשמע צליל דומה. כאשר ילד לומד לטפס על סולם הוא יודע לטפס על סולמות ומדרגות אחרים דרך ההכללה. על אף שתהליך ההכללה מסייע לקצר את תהליך הלמידה, עלול הוא גם להפריע. הל, 1943 הביא דוגמא לכך: קוף שנמר התקיפו רץ וטיפס על עץ להגנתו. כל אימת שמופיע בסביבה גוף שצבעו שחור וחום מטפס הוא על עץ. תופעה זו של הכללה מחד מצילה את הנמר אך מאידך מרבית העצמים שצבעם שחור וחום אינם דווקא נמרים והקוף בהתגוננותו המתמדת יטפס על עץ גם כאשר יופיע פרפר בצבעים שחור וחום. תהליך זה של התניה והכללה פועל במקרים רבים בלמידת תגובות של פחד. לדוגמא: ניסויו של ווטסון עם אלברט הקטן אשר עשה הכללה לכל אובייקטים צמריים וקטנים. ההכללה היא תהליך טבעי. היינו כשנלמדת תגובה מותנית קיימים אצל הלומד נטייה טבעית ליצור הכללה ולהגיב באופן דומה לגירויים דומים אחרים שאינם הגירוי המותנה. בכדי להימנע מהכללה יש ללמד את הלומד להבחין בין גירויים שונים ולהגיב רק לגירוי הספציפי הנדרש, היינו יש לחולל תהלך של הבחנה =ללמד את החיה להגיב לשני גירויים שהם שונים. הבחנה תיוותר כאשר הלומד יתנסה וילמד שהגירוי הדומה אינו גורם תוצאה זהה לזו שלה גרם הגירוי המותנה. בד"כ בשביל הבחנה צריך תהליך מסודר שבו מכחידים תגובה לגירויים שדומים לגירוי המקורי ומעודדים תגובה רק לגירוי המקורי. בהתניה קלאסית זה מצב שבו נצמיד את הג.ב.מ. רק לג.מ. שאנחנו רוצים ללמד תגובה אליו. לדוגמא ילד שנותר אצלו קשר מותנה בין דמות המורה (גירוי)לבין תחושת פחד (תגובה. דרך תהליך הכללה, כל המורה הופכים בעיני הילד כגירויים המעוררים תחושת פחד. אך אם תיווצר אצלו אבחנה: מורה אחד נותן שבח ומעורר תחושה נעימה ואחר תחושת פחד תיווצר אצל הילד אבחנה. בעוד תהליך ההכללה מקצר למידה, תהליך ההבחנה יוצר דיוק בלמידה.
חזרה אל: למידה \ פסיכולוגיה בחינוך – סיכומים
