העלמה פרל / גי דה מופאסאן – סיכום וניתוח

פתיחה: הסיפור "העלמה פרל" לש גי דה מופאסאן פותח במילים:"אכן, איזה רעיון משונה עלה על ליבי בערב ההוא לבחור בעלמה פרל למלכה?" .משפט הפתיחה מעלה שאלות ותמיהות, העלמה פרל מוצגת במרכז העניינים כמלכה. יש רמז לכך שהבחירה בעייתית. מחייב את הקורא לשאול שאלות- השלמת פערים: מי היא? מדוע זה רעיון משונה לבחור בה למלכה?  מה פירושו של המושג "בחירת מלכה"? מתי היה "הערב ההוא"? (חלקם פערים זמניים המתמלאים במהרה).

• העלמה פרל מוצגת בתחילת הספור כבעלת תפקיד משני. העלמה פרל מופיעה בכותרת אך הספור פותח בקורות משפחת שאנטאל. היא עוברת למרכז כאשר המספר מתבונן בה בעיון ואז מגלה בה תכונות איכותיות כגון עדינות וחן שבחרה לטשטש על מנת להישאר ברקע. כמו חפץ ישן עם איכויות מיוחדות. תיאורה ממחיש את ההחמצה אך יש בה אצילות לאור העובדה שבחרה באופן מודע אורח חיים מסוים וויתרה על משהו אחר.

הזמן בסיפור

• האכספוזיציה: הצגת הדמויות ומתן הסבר לקשר עם המספר, הכנת הרקע לעלילה.
• גוף הסיפור בנוי משלושה חלקים:

ישנו הבדל בין תיאור האירועים לפי סדר התרחשותם (סדר כרונולוגי) לבין תיאור האירועים בטקסט.

1. ההווה- התחלת הסיפור: הסיפור מתחיל בשגרה קבועה של שנים שהכול בה צפוי וידוע. השגרה נשברת כאשר המספר מרגיש בשיניו את בובת החרסינה. בעקבות השינוי הוא שם לב לראשונה לעלמה. העלמה פרל- בעקבות אירוע בעברה- בחרה לחיות בצד החיים בלא שירגישו בה. הסופר מראה לנו איך גם אנחנו יכולים לחיות את חיינו מבלי לשים לב למישהו בסביבתנו, עד לאירוע מסוים. בעקבות אירוע זה, מגלה המספר חן בעלמה פרל ומשווה בינה לבין עקרת הבית. הניגוד ברור, וכן ברור מי מהן הייתה יותר שובה לב בצעירותה.

2. העבר- הסיפור של מר שאנטאל. כאן נוקט הסופר בטכניקה של החלפת המספר. היתרונות" יוצר מהימנות, המספר העד לא יכול היה לדעת את הפרטים שסופרו ע"י הדמות.

מבנה הסיפור

1. הרקע- פרישת הדמויות והנמקת קשרי המספר עמן.
2. גוף הסיפור- זימון כל הגיבורים והצגתם בהווה ובעבר.

3. הגיגיו של המספר
   • האירועים מסופרים שלא לפי הסדר. סיפור האירועים מדגיש את ההווה, מסביר מדוע מרת שאנטאל הקפידה על גבולות- נזהרה מהעלמה. כמו- כן הקפיצה בזמנים מאפשרת הצצה מחודשת בעלמה ובעברה. הסיפור עוסק במה שלא היה ויכול היה להיות בתנאים שונים.

הנושאים

הסיפור עוסק בשלושה נושאים נדושים בספרות; הייחוד הוא באופן שילובם:

1. אסופית הגרה בביתם של אנשים אמידים.
2. בתולה זקנה במשפחה ששאר בנותיה הגיעו לפרקן וכולם מתעסקים בהן.
3. אהבה נכזבת- הנדוש ביותר והמשותף לכל עם ולכל שפה.

בסיפור של מופאסאן העיקר אינו האירוע אלא הסמוי מן העין הנחשף בעזרת המקרה.

סיפורו של מר שאנטאל והגילוי + ההתוודעות

• מר שאנטאל מאריך בסיפור ויוצר מסתורין והשהייה.
• מר שאנטאל מקצר בתיאור חינוכה וילדותה של העלמה. הוא מדגיש את הפרטים החשובים לעיצוב דמותה: האהבה כלפיה, החיץ שהודגש בינה לבין המשפחה, הסייגים שמרת שאנטאל מציבה.
• המספר מגיע למסקנה שמר שאנטאל היה צריך לשאת אותה לפי האופן שבו מר שאנטאל מספר את הדברים: הוא מדבר בשטף, מתרפק על הזיכרונות, זוכר פרטים במדויק למרות שחלף זמן רב, מזכיר פעמיים שעברו 41 שנים מאז. הפרטים המודגשים בסיפורו הם שהיא הייתה נערה יפה ומחוזרת, עשירה (קיבלה כסף כשמצאו אותה) ומכאן ניתן ללמוד שהיא בחרה את גורלה שכן הייתה יכולה אחרת.

הבכי של מר שאנטאל

הבכי מתואר באירוניה ובהגזמה כדי למנוע דרמטיזציה. הכיעור שבבכי אופייני לסגנון הנטורליסטי של מופאסאן: תיאור טבעי, ממשי, ללא ייפוי. כאשר אשתו קוראת לו  הוא פולט כלפיה: "עלובה שבעולם". יש בכך רמז לתחושתו כלפיה כל השנים, אישה לא אהובה וכן לבוז שהוא חש כלפיה בליבו.

המקרה לא ישנה דבר בחייהן החיצוניים של הדמויות.

האירוע הדרמטי בסיפור הוא אירוע פנימי ולא חיצוני משום שלא משתנה שום דבר בחיי הדמויות. הסיפור מתרחש בעולם שלו ורגוע שבו הכול, כביכול, צפוי. עיקר הסיפור הוא בעולמו הפנימי של האדם- בעלילה אין חידוש.

דמות המספר

• מספר עד. מעורבותו בסיפור היא בעצם בחירתו בעלמה למלכה, בשאלותיו ובכך שלבסוף סיפר לה על אהבתו של מר שאנטאל אליה. המספר מניע את העלילה אך הוא דמות משנית. הוא לא נכנע ללחצים חברתיים, בעל תעוזה בכך שמגלה לה. המספר מוגבל בידיעותיו, מדווח על ההתרחשויות שהוא עד להן ומוסר את עמדתו ויחסו כלפיהן. במהלך העלילה גוברת מעורבותו המעשית והרגשית הוא נעשה שותף לסודם של גיבורי הסיפור. במהלך הסיפור, בקטע בו נמסרות תולדותיה של העלמה, מתחלפת דמות המספר וכך פותר מופאסאן את בעיית המהימנות.

נוצרת אנאלוגיה בין מר שאנטאל למספר. על שניהם יש לחצים חברתיים לשידוך, מר שאנטאל נכנע. שניהם בחרו בעלמה למלכה. משמעות האנלוגיה היא להמחיש את ההבדלים ביניהם ובכך את ההחמצה של מר שאנטאל.

• גסטון חפץ לראות גם את צידה השני של התשוקה הכלואה ומספר לעלמה פרל על בכיו של מר שאנטאל. אלו המילים שמר שאנטאל עצמו לא אמר מעולם ולא יכול היה. אולם גאסטון נוטל את החירות להגיד במקומו ובכך פותח את הקונכייה ומגלה את הפנינה – ומביא להתעלפותה של העלמה פרל. ההתעלפות: ברכות, לאט- הוא חושף את רגשותיה של העלמה פרל ואת הרוך שלה.

לאחר שנמלט מן הבית הוא שב גסטון ושואל את עצמו: "כלום נהגתי שלא כראוי?". תשובתו לעצמו היא שאולי הם יממשו את תשוקתם, למרות שהוא יודע שדבר כזה לא יקרה.

בדיקה של מניעיו האמיתיים של גסטון מעלה דפוס חוזר: בשני המקרים המניע העיקרי הוא סקרנות ותאוות מציצנות. אלא שבעוד שבפעם הראשונה גסטון איננו מודע לסבל שהוא עומד לגרום למר שאנטאל, הרי שבפעם השנייה הוא פועל מתוך ידיעה ברורה שהוא עומד לשבור את ליבה של העלמה פרל. זאת ועוד, אם קודם התאווה לברוח אך נשאר ואף ניסה לתקן את הדברים באמצעות סיפוק "אליבי" למר שאנטאל (גרגר החול שנכנס לעינו), הרי שמאוחר יותר הוא נמלט, פשוטו כמשמעו, ומותיר את האחרים להציל את העלמה פרל המתעלפת. מניעיו הרומנטיים והנאצלים של גסטון מתגלים ככיסוי לחטא הסקרנות ולתאוות המציצנות.
גסטון מתערב בחיי המשפחה אצלה הוא מתארח. הוא חוטא בחטא היהירות וההתנשאות ומנסה לשנות את גורלם של מר שאנטאל והעלמה פרל מבלי לקחת בחשבון את התוצאות הקשות – הסבל והצער הנוספים שייגרמו להם כתוצאה מכך, מבלי שדבר יתוקן, בסופו של דבר. הוא מבקש "לשחק את תפקיד האלוהים" המושיע, ובמקום זה מביא לסבל מיותר.  גם אם יחזרו הדברים לקדמותם- סימני הפגיעה יישארו.

יוכי שלח: "העלמה פרל" / גי דה מופסן – התשוקה, הבורגנות ומה שביניהם
: "כמו אדם המנפץ את שכבת הקרח הדקה המכסה על זרמים תת-קרקעיים, כך מנפץ גסטון את המעטֶה המהוגן של משפחת שאנטאל. אמנם, יש להניח שהאגם ישוב ויקפא, אך צורתה של שכבת הקרח תשתנה לנצח וסימני ההתנפצות יישארו עליה, כעין צלקת שאין למחות שוב ".

גסטון, כביכול, חותר תחת המחבר עצמו (מופאסאן) ומנסה לקבוע את גורל הדמויות הבדויות. בעוד שגסטון מבקר את החברה הבורגנית, המרחיקה מתוכה את התשוקה ומכחישה את קיומה המאיים, הרי שמופסאן (המחבר) עצמו מצביע על יתרונותיה של חברה זו, שמצאה לה את דרכה שלה אל האושר – גם אם הוא איננו מושלם, גם אם המחיר שמשלמים חבריה הוא כבד – הרי עדיין היא מספקת להם את הביטחון החומרי והרגשי. אולם יותר מכל נדמה שמופסאן מאפשר לקורא הנבון לבחור ולשפוט בעצמו.

דמות העלמה פרל

עיצוב באיפיון ישיר (דברי המספר) ואיפיון עקיף.

גורלה נקבע בהשפעת כמה גורמים:

ההתגלות והמושיע
לא במקרה בוחר מופסן את "חג ההתגלות", הלא הוא "חג המלכים" הנוצרי, (הנקרא גם אפיפניה ). חג זה נחוג בשישה בינואר לציון ביקורם של שלושת המלכים בבית ישו התינוק. על פי המסורת הנוצרית, יש הנוהגים לאפות בחג זה לחם או עוגה בה מוסתרת בובה קטנה, המייצגת את ישו. הזוכה בפרוסת העוגה בה מסתתרת בובה זו זוכה לשעה קלה בכוחות המאגיים או המלכותיים. שני חגי התגלות הנחגגים בהפרש של ארבעים ואחת שנים מתוארים בסיפור.

• בחג הראשון מר שאנטאל הצעיר בוחר את פרל הפעוטה למלכה- נוצרת אנלוגיה מיידית בינה לבין ישו התינוק, המושיע. בשאר השנים בחגי ההתגלות (שאינם מורחבים בסיפור) בוחר מר שאנטאל את אשתו למלכה. זו בחירה שאין בה משום גאולה כל שהיא.
• בחג האחרון נבחר במפתיע גסטון למלך. גסטון מפר את הציפייה המשפחתית לבחור לו את אחת משתי בנות שאנטאל. בחירה זו מאפשרת לתשוקה לעלות על פני השטח: בעקבותיה מתגלה לעיניו אהבתם הבלתי ממומשת של מר שאנטאל לעלמה פרל. אלא שאין בכך משום ישועה לאיש מן השניים אלא רק העצמה של סבלם, כפי שהדבר מתגלה בבכיו של מר שאנטאל ובהתעלפות של העלמה פרל. בכך עושה גסטון שימוש בכוחות השליליים של עריצותו של המלך-ליום-אחד.
  גסטון תופס עצמו כמושיע ואפילו כמחייה מתים. הוא רואה עצמו כמי שהביא לשניים רטט מחייה של תשוקה, אשר תפרוץ את הכבלים החברתיים החמורים הכובלים אותם. אולם, דומה שבתוך ליבו הוא יודע שזו פנטזיה בלתי ניתנת למימוש, ממש כפי שהוא יודע שלא פעל ממניעים נאצלים לכאורה אלו.

הביקורת כלפי הבורגנות

ביקורת חברתית כלפי הבורגנות אשר נעשית באירוניה- אין ביקורת  חריפה ונוקבת.

מאפייני הבורגנות:

1. המרחב הגיאוגרפי המצומצם מלמד על המרחב הנפשי בו בוחרים בני שאנטאל לחיות: עיקרו הוא הבית, שגנו הריהו כגן עדן התחום בחומה גבוהה, הוא בסיס קיומו של הבורגני, וכל מה שמעבר לו – קרי פאריס שמעבר לסן, היער, השדות – הריהם בבחינת איום לקיום זה. "שם" – מחוץ לבית על גבולותיו המוגדרים והמוכרים – מתקיימים חיים סוערים, הוללים, בלתי מהוגנים, חיים שעיקרם תשוקה וכניעה לה. כל יציאה מן הבית הריהי כעין "מסע", כפי שמתאר זאת גסטון בלשונו החדה, "מסע ארוך" ומסוכן המתוכנן בקפידה ונועד למטרה מוגדרת: לקניות התקופתיות, למשל. גם אלו מתוכננות היטב מראש, ומהוות שיא של התרגשות עבור נשי הבית- כמו מסע הרפתקאות.
   עיקרו של החינוך הוא להצמית כל תשוקה אפשרית באמצעות הנורמות החברתיות כדי להכשיר את הבנות לנישואים ראויים – כלומר, לבן מעמדן. עם זאת אין הן מושא לתשוקה כלשהי.

2. חרדה מפני שינוי: מר שאנטאל, שהוא ייצוגה המובהק של הבורגנות בסיפור, דואג "לחנוט את משפחתו" על מנת להשיג את השאיפה המיוחלת למנוחה ושלווה. השינוי מהווה איום על ערכי הבורגנות ועל גבולותיה המוגדרים. כל שינוי עלול לשמש בסיס להרחבת גבולות אלו או לפריצתם, ומשום כך מחניק מר שאנטאל כל ביטוי לרגש ממשי ומעדיף את הקיפאון. כאשר מספר מר שאנטאל את קורות אותו לילה: צלצול הפעמון, יללת הכלב, הלילה החשוך, הקור המקפיא בחוץ – כל אלו מייצגים את החרדה הבורגנית העמוקה מפני השינוי. כשמתגלה כי המדובר באסופית פעוטה, המגיעה עם אוצר בלום של עשרת אלפים פרנקים, נרגעים בני המשפחה. ואולם, ככל שגדלה האסופית, כך הולך וגדל שוב החשש ולכן הצבת הגבולות מתחילה מגיל צעיר מאוד. ואכן, בגיל שמונה עשרה מהווה פרל הצעירה איום ממשי על ערכי הבורגנות, כאשר מר שאנטאל הצעיר מתאהב בה. אלא שאחרי ככלות הכול החינוך הקפדני לו זכה גובר עליו וכעבור שש שנות היסוס ודחייה הוא נישא למיועדת לו על פי הציווי המשפחתי – שרלוט, בת דודתו, והופך אותה למרת שאנטאל.
   אלא שבכך אין הוא מסלק את התשוקה, אלא מדחיק ומעלים אותה מעל פני השטח. העלמה פרל מסרבת להינשא ודוחה את כל מחזריה. במקום זה היא נשארת לגור בבית משפחת שאנטאל, כמזכרת נצח לעוול הרומנטי, – אך גם כאיום מתמיד על שלמות המשפחה, אם כי איום סמוי ומודחק. לכאורה, נראה אמנם כי העלמה פרל מאופיינת בפאסיביות, אך אם נבדוק את הדברים מקרוב, נגלה כי העלמה פרל איננה כה פסיבית כפי שנראה הדבר. ההחלטה היחידה בחייה, שלא להינשא לאיש ולהישאר סמוכה על שולחנם של בני שאנטאל (תרתי משמע) היא החלטה משפיעה ואקטיבית ביותר שהרי בכך היא דנה את מר שאנטאל לראות מידי יום ביומו, שעה בשעה, את תוצאות החלטתו שלו. להשוות, יום יום, שעה שעה, את שתי הנשים שבחר: זו שנישא לה, וזו שדחה מפניו. ויותר מכך – לכלוא את רגשותיו ולהתכחש לתשוקתו.
   הכינוי "פרל" (פנינה) שניתן למרי-סימון קלייר איננו מקרי, כמובן. לכאורה, כינוי זה דבק בה משום שהייתה יקרה לליבם של בני המשפחה. ואולם, למעשה, כינוי זה מסמל את הדרך בה חודרת התשוקה אל ההווי הבורגני ומאיימת לפרוע אותו: הפנינה נוצרת על ידי חדירת גרגר חול אל ליבה של קונכייה. זו, כמעשה של התגוננות עצמית, עוטפת עוד ועוד את גרגר החול עד שנוצרת הפנינה הכלואה בתוכה, מחכה שמישהו יפתח את הקונכייה. ואכן, כעבור למעלה מעשרים שנה מגיע גאסטון ל"יום ההתגלות", וכמו הילד מבגדי המלך החדשים פותח את הקונכייה ומגלה מחדש את הפנינה, שנעלמה גם מעיניו עד לאותו יום. בכיו של מר שאנטאל הוא בכי על התשוקה שהוחמצה.  גסטון מציע למר שאנטאל לתרץ את בכיו בכך ש"די אם תאמר כי גרגר אבק נפל לתוך עינך, ואז תוכל לבכות לפני הכל כמה שתחפוץ" ואין זה מקרי: זהו גרגר האבק שיכול היה להפוך לפנינה גלויה. גם רגע ההתוודעות נמסר באירוניה- הבכי הקולני והבלתי אסתטי של מר שאנטאל- החלשת המלודרמטיות של המעמד. גם את הבכי הזה, הנלעג אך המעורר רחמים גדולים, יש להעלים, לכלוא ולהסוות כדי להגן על הבורגנות מפני פרץ הרגשות הספונטני.
3. טקסים ומסורות: אלו נועדו לשמר את הסדר הקיים. החזרה המדויקת על הטקס וכלליו, כפי שהוא נערך "בכל שנה ושנה", מאפשרים תחושת שגרה וביטחון אל מול העולם הסוער והמשתנה שמתקיים מחוץ לבית. כך "מסע" הקניות התלת חודשי וכך סעודת "יום המלכים": שניהם עומדים כנגד חיי ההוללות הבלתי מהוגנים של האנשים החיים מעברו השני של הסן, חיים המתאפיינים בחוסר סדר.

4. חומריות במקום רגש: הרעב הוא אויבה הגדול של ההוויה הבורגנית. הרעב הפיזי מייצג את הרעב הרגשי והנפשי, את התשוקה. משום כך יוצאת הבורגנות למלחמה ב"רעב" בכל דרך אפשרית: כך "מסע" הקניות התלת חודשי – הכולל רשימה ארוכה, נועד ליצור תחושת שובע, פיזי, רגשי ורוחני כאחד. כך גם סעודת "ליל המלכים" והעוגה שבמרכזה כל בורגני יכול להיות "מלך", למלא את קיבתו ואת צרכיו החברתיים.
5. חלוקה מעמדית ונישואים: הסדר החברתי נובע מתוך החלוקה המעמדית. גם בתוך הבורגנות עצמה מתקיימת חלוקה פנימית, וכל אדם מסומן בקפידה באופן שלא יותיר ספקות באשר למקומו במשפחה: הכינוי "העלמה פרל" מסמן אותה מיד כמי שאיננה בת המשפחה (איננה נושאת את השם שאנטאל), כמי שאיננה נשואה, כלומר, איננה שייכת למשפחה אחרת ("עלמה"), ועם זאת, כמי שאיננה משרתת (איננה נקראת "פרל" סתם). במילים אחרות, העלמה פרל נמצאת בתחתית המדרג המשפחתי, מתחת ל"העלמות שאנטאל", אך מעל סוכנת הבית והמשרתת. החלוקה המעמדית משמשת גם כמנגנון שימור הכוח: הנישואים אפשריים רק בין גבר ואישה השייכים למעמד אחד וכל ניוד חברתי איננו אפשרי. הנישואים הראויים ביותר הם, לכן, נישואים בתוך המשפחה, כלומר, בין בני דודים, כדוגמת מר שאנטאל ובת דודתו מרת שאנטאל. עובדה זו מותירה את העלמה פרל מחוץ למעגל הנישואים הבורגני הראוי.

בסוף הסיפור יוצא המספר בעל ראייה מפוכחת יותר על החיים של גיבורי הסיפור: חייהם יימשכו כפי שהיו אך מתוך מודעות חריפה יותר להחמצה שבחייהם. אין בסיפור ייפוי של החיים- האסופית אינה הופכת לנסיכה. אין כאן רומנטיקה רגשנית אלא תיאור ריאליסטי- נטורליסטי- החיים כפי שהם.

"העלמה פרל" מעמיד במרכזו את התשוקה ואת הבורגנות כשני ערכים סותרים ומתנגשים זה בזה. התשוקה, שהיא היצר שמטבעו איננו ניתן לשליטה, מאיימת לפרוע את ערכי הבורגנות המהוגנת, את גבולותיה הנשמרים בקפדנות ואת המסגרת המשפחתית שהיא הבסיס למסגרת הבורגנית. כדי להילחם ביסוד המאיים והפורע, הבורגנות מבקשת למסד את התשוקה ולשים לה גבולות, ובכך, למעשה, לחנוק אותה. דרך אחרת היא לסלק את התשוקה אל מחוץ לגבולות הנורמה החברתית. הנישואים הבורגניים הם האמצעי העיקרי לסילוק התשוקה ולמיסודה: נישואים אלו אינם מבוססים על רגש ספונטני אלא על שיקולים כלכליים ומעמדיים, המותירים את התשוקה מחוץ למעגל הנורמות החברתיות. גם כאשר בבסיס הנישואים עומדת התשוקה, הרי שהיא נעטפת בשורה ארוכה של מגבלות, כללים ונורמות, המחניקים אותה, בסופו של דבר, ומונעים ממנה לפרוע ולאיים על הסדר החברתי.

ניתן ללמוד מן הספור "העלמה פרל" כי האדם הוא תוצר של החברה בה הוא חי ולכן הוא נכנע ללחצים ולנורמות אשר לעיתים פוגעות באושרו ובנטייתו הטבעית. החמצה בשל המוסכמות.

סיכומים נוספים של יצירות גי דה מופסאן:

המחרוזת

דוד ז'יל

לכל הסיכומים לבגרות בספרות