גרשון שופמן נולד ב1880 בבלרוס ונפטר ב1972 בישראל.
שופמן נחשב לאמן הסיפור הקצרצר.הוא ניחן בהסתכלות חדה וחריפה והוא מצליח לתאר במילים מעטות אפיזודות מחיי היום יום שנותנות לנו תובנות על צדדים שונים בטבע האנושי.
שופמן קיבל את פרס ביאליק בשנת 1946 ואת פרס ישראל בשנת 1957.
הסיפור הוא סיפור של משולש אהבה.
הגיבור,משה ריין הוא פרופסור למוזיקה,עיוור. אשתו רגינה מקיימת קשר אהבה עם תלמידו ליונק.
,הגבור העיוור נבגד על ידי אשתו ועל ידי תלמידו ,המנצלים את עיוורונו ומנהלים רומאן מתחת לאפו.
לכאורה היינו אמורים להזדהות עם ריין ולחוש את כאבו אך , אהדתנו אינה נתונה לו.
הגיבור מתואר כיפה ולבן,זך וחכם,עסוק כל ימיו במוסיקה טהורה ומושלמת.כל כולו רוחניות. אך בשל כך הוא מנותק מכל מה ששייך לעולם האנושי.עיוורונו אינו רק מום גופני אלא מום נפשי-
הוא עיוור לסבל האנושי
הוא עיוור ללב רעייתו
הוא עיוור ללב בתו התינוקת .
יש באישיותו ילדותיות רבה (צחוקו הטב התינוקי…הוא ליבב (הקסים) בתמימותו…לא הבינותי מה היא רוצה ממני… הוא מספר סיפורים על מוריו בבית הספר…הדרך בה הוא מחכך ידיו זו בזו כאשר הוא במבוכה…)הוא אינו פנוי לראות ולהתחשב באף אחד אחר חוץ מעצמו.כל כולו מרוכז באסטטיקה מושלמת וטהורה שאין לה קיום במציאות הוא שולל ומזלזל בדברים החורגים מאסטטיקה זו, בשל חוסר הבנתו את מורכבות החיים.
בסיום הסיפור מתוארת שיחה בנושא כלי נגינה. הפרופסור מעדיף את הכינור על פני כל שאר הכלים.הכינור מייצג את המוזיקה המושלמת.הוא כלי בעל יכולות מוזיקליות גבוהות ביותר.הפרופסור מזלזל בכלים הפשוטים יותר.
לעומת הפרופסור,אחד האורחים מעדיף את ההרמוניקה- שהיא כלי עממי,המייצג את המפגש האנושי בין גברים ונשים ,את החיים הממשיים,הבריאים.
ויש שאוהבים את תיבת הזמרה-המייצגת את חיי העיר הפשוטים והעניים .זוהי אמנם מוזיקה מיכנית ,מתכתית ,לא משוכללת,אך היא מעוררת את הרגשות ובעזרתה מתאפשרת האהבה האסורה בסיפור.
תיבת הזמרה הפשוטה מאפשרת לממש את האהבה הארצית,הגופנית,בעוד שהשאיפה לצליל המושלם,מנתקת את הפרופסור מהחיים עצמם.
דרכי התאור
המספר- המספר הוא מספר "כל יודע" המספר את הסיפור בנימה אירונית המציגה ,בסצנות רבות, את הפער בין תפיסתו של ריין את החיים ואת עצמו ,לבין המציאות כפי שהיא באמת.
למשל : הוא בטוח שהצעירים מעריצים אותו ונהנים לשמוע נגינתו ואת סיפוריו ,אך הוא מתואר ,על ידי המספר, כמי שמדבר בקול רם ובהתלהבות שלא במקומה ,בעוד שהצעירים מתרכזים בעיקר באשתו היפה…
הפער הזה,שהפרופסור אינו מודע לו, גורם לו להראות נלעג,פתטי ולעיתים מעורר רחמים.
ביצירה ניתן לסמן מספר מוטיבים.:
- מוטיב ההתנשאות( ההיבריס).
הסיפור מורכב, בעצם ,משורה של אפיזודות (ארועים,תמונות)שבהן באה לביטוי התחושה הפנימית של ריין שהוא מוצלח יותר מהסובבים אותו.
למשל : (כלפי העיוורים מלידה בבית החינוך שאינם מבינים מהותם של צבעים, כלפי העיוורת שחיזרה אחריו(נישואין בין שני עיוורים זה לא טוב) ,כלפי אנשי העיירה,כלפי האופרה,כלפי הקבצן ותיבת הזמרה…)בסופו של דבר הוא נענש על יהירות זו בכך שאינו מחובר לחיים האמיתיים,ומאבד את אשתו לטובת החיים האמיתיים,הפשוטים והייצריים שאי אפשר בלעדם..
2.עיניים עיוורון ומבטים:
א.עיניים-משה ריין מאופיין במשקפיים שחורים…
חורבות עיניו…
משקפיים הגדולים והשחורים….
"הוא אינו מסרב הרבה,מסלק הוא את משקפיו,וחורבות עיניו(עיניו היבשות. חרב-יבש) מלבינות ומביטות הצידה…."
העיוורון של משה איננו סתם עיוורון,עיניו עברו חורבן.אטימות מוחלטת, אין בהן לחלוחית של חיים.העובדה שבסיפור חוזר הביטוי "משקפיו השחורים" בא להעצים את הנתק שבינו ובין העולם .הוא מאחורי מסך שחור.
מכיוון שהוא מרגיש מיוחד ונעלה הוא אינו ער לשותפות הגורל שלו עם הקבצן העיוור המרכיב משקפיים שחורות כמו שלו,ולשותפות הגורל עם העיוורים בבית העיוורים בוינה.
המבטים של ריין לא מכוונים למקומות הנכונים .בסוף הסיפור הוא משתתף בצפייה בשקיעת השמש אך מבטו "מפספס" את הכיוון הנכון והוא נזכר בשקיעות של ילדותו. גם כשרגינה ,בתחילת הרומאן שלהם, מתארת לו, בזמן טיול משותף, את מה שעיניה רואות, הוא לא רואה את עולמה אלא את עולמו שלו כפי שזה נתרשם (נרשם)בילדותו הראשונה…..הוא ראה מראה "שאותו רואים רק הילדים" (שורה37-42).
(יתכן שחלק מהעיוורון הנפשי שלו נובע גם מכך שהתעוור בגיל 9 והוא נאחז במראות שזכורים לו מילדותו ושומר על נקודת מבט ילדותית.. בעוד שהעיוורים מלידה "שמקנאים בו" לפי דעתו, התבגרו התבגרות בריאה ללא זיכרונות של מראות הילדות שהופכים אצל ריין למגבלה שמקבעת אותו בשלב הילדות .כיוון שבתוך החושך בו הוא שרוי הוא נאחז בהם ואינו קשוב לשינויים שמתרחשים.סביבו.)
ב.רגינה מאופינת ב:
הברוניטה היפה, עם עיניה היהירות והעמוקות…
קלט ליונק מבט חדש של רגינה,לא יהיר,לח ותוהה…
פניה רזים וחיוורים,עיניה אינן עוד שחורות ויהירות…
בתחילת הסיפור,רגינה בדומה לבעלה,חשה שהיא מעל האורחים הבאים להתארח אצל הפרופסור.היא יפה ויהירה ואינה מתערבבת בין האורחים.,אך בהמשך הסיפור היא עוברת שינוי והשינוי בא לידי ביטוי בעיניה, שמפסיקות להיות יהירות. היא אנושית וזקוקה לקשר של בשר ודם.היא רוצה שמישהו יראה אותה,את צרכיה. בקשריה עם ליונק היא מבינה שאי אפשר להתנתק מהחיים הפיסיים ולהתמסר לרוחניות בלבד.
(הבגידה לא היתה מתרחשת אילו היה הפרופסור נישא לחברתו העיוורת)
ג.ליונק מאופיין ב :
עלם בלונדי יפה עיניים…
על הספה …ליונק..ואורב בעיניו הרעננות וזכות הלובן..
כל תיאורו של ליונק מתמקד בעיניו היפות ,הרעננות,זכות הלובן…אפשר לומר שהיתרון הגדול שלו הוא,היותו בעל עיניים רואות. הוא משמש בסיפור כהיפוך הגמור לפרופסור (אנלוגיה ניגודית).הוא אמנם תלמידו ובדרך זו הגיע לביתם של משה ורגינה,אך,מהתנהגותו ניתן להבין כי איננו תלמיד חרוץ במיוחד .הוא בודאי לא מקדיש עצמו למוסיקה .. היכולת שלו לראות ,מבעד עיניה של רגינה את הצורך שלה באהבה עושה אותו להיפוכו של משה.
הוא רואה ונענה.וכאשר נוצר ביניהם הקשר הגופני הוא בא לידי ביטוי בצורך של רגינה בעיניים שיראו אותה ויבינו את צרכיה.."…אימצה את פניו אל שפתיה וינקה בצמא את אור עיניו..".
ליונק מצליח גם להתחבר לתינוקת, שנירתעת ממשה מהנשיקות המשונות שלו וממשקפיו השחורים.
ד.עיוורים-בסיפור מופיעים שני עיוורים מבית החינוך לעיוורים והקבצן העיוור.ריין אינו מודע לדמיון שלו אליהם הוא רואה רק את האנלוגיה הניגודית בינו לבינם. הם עיוורים מלידה והוא נושא מראות ילדות,הקבצן העיוור הוא קבצן שלא מנגן אלא מסובב ידית של תיבת זמרה בעוד שריין פרופסור למוזיקה-אך למעשה,רומז לנו המספא, הוא דומה להם בעיוורונו הפיזי ואף נחות מהם בשל עיוורונו הנפשי.
******************
מדוע נקרא הסיפור "נקמה של תיבת זמרה"
בחיי משה ריין,אין מקום לתיבות זמרה.הוא מחפש אחר מוסיקה מושלמת ,טהורה . הוא נועל את הדלת ,ואת עצמו ,בפני תיבות הזמרה ובפני הקבצן העיוור. הקבצן העיוור , דומה לו,וסביר היה כי את כאבו יבין הפרופסור ולכן יעזור לו…אלא,שקבצן זה מאיים עליו ומטיל עליו פחד.הוא מאיים לשקף לו את עצמו ואת מצבו האמיתי כ"אסיר חושך"….ולא רק פרופסור מהולל כפי שהוא רוצה לראות את עצמו.
משה ריין אטום לסבל האנושי ,ומפחד ולא מסוגל לראות את המציאות כפי שהיא.
תיבת הזמרה בעלת הצלילים הצורמים והרגשניים,מפריעה לפרופסור בעבודתו ומכבידה על אוזניו הרגישות. ולכן הוא חסר סבלנות לנוכחותה ולא מאפשר לה לחדור לביתו.
הנקמה בסיפור היא רומאן האהבה שנוצר בין ליונק לרגינה, בחסות נעילת הדלת בפני תיבת הנגינה.
ניתן להבין זאת בכמה מישורים-נקמת הקבצן על שנעלו את הדלת בפניו. והגורל הלועג לפרופסור השואף לשלמות,לרוחניות גמורה בעוד שבתוך ביתו הוא נבגד על ידי שני האנשים הקרובים לו ביותר ,לצלילי תיבת הזמרה.
שופמן מעביר בסיפור תובנה בקשר לטבע האנושי-
אין אפשרות לקיום אנושי שיהיה רוחני ואיטלקטואלי בלבד. בחיים יש גם קושי, סבל ,כעור, ארוטיקה ויצר, וכדי שחיי האדם יהיו מלאים ומשמעותיים חייב להיות בהם מקום לכל הדברים האלה.
חסרונו המוחלט של אחד הצדדים מנוון את האדם.
ראו גם: הניה \ גרשון שופמן – סיכום
כאן תוכלו למצוא את כל הסיכומים בספרות לבגרות באתר
