חבות (חובות) התקשורת

חבות (חובות) התקשורת

מהי חבות התקשורת?

לעיתונאים ולכלי התקשורת תפקידים רבים במדינה דמוקרטית. הם אחראים על הפצת מידע חיוני בקרב האזרחים, קביעת סדר יום ציבור, פוליטי ופיקוח על מוסדות השלטון. כדאי לבצע זאת, זקוקה התקשורת לאמון הציבור. לעתים, עיתונאים או ארגוני תקשורת מפירים את הכללים המקצועיים וכך אמון הציבור עלול להיפגע. כדי שהדבר לא יקרה, נדרשים ארגוני התקשורת לכונן תהליכי בקרה ותיקונים פנימיים. תהליכים אלו מכונים חבות התקשורת, כלומר מסירת דין וחשבון על פעולותיהם של עיתונאים ומימוש פעולות מתקנות. במקרים מוצדקים מבצעים ארגוני התקשורת פעולות תיקון, שמשרטטות מחדש שבין הראוי לאינו ראוי. שבין נורמה מקצועית מקובלת ולגיטימית, לבין הפרה של כללי האתיקה העיתונאית ופגיעה בציבור.

הערכים העיתונאים המקצועיים וחשיבותם

חופש העיתונות:

חופש העיתונות תומן בחובו בשתי חרויות יסוד של אזרח בדמוקרטיה, חופש הביטוי וחופש המידע. מימוש משותף של שתי אלו, מאפשר את חופש העיתונות. אחת המטלות של העיתונאי היא שידור אינפורמציה אמינה ומתן ביטוי מתאים להשקפות ודעות שרווחות בציבור.

אתיקה – מוסר (צפון) => ענישה פנימית.

חוק – חובה (מחייב) => עונש.

אתיקה וחוק:

אתיקה היא תורת המוסר שבאה להדגיש את הערכים ואת הנורמות. מה יאה, מה צודקת, ומה ההפך. האתיקה הינה עקרונות ההתנהגות הנכונים במקצוע מסוים או בקבוצה מסוימת.

הקוד האתי:

משתמש תעודת זהות ערכית, שארגון (פירמה) או קהילה מקצועית מקבלת על עצמה כדי לקבוע את נורמות ההתנהגות הראויות בענייה, ולהיות מצפן להתנהגות ראויה. על מנת ליצור קוד אתי מקצועי, צריך לדעת מהי המטרה של הארגון, מהם הערכים שחשובים למקצוע, ומיהם בעלי העניין והלקוחות של הארגון.

חוק

איסורים ומגבלות במטרה לעשות סדר, לא כל מה שהוא לא חוקי הוא בהכרח לא מוסרי. כדי ליצור חיבור בין אתיקה לחוק, החוק קובע לנו את הסף התחתון של מה מותר ומה אסור. המערכת החוקית יוצרת לנו את הסדר איך להתנהל. הקוד האתי קובע לנו, איך ראוי שנתנהג. כללי האתיקה אינם מדברים על מה שאסור ומותר לפי החוק האזרחי. הם (כללי האתיקה) קובעים מה הוגן ומה בלתי הוגן, מה ראוי לעשות ומה לא ראוי לעשות. כאשר, במרכז כללי העתיקה עומד כבוד האדם.

עיתונאים ואמצעי התקשורת המעסיקים אותם משתדלים מאוד שלא לחטא לאמת (לשקר) גם בעניינים שהחוק אינו מתערב בהם. מדוע?

  1. כדי לא לפגוע באמינותם בענייני הציבור. אם יתברר שכתבו דברי שקר או דברים לא מדויקים הציבור לא יאמין להם יותר.
  2. ישנם כללי אתיקה המגבילים את העיתונאים, העיתונים ואמצעי התקשורת.

לשם מה צריך אתיקה מקצועית?

כאשר קיימת דילמה וצריך לבחור את הבחירה הטובה ביותר ולהסביר מדוע בחרנו בה. לאנשים מקצוע כמו רופאים, עורכי דין, שופטים ושוטרים הנתקלים בבעיות מוסריות במסגרת עבודתם יש מערכת חוקים ברורה, ועליהם לפעול על פיה. מי שעובר על כללים אלו נענש. גם לעיתונאים יש תקנון אתיקה, זהו קובץ של כללי התנהגות אשר נועד לשמור על המוסר העיתונאי. תקנון האתיקה קובע עקרונות התנהגות לעיתונאים. עיתונות טובה חייבת לשרת את החברה בהספקת מידע ובביקורת בנושאים שיש בהם עניין ציבורי, באופן אמין, אחראי והוגן. במדינות דמוקרטיות, ניסוח כללי אתיקה וקובעת המנגנונים שיאשרו, יפרשו, ינחילו ויאכפו אותם מתבצעים ביוזמת העיתונאים עצמם. זאת מתוך ההכרה והחשש שהממשל יתערב בעבודת העיתונאי ויסכן את חופש העיתונות. יחד עם העיתונאים, משתתפים גם גורמים ציבוריים כדי לפקח על הכללים.

יום ראשון – 22.11.15

מועצת העיתונות בישראל –

בשנת 1963 הקומה מועצת העיתונות שחברים בה נציגי העיתונות וגם אנשי ציבור שאינם קשורים בקשר מקצועי או עסקי לכלי התקשורת. מועצת העיתונות מופקדת על שמירת ערכי העיתונות, כלומר – חופש המידע, חופש הביטוי, ומייצגת את העיתונות ואת הציבור במאבק למען ערכים אלו. היא פועלת על מנת להבטיח נאמנות לעקרונות האתיקה העיתונאית ואוכפת את מידת המקצועיות המושתת על מחויבות לאמת, לדיוק, להגינות, להגנה על כבוד האדם ויצירתו וכיבוד צנעת הפרט. מועצת העיתונות דנה בתלונות על הפרת כללי האתיקה עיתונאית, היא מפעילה בתי דין לאתיקה שבסמכותם לגזור על העיתונאי או על כלי התקשרות עונשים שונים.

מסמך נקדי: 

על מנת להגיע למדיניות שידור אמינה, המחייבת את כל העוסקים ברשות השידור נכתב בשנת 1972 הקוד האתי של עיתונאים ברשות השידור הידוע כתדריך נקדי. תדריך זה מהווה ״שולחן ארוך״ לכל עוסקי החדשות והאקטואליה במדיה הממלכתית (רשות השידור). עם כניסת הטלוויזיה המסחרית חלה התרופפות בהקפדה על מצוות עשה ואל תעשה שבתדריך נקדי, בנושאים של איזון ציטוט והוגנות בדיווח. נקדימון רוגל עדכן את המסמך והתאים אותו לעידן התחרות המסחרית. כיום, המסך מוכר בקרב עיתונאים בכל אמצעי התקשורת כסמכות מקצועית ללא עוררים. האתיקה העיתונאית אמורה לאפשר לעיתונאי שיודע את הכללים להלך על החבל הדק שבין זכות הציבור לדעת שאינם מאוגנת בחוק לבין זכויות האזרח שמאוגנות בחוק.

הערכים הפרופסיונליים המרכזים של כל עיתונאי

  1. דיוק:
    יש לאמת כל הדבר העולה לשידור, אין לשדר דבר אשר אינו נכון או מדויק. אין לערוך משדר באופן שעלול לסלף את המידע הכלול בו, אם קיים חשש בהטעיית הציבור.
  2. אובייקטיביות:
    היכולת להביא חדשות בצורה אובייקטיבית ונטרלית על העיתונאי להימנע להביע את השקפותיו האישיות בנושאים שהוא מסקר, ויש להימנע מהדבקת תגיות. אין לשדר תחושות במקום מידע, על השדרן להימנע מגילויים של סולידריות (הזדהות) או סלידה עם נושאי הסיקור. על הדיווח להיות עובדי ככל האפשר ויש להבחין בין עובדות ודעות. הבאת דעה אישית, פרשנות וניתוח המידע ישודרו באופן שניתן יהיה להבחין בבירור בינם לבין העובדות. תפקידם העיקרי של העיתונאים לספק למאזינים ולצופים מידע אמין, בדוק ושלם ולהניח להם להגיע למסכנה בעצמם.
  3. איזון: יש להקפיד לשמור על איזון בין שני הצדדים של הסיקור העיתונאי, על המראיין להקפיד על מנת אפשרות שווה לצדדים השונים להשתתף בדיונים או בעימותים ולהביע את דעתם בלא הפרעה מצד היריב או המנחה. יש להקפיד על מנת תנאים טכניים שווים.

קשיים של עיתונאים ביישום הערכים המרכזיים:

  1.   אובייקטיביות – האם אפשר לדווח בלי לערב עמדות אישיות? האם בכלל עיתונאי יכול להיות אובייקטיבי. קריטריון האובייקטיביות אינו ישים לעבודה העיתונאית. ההנחה היא שעיתונאי יכול לתפקד כמראה המשקפת את המציאות אינו מציאותית. העין האנושית היא אינה מראה, הראייה של כל אדם היא סלקטיבית המבטאת את אישיותו, האלטרנטיבה לאין אובייקטיביות היא לא בהכרח סובייקטיבית, היא יכולה להיות מידה של סובייקטיביות עיתונאית. כאשר, במקום דיווח אובייקטיבי ניתן להציע דיווח נטרלי או הוגן. בדמוקרטיה הפלורליסטית יש הכרה בריבוי זוויות ראייה, תאורים ופרשנויות לאירועים שונים הדבר מותנה בכך שלעיתונאי של מימוש זכות חופש הפרשנות. כתיבה ניו-ג’רנליסטית (עיתונות חדשה) דוגלת בכך שהעיתונאים מצהירים במפורש כי כתיבתם סובייקטיבית ואינם מתיימרים לאובייקטיביות בדיווח. ״אתה מודיע לקורא: יכול להיות שאלו עובדות ויכול להיות שלא, אני הייתי שם וזה מה שראיתי קבל את זה או אל תקבל את זה״.
  2. דיוק – האם אפשר לפרסם כתבות שיהיו חפות מכל טעות עובדתית? אחד הגורמים המשמעותיים ביותר לקביעת רמת אמינותו של כלי תקשורת בעייני הציבור הוא מידת הדיוק של ידיעותיו. דיוק עיתונאי משמעותו שחזור הוגן ואתי של האירוע. הצורך להימנע מהטעיית הציבור, כלומר הצורך לספק בסיס לשיח ציבורי איכותי הניזון מעובדות ופרשנויות המתבססות על מידע מדויק.
    סל הטעויות –
    טעויות איות, אינן משבשות בהכרח את יכולת הבנת הכתבה אך מצביעות על סטנדרטים נמוכים של העיתונאי.
    טעויות אובייקטיביות, נוגעות לאבטים השונים של העובדות כמו, טעויות בשמות, בתפקידים בזמנים וכדומה. טעויות אובייקטיביות יכולות להיות בכותרת, שמכילה מידע עובדתי שגוי, בציטוטים, בנתונים כמותיים או באבטים עובדים אחרים כמו מיקום תפקידים וכדומה.
    טעויות סובייקטיביות, הנודעות לאבטים שונים באופן הצגת המידע, כמו השמת מידע חיוני, הדגשת מידע משני וכדומה.עיוות מידע והצואה מהקשרם וכו’.
    מתי יכולות לקראת הטעויות?
    שלב איסוף המידע – טעויות שעלולות להגרם עקב גורמים שונים כמו: מקור מידע בלתי אמין, חוסר תאום בין עיתונאי למקור, חוסר מקצועיות וכדומה.
    שלב גיבוש המידע – כאשר עיתונאי אינו טורח לאמת כראוי את המידע שבידיו משמיט מידע חיוני וכדומה.
    שלב העריכה – טעויות שמתרחשות כאשר העורכים אינם טורחים לבדוק את הידיעה כראוי ולוודא שמאחוריה עומדים מקורות מהימנים.

מי אחראי לטעויות?
העיתונאים ודפוסי עבודתם – דפוסי עבודה שטחיים, או זמן קצר, התבססות על מקורות מידע מועטים והרצון למכור את הכתבה שתמשוך את עין הקורא ולא תמיד תציג את המציאות.
אילוצים של סביבת עבודת העיתונאי – לחצי זמן, הצורך לעלות לשידור ולהשיג סקופ בלעדי. והמקורות לא תמיד מוסרים מידע אמין.
המקורות – המקורות לא תמיד מוסרים מידע אמין ונכון.

  • איזון – האם ניתן ורצוי לייצג את כל העמדות והדעות הרווחות בציבור. בשמירה על איזון עיתונאי, יש לתת לשני יריבים או לשתי השקפות מתחרות ייצוג שווה. עיתונאים רבים מעדיפים להיצמד לסיפור ונמנעים ואימות מידע עם בעל העניין האמור להגיב. יש לכך סיבות מגוונות כמו הפחד לקלקל את הסיפור.

 

מדוע קשה להקפיד על כללי האתיקה

  1. מיידיות – המיידיות יכולה להביא לאי דיוקים וטעויות, כתוצאה מהרצון להתחרות בכלי התקשורת האחרים.
  2. חוסר בהכשרה מסודרת לעיתונאים שאינם מכירים את הקוד האתי.
  3. המיסחור של התקשורת.
  4. הרצון לרצות גופים מסחריים.
  5. בעלות צולבת – אנשי עסקי המחזיקים בבעלותם כלי תקשורת אחרים   וחברים אחרות.

גופים שונים מעורבים בהליכי זיהוי של הפרה של הפרופסיה העיתונאית.

  1. מבקרי תרבות ותקשורת – בטורים שבועיים ויומיים שלהם כדי לדווח על ההפרות. התכנית ״תיק-תקשורת״ היא מקור נוסף לביקורת שמעלה נושאים מוסריים ואתים ולדיון ציבורי.
  2. ארגונים העוסקים בפיקוח על התקשורת – בישראל פועלים ארבעה ארגונים;
    א. העין השביעי – הוא כלי תקשורת העוסק בביקורות על התקשורת.
    ב. האגודה לזכות הציבור לדעת – מטרותיה הן מימוש הדמוקרטיה הישראלית, מסירת מידע אמין לציבור על אמצעי התקשורת. הם עושים זאת דרך ביקורת ומעקב שיטתי בניסיון להעמיק את מעורבות הציבור בשמירה על כללי האתיקה העיתונאית.
    ג. הג’נדה – הוא מרכז לאסטרטגיה תקשורתית, פועל ללא כוונת רווח לשם קידום נושאים של שינוי חברתי. פועלת לחיזוק שיח דמוקרטי ופולרליסטי בתקשורת על ידי סיקור של נושאים חברתיים, והרחבת ההשתתפות של קבוצות מוחלשות בשיח התקשורתי. היא פועלת לשנות את כלי התקשורת המרכזיים – כדי שיהבו במות יותר דמוקרטיות ומגוונות.
    ד. קשב – מרכז להגנת הדמוקרטיה בישראל, הוא מתמקד בחשיפת תפוסי סיקור מוטעים ובחינוך לקריאה ביקורתית של התקשורת ובעידוד עיתונות הוגנת.
  3. אזרחים מהשורה – גם אזרחים יכולים לזהות הפרות תקשורתיות ולפרסם אותם בכל מיני דרכים.
  4. יש דבר הנקרא פעולות ארגוני המגזר השלישי – זהו מגזר הכולל ארגונים הפועלים ללא כוונת רווח והם אינם ממשלתיים. והם מקדמים מטרות דמוקרטיות ולמען האוכלוסייה כמו ״המועצה לשלום הילד״.
  5. פעילות ברשת החברתית – הכוח של הרשתות החברתיות בימנו עצום, הרשתות מאפשרות לבקר את הנושאים העולים לדיון במרחב הציבורי והתקשורתי.

חופש הביטוי

חופש הביטוי הוא הזכות הניתנת לאזרח לפרסם ועל ידי כך גם לחלוק עם אחרים בכתב, בקול או בתמונה, את אשר בליבו, בנפשו ובמוחו. חופש המידע הינו זכותו של האזרח לקבל מידע המצוי בידי הממשלה והמנהל הציבורי, או כזה הנוגע לפעילותה. ההכרה בחיוניותו של החופש הביטוי לפרט ולחברה, אין משמעותה שאסור להציב לו סייגים וגבולות. בדמוקרטיה אין זכויות בלתי מוגבלות שכן, הן מתנגשות זו עם זו. הקניית חופש ביטוי מוחלט תסכן בעלי חירויות וערכים דמוקרטיים אחרים. חופש ביטוי בלתי מוגבל ומרוסן, אינו תורם לשגשוג שוק הרעיונות ואלא מגביל אותו. אולם בגלל החשיבות של חופש הביטוי לקיום שוק רעיונות שמרכזי במערכת הדמוקרטית, ההגבלה עליו תיהיה רק במקרים קיצוניים, הכרחיים, כאשר ההסתברות לסיכון זכויות לערכים לחיוניים אחרים גבוהה ביותר והפגיעה בהם תיהיה קשה.

חופש הביטוי מול בטחון המדינה 

צנזורה צבאית – טענה הנשמעת לעתים קרובות מצד האזרחים, נוגעת להתנהלות התקשורת בכל הנוגע לדיווחים על נושאים ביטחוניים. התקשורת בישראל מאז ומתמיד לצנזורה צבאית המפקחת מראש על מידע בטחוני המתפרסם בה ומונעת פרסומים הנתפסים בענייה כפוגעים בבטחון המדינה, חייליה ואזרחיה. צנזורה סלקטיבית על מידע ספציפי העלול לסכן את הביטחון בזמני חירום ומלחמה נתפסת ללגיטימית בעולם הדמוקרטי. הדבר נובע מכך שבטחון מצייג את הזכות הקיבוצית לחיים. וזכות זו היא ערך שלמענו מוצדק ומתחייב להגביל את חופש העיתונות. הלגיטימציה לצנזורה קיימת אך ורק בגבולות מוגדרים, מהי נפקימינא – היא תיהיה תקפה רק כאשר ברור בעליל שהפרסום בתחום הביטחוני עלול לחבל בביטחון.

פרשת קול-העם – עיתון קול-העם מגיב לדברים של שגריר בארצות הברית, אבא-אבן, שהציעה לשלוח חיילים ישראלים להלחם לטובת ארצות הברית. העיתון גינה את הממשלת ישראל, והגדיר אותה כממשלה ״המספסרת בדם בנינו״. בעקבות ידיעות אלו מחליט שר הפנים לסגור את העיתון לעשרה ימים, וזאת על פי סמכותו מסעיף 19 לפקודת העיתונות המאפשר, לשר הפנים להפעיל את שיקול דעתו ולסגור עיתון. קול העם פונה לבג״צ ולראשונה בישראל בית המשפט נדרש לדון בסוגיית חופש הביטוי. בראש וועדת השופטים עומד השופט ״הגרנט״, תומך נלהב בחופש הביטוי שקובע לטובת העיתון ובכך הופך את חופש הביטוי לעקרון מנחה של זכות הציבור לדעת במשטר דמוקרטי. כדי לאזן בין אינטרסים המתנגשים בחופש הביטוי קבע הגרנט את מבחן הודעות הקרובה, המגביל את חופש הביטוי רק כאשר קיימת הסתברות גבוהה, קרובה למאה אחוז לפגיעה ממשית וקשה בגלל הפרסום יש לאסור את הפרסום.

חופש הביטוי מול לשון הרע 

הטענות הנשמעות כנגד התקשורת נוגעות למהירות שבה התקשורת מזדרזת לחרוץ דין נגד אנשים שונים. בישראל אוסר הדין להוציא את דיבתו של אדם לרעה, כלומר לפגוע בדמותו בענייני הציבור. ״כבוד האדם ושמו הטוב, חשובים לעתים לאדם כחיים עצמם, הם יקרים לו לרוב יותר מנכס אחר.״ מקורותינו מציינים כי לשון הרג הורגת וכי כל המלבין את פני חברו ברבים כאילו שפך דמו. פגיעה בשם הטוב פוגעת בכבוד האדם, שזו זכות יסוד. חוק איסור לשון הרע התקבל בכנסת בשנת 1965, ועוסק בכל הקשור לפגיעה בשמו הטוב של האדם. כל פרסום שעלול להשפיל לבזות לפגוע במוצעו ודתו של אדם אסורים. העובר על החוק צפוי לעונש, עבירה פלילית – מאסר או עבירה אזרחים – קנס. החקו מהווה איום כבד על כלי התקשורת שעוסקים והבאת מידע לציבור לעתים מתנגש בשמו הטוב של האדם. ההגנות שהן יחזיק העיתון במקרה של תביעה הן שתיים.

  1. תום לב – הפרסום הוא הבעת דעה בלבד ללא רצון לפגוע.
  2. אמת + עניין ציבורי – על העיתון חלה חובת הוכחה כי הפרסום אינו אמת. זכותו של הציבור לדעת את מירב הפרטים על נבחריו כי הוא מציע עבורם ועל גיבורי התרבות שלו כי הוא מושפע מהם.

חופש הביטוי מול לשון הרע 

ההכרה המשפטית בזכותו של האדם לפרטיות, במיוחד מפלישה תקשורתית היא חדשה יחסית וגם עמומה (לא ברורה). השאלה המרכזית היא מה התחום הפרטי שאליו לתקשורת אסור לפלוש. יחס עם זאת, אם האירועים הפרטיים של האדם מסכנים את זולתו הפרסום אודותיהם הוא הכרחי.

לדוגמה: אדם החולה במחלה מדבקת ומסתובב חופשי.

חופש הביטוי מול הבעת דעה  

מה קורה כשמגיש חדשות מביע את דעתו?

מה קורה כאשר הבעת דעה גובלת בפגיעה של אדם אחר.

ומהם הגבולות של הבעת דעה?

וועדת האתיקה לפי תדריך נקדי הבעיה איסור לרשות להביע מדיניות או השקפה משלה. יחד עם זאת הבינו, כי לא ניתן להימנע לגמרי מהדבר, לכן הם סומכים על העיתונאים שיבחינו עד איזה גבול יש מול את דעתם. כאשר מדובר בסוגיית עמדה בשידורי אקטואליה יש להתייחס לשלוש שאלות.

  1. מי רשאי להביע את העמדה?
  2. באיזו נסיבות רשאים להביע את העמדה. באיזה אופן רשאים להביע את העמדה.

לפי המסכנות קיימים שלושה מנגנונים שקיומם יחד הם תנאי לביסוס הבעת דעה בשידור ציבורי.

  1. אובייקטיביות – לתת תחושה שהשידור משתדל להיות אובייקטיבי עד כמה שניתן.
  2. חלוקה פונקציונלית בין נושא התפקידים, כלומר הבחנה בין פרשנים, כתבים, מגישים וקריינים.
  3. גיוון תרבותי – ביסוס המגוון של עמדות ודעות שונות בשידור.

עוד דברים מעניינים: