סיכום: לב החשיכה \ ג'וזף קונארד
הרומן של הרומן ה 19 מעמיד במרכזו דמות של גיבור
הרומן המודרני מעמיד במרכזו דמות של אנטי גיבור המקבל תכונות שונות ואחרות ואף מנוגדות מהגיבור המסרותי
מאפייניו של הגיבור הקלאסי במאה 19
הגיבור המסורתי אינו מושלם
אדם בעל פגם תודעתי ולא תמיד נמצא ברמת מודעות מלאה למצבו וחייו
לכן הוא יוצא למסע, וכך הוא לומד על העולם ועצמו ולכן כשהוא חוזר הוא חכם ושלם יותר
דמות שממלאת אחר הערכים של החברה באותה התקופה
דמות ממעמד גבוה, נערצת, בעלת תכונות חיוביות
מעוררת אצל הקורא תחושה של הערצה והזדהות, מחזקת את אמון הקורא בוסכמות החברה
מעבר ממספר כול יודע לנקודת מבט מצומצמת ואנושית של מספר דמות
מאפייניו של הגיבור המודרני
במבט ראשון נראה כדמות שלילית שאיננה משתלבת והקורא לא תמיד מזדהה איתו
דמותו של האנטי היא דמות שמגיע מהשוליים החברתיים
הוא בקונפליקט עם ערכי החברה
זו דמות שחיה בתוך חברה שאינה מקבלת את ערכיה
דמות שנמצאת בעימות עם הערכים של החברה איתה היא חיה: למרות שבמהלך הקריאה הקורא מתחיל הזדהות איתו ולבקר יחד איתו את ערכי החברה שהאנטי גיבור יוצא נגדו
דמות שעוברת מסע פנימי, התפתחות ומודעות: ההבדל בינו לבין הגיבור המסורתי הוא שהארה של האנטי גיבור היא פאסימית.
הרומנים של הקורס יוצרים רצף
לב החשיכה
נכתב ב 1899 ממש על קו התפר בין המסורתי ומודרני
הוא בעל מאפיינים שמקרבים אותו לגיבור המסורתי אבל יחד עם זאת יש לו לא מעט תכונות של אנטי גיבור מודרני
לכן מרלו הוא דמות מעבר
למשל: הוא חי בתקופה בתוך חברה קולוניאלית שכבשה ארצות באפריקה, עליהם הערכים שהחברה באותה עת חיה עליהם ואילו מרלו יוצא נגד הקולוניאליזם, ההשפעות, האכזריות, העובדה שמרלו מבקר את הקולוניאליזים האירופאי ובלגי במיוחד, מעמידה אותו בעמדת האנטי גיבור
וזרח השמש
נכתב 20 שנה אחרי לב החשיכה וגם כאן דמותו של גק הוא עדיין לא אנטי גיבור מובהק
יש לו מאפיינים גם וגם
הזר של קאמי
דמותו של מרסו היא הדוגמא לאנטי גיבור מובהק
בדמותו באים לידי ביטוי כל המאפיינים של האנטי גיבור
המשפט של קפקא
ק הוא לא גיבור ולא אנטי גיבור
דמותו של יוסף ק היא משו חדש
וכך גם לגבי הקנאה שישנה דמות וגם היא לא נכנסת באף אחת מהתבניות המוכרות
יחידה 13 מציגה קריאה שונה ושם הם מוצגים כרומנים פוסט מודרנים ולכן הדמויות של 2 הנל נותנים מקום לדמות מסוג חדשה, שהיא אנטי טזה של האנטי גיבור, אפילו אנטי אנטי גיבור פוסט מודרני
לב החשיכה גוזף קונרד
המבנה:
סיפור מסגרת: מבנה של סיפור בתוך סיפור
לכל אחד מהסיפורים יש מספר משלו
המבנה הזה נוצר כאשר סיפור חיצוני כלשהו פותח וסוגר אותו, תוך כך הוא ממסגר בתוכו סיפור פנימי שמסופר על ידי מספר נוסף שהוא אינו המספר של הסיפור החיצוני.
נותן רקע לסיפור, בונה אווירה, מציג את הנפשות הפועלות, יוצר מעין הקדמה לסיפור העיקרי שיבוא אחריו
בכול סיפור מסגרת יש לבדוק בנפרד מה תרומתו לסיפור העיקרי לפי הפרטים שהוא מוסר
מתחילים בתיאור המפרשית של נלי הספינה, יש תיאור של הספינה באנגליה ועל יושביה, מישהו מתאר את התיאור הזה והוא המספר
הוא לא מזוהה, לא יודעים את שמו, אבל הוא אחד הדמויות שנמצאות על הסיפון
והוא מתאר את המצב ואת הדמויות והם ממתינים לשפל כדי לעגון
בשלב מסויים, מרלו, שיושב על הסיפון ומסתכל על הנהר שמזכיר לו מה שהיה בעברו, הוא מתחיל לספר את הסיפור שלו
כאשר הסיפור של מרלו מסתיים
שוב משתלט על הסיפור המספר הראשון והוא מסיים אותו ואומר בפסקה האחרונה של הרומן ״מרלו הפסיק לדבר…ושקע בהרהורים״
בסיום המספר הראשון (כי הוא הפותח) שוב לוקח לעצמו את זכות הדיבור והוא נותן את פסקת הסיום
הפתיחה והסיום של המספר הראשון מספקים מסגרת לסיפור הפנימי שהוא תופס את רובו של הרומן ומסופר על ידי מרלו
הסיפור החיצוני מספר את ההווה
ומרלו מספר משו שקרה בעברו ולכן זהו סיפור רטרוספקטיבי: מסופר בהווה אבל מדבר על אירועים בעבר
המבנה של סיפור בתוך סיפור דורש בחינה של יחסים הנוצרים בין שני הסיפורים, ולעיתים דרך המספרים
טיב היחסים שנוצר בין סיפור פנימי או חיצוני הוא של ניגוד ודמיון
המספר הראשון, אחרי תיאור הדמויות נותן תיאור בעמוד 8 ו 9 הוא נותן לנו מעין שיר הלל לכול אותם הרפתקאנים שיצאו לאורך הנהר
הוא נותן זווית היסטורית של כל מה שהתרחש על הנהר הזה והוא מתמקד גם במניעים שלהם, שהם בעיקר רדיפת בצע
מבחינתו הבצע אינו פשע גדול כי היא מתגמדת ביחס להישגים שלהם: האירו את החושך באור
האור נתפס במטאפורה לתרבות
והחשיכה היא נכשלות ופרימיטיות והילידם האפריקאים
למעשה המספר הראשון מנסח ומספק שיח מרכזי של האידיאוליגה של הקולוניאליזים
והוא מאוד לא ביקרותי
הוא מפאר ומהלל את כול אלו שיצאו לשוט לעברן של ארצות רחוקות ובעצם מראה ומהלל את השקפת העולם של הקולוניאליזם האירופאי
זה בא לידי ביטוי בהמשך גם בדברי הדודה של מרלו שהשיגה לו את התפקיד של קברניט של ספינה בקונגו באפריקה
וכשהוא מגיע להיפרד ממנה היא אומרת לו שהיא משבחת את העובדה שהוא שוטף לפרוייקט הקולוניאלי שבא למגר ולתרבת את הפרימיטיביים
ואז מרלו אומר בעמוד 21 שהיא רואה אותו כשליח נושא אור, מפיץ בשורה
וגם אומר שזה שטויות וזבל
המספר שר שיר הלל לקולוניאליזם – בסיפור החיצוני
בסיפור הפנימי מרלו חושף מציאות אחרת לגמרי
הוא מראה בסיפור שלו שהחברה המערבית לא הביאה אור אלא הביאה חשיכה לתוך אפריקה
חשיכה שבא לידיד ביטוי בניצול אכזרי של האדם השחור של הילידים ושל הסביבה
בתפיסה שמרלו מציג שונה לחלוטין ממה שהמספר הראשון מציג
ולכן זו החשיבות של הסיפור מסגרת פה
כל אחד מייצג משו קיצוני אחר
המספר הראשון מייצג את התפיסה של הקולוניאליזם והדעה הרווחת
ואת זו של מרלו ולמעשה כול המסע שלו היא לחשוף את מה שמתרחש בפועל באפריקה
בעמוד 12 מרלו כבר מדבר מתוך נסיון מתוך מה שראה ״שימו לב״ כבר אז רואים את הביקורת על האנשים שמהללים את הקולוניאליזם והוא מערער את מה שאמר המספר הראשון
אלו דברים בעלי אירוניה ולעג לקולוניאליזם
לא כאנשים שהביאו אור אלא כאנשים שכבשו כי הם חלשים, אפיהם פוחסים, והם שחורים
הוא חושף ומציג עמדה ביקרותית על הקולוניאליזים שסובר באופן מותה ומתנשא שהתרבוית המערכית היא נאורה והוא מראה שמה שמראה את המערב זו חשיבה גזענית שמרשה לעצמה לעשות ככול העולה על רוחה באפריקה
זו תפיסה שמעמידה את אירופה במרכז ושאר התרביות שאינן תואמות נפסות כתרבויות נכשלות ואין להן זכות קיום
המספר הראשון מייצג את דעת הרוב
ומרלו מייצג את המיעוט, שחושב אחרת
אז ניתן לראות שכל אחד מהסיפורים הוא נקודת המוצא שלהם היא השקפת עולם שונה לחלוטין
ולכן יש פה ניגוד בין שני הסיפור
יש גם ניגוד בין המסעות השונים של שני המספרים
המסע של מרלו הוא לא מסע של שוד וביזה כמו שמתאר המספר הראשון
המסע של מרלו הוא מסע פנימי, כיה וא גם לומד ורואה ומבין יותר ולכן זהו מסע למידה וחשיפה הדרגתית של האמת על החברה המערבית ומעשיה באפריקה
וניגוד למסעות שמתאר המספר הראשון שהן מסעות של כיבוש שנועדו לביזה והפרתקנים שונים שניסו לנצל את אפריקה
הוא גם מראה את הניגודים בין אור לחושך ואת משמעותם הסימלי של הניגודים האלו הסיפור מסגרת מתאר את השומעים ורומז כי לפנינו סיפור בעל מוסר השכל
בנוסף, הוא מבסס את אמינותו של מרלו כמספל, ומעמיד באור אירואי את נושא כיבושיו של אירופה הקולוניאלית לבין הפראות של אפריקה
השקפתו של מרלו נותנת לסיפור הפנימי אופי דידקטי
ביחס לדמויות של הדמויות בסיפור החיצוני
מרלו מנסה להעביר מסר לשומעים הוא רוצה להאיר את עינהם
להפגיש אותם עם האמת שהוא חשף אותה לאורך המסע והסיפור
זה מתקשר לדמות שלו כמטיף המספר הראשון מספר עליו שהוא דמות שיש לו מה לומר
ולכן למרלו יש תפקיד חיצוני, הוא רוצה לשנות את עמדתם
אחד הדברים שמעניין לבדוק בסיפור מסגרת, היא מה אפשר ללמוד בסוף לסיפור החיצוני
האם אותם דמויות שהמתינו לשפל, האם משו השתנה אצלהם? אז למעט המספר הראשון, כולן נותרות אדישות, מה שמעיד משו גם על החברה באותה התקופה, שאינה מוכנה למראה הלא אוהדת שמרלו מציג
והדבר היחד שמדאיג את אלו שעל הסיפון, זה שהם איחרו את תחילת השפל
לעומת זאת המספר הראשון נוכל להצביע על שינוי
״הרמתי את ראשי…״ בסוף הרומן
מבינים את החשיכה לא כפיזית אלא גם כקונוטציות שמייחסים לחשיכה
ואירופה פתאום מוצגת כחשיכה ולא אפריקה
וזה מה שמרלו עושה והמספר הראשון קולט את זה
בנוסף, בהתחלה המספר מתאר אור וזוהר ועכשיו חשוך
העובדה שהמאזינים על הסיפון (המוארים כנציגי החברה: ללא שם פרטי אבל לפי תפקידים: אנשי חברה, מנהגלי חשבונות, דריקטוריונים) הם מייצגים את החברה
ולמרות שהם שייכים לאליטה חברתית המסר לא נקלט אצלם
הדבר אפילו פאסימי יותר כי גם האנשים הנאורים אינם מוכנים ומסוגלים לקלוט או לספוג את האמת שמרלו חושף בפניהם
זה גם מסביר את העובדה מדוע מרלו לא סיפר את הסיפור שלו עמוד 106 הוא מסביר מדוע החליט לא לספר את סיפור
״הנה התברר לי שהנה אני נמצא בעיר הקברים״
לא היה לו חשק להאיר את עיניהם של אחרים, במובן של לספר את האמת, כי ברור היה לו שהם לא מסוגלים להבין אותה, הוא מתאר את הביטחון של האדם המערבי באירופה יש לו דבר חזק ומבוסס והוא מתאר מה קורה לאנשי תרבות אלו שהם מגיעים לאפריקה
ולכן הוא אומר שאנשים אלו לא יכולים להבין ולקבל את מה שיש להם לומר
והנה לאחר כמה שנים, גם הם אינם מוכנים
המספר הראשון
מאפיין את מרלו: לא מדבר הרבה אבל מקדיש הרבה זמן למרלו כדי להראות שהוא דמות יוצאת דופן
מעניק מימד אוביקייטיבי על מרלו ועל סיפורו
לבסס את תפקידו של מרלו כמספר מהימן
סיפור מסגרת
וזה גם חשיבותו של סיפור המסגרת
זה חשוב כי זה
זה מתחיל בתיאור החיצוני שלו בעמוד 8 שהוא דמה לפסל של אליל
המגמה של התיאור היא לתאר אותו כדמות יוצאת דופן: פסל, אליל, בודהה,
דמות שיש לה מה לומר ויש להקשיב ולשמוע לה
התיאורים האלו מציגים את מרלו בצורה חיובית
הקורא שלא מכיר את מרלו מקבל רושם חיובי
דמות שונה אחרת יוצאת דופן במובן החיובי
בספרות זה נקרא אפקט הראשונות וישנה חשיבות גדולה לאפיין אותו כדמות חיוביות כי הוא בסופו של דבר יוצא נגד הדעות והערכים של הדעה הרווחת
מרלו מתאפיין גם על ידי הרגליו ואורח חייו למשל עמוד 10 שהוא אומר שהוא יורד ים
וזה כדי לאפיין אותו על רקע האחרים, כדי להדגיש כמה הוא שונה
וגם כאן אומר שהוא עדיין היה יורד ים, במשמעות הבסיסית, האמיתית
והדבר הגרוע ביותר שניתן לומר עליו שהוא לא מייצג את מעמדו
גם כאן מציג אותו על אור השני
גם אומר שהוא אוהב לספר סיפורים אבל גם אופן הסיפורים שלו שונים מהימאים האחרים
נשמע שהמספר מעריץ את מרלו
זו החשיבותו של המספר הראשון, הוא לא מספר הרבה, אבל אחד מהתפקידים המרכזיים של המספר הראשון זה לאפיין את מרלו
די כקליפת אגוז כדי להכיל אותה הוא אומר על סיפורים של אחרים
לעומת סיפוריו של מרלו שהם סיפורים מורכבים, אי אפשר להבין את הגרעין אם לא מבינים את העטיפה
וזה גם סימן לקוראים שלפנינו סיפור עמוס רבדים, כמו שהוא נכנס לגונגל והוא עמוס בתחנות
מרלו, מספר מיוחד ושונה לא רק באורך חייו והשקפותיו אלה גם באופן שבו הוא מספר סיפורים
דמות המספר
בתיאוריה של הספרות נבחין בין הסופר שכתב את היצירה לבין המספר שהוא דמות בדיונית, שהם מספרים את הסיפור
מי שמספר את הסיפור, במקרה הזה 2 מספרים, הם המספר הראשון ומרלו
תפקידו של הסופר זה לכתוב
אבל מי שמספר בפועל זה המספרים
שני סוגים של מספרים
מספר כל יודע
מספר שיודע הכול, מספר שהוא אינו דמות בעולם היצירה, לא יודעים מי הוא
רק שומעים את קולו
הוא נמצא מחוץ ליצירה
למשל סיפורים מקראיים
הוא יודע מה קורה בכול מקום
מה כול דמות ודמות חושבת
הוא מעין אלוהים בעולם היצירה, אבל אינו דמות בעולם, והקוראים שומעים את קולו כשהוא מספר
הוא מאפיין את הרומן המסורתי שהוא כול יודע
מספר דמות
מאפיין את הרומן המודרני
דמות מעולם היצירה
חווה את החוויות אבל מי שמספר עליהם
למספר דמות יש שני תפקידים: דמות שחווה את החוויות, ומי שמספר את החוויות, על הדמויות, על ההתרחשויות
הוא דמות ומספר בו זמנית
הוא אני כפול: אני חווה חוויות, ואני מספר על החוויות שהוא חווה
הוא גם חווה וגם מספר על מה שחווה
זוהי דמות סובייקטיבית
ביצירה שני המספרים הם מספרי דמות
אצל מרלו יש תופעה מיוחד שנובעת מהיותו מספר סיפור רטרספקטיבי
לכן נאמר שמרלו מספר את הסיפור בהווה אבל הוא מספר על חוויות מהעבר
כלומר יש פעםר בזמן בין אני המספר לאני החווה
הפעם הזה לא קיים אצל המספר הראשון, כי הוא מספר על מה שהוא רואה בהווה הסיפור
העובדה שמרלו מספר רטרוספקטיבי מהווה בעייה
האם מה שהוא מספר לנו הוא נאמן לאופן הדברים התרחשו באמת או שהם עושה מניפולציות כדי להציג עצמו באור אחר
האם מספר את הדברים מנקודת מבט של אני חווה או שהוא מספר אחרי שהוא הסיק מסקנות
ברומן שלנו יש ניסיון לטשטש את המימד הרטרו של מרלו למרות שהוא מספר על חויות מן העבר
האופן שבו הוא מספר אותם נותנים תחושה שזה מעכשיו, והוא מספר על דברים שהוא עדיין לא יודע
הסיפור נפרש באופן כרונולוגי
והתחושה שהוא צמוד למה שהוא חווה
מספר מהימן
האם מרלו מספר מהימן? לגבי מספר דמות, שהוא מספר שמוסר מה שיודע ורואה, הוא דמות מוגבלת ככול אדם ולכן הקורא תמיד ישאל על מספר דמות האם היא מהימנה
האם היצירה מוסרת לנו מידע על מהימנותו של המספר
המספר הראשון מעניק למרלו תכונות ושבחים שגורמים לקורא לתת במרלו אמון ולראות בו מספר מהימן
המסע של מרלו
המסע מתקיים בו זמנית בשני מישורים
מסע חיצוני שמתקיים בפועל לאורך הנהר אל מעמקי הגונגל
מסע רוחני, פנימי וגילו עצמי לתוך מעמקי נפשו
ככול שהמסע החיצוני מתקדם כך גם המסע הפנימי
ולכן אפשר לראות את המסע הזה כמסע לתוך התת מודע
התמודד של איזורים חשוכים לא רק בגונקל באפריקה אלא גם באיזרים חשוכים בנפשו: דחפים, יצרים, הדחקות
וזה אחד המשמעויות של הרומן: לב החשיכה של הגונגל ובנפשו של מרלו
למסע של מרלו יש כיוונים שונים שכל אחד מהכיוונים תורם משמעות
מהחוץ פנימה: מאירופה ללב הגונגל, המסע האופקי
מסע אחורה בזמן: מאירופה הנאורה לתקופה פה היסטורית ברובד של האדמה והילידים
מסע מלמעלה למטה – מסע אנכי, פנימה עמוק לאיזורים חשוכים, לא רק ביבשת אלא גם בתת מודע של מרלו
מסע מן הפנים החוצה: אחרי שנכנס הוא גם יוצא, יציאה מהירה שמלווה בשינוי וידע שלא היה קודם
זה נקרא עקרון האינטיפיקציה – מהמילה אינטנסיבי
ככול שמרלו נכנס פנימה אל העומק, לזמן, למטה, הכול הופך לדחוס, חשוך, איטי יותר
כך גם הרוע והזוועה שהוא פוגש
ככול שהוא חודר פנימה הכול נעשה מועצם יותר
עד שהוא מגיעה ללב החשיכה
דומה במבנה שלו ליצירה של דנטה – התופת
כירידה לשאול, לגהינום
ורגיליוס מוביל את דנטה ב 9 מעגלי גהינום שכל אחד מהם מייצג רשע שהולך וגובר עד שמגיעים למעגל התחתון בו שוכן השטן
ככול שהמעגלים צריך יותר
ככול שחודרים פנימה
החטאים גדלים יותר
עד שמגיעים למעגל הפנימי שבו נמצא השטן
דנטה יוצא מהשאול, עם אמת ותובנה וגילוי עצמי חדש
ואם נקשר למסע של מרלו הרי שגם הוא עובר מסע עם מעגלים
ככול שהוא חודר הוא פוגש שדים שהוא מכנה שדים רפים וחלשים עד שהוא מגיע לחוטא הגדול מכולם – קורץ
השימוש במוטיב הקדום מקנה למסע של מרלו משמעויות שהן מעבר לסיפור הרפתקאות
הן נותנות לו משמעות אוניברסלית, כוללת, שאינה קשורה רק למקום שמרלו חווה את החוויה שלו
והמסע מקבל את מלוא עומק המשמעות שלו
מרלו לא בא רק לחשוף את המעשה של הקולוניאליזם באפריקה
הוא מלמד אותו על האדם באשר הוא
על טבעו
ההתבוננות בקורץ מעוררת אצלו תהיות אצל האדם, וגם ההתבוננות אצל האפריקאים
ההתבוננות תאפשר לו לצאת עם תובנות הקשורות באדם מול אדם
שיעור 2
המשך לב החשיכה
המסע מביא גם את התמות המרכזיות ברומן
מלבד היותו מסע פנימי וחיצוני
המסע מאמת תרבויות שונות
מצד אחד: החברה המערבית
מצד שני: החברה הילידית שחיים באפריקה
המסע של מרלו מאפשר לו להתבונן על המפגש המתרחש בגונגל בין 2 תרבויות שונות
זה מאפשר לו ללמוד מקרוב על המאפיינים של כל אחד
וגם לחשוף את האמרה האירופאית של הקולוניאליזם, שהצהיר שמטרתו להעניק לפראיים את התרבות, אבל בפועל יש שוד, גזל, אכזריות, הזנחה, זוהמה,וכולי
בנוסף, הוא מגלה דברים על הפראיים שהוא לא ידע קודם
הדברים שמרלו רואה גורמים לו לשנות את ההבחנות שעליהם מבוססת החשיבה של החברה המערכית שהוא גם חלק ממנה
כי כשהוא מגיע לגונגל הוא הפנים את האופן שבו המערב תפס את אפריקה והילדים, והתבוננות מקרוב מאפשרת לו לראות את הדברים בצורה אחרת
המפגש בין התרבויות ניכר היטב בעמוד 63
רואים שהאירופאים מנסים להלביש מודל מערבי, קפיטליסטי, כלכלי של כסף וקניה על החברה האפריקאית
יש תשלום משכורת ומרלו אף אומר באירוניה שהמשכורת שולמה בזמן אבל האפריקאים לא יכולים לעשות עם התשלום הזה דבר: לא עוצרים להם לאכילה, חוטי הציל לא עוזרים
החברה המערבית מנסה לאנוס את המודלים שלה באפריקה, אבל זה אומר שהילידם מתים ברעב
היה עדיף לתת להם אוכל
אז אפשר לראות את זה בחוסר תקשורת אבל אפשר לראות את זה גם כניצול המערב את אפריקה
הקולוניאליזם הבלגי נחשב כהקולוניאליזם האכזרי ביותר
והם שמו להם מול העינים שהם גומלים אותם ומאירים את חייהם
אבל בפועל הם שדדו ורצחו את האפריקאים
דוגמא נוספת קיימת בעמוד 57 בו מתאר את היליד שאמור לטפל בקיטור
תיאור מתנשא של מי שמסתכל על היליד בעיניים ביקורתיות ומלאות בוז
הוא לא מסתכל על התרבות כמי שיש לה תרבות משל עצמה, אלא אל מול התרבות המערבית
היא קנה המידה והיא רואה אותו כנחות רק בשל העובדה שהוא שונה
בנוסף מרלו בוחר בדימוי של כלב ו״מדגם משופר״ שזו כוונה לחפץ
להפוך את היליד לחפץ ששודרג על ידי כך שהוא אולף
יש שימוש במילה אילוף כמו שמאלפים כלב של קרקסים להלך על 2 רגלים אחוריות
אילוף זו לא למידה, זה התניה
הוא יודע שאם יילך על רגלים אחרויות הוא יקבל צופר
אז מאלפים אדם למשו שלא נמצא אצלו באופן טבעי
ואיך גורמים ליליד לעבוד: על יד הפחדה
מצד אחד מראים לו מוצר טכנולוגי מתקדם, הקיטור
מצד שני מלמדים אותו לעבוד דרך עולם המושגים שלו (שד, נקמה) על מנת ליצור אצלו פחד
ולכן הוא ממשיך לעבוד כי הוא מפחד מהשד ומהנקמה שלו
אז אין כאן למידה, הקנייה אמיתית של ידע שבאה לרווחת הילידים
אלא הם לומדים רק לרווחת המערביים
כדי להפוך אותם לכוח עבודה זול ומנוצל
הוא ממשיך לתאר אותו באופן חיצוני: צלקות, שיער, עצם בשפה
הוא גם לא נותן לו שם למרות שהוא עובד איתו הרבה זמן
ואומר שכול הזמן היה צריך להשגיח עליו
למרות העובדה שהוא יוצא נגד האכזריות של הקולוניאליזם הוא גם לוקח חלק בזה: בכול זאת משיט אוניה של בלגיה בתפקיד שהוא מאוד רצה
ויש פה סטירה כי הוא בכל זאת המספר פה והוא בוחר לאתר את הילידים ככלב פה
ככול שהוא מתקדם במסע שלו הוא הוא מבקר את ההתנהלות של החברה אבל גם נחשפים דברים אצלו
לילידים צריך להיות תפיסה משם עצמם ולא תפיסה דיכוטומית של לבן שחור תרבות מול פרימיביות
ריסון מול חסרת ריסון
היליד נבחן על פי אותם הדברים שהם להפך למה שמגדיר את האדם הלבן והחברה המערבית
ניגוד של ריסון ופראות
על ניגוד זה מתבססת מה נחשב תרבותי ומה נחשב פראי
הנחת היסוד היא תרבות היא ריסון היצרים
המצב הפראי, הטבעי הם מונחים זהים ומאפיין אותם העדר ריסון
כל אחד עושה מה שבא לו
במעבר בין הטבעי לתרבותי האדם נותן את הסכמות למנהיג והוא ידאג לשלומו, כי יש אחד שאחראי על כולם
וככה נוצרת חברה
המצב הטבעי הטרום תרבותי של יצרים, זה הדבר שמרלו רואה אצל הילידים
עמוד 55 שם מרלו מתאר את המצב הטבעי הטרום תרבותי
הוא מתאר את הילידים מול עיניו הם מתוארים איברים איברים
הוא יוצר דה הומניזציה
כל איבר מתפקד באופן נפרד מהגוף השלם
פרץ צווחות, מערבולת של איברים שחורות, עיניים מתגלגלות
רואים שכאשר הוא מתבונן בהם מנקודת מבט של האדם המערבי כמי שהפנים את הסטריאוטיפים שהם נתפסו באמצעותם
ולכן רואה אותם כיצורים לא אנושיים שהוא לא מסוגל להבין מה הם אומרים
הם נטולי מעצורים שנתפס כאנטי טזה למצב התרבותי
הוא מסביר שזה נובע מכך שהוא אדם מעברי שמגיע ליבשת שנראת לו כמו יבשת לא מוכרת במסע אחורה בזמן
המצב הטבעי, הפרה תרבותי, הוא מצב קיומי משוער שבני אדם חיים ללא חוקים
התרבות היא מצב שבו האדם כפוף למערכת שלטונית שאמורה לערוב לאדם באמצעות חוקים ונומרות
וזה הניגוד בין טבע ותרבות
מצב לתרבות כטבע מרוסן
בלי הריסון יהיה בית משוגעים
ועל ידי התבוננות בילידים, מרלו מגיע למסקנה שאנחנו לא נולדים תרבותיים
אנחנו הופכים להיות תרבותיים
זו התנהגות נרכשת ולא באופן פשוט, על ידי נורמות חברתיות, כללים, חוקים, והם מתפקדמים כבלמים חיצוניים כדי שבאמצעותם תישמר התרבותיות והריסון שלו
עמוד 74 אפשר לראות את זה
כשהוא מנסה להסביר מה קרה לקורץ כאדם שהסיר מעליו כל רסן
קורן נשאר תרבותי באירופה
באפרקיה הוא מסיר מעליו את התרבות והופך לפרא כפי שמרלו מגדיר את הפראיים האחרים
מה שמרלו מתאר הוא המצב התרבותי כפי שאנחנו מכירים אותו
התרבות היא אוסף של התניות ולא מולד ולכן צריך תמיד בלמים חיצונים שירסנו
ולכן הוא אומר שהאדם האירופאי הוא מפלצת מנוצחת
והוא אומר על קורץ שיצא לו לראות את המפלצת טרום התרבותיות
והוא אומר עדיין שהמעצור שלהם הוא לא משו שמותנה מבחוץ, הוא קיים מבפנים
הם לא צריכים שוטר כדי להיות בסדר, הם לא צריכים גורם חיצוני כדי שלא יסטו מדרך הישר
הוא מדבר על היכולת של מעצור טבעי שלבני אדם מסויימים יש את זה ולעומת כאלו שאין להם אזיקים תרבותיים מאבדים כל ריסון
ומרלו מדבר על עצמו הרי גם הוא היה באותו מקום כמו קורץ ובכל זאת זה לא קרה לו, מרלו לא הגיע למצב של קורץ
והוא מוצא את הריסון הטבעי אצל הקניבלים
וזה מעורר בו השתהות
כי הוא לא ציפה שבילידים יהיה מעצור
הוא יודע שהם חסרי ריסון
הוא ראה אותם כאנדרלומוסיה של איברים
בעמוד 63
הוא אומר שלמרות שהם קניבלים הם לא אכלו אותם למרות שהם היו יותר ממנו חזקים ממנו אבל למרות זאת משו עצר בעדם
והרעב הלך והצטבר אבל הוא מופתע שהם לא אכלו אותם
הוא אומר שיש מבחן הקשה ביותר שאפשר להעמיד אדם, אדם רעב
הוא מעצים את הרעב שלהם כדי להעצים את האיפוק שזה נדרש מהם כדי להתגבר על הרעב
הוא אומר שיותר קל להתמודד עם קלון מאשר עם רעב
ולמרות זאת הם לא פגעו בהם
וזה מוביל את מרלו שוב לתמיהה של ריסון ומעצר פנימי
הוא ציפה להיעדר ריסון ומגלה אותה בדרגה הגבוהה ביותר שאפשר לצפות לה
וזה אפשר להבין שאצל הילידים הוא מעצור טבעי הוא מעצוב שהתרבות לא הרסה
היא הפכה את האדם המערבי לחיה שמותנת לפי כללים
למרות שאצל הילידים קיים באופן טבעי והיא באה לידי ביטוי בתיאור הרעב
וזה מלמד אותנו הרבה ביחס לאדם המערבי והילידי והשאלות ששואלים במרלו שואל אותם בעצמו הם שאלות משמעותיות של מי ומה זה אדם תרבותי
והתשובה שהוא מגיע אליה היא לא מחמיאה לאדם שהוא מפלצת מנוצחת שאיבדה את הריסון שהיה קיים באופן טבעי
ואם אין בלמים כמו שקיים בגונגל הפראות חוזרת אפילו קיצונית יותר
מרלו עצמו מנסה לתת תשובה לשאלה למה הוא לא התפתה, ולמה אצלו זה לא קרה, מאיפה הוא חילץ את האיפוק ששמר עליו ולא היה קיים בקורץ
מרלו מנמק בכך שיש לו דביקות ביעילות
הדבקות בעבודה ומחוייבות וזה מה שהגן עליו
מרלו גם אומר שקורץ לפניו לשמוע וללמוד עליו כדי להבין לאן המצב יכול להגיע וזה שמר עליו
לקורץ לא היה אדם לפניו
למה מרלו כל כך מתפאל מאותו רואה חשבונות שהוא פוגש
מרלו מעריץ אותו כי הוא אומר כל אחד מתמודד עם המציאות המאיימת בדרך אחרת
המנהל חשבונות שורד את הגונגל באמצעות ההיאחזות שלו באמצעות דבקות בעבודה
וזה מאפשר לו לשרוד את הגונגל
ולא כפי שקורץ הפך להיות
הוא מבין שזה כוח ששומר עליו, ההתמדה על האירופאיות שלו, על התרבויות והריסון שלו
רואים שכול אחד שורד את מציאות הגונגל בדרך שונה
קורץ נכנע לכוחות האופל
ומנהל החשבונות שורד באמצעות הקפדה על לבוש
עמוד 83
דמות שמרלו פוגש במסע שלו דמות ליצנית שהוא מתפעל ממנה כמו שהוא מתפעל מהילידים
זוהי דמות מאוד יוצאת דופן
מרלו מכנה אותו כעיוור, הוא בעל עיוורון מוסרי, משו שגובר בטפשות
ובאצעותן הוא שורד את את המציאות
הוא מעריץ את קורץ הערצה עיוורת אין לו עמדת שיפוט וגם זו דרך לשרוד
הוא מראה דרכים שונות שאנשים שורדים את האמת הזו שאותה הם לומדים מתוך החיים בגונגל
קורץ הוא מי שהתפתה לכוחות הגונגל
מנהל החשבונות שורד את הגונגל באמצעות המראה המעומלן שלו
והליצן שורד כסוג של עיוורון
וזה לא ממוטט אותו כי הוא פשוט לא רואה
ומרלו מזכיר אותו לא כתכונה ראויה
כי המסע של מרלו הוא מסע של לחשוף את האמת
אבל לא כול אחד רואה את האמת
לפעמים האדם טיפש מדי כדי להבין את הסכנה שעורבת לו
וזה הליצן
הוא לא מבין את הסכנה של הגונגל
ולכן הוא שורד, הוא פשוט לא רואה
מרלו מתאר את דמותו של הליצן באופן עקיף
כי נוצר רושם תאור של דמות כפי שמרלו רואה אותה
יש אוסף של מסקנות שמבוססים רק על המפגש הראשוני עם אדם שהוא לא מכיר
בלתי מובס, לא רצה מאומה, רצה להתקדם
מאיפה הוא יודע את זה, זה מפגש ראשוני, אקראי לרגע ואז הם נפרדים
אנחנו לא מקבלים דמות ליצן, אלא מה שמרלו חושב שהוא
הוא לא יכול להעביר את הדמות כפי שהיא ומשליך על הדמות שהוא רוצה להיות כמותו
דרך נוספת שהוא מזכיר, זו הדרך שמנהלי התחנות שורדים שם
עמוד 34
המנהל הזה שורד את הגונגל באמצעות הריקנות שלו
ומתמודד עם המראות והזוועות כי הוא חלול ונבוב ואטום ושיש לו כוח גופני
וזו אולי הסיבה שהוא מעריץ את קורץ
הוא השד הנורא מכולם
כל השאר שדים רפים
אבל הוא גם היחיד שמגיע להבנה שאליה הגיע מרלו
את זה נעסיק מהפרשנות שמרלו נותן
הזוועה: הוא מייחס את זה שלקראת מותו הוא נותן שיפוט מוסרי על כל הדברים שהוא עשה וראה
כמובן שמרלו כמספר דמות לא יכול לדעת למה קורץ התכוון אלא אם כן היה אומר את זה באופן מפורש
הזוועה הזווועה לא ברור אבל צריך להבין למה התכוון דרך ערכיו של מרלו
שאמנם קורץ עשה דברים נוראים
אבל הוא הגיע לאמת ולתובנה
וזה עדיף מאשר אותם אנשים שלא עשו דברים שקורץ עשה אבל הם לא יגיעו לתובנה לעולם
או לתובנות שמרלו מבין בעצמו
מרלו מעדיף את קורץ על פני השדים הרפים האחרים הנבובים, שאינם רואים את המציאות
כי הוא כן ראה את האמת
והוא גם לא גילה מה שקורץ עשה אבל זה הופך אותו לשותף למעשיו
הביקורת הפוסטקולוניאלית
לאורך הרומן יש למרלו כמה אמירות על נשים
נשים מנותקות מן האמת
נשים לא יכולות להתמודד עם האמת
נשים אינן מסוגלות להבין מה שקורה מחוץ לטרקלין של ביתן, בעולם הממשי
גם הדודה של קורץ וגם המיועדת
לעומת הגבר, בעולם החוץ שרואה וכובש יבשות
הפגישה של מרלו עם הארוסה של קורץ
משקר לה לגבי המילים האחרונות של קורץ כדי להגן עליה
אין לה שם, היא הארוסה או המיועדת, גם לנשים ברומן אין שמות, וזה מבליט את הסטטוס שלה
היא לא יישות בפני עצמה
היא נתפסת כאיך שהייתה קשורה לקורץ
אז דרך אחת היא לראות שהוא באמת דואג לה, כמעשה אצילי?
אבל, כמו שהוא מגיע עם דעות קדומות על הילידים, אפשר גם לראות שהוא מגיע עם דעות קדומות על נשים
האם הוא מזלזל בה? ביכולת שלה להתמודד ולהבין את המצב?
ויש פה סטירה
כי העיוורון שהוא מדבר עליו הוא מתייחס לכל החברה
כל אירופה
לא רק הנשים
הוא חוזר לעיר הקברים, והם נראים לו עיוורים ולא מוכן להאיר את עיניהם
וכן גם את ארוסתו לא מגלה את האמת
וזה מגלה את היחס שלו לנשים
חוץ מזה, לא מסופר על שום קשר עם נשים בסיפור
אבל כנראה יש לו מאגר סטריאוטיפים לגבי אישה
אפשר לראות אותו כמי שמעוניין לשמר את יחסי הכוחות בחברה בין גברים ונשים
הוא מבטא באופן סמוי חרדה מאופיה של הנשים
גם באשת הגונגל
היא מטילה על מרלו אימה בגלל הפראיות והייצריות שלה
הוא חש נוח יותר באישיות הכבולה ה אה מינית של הארוסה
ועם זה הוא יכול להתמודד
המיניות של אשת הגונגל הוא לא מסוגל להתמודד איתו
גם כשהוא מתאר את הגונגל הוא מתאר אותו הייצרי כפראי
מפתה ומושך כמו אישה
האישה מזוהה אצלו גם כמשו ייצרי ומסוכן
תראו מה קרה לקורץ כשהוא נתן לכוחות האלו להשתלט עליו
ואז כשהוא בסלון של האישה הבהירה המאורת זה הסטטוס שמרלו יכול להתמודד איתו
כל עוד נשים כלואות בביתן ולא מאיימות על מה שקורה בחוץ
ועם זה מרלו מסתדר
ולכן אין לו שאיפות לשנות את יחסי הכוחות
כי כשהיא מרוסנת היא לא מאיימת על מרלו
כי אישה בסטריאוטיפ שלה היא מאיימת וייצרית
יש גם את הנשים הסורגות, לפני שהוא יוצא למסע שלו
והתיאור שלהם תיאור מאוד מאיים
הן לא נשים רגילות, הן אלות שיודעות משו שהוא לא יודע
והוא נותן להן מימד מיתי
כי מבחינתו הן לא נשים
כי נשים לא יכולות להיות במשרדי החברה
הן פולשות למרחב גברי
ולכן מתוארת אצלו כמשו מאיים ולא נשי
כלומר כל מפגש של מרלו עם נשים שהם לא במקום הטבעי שלהם (הטרקלין) הופכות לנשים מאיימות שמקבלות גם מיימדים של פורעונות ואיום
ויש לשלוט ולרסן ולהגביל אותן
ולכן, אפשר להסביר את השקר של מרלו כמעשה של שמירה על עליונות הגבר והנמחתה של האישה ולא כמשו אלטרואיסטי
שיעור 3
המשך לב החשיכה
הקריאה המאוחרת של יחידה 13
מסוף המאה 19 עד אמצע המאה 20
מ1925 עד סוף 1960 השתחררו מרבית הקולוניות מהשיעבוד האירואפי: ספרד פורטוגל הולנד בלגיה צרפת
והתהליך של נסיגת המדינות הקולונוליאליסיות נקרא דה קולונוניזציה: ההריסה שלהם, היציאה של אירופה מאפריקה
משום שאותן מדינות פסקו מלהיות מדינות ששולטות במדינות באפריקה
לכן המילה פוסט מציינת את התקופה שבאה אחרי התקופה הקולוניאליסטית
הביקורת:
הכוונה היא לביקורת שהתוותה לאחר מלחמת העולם השניה כלפי הביקורת הקולוניאליסטית
והיא ביטאה עמדות אנטי קולוניאליות אותם הציגו הוגים שונים שלחמו כדי לשחרר את המדינות שלהם משליטה קולוניאלית
והם החלו להוציא מאמרים שביקרו את הקולוניאליזם והם בחרו להציג את איך שדיכא המערב את הקולוניות תחת שליטתו
בשלב בראשון של הביקורת הפוסט, היה שלב שבו הוגים שונים שהיו תחת שילטה החלו לבטא התנגדות נגד השליטה הקולוניאלית
השלב השני של הביקורת הפוסט קולוניאלית כמתודה ביקורתית, התגבש כמה שמכונה באוניברסיטאות, לימודים פוסט קולוניאלים
בהקשר הזה, המונח פוסט קולוניאליזם, לא מסמן את התקופה שלאחר הקולונוליזם
אלא חשיבה ביקורתית על הקולוניאליזם
והאופן שבו הקולוניאליזם קיבל ביטוי בתחומים שונים ובניהם בתחום הספרות, בתקופה של הקולוניאליזם ואחריו
כלומר, המטרה של השלב השני של הביקורת לא הייתה לצאת רק נגד
אלא התמקדה בתחומים של החיים שבהן באו לידי ביטוי התוצאות של הקולוניאליזם
הם בדקו בין השאר יצירות ספרות
כאשר המטרה הייתה לחשוף בטקסטים את האופן שבו סופרים לבנים, אירופאים, אימצו את אופני החשיבה והדיבור של המערב על אפריקה ותושביה ואיך זה בא לידי ביטוי ביצירות הספרותיות
כלומר הקריאה הפוסט קולוניאלית שואפת לחשוף בתוך טקטסים ספרותיים שנכתבו גם בזמן וגם אחרי השליטה את כול אותם הגילויים שהקולוניאליזם נמצאים בתוך הטקסט הספרותי
האימוץ של הסטריאוטיפים בטקסטים, הם לא תמיד דברים שנאמרים או נגלים לעין באופן מידי
פעמים רבות נדרש סוג אחר של קריאה כדי לחשוף את הגילויים האלו שנמצאים בין השורות
גם אם על פניו הטקסט יוצא נגד הקולוניאליליזם
צריך לנתח ולבדוק אם הוא מאמץ את העקרונות למרות שהטקטס היבש אומר שלא
כלומר הפוסט קולוניאליזם הוא גם ביקורת ולא רק עידן
הנחת היסוד הייתה ההמצב הולוניאליסטי, כלומר כל ההשפועת של השלטון הזר על אפריקה
קיבל ביטוי בתחומים שונים
ותפקידה של הביקורת היה לחשוף את אותם עקבות שהשאיר הקולוניאליזם בטקטסים שנכתו גם אחריו
הקריאה הביקרותית רואה איך קבע וכפה המערב את זהותו על זהות שחורה וגם
יסודות גזעניים של טקטסים קיימים שונים ששימשו במידה כזו או אחרת קידום קולוניאליזם והצדקתו
הייצוגים האלו שירתו את הקולוניאליות כי הם הצדיקו את הכיבוש שמטרתו הייתה לקחת את היצורים חסרי הריסון האלו מאפריקה והקנות להם תרבות מערבית
יתרה מזו, הטקטסים מראים שהמאפיינים שהמערב קבע הן אמת אובייקטיבית שלא ניתן לערער עליה
ולכן הקריאה הזו מערערת על הקביעות הלו ומציגה אותם כקריאות שהוצגות מנקודת מבט מסויימת
לב החשיכה פורסם בכתב עט ב 1899 ורק ב 1902 הוא פורסם כספר
ואין ספק שהטקסט הזה נכתב בתוך מסורת ספרותית קאנונית של קבוצה של סופרים בריטים מערביים לבנים
שמכונים גם סופרים קולוניאלים
רודיארד קיפליג, גורג אורוול, קונן דויאל
הם מכונים ככה כי הם חיו בתוך מציאות כזו וכמה מהם הכיר את הקולוניות מקרוב כי הם שטו לבקר שם
ובמקרים רבים אפשר לזהות ביצירות שלהם התייחסות או תיאור לקולוניאיות ואף לראות עמדה אמביוולנטית ביחס לקולוניאליזם
מצד אחד הם תמכו בקולוניאליזם כי היו חלק מאותם מדינות ששלטו
מצד שני, הם הביעו ספקות לגבי דרכי המימוש והתוצאות שלו
עם התבססות הביקורת הפוסט הרומן עמד במרכז תשומת הלב
יצר סביבו דיון, האם יש למקם את קונרד כמחבר שתומך או מתנגד לקולוניאליזם
עבור חלק מהקוראים ומהבקרים ייצג הרומן את השיח הקולוניאלי הדוממנטי, כלומר הוא כן סופר קולוניאלי, כלומר נותן ביטוי לקולוניאליזם ברומן
ועבור אחרים, דווקא ראו בו כמי שמבטא ברומן שלו עמדות אנטי קולוניאליות
וזה בא לידי ביטוי ביחידות 2 ו 3 של הקורס
הרומן גם עורר שאלות כי הוא נכתב מנקות מבט של סופר גבר לבן אירופאי שמנסה לייצג את אפריקה ואת האדם השחור באמצעות מבט של מרלו
השאלה היא: האם הוא באמת יכול לתת ביטוי למצב של השחורים באפריקה
האם יכול להבין את נפשם ולתת להם קול?
או, האם הניסיון הזה מתכלתילה נועד לכישלון כי האם סופר כזה יכול להשתחרר מכול הסטיגמות שיש לו לגבי אפריקה ותושביה?
השאלה הזו תלווה אותנו גם ביחסו של מרלו בקולוניאליזם
אנחנו נעסוק רק בטקטס לא בסופר
וננסה להבין את מה שמועמד בטקטס דרך מרלו ומהן עמדותיו
האם הוא יוצא נגד או בעד הקולוניאליזם
רב הדברים בפרשנות לא בטוח שמרלו מודע אליהם
כי זו קריאה שאמורה לחשוף פרטים לא ידועים
הביקורת הפוסט קולוניאלית יוצאת נגד הכיבוש הקולוניאלי ומבקרת את גילוייו
בשלב הראשון היא התגבשה במהלך לאחר השתחררות העמים הכבושים מהשלטון הקולוניאלי בתהליך שנקרא דה קולוניזציה
הביקורת יצאה נגד הדיכוי והשעבוד של תושבי הקולוניות על ידי המערב. היא יצאה נגד התפיסה האירופאית שרואה את אירופה כעליונה ביחס לשאר העמים וחושפת את הראייה הפטרונית והמתנשאת של הקולוניאליזם המערבי באיזורים הנכשלים.
לטענת המבקים, בשלב הראשון של הביקורת הפוסט קולוניאלית מדינות אירופה קבעו את האדם הלב המערבי כקנה מידה שמולו מושווים כל האחרים: השחורים, האורינטליים, והמיעוטים, וכול אלו שהם פראיים פרימיטיביים שיש לחנך ולתרבת
בשלב השני של הביקורת היא התגבשה כמתודה ביקורתית
שנקראה לימודים פוסטקולוניאליים, שהם צורת מחשבה ביקורתיית כלפי הקולוניאליזם המוקדם והמאוחר ואופני גילויים התחומים השונים ובניהם ספרות, שנכתבה בתקופת הקולוניאליזם ואחריו.
איך זה בא לידי ביטוי ברומן
הרומן מלא סטירות של מה שמרלו אומר לאיך שהוא מתנהג
בתחילת הרומן כשהוא פוגש את הדודה ואומר שהיא רואה אותו כאיש בשורה שיביא אור לילידים
אבל אז הוא אומר שזה מבול של זבל
כי החברה שאני עובד בה היא למטרות רווח
אז רואים שהוא לא נוסע תמים, הוא יודע לשם מי ומה הוא נוסע
הוא לא יודע את גודל המימדים
מבין שהפעילות היא לא פילונטרופית, אלא למטרות רווח
לאחר שהוא עוזב את הדודה אומר בעמוד 21 שהוא מתחזה
כלומר הוא מתחיל להרגיש אי נוחות עם העובדה שהוא לוקח על עצמו את התפקיד
בעמוד 14 לעומת זאת הוא מספר לנו על ילדותו
והוא בוחר להוסיף את הסיפור לפני הביקור עם הדודה
זה לא מקרי
יש הנמקה רטורית: הוא רוצה להשפיע ולכוון ואולי לשכנע באופן מסויים על הקוראים ועל המאזינים
ולהצדיק את הצטרפותו לחברה שהוא יודע שאינה חברה שנוסעת לטעמי פילנטרופיות
הוא מנסה ליישב את האי נוחות שהוא חש בעצמו בין העובדה שהוא יודע מהי הפעילות של החברה באפריקה ובין המאמצים שהוא משקיע כדי לעבוד באותה החברה כדי להיות קברניט של ספינת קיטור
בעצם הסיפור הוא מנסה לשכנע אותנו
אבל כבר פה יש סטירות פנימיות
בילדותו הוקסם משטחים ריקים וגילוי ארצות
עכשיו הוא כבר בוגר והוא יודע שזה לא המצב
אז מהי המוטיבציה כעת בשלב זה לממש חלום ילדות שהוא כבר לא חלום ילדות
מדוע מצטרף לחברה שהיא חלק מהקולוניאה הבלגית
על ידי כך הוא מנסה להדחיק את הדילמה המוסרית ולכן אומר שהוא מתחזה
וההצטרפות שלו לחברה היא בסטירה כי הוא יודע למה הוא מצטרף
דבר נוסף, האופן בו מרלו מתאר את הילדים
מעיד על הפנמה של הסטריאוטיפים של אפריקה ותושביה
האופן שבו הילידים מתוארים היא דה הומניזציה: תאורים לא אנושיים
הופכים את האפריקאים ללא אנושיים, הם לא בני אדם
בדוח של קורץ נאמר משפט מאוד קשה והשורה שמסיימת את הדוח היא ״השמיטו את כל פראי האדם״ מעבר לתוכן עצמו שהוא תוכן מזעזע אנחנו נשאל גם האם יש משמעות לעובדה שקורץ משתמש בכינוי פראי האדם
הוא אפילו לא מכנה אותם שחורים, כושים
למה בדוח הם פראי אדם?
יש מניפולציה של המונחים, כי זה קל יותר להתייחס אליהם בצורה מחפירה
הם רק פראיים
הצירוף פראי אדם
מייחס לבני אדם תכונות של חיית פרא: חסרת מעצורית, ייצריות, אלימות
כלומר הפראי, היליד, מציין קיום חייתי, בניגוד לתרבותיות הלבנה המערבית האנושית
אם היה בשימוש שחורים, ילידים, כושים אלו עדיין כינויים שאנחנו מייחסים לבני אדם
לעומת זאת הצגת הילידים כפראיים יוצר דה הומניזציה והופך אותם ללא אנושיים כי הוא משווה אותם לחיות פרא
ועל ידי כך הוא מקטין גם באופן פסיכולוגיה את ההתנגדות להשמדה שלהם
זה נותן צידוק, להשמיד את הפראיים
משום שמבחינתו הם לא בני אדם בכלל
כלומר אפריקה נתפסת על ידי קורץ כחייתית יותר מאשר אנושית
ולכן מכיוון שאין שם בני אדם אלא רק חיות מותר להשמיד אותם
והקריאה של קורץ להשמדתם היא ביטוי להתכחשות הקיצונית ביותר לכול צורה של תרבות שאינה מתיישבת עם התרבות המערבית ולכן נגזר עליה להיעלם
אבל גם מרלו במהלך הטקטס מכנה את הילידים בשם פרא ועל ידי כך הוא מאמץ את אותו דיבור קולוניאליסטי שאינו שונה מקורץ ובכך הוא שותף לדה הומניזציה
מיד לאחר שהוא קורא את הדוח, והוא משמיד את השורה האחרונה שלו
מרלו חש בחסרונו של איש ההגה שנהרג בספינה בעמוד 77 הוא מתאר אותו ואפשר לצורת היחסיות שלו על הילידים מעידה על עמדה כלפיהם שחושפת גם אצל מרלו את אותה התפיסה כמו אצל הילידים
מה הוא אומר על איש ההגה? הוא מכנה אותו מכשיר, צער על פרא, ערך של גרגר חול
אבל הוא מפותע מהקשר שנוצר איתו
מצד אחד הוא הופך את איש ההגה לחיה כשמכנה אותו איש הפרא
מצד שני הוא הופך אותו לאובייקט, מכשיר
ובכך הוא שותף לדה הומניזציה
הוא אומר שהוא מצטער אבל האם הוא חש צער עמוק? זה לא נשמע ככה
בטקטס הוא קורא לו ההגאי והכושי בעמודים 68 ו 69 ומדמה אותו לחיה כמו סוס קשור ברסן
במהלך הטקסט מרלו מתאר את הילידים כחלקי גוף שכול אחד מהם הוא אוטונומי
הם מפורקים, שחורים, מתוארים בנפרד
חסרי סדר ושליטה, אנדרלומוסיה, התפרצות וחוסר יציבות ולא צפוי
לא אנושיים
הם מיניים, יצריים, בלתי מרוסנים
מה שממקם אותם כקרובים לחיות מאשר לבני אדם
גם בגוף שלהם הם מאיימים על האדם הלבן
אפשר לראות שהדיכוי הקולוניאליסטי הוא לא רק כוח פיזי על האחר
אלא גם באמצעות דיכוי תרבותי שלו
ועצם העובדה שהם נתפסים כמי שגובלים יותר מהחייתי ולא האנושי זה סוג של דיכוי
ומרלו מתאר אותם כחיות ואיברים הוא מצטרף לשיח האירופאי שתבע את הכינויים האלו
אולי אפילו באופן כזה שהצדיק את מעשי האדם הלבן באפריקה
השפה שלהם עמוד 61 ההמולה נרגנת, צרחות פראיות
ובעמוד 100 תפילה שטנית
עבור מרלו השפה של הילדים נשמעת כצווחות יללות חסרות מובן
וכאמור שהוא במגע עם הילידים הוא לא טורח ללמוד את שפתם ולכן תמיד תישמע לו כצרימה פראית בלתי מובנת
היליד הופך להיות מי שאפשר לדבר איתו כשהופך לשפה של הכובש
הם צריכים ללמוד אנגלית ורק אז יוכל לתקשר עם הכובש
וברוב המקרים לכובש יש אינטרס שהוא ילמד שפה כדי שיבין שהוא צריך להוביל ספינה או להדליק קיטור
יש מקום אחד שהיליד מדבר בשפת השליט, הוא אומר אדון קורץ מת
והוא משבש את השפת
מרלו שוב מפשל כי הוא חוזר את דבריו של היליד, והוא משאיר את זה בשפה משובשת
זה מזלזל ומבליט את הפרדוקס של התרבות
מצד אחד הם רוצים לתרבת אותם מצד שני יש חרדה גדולה מאוד מה יקרה אם הם יתחילו להיות כמונו
הלבן לא רוצה שהשחור יהיה כמוהו
ועל ידי ציטוט היליד הוא שומר על מקומו כמי שעדיין לא אימץ את השפה של הכובש
הוא מקטין ומרחיק אותו, שומר על ההפרדה, על ההריכריה
כדי שלא יהיה כמוני
האם מרלו מספר מהימן או לא?
במקומות שונים מרלו מאמץ עמדות שמסגירות בדיבור ובמעשים תפיסות שאינן שונות מהקולוניזליזם
האם זה מערער את מעמדו כמספר מהימן?
ראשית צריך לדעת שמספר מהימן, הוא מספר שאינו משקר, שלא מתגלות סתירות בין הצהרותיו ומעשיו
לאורך הרומן נבדוק את מעשיו של מרלו ורואים שהוא משקר יותר מפעם אחת
לא רק לארוסה, שזה שקר לבן שמוצגת במחווה לגונן
וכך הוא סותר את ההצהרה שלו שהוא שונא שקרים
השקר של מרלו בא לידי ביטוי בעצם ההחלטה שלו בבחירה שלו להישאר נאמן לקורץ
כאשר מרלו מבטיח לאנשי החברה שהעסיקה אותו שהוא ישמור על שמו הטוב של קורץ
עמוד 94 לא הייתי רוצה שיעונה כל רע אני חושב על שמו הטוב של קורץ
כלומר הוא לא יספר על הדברים שקורץ עשה באפריקה
הוא לא יספר את הדברים האלו כדי לשמור על שמו הטוב
אבל עצם הבחירה שלו לא לספר הוא שותף לאמת
למה מבקשים ממנו לשמור על שמו הטוב של קורץ?
כדי שלא יתגלה מה באמת קורה שם באפריקה
הם מוכרים לאירופה את האשליה שמדובר במעשים טובים
אבל אם האמת תתגלה היא תחשוף את המוטיבציה האמיתית של הכיבושים באפריקה
וברגע שמרלו מסכים לא לספר
הוא בעצם משתף פעולה עם הדבר הזה
אבל זה סותר כי הוא מספר את הסיפור כדי לחשוף את האמת
הרי הוא טוען שהדודה עיוורת
הוא ממשיך ומשתף פעולה עם השקר של הקולוניאליזם
עמוד 13 המינון הרגיל של המזרח
יש פה מידע שמרלו חושף והוא מספר שבמשך 6 שנים הוא עבד בשירותי של האימיריאליזם הבריטי
כול המקומות היו תחת השליטה של בריטניה
כשהוא מתחיל בחברה הבלגית, זה לא יוצא דופן
אבל משום מה באופן שבו הוא רואה את הדברים הבריטי נראה לו תרבותי יותר מוצדק יותר מעודן
אבל הקולוניאליזם הבלגי הוא מסתייג
אבל אנחנו לא שומעים הסתייגות שבמשך 6 שנים הוא מטייל באימפירה הבריטית
ואנחנו רואים שהוא לא עושה איפה ולאיפה אין פה עמדה נחרצת
הוא לא יכול להתנגד לבלגי אבל לעבוד בבריטי
זה סותר
גם האופן שהוא בוא מציג את נאמנותו של קורץ זה ניסיון ליפות ולהסתיר את האמת
האופן שבו הוא מציג את השקר של הארוסה, וגם פה לא ניתן לבודד את זה
כי אם אנחנו לא שומעים את האימרות הקודמות של מרלו על נשים אז אולי נחשוב שהוא אצילי ומגונן
מצד שני, בו בזמן שהוא מגן על הארוסה הוא עושה זאת בסטריוטיפים מקובעים הקשורים לנשים
גם בעמוד 73 עוד לפני פגישת המיועדת שהיא חייבת להישאר בחשיכה שלה ושלא תדע את האמת
אבל יקרה למעמדו של הגבר עם נשים כן יכולות להבין את המציאות?
ולכן נשאלת השאלה, מה באמת מניע אותו לשקר לארוסה או לפחות לומר שיש לו מניעים שונים
מצד אחד מגן
מצד שני שואף לשמר את ההירכיה
אנלוגיה
תבנית ספרותית הנוצרת מקישורם של שני אלמנטים לפחות ששייכים לעולם היצירה: דמויות, מצבים, סיטואציות
התנאי להיווצרותה של האנלוגיה בין אלמנטים שונים צריך להיות לפחות נקודת דימיון אחת ונקודת שוני אחת
לא תהיה אנלוגיה בין אלמנטים אם אין בהם נקודת דימיון או נקודת שוני
דימיון (ישירה): אנלוגיה שמטרתה להבליט את הדמיון בין אלמנטים
ניגוד (שלילית): אנלוגיה שמטרתה להבליט את הניגוד בין אלמנטים
למשל האנלוגיה בין קורץ למרלו
שניהם בעלי קול מרשים
שניהם יוצאים לאפריקה
שניהם יוצרים רושם על הסובבים אותם
שניהם בעלי הרפקתאנות
נקודת שוני בניהם שמכריעה את הכף שיש בניהם אנלוגיה של ניגוד היא שקורץ התפתה לכוחות הגונגל ומרלו הצליח לשמור על ריסון ואיפוק ובסופו של דבר זו אנלוגיה של ניגוד
יש גם בין האישה של קורץ לאישה הילידית
היא הרימה את זרועותיה והזכירה לו את האישה האחרת, הילידית
אנלוגיה בין מנהלי התחנות השונות: כשכולם נבובים
סיכום נוסף של לב החשכה מאת ג'וזף קונארד