סיכום לשיר חוה ידעה / ט' כרמי – פרשנות מאת דפנה אדלר

השיר "חווה ידעה" מבקש להציע פרוש או גרסה מהפכנית לסיפור גן העדן המסופר בספר בראשית, וכן לערער את הנחות היסוד של המיתוס התרבותי ,שנוצר בעקבות הנצרות על החטא הקדמון של אדם וחווה . במיוחד מתרכז השיר בדמותה של חווה ומבקש להאיר אותה באור חדש. על פי השיר חווה לא הייתה חוטאת פתייה וסקרנית, שהתפתתה על ידי הנחש והפרה את האיסור האלוהי, אלא היא אכלה  מתוך רצון גלוי "בדעה צלולה" מהתפוח . התפוח מזוהה בנצרות עם "פרי עץ הדעת טוב ורע" . על פי השיר מודגש ש"חווה ידעה מה טמון בתפוח" ומשפט זה פותח את כל בתי השיר למעט הבית האחרון .הבית האחרון נפתח במשפט שקובע, שסופו של סיפור גן העדן הוא טוב: "הסוף היה טוב" בניגוד לתפיסה המקובלת שזהו סוף של גירוש וענישה , כלומר סוף רע.

בבית הראשון  הנפתח בהצהרה, שחווה ידעה מה טמון בתפוח ממשיך בנימה הומוריסטית בביטוי  "היא לא נולדה אתמול"  , למרות שחווה ,אכן  זה מקרוב נולדה מבין צלעותיו של אדם כמסופר בבראשית ג' , אולם הביטוי רומז שכבר הייתה לה תבונה משלה ,והיא הבינה משהו לגבי כל היצורים הנבראים . חווה "השגיחה במעשי בראשית"  הבינה שלכולם יש "רחש", גם לדשאים לשרצים, ולכל יצור יש  רחש  משל עצמם  , כלומר, קול ייחודי ורצון     לצמוח ולהתרבות . כמו הזרעים הטמונים בתפוח המבקשים קיום עצמי . ההבנה על כך התרחשה עוד מבין צלעותיו של אדם והיא מרמזת לכך שחווה הבינה משהו על פנימיותם של היצורים הנבראים .

על פי הבית השני , חווה ראתה שמעשה האכילה  מהתפוח  האסור מעורר מהומה וערעור בעולם של גן העדן, אבל הקול הפנימי שלה אמר לה  שכך טוב. ואכן כמו קולו של אלוהים במהלך הבריאה  שאומר "כי טוב" גם חווה שומעת קול  פנימי משלה , שמאשר את מעשה המרד כמעשה טוב:  וכך מתואר הערעור דרך יסודות הבריאה , המים , גרמי השמיים והאותיות והמילים שדרכן ברא האל את  העולם: המים זועמים ,הלבנה משחירה, והאותיות שדרכן נוצרה הבריאה באמירה  כאלו התערערו וזקפו קוצים. בחיות  אשר להן נתן האדם שמות , מתעורר  טבען הטורפני, אך בגן העדן אין להן מה לטרוף מלבד  את השמות.

נשאל את עצמנו מה טוב במעשה הזה , על פי השיר ? נראה שהשיר מצביע על כך שהחיים בגן עדן היו חיים סגורים, שבהם האדם הוא חלק מהבריאה   אך סגור בגנו של האל. הוא לא עומד עם רצון משלו ועם ידיעת טוב ורע משלו.  הוא גם אינו מודע למיניות ולאהבה ולפוריות שלו. הסימן לכך הוא ,שהוא מתכסה בעלי תאנה מיד לאחר האכילה מהפרי כי נוצר בו הרגש הארוטי. אבל חווה יודעת שבאהבה ובפוריות והמיניות טמון גם טוב וגם ברצון האישי ובבחירה , למרות הסבל הכרוך בהם טמון גם טוב והיא רוצה בטוב הזה. בבית השלישי מתוארת השמחה שלה במיניות ובפוריות שהן כמו  זרם של עונג :"זירמה של עדנים" ו גן מושקה ויפה ושמחה  בפוריות שתהפוך אותה ל"אם כל חי" . אם למופת , על פי השיר. למרות שלמלה זירמה המרמזת לזרע יש קונוטציה חיתית ומעט שלילית(זירמת סוסים) , כחלק ממעשה המרד -חווה רואה  בזרע האנושי משהו טוב ומענג.

בבית הרביעי מתוארת חווה כמי שמורדת בדעה צלולה באל , אינה חוששת להסתיר בגופה הערום את השמש שברא האל ולשחרר את האדם מגן העדן. "היא קוראת דרור לתולעת הגדולה שתכרסם את שורשי העצים" ותביא להרס גן העדן הסגור. התולעת אולי מרמזת לנחש, שנשמע כאן לחווה, ולא להפך והוא משחרר את האדם מהגן הסגור דרך כרסום העצים. היציאה מהגן נתפסת כשחרור ולא כגירוש.

בבית האחרון מתוארים "הגירוש מגן העדן" ותגובתו של אדם "כסוף טוב". הזיעה שהיא העונש של האדם (בזיעת אפך תאכל לחם) , הופכת לזיעה של עונג , אולי ממעשה האהבה. החרב המתהפכת  שיצר האל כעונש לאדם, ושמונעת  את שובם של אדם וחווה לגן העדן מפיצה אור,  ולאורה האדם מודה לחווה על מעשה האכילה כי: "לא נותרו בו שמות", כלומר הוא מרוקן  מפעילותו  היחידה  בגן העדן – מתן שמות. האדם גם מרגיש, שכוחותיו כלו מרוב טובה" ובכך אולי ניתן לראות רמז לעונג שחש ממעשה האהבה, או לכך ,שכוחותיו כלו מרוב הטוב שבגן העדן, ושעליו להתנסות בחיים שכוללים גם התמודדות ומאבק. בסיכומו של דבר גם האדם מסכים עם אשתו :"כי טוב".

לסיכום ניתן לומר, שהשיר מבקש לצאת כנגד התפיסה הפסימית הנגזרת ממיתוס גן העדן, על כך שמקורם של חיי האדם הוא בחטא וגירוש ועונש ובמקומה להעמיד את הבחירה בחיים כפי שהם כבחירה חיובית. השיר מראה שקיום האדם בגן העדן היה אולי נעים אך מוגבל מאוד , ללא ידיעת טוב ורע , ללא בחירה ממשית , וללא מיניות , אהבה ופוריות. חווה בחרה בחיים שיש בהם כל אלה בדעה צלולה ,בגלל שראתה את כל הטוב שיש בהם, ולא רק את הסבל שכרוך בהם. זהו שיר פמיניסטי, שמאדיר את חווה  ומודע "לפרובוקטיביות" שבו ,אך יש בו גם הומור וקריצה כמו בביטויים "היא לא נולדה אתמול" או בצורה הדיבורית "הסוף היה טוב".

 

עוד דברים מעניינים:

יהדות ותרבות המחלוקת

האם האמונה של היהדות באמת אחת היא האמונה שכדי להגיע אליה צריך לעמת בין אמיתות מנוגדות? על תרבות של מחלוקת מאברהם אבינו עד חכמי ימינו